כתב ביבי"א (ח"י סי' נ"ה בהערות לרב פעלים ח"ג סי' מ"ב (אות ל"ג), וביחו"ד (ח"ז סי' ק"ב) ובחזו"ע (סוכות עמ' תע) שאין לומר "בסימנא טבא" בין הברכה לקריאה, כיון דהוי הפסק.
השאלה היא, מה יהיה הדין במי שאמר כן, האם הוי הפסק גמור וצריך לחזור ולברך, או שמכיון שיש צדדים (ויש הסוברים) לומר שאינו הפסק (הרי יש כאן סב"ל) ועכ"פ בדיעבד לא יחזור ויברך?
הנה, הרב מביא את הדעה שדווקא ג' (או ד') תיבות הוי הפסק, אבל פחות מכך הוא אינו הפסק. וא"כ באמירת "בסימנא טבא" דהוא רק ב' תיבות לא הוי הפסק [וכתב ביחו"ד ע"פ זה: "לכאורה היה מקום ליישב מנהג זה"]. אך למסקנא דוחה הרב דעה זו ומעלה להלכה שאף האומר מילה אחת (שאינה מעניין הברכה) הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. "ולכן מנהג זה שאומר החתן בראשית 'בסימנא טבא' בין ברכת התורה לקריאה, נחשב להפסק, וראוי לבטלו". אולם כתב רק שיש לבטל המנהג, אבל לא כתב שמי שעשה כן צריך לחזור. ואע"פ שכתב "נחשב להפסק", עדיין יש לדון שאינו צריך לחזור, כיון שסו"ס הוי לשון תפילה, והוי מעניין הברכה וכו'. (ולכאו' לשון "נחשב הפסק" כתב גם כאשר בדיעבד אינו חוזר ומברך, וכגון שענה "אמן", ועי' ביבי"א ח"ח סי' כ' אות ד'-ה' [וכ"כ ביבי"א חי"א סי' ע"א אות ב' גבי הפסק שהוא רק לכתחילה אבל בדיעבד לא יחזור לברך]).
ועוד המשיך ביחו"ד הנ"ל: "ואע"פ שבהפסק בין ברכה להנאה, בדברי תפלה ותחינה, יש אומרים שאין זה נחשב להפסק", וכתב ע"כ: "אולם למעשה אין לדמות כ"כ את הנדון שלנו לבקשת רחמים, ומה גם שאף בדין בקשת רחמים בין ברכה להנאה יש חולקים ואוסרים משום הפסק", וכתב למסקנא: "לכן יש להחמיר גם בנדון שלנו משום הפסק".
וא"כ, הרי שהביא את הצד להקל בזה משום דהוי בקשת רחמים, ורק כתב שאין לדמות כ"כ, אבל לא חילק בצורה ברורה, וכן הוסיף שיש חולקים ואוסרים, אבל לכאו' היינו דווקא לכתחילה, אבל לא מוכח גבי בדיעבד אם יחזור ויברך. וכן סיים בלשון "יש להחמיר", והיינו שעדיין נותן פתח לצד השני, ועכ"פ לחשוש לברכה לבטלה אם יחזור ויברך.
