בחזו"ע ימים נוראים [המצורף] תמה מאוד על הבא"ח שכתב שאין לומר והוא רחום בליל יוה"כ ודלא כחמדת ימים, דמה לו אצל החמדת ימים בשעה שרע"ג וכל הראשונים והאחרונים כתבו כן, והאריך בזה.
אולם דברי הבא"ח ברורים, וכפי שאבאר;
ידוע שבספרד היו אומרים והוא רחום גם בליל שבת, וכפי שהביא הטור בסי' רס"ז, וכך דעת רע"ג ועוד. ולמנהג זה ודאי שאומרים גם ביוה"כ, דלא עדיף משבת. ואנן נהגינן שלא לומר בליל שבת עפ"י הזוהר ועוד, וא"כ כשאנו רואים ראשונים שכתבו לומר בליל כיפור – צריכים לבדוק מה דעתם בליל שבת; אם דעתם לומר – אין ראיה לדידן, שהרי אנו לא אומרים בליל שבת, ורק אם דעתם לא לומר בליל שבת, ואעפ"כ לומר בליל יוה"כ – יש ראיה לדידן.
וא"כ מרע"ג אין ראיה לדידן, דהוא ס"ל לומר גם בשבת.
כמו כן ריצ"ג היה בספרד, וכן האבודרהם, שאמרו בשבת, וגם מהם אין ראיה.
בדעת המחזור ויטרי – במהדורה החדשה מבואר שההוספה של המילים 'והוא רחום' מקורם מכי"ל הידוע שאינו מגוף המחז"ו אלא תוספת. ואדרבה בגוף המחז"ו כתוב ויאמר ברכו, וא"כ אדרבה דעתו שאין לומר והוא רחום ביוה"כ.
בדעת המנהיג – הרב עובדיה מנה אותו בין הכותבים לומר, אולם זה לשונו: ומתחיל החזן והוא רחום, יסוד העמרמי כמנהג ספרד, שאומ' לעולם והוא רחום בערבי' ובשאר ארצות אין אומ' אותו כ"א בחול ומבואר במקומו ע"כ. ומפורש בדבריו שרק לאומרים בשבת אומרים בכיפור, אולם בשאר ארצות שאין אומרים בשבת אין אומרים 'כי אם בחול', וא"כ ביוה"כ אין אומרים לדידן לדעתו.
בדעת הארחות חיים – הרב עובדיה מנאו בין הכותבים לומר, אולם אע"פ שבתחלה כתב כן הארח"ח בשם רע"ג, מ"מ בהמשך כתב להדיא ויש מקומות נהגו לפתוח והוא רחום כמו בחול ע"כ. הרי שלא הכריע לומר, אלא אדרבה הביא שתלוי במנהג המקומות.
בדברי העיטור שמבואר שאומר והוא רחום – אין לנו ידיעה מה דעתו בשבת, ולכן אין 'כל כך' ראיה מדבריו.
וא"כ נמצא ש'מכל הראשונים' שהביא שם – יש ראיה רק מדברי הרא"ש [והטור ורי"ו שנמשכים אחריו] שאנו יודעים שהם ס"ל שאין אומרים בשבת כמנהג אשכנז, ובכל זאת ביוה"כ כתבו לומר.
וגם שה"ל – אע"פ שלא כתב להדיא בהלכות שבת שאין אומרים – מ"מ כך מנהג איטליה שלא לומר בשבת ולומר ביוה"כ כמבואר בסידורי איטליה הישנים.
אולם המאירי בחיבור התשובה כתב 'ויש שמתחילין' והוא רחום. וזה כמ"ש הארח"ח שיש מקומות שלא נהגו להתחיל והוא רחום.
ובספר המחכים כתב בשבת שאין אומרים, וביוה"כ לא כתב שאומרים אלא כתב שמתפללים כשאר יו"ט עי"ש, ונראה מדבריו שאין אומרים כבשבת ויו"ט.
גם במחזור ארם צובה רפ"ז [שהוא מנהג ארצות המזרח] ליתא גם בשבת וגם בליל כיפור.
וא"כ נמצא שנחלקו הראשונים שלא אומרים בשבת והוא רחום – האם אומרים ביום כיפור או לא.
וא"כ אינו נכון לומר ש'כל הראשונים' נקטו לומר, אלא 'נחלקו' הראשונים והמנהגים בזה.
ובאמת שעפ"י טעמו של הזוהר בפרשת תרומה דף קכ"ט ע"ב וקל"ה ע"ב ופינחס רמ"ג ע"ב שאין אומרים בשבת משום שאין הגיהנם שולט בשבת וכן שאין הדינים שולטים בשבת – גם ביוה"כ אין לאומרו וכמ"ש הבא"ח הנ"ל, וכונת הבא"ח שהביא את דברי החמדת ימים ולא את שאר הראשונים היא משום שהוא כתב דבריו גם עפ"י הקבלה ולכן השיג עליו שעפ"י הקבלה אין לומר ביוה"כ, ולא דן שם כלל לפי הפשט, דהא פשיטא ליה דקי"ל כהזוהר והקבלה, ודוק.
ויש להוסיף שגם ר' אליהו מני במנהגי חברון כתב שאין אומרים והוא רחום עי"ש.
וגם באשכנז לא נהגו לומר וכפי שכתב הדרכ"מ בסי' תרי"ט וכן המטה אפרים ועוד.
אלא שבאשכנז לא אמרו מעיקרא גם בשבת וגם ביוה"כ, ובספרד בתחלה אמרו, ואט אט שינו מנהגם בענין זה.
כמו כן יש להוסיף שגם ב'בית אל' נהגו שלא לומר, וכסברת הבא"ח, וכפי שמפורש בספר שבחי מהר"ם להגאון ר' אליעזר ידיד הלוי [נפטר בשנת תרצ"ד]
וז"ל
וכך מבואר גם בסידור חוקת עולם [נדפס בשנת תרנ"ג] וז"ל
ומבואר שאומרים 'רק' קדיש, ולא והוא רחום.
אמנם השד"ח כתב ששמע באומרים לו שבבית אל אומרים חצי קדיש וגם הוא רחום, אולם עפ"י שנים עדים יקום דבר שהם היו ממש מקהלת בית אל ולא שמעו שמועה בעלמא. מה גם שהשד"ח עיקר נידונו שם הוא לענין חצי קדיש ולא לענין והוא רחום עי"ש.
וכך מבואר בשו"ת ישכיל עבדי ח"ח בהשמטות או"ח סי' כ"ב אות ה' שאין אומרים והוא רחום.
ובגליונות של שו"ת יחו"ד החדש ח"ה סי' מ"ה כתב הרב עובדיה זצ"ל שהישכיל עבדי נמשך אחרי הבא"ח בזה עי"ש.
אולם דבריו צ"ע, דהישכיל עבדי כתב שם בראש התשובה שהוא כותב את 'מנהגי ירושלים'. וכונתו לקהלת בית אל ששם התפלל כנודע, ולא בא מכח דברי הבא"ח אלא מכח מנהג בית אל הנ"ל.
וידוע שבעניני תפלה הרבה ממנהגינו אנו עושים עפ"י בית אל ואף שינו כמה דברים מהמנהג שנהגו לפני כן.
וא"כ דברי הבא"ח ברורים מאוד, שכיון שלפי הפשט יש מחלוקת בראשונים ובמנהגים, ולפי טעמו של הזוהר שכמותו אנו נוהגים בשבת לא לומר והוא רחום נגד מנהג ספרד הקדום לומר והוא רחום, א"כ ה"ה שיש להמנע מלומר בליל יוה"כ אף שהיה מנהג לומר וכמו שביטלו מנהג זה בשבת, וכ"ש שבארצות המזרח לא היה מנהג פשוט לומר וכמו שהוא בסידור ארם צובה הנ"ל.
וא"כ נמצא שבתחלה היו נוהגים בספרד לומר והוא רחום גם בשבת, ולאחר מכן ביטלו אמירתו בשבת עפ"י הזוהר, ועדיין אמרוהו ביוה"כ, עד שבאו ר"א מני והבא"ח וביטלו אמירתו גם ביוה"כ מאותו הטעם, בבחינת ביטלו וחזרו וביטלו.
וכשם שלא מצאנו שפקפקו בביטול אמירת והוא רחום בשבת כיון שכ"ה עפ"י הזוהר, אף שנהגו כן מקדמת דנא - כך אין לפקפק בביטול אמירתו ביוה"כ, אף שנהגו כן מקדמת דנא, שהרי טעמי הזוהר שייכים גם ביוה"כ וכנ"ל
נערך לאחרונה: