מי שבירך על כוס קפה או תה, ואחר שטעם גילה ששכח להוסיף סוכר, האם כאשר מוסיף סוכר לכוס צריך לברך שוב?
בילקו"י ברכות מהדו"ק סי' ר"ו סעיף י"ז כתב: "אם הביאו לפניו כוס תה, ובירך עליו שהכל, וטעם ממנו וראה שאין בו סוכר, ואינו יכול לשתותו מחמת המרירות, ונתנו לתוך הכוס סוכר, יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך שהכל, באופן שאינו יכול לשתות מתה זה. ומכל מקום אם הוא פעמים שותה תה בלי סוכר, לכולי עלמא אף שעתה נותן בו סוכר, אינו חוזר לברך".
[אמנם בהערה למטה נראה שהביא מקור לדברים שכתב בהמשך הסעיף גבי אם החליפו את הכוס, ולא אם הוסיפו סוכר].
והנה יש לי מקום להוסיף לדון ולהביא מקורות לעיקר הנידון גבי הוספת סוכר.
במשנ"ב סי' רי"ב ס"ק ד' כתב גבי הא דמברך על העיקר ופוטר את הטפל: "ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכיל בעיקר, אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל, או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו, פוטר הטפל".
וא"כ בנד"ד שבד"כ שותה את התה עם סוכר, הרי שאע"פ שלא היה הטפל לפניו, כתב המשנ"ב שברכת העיקר פוטרתו.
וכן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' מ"ח אות ה': "כשבירך על הדג, א"צ לברך על התבלין שמביאין אח"כ, כיון שהוא טפל, אף שלא היה בשעת הברכה, אף שהוא דבר שמברכין עליו בפני עצמו, כצוקער וכדומה".
ובשש"כ ח"ב פרק נ"ד ס"ק ס"ז כתב: "ודע, כי לכאורה יש להבדיל בין דבר שהוא טפל לעיקר, דאינו מברך עליו דוקא אם היה לפניו בשעת ברכה, או שהיה דעתו עליו. ואילו דבר שהוא בטל לגמרי לעיקר, אינו מברך עליו בכל ענין, כמו הסוכר שמכניסים לתה, אפי' אם הביאו לו מבחוץ אחרי שבירך, דאינו חוזר ומברך. ושמעתי בשם הגרש"ז אויערבך (שליט"א), דמסתבר שאם הביאו לו סוכר מבחוץ אחרי שבירך על התה ולא היה דעתו עליו בשעת ברכה, והוא מכניסו לתוך פיו בשעת השתיה, דצריך לברך עליו. ואמנם בשתיית תה מכיון שתמיד רגילים בכך לשתותו עם סוכר מעורב בתוך התה, והוא בטל לתה, בזה י"ח דגם אם הביאו לו מבחוץ, ג"כ אינו צריך לברך עליו".
וא"כ כתב להדיא דאם עירב סוכר בתה, הוא בטל לגמרי, וגם הרגילות בכך, ולכן אין לברך עליו.
[אמנם בח"ג פמ"ח הערה קט"ו כתב השש"כ: "כיון דהאיסור ליהנות בלא ברכה הוא משום דחשיב כגזל ומעל, אפשר דה"ז חשיב כממונא דלא בטיל. וגם אם הוא הוסיף סוכר שהובא מבית אחר לאחר שבירך על כוס תה, טוב לברך תחילה על מעט סוכר ולכוין גם על הסוכר הנוסף".
וכ"כ בשו"ת אבני חפץ ח"ג סי' א', שהאוכל בלי ברכה נחשב כגוזל וכו' והוי כממון שאינו מתבטל ברוב.
וכן בספר בית האוצר (ענגיל) ח"ב (דף מז:) נוטה לומר שמכיון שאיסור הנאה מהעוה"ז בלא ברכה הוא מסברא, לא שייך בו ביטול].
וראיתי בספר אור ההלכה (לרב בן ציון אבא שאול שליט"א) ח"ה הלכות עיקר וטפל פרק ו' ס"ב, שהעיר על דברי הגרש"ז אויערבאך שאם הדבר מעורב בתה ואינו ניכר כלל אינו טעון ברכה, וכתב שדבריו הם חידוש גדול, ולכאו' יש קצת משמעות ברמב"ם דלא כחידושו זה. אך מ"מ למעשה העלה שנפטר בברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך שוב.
ובחוט שני ברכות עמ' רט"ז ושבת ח"ב עמ' ש' כתב להדיא: "השותה תה או קפה חם ונצטנן מעט ורוצה להוסיף עליהם מעט מים רותחים כדי לחממם, ולא היה בדעתו בשעת ברכה על המים הנוספים הנ"ל, כגון שהביאו לו ממקום אחר מים רותחים וכדו', נראה שאינו צריך לברך על תוספת המים הנ"ל, דכיון דהם מתערבים בתוך התה ואינם ניכרים כלל בפני עצמם, הרי הם כחלק מן התה והרי זה גרע מטפל ועיקר שברכת העיקר פוטרת הטפל, דטפל הוא מאכל בפני עצמו אלא שהוא נטפל לעיקר ולכן ברכת העיקר פוטרתו, כ"ש הכא דאינו מאכל בפני עצמו, וכן הדין בנותן קוביות קרח בכוס מים כדי לצננן או המוסיף סוכר בתה או מלח לתפוחי אדמה וכדו', אע"פ שלא היה דעתו עליהם בשעת הברכה אינו צריך לברך עליהם".
וכ"כ בשו"ת שאל בני (סיימון) ח"א פרק ל"א שאלה 57 (עמ' תל"ט) בשם הגר"ש וואזנר זצ"ל, שכל מה שמערבין במאכל ושוב אינו נראה, אפילו שמרגישים טעמו, אין צורך לברך עליו (מלבד אד משבעת המינים). (וכן מבואר בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' מ"ג אות ב'). וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובא בשלמי ניסן ברכות סי' פ"ב).
וא"כ הסברא בזה היא שמכיון שהדבר מתערבב לגמרי ומתבטל, וכן מדובר שהיה בדעתו מעיקרא לשתותו עם סוכר, הרי שאינו צריך לברך שוב על הסוכר אחר שמוסיפו לכוס. ואם בד"כ אינו רגיל לשתות התה עם סוכר, וכעת אחר שבירך וטעם מהתה חשקה נפשו לשתותו עם סוכר, נראה שבכה"ג יש יותר מקום לברך, אך מכיון שסו"ס הרי הוא מתבטל בתה ואינו ניכר בפני עצמו, נראה דאין לברך עליו, אך בכה"ג טוב שיקח מעט סוכר (או דבר אחר [החבי עליו] שלא נפטר בברכת התה) בפני עצמו ויברך עליו שהכל ויפטור בזה את הסוכר ששם בתה. וה"ה אם רגיל לשתותו עם סוכר, אך כעת חשב שאין בהישג ידו סוכר וכד', ואחר שבירך נודע לו שיש.
וראה עוד בשו"ת דברי דוד (טהרני) ח"ד או"ח סי' י', ובשו"ת שערי יושר (ח"ה או"ח סי' מ"א), ובספר פני השולחן סי' רי"ב סעיף א' אות ו' (עמ' שמ"ג). ובברכה נאמנה סי' ר"ו סעיף ל"ו