והנה, מקור הדברים שכתב שיש אוסרים בקשת רחמים בין ברכה להנאה משום הפסק, הוא בספר "אות היא לעולם", ושם בתוך הדברים כתב: "ודאי דהכי נקטינן דלכתחילה יטעום המברך אחר סיום ברכת כורת הברית", והיינו שכתב שהוא רק לכתחילה. וכן הביא שם עוד את דברי המאמר מרדכי שכתב: "ובדיעבד שהפסיק בין ברכה לטעימה באמירת יה"ר, אפשר לדון ולהקל שלא להצריך ברכה אחרת". אמנם אח"כ כתב: "למאן דס"ל דבקשת רחמים הוי הפסק אם לא יטעום תיכף, אפשר דצריך לחזור ולברך, ולמפרע ברכה א' היתה לבטלה, ואם לא בירך הרי נהנה מהעוה"ז בלא ברכה, ונקטינן לחומרא והמחמיר תע"ב". וא"כ אמנם כתב מדעתו שאפשר שצריך לחזור ולברך, אמנם לא ברור כ"כ האם כך היא דעתו למעשה, וכן יל"ע במה שכתב בסוף: "ונקטינן לחומרא והמחמיר תע"ב", האם הכוונה היא רק שלכן לכתחילה אין להפסיק, או שגם בא להורות הדין בדיעבד כאשר הפסיק, וכן אז יש לדון מה החומרא, האם ספק ברכה לבטלה או ספק נהנה מהעוה"ז בלא ברכה. [ולדידן בכה"ג שיש ספק ברכה לבטלה או ספק נהנה מהעוה"ז בלא ברכה, למעשה מחמירים בברכה לבטלה, וא"כ לכאו' ה"ה הכא].
א"כ יוצא שע"פ הדברים הנ"ל נראה שאע"פ שלכתחילה אין להפסיק וכו', מ"מ אם הפסיק נראה שיש כמה צדדים להקל. א. די"א שפחות מג' מילים וכו', ואע"פ שלא נפסק כן אולי חזי לאיצטרופי. ב. דהוי בקשת רחמים ומעניין הברכה, ואע"פ שלכתחילה אין לעשות כן, עכ"פ לחוש לאומרים כן לעניין ברכה לבטלה. ג. הרי שסו"ס כיון שהדבר בספק, יש לומר את הכלל "ספק ברכות להקל". [וכן שכאשר יש לפנינו ברכה לבטל או אכילה בלא ברכה אנו פוסקים שיאכל בלא ברכה, וכאן גבי "סימנא טבא" כלל לא שייך עניין של אכילה בלא ברכה, וא"כ שפיר יש לומר שלא יברך שוב].
בנוסף, יש לציין שביבי"א חי"א או"ח סי' ע"א הובא תשובה בעניין זה משנת ת"ש, ושם העלה: "זאת תורת העולה, כי מלתא כדנא יש ליישב בשני פנים, או דהוי תוכ"ד, או דהוי בקש רחמים. ועי' בכה"ח (סי' קמ ס"ק יא) שיש אומרים שאם הפסיק בין ברכה לקריאת ס"ת שאין צריך לחזור ולברך. וע' מה שכתב בפתח הדביר ח"ב (שם סק"ב) בזה. ועל כן נ"ל שאין למחות בזה, כיון שנהגו, אך הנמנע מזה יבורך בה' המיוחד, כי למה לנו להכניס עצמנו בפלוגתא" וכו'.
ואמנם אח"כ חזר בו ומשנה אחרונה עיקר, אך סו"ס יש מקום גם למש"כ בזה בכדי לצרף לכה"פ בדיעבד לספק ברכות להקל שלא יברך.
אמנם, אחר כל זה, ראיתי שהובא כאן, כך:
וצריך עיון...
אמנם, לכאו' יש לדמות זאת לנידון אם אמר "שבוע טוב" בין הברכה לטעימה, שבילקו"י הישן (סי' חצ"ר סוף הערהי"ב, עמ' תע"ח) כתב:
אולם בילקו"י החדש (שבת כרך א' ח"ד סי' רצ"ח סעיף י"ז, עמ' תתע"ז) חזר בו וכתב:
[וכן ראיתי שכתב הרב יניב נסיר בשו"ת הלכה למשה ח"ג סי' כ"ג].
וא"כ לכאו' ה"ה בנד"ד שלמעשה אין לחזור ולברך. ואע"פ שהובא לעיל שמרן אמר לחזור ולברך, הוא כמו שנכתב בתחילה שגם אם אמר "שבוע טוב" יחזור לברך. אולם אחר שבילקו"י החדש כתב שלא יחזור ויברך, נראה שה"ה הכא, שאם אמר "בסימנא טבא" לא יחזור לברך. (ויל"ע בטעם דעת מרן זצ"ל שכן יחזור לברך, למה לא חש לסב"ל).
השאלה היא, מה יהיה הדין במי שאמר כן, האם הוי הפסק גמור וצריך לחזור ולברך, או שמכיון שיש צדדים (ויש הסוברים) לומר שאינו הפסק (הרי יש כאן סב"ל) ועכ"פ בדיעבד לא יחזור ויברך?
הנה, הרב מביא את הדעה שדווקא ג' (או ד') תיבות הוי הפסק, אבל פחות מכך הוא אינו הפסק. וא"כ באמירת "בסימנא טבא" דהוא רק ב' תיבות לא הוי הפסק [וכתב ביחו"ד ע"פ זה: "לכאורה היה מקום ליישב מנהג זה"]. אך למסקנא דוחה הרב דעה זו ומעלה להלכה שאף האומר מילה אחת (שאינה מעניין הברכה) הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. "ולכן מנהג זה שאומר החתן בראשית 'בסימנא טבא' בין ברכת התורה לקריאה, נחשב להפסק, וראוי לבטלו". אולם כתב רק שיש לבטל המנהג, אבל לא כתב שמי שעשה כן צריך לחזור. ואע"פ שכתב "נחשב להפסק", עדיין יש לדון שאינו צריך לחזור, כיון שסו"ס הוי לשון תפילה, והוי מעניין הברכה וכו'. (ולכאו' לשון "נחשב הפסק" כתב גם כאשר בדיעבד אינו חוזר ומברך, וכגון שענה "אמן", ועי' ביבי"א ח"ח סי' כ' אות ד'-ה' [וכ"כ ביבי"א חי"א סי' ע"א אות ב' גבי הפסק שהוא רק לכתחילה אבל בדיעבד לא יחזור לברך]).
ועוד המשיך ביחו"ד הנ"ל: "ואע"פ שבהפסק בין ברכה להנאה, בדברי תפלה ותחינה, יש אומרים שאין זה נחשב להפסק", וכתב ע"כ: "אולם למעשה אין לדמות כ"כ את הנדון שלנו לבקשת רחמים, ומה גם שאף בדין בקשת רחמים בין ברכה להנאה יש חולקים ואוסרים משום הפסק", וכתב למסקנא: "לכן יש להחמיר גם בנדון שלנו משום הפסק".
וא"כ, הרי שהביא את הצד להקל בזה משום דהוי בקשת רחמים, ורק כתב שאין לדמות כ"כ, אבל לא חילק בצורה ברורה, וכן הוסיף שיש חולקים ואוסרים, אבל לכאו' היינו דווקא לכתחילה, אבל לא מוכח גבי בדיעבד אם יחזור ויברך. וכן סיים בלשון "יש להחמיר", והיינו שעדיין נותן פתח לצד השני, ועכ"פ לחשוש לברכה לבטלה אם יחזור ויברך.
והנה, מקור הדברים שכתב שיש אוסרים בקשת רחמים בין ברכה להנאה משום הפסק, הוא בספר "אות היא לעולם", ושם בתוך הדברים כתב: "ודאי דהכי נקטינן דלכתחילה יטעום המברך אחר סיום ברכת כורת הברית", והיינו שכתב שהוא רק לכתחילה. וכן הביא שם עוד את דברי המאמר מרדכי שכתב: "ובדיעבד שהפסיק בין ברכה לטעימה באמירת יה"ר, אפשר לדון ולהקל שלא להצריך ברכה אחרת". אמנם אח"כ כתב: "למאן דס"ל דבקשת רחמים הוי הפסק אם לא יטעום תיכף, אפשר דצריך לחזור ולברך, ולמפרע ברכה א' היתה לבטלה, ואם לא בירך הרי נהנה מהעוה"ז בלא ברכה, ונקטינן לחומרא והמחמיר תע"ב". וא"כ אמנם כתב מדעתו שאפשר שצריך לחזור ולברך, אמנם לא ברור כ"כ האם כך היא דעתו למעשה, וכן יל"ע במה שכתב בסוף: "ונקטינן לחומרא והמחמיר תע"ב", האם הכוונה היא רק שלכן לכתחילה אין להפסיק, או שגם בא להורות הדין בדיעבד כאשר הפסיק, וכן אז יש לדון מה החומרא, האם ספק ברכה לבטלה או ספק נהנה מהעוה"ז בלא ברכה. [ולדידן בכה"ג שיש ספק ברכה לבטלה או ספק נהנה מהעוה"ז בלא ברכה, למעשה מחמירים בברכה לבטלה, וא"כ לכאו' ה"ה הכא].
א"כ יוצא שע"פ הדברים הנ"ל נראה שאע"פ שלכתחילה אין להפסיק וכו', מ"מ אם הפסיק נראה שיש כמה צדדים להקל. א. די"א שפחות מג' מילים וכו', ואע"פ שלא נפסק כן אולי חזי לאיצטרופי. ב. דהוי בקשת רחמים ומעניין הברכה, ואע"פ שלכתחילה אין לעשות כן, עכ"פ לחוש לאומרים כן לעניין ברכה לבטלה. ג. הרי שסו"ס כיון שהדבר בספק, יש לומר את הכלל "ספק ברכות להקל". [וכן שכאשר יש לפנינו ברכה לבטל או אכילה בלא ברכה אנו פוסקים שיאכל בלא ברכה, וכאן גבי "סימנא טבא" כלל לא שייך עניין של אכילה בלא ברכה, וא"כ שפיר יש לומר שלא יברך שוב].
בנוסף, יש לציין שביבי"א חי"א או"ח סי' ע"א הובא תשובה בעניין זה משנת ת"ש, ושם העלה: "זאת תורת העולה, כי מלתא כדנא יש ליישב בשני פנים, או דהוי תוכ"ד, או דהוי בקש רחמים. ועי' בכה"ח (סי' קמ ס"ק יא) שיש אומרים שאם הפסיק בין ברכה לקריאת ס"ת שאין צריך לחזור ולברך. וע' מה שכתב בפתח הדביר ח"ב (שם סק"ב) בזה. ועל כן נ"ל שאין למחות בזה, כיון שנהגו, אך הנמנע מזה יבורך בה' המיוחד, כי למה לנו להכניס עצמנו בפלוגתא" וכו'.
ואמנם אח"כ חזר בו ומשנה אחרונה עיקר, אך סו"ס יש מקום גם למש"כ בזה בכדי לצרף לכה"פ בדיעבד לספק ברכות להקל שלא יברך.
אמנם, אחר כל זה, ראיתי שהובא כאן, כך:
וא"כ, הרי שאמר במפורש שיש לו לחזור ולברך!
וצריך עיון...
אמנם, לכאו' יש לדמות זאת לנידון אם אמר "שבוע טוב" בין הברכה לטעימה, שבילקו"י הישן (סי' חצ"ר סוף הערהי"ב, עמ' תע"ח) כתב:
אולם בילקו"י החדש (שבת כרך א' ח"ד סי' רצ"ח סעיף י"ז, עמ' תתע"ז) חזר בו וכתב:
[וכן ראיתי שכתב הרב יניב נסיר בשו"ת הלכה למשה ח"ג סי' כ"ג].
וא"כ לכאו' ה"ה בנד"ד שלמעשה אין לחזור ולברך. ואע"פ שהובא לעיל שמרן אמר לחזור ולברך, הוא כמו שנכתב בתחילה שגם אם אמר "שבוע טוב" יחזור לברך. אולם אחר שבילקו"י החדש כתב שלא יחזור ויברך, נראה שה"ה הכא, שאם אמר "בסימנא טבא" לא יחזור לברך. (ויל"ע בטעם דעת מרן זצ"ל שכן יחזור לברך, למה לא חש לסב"ל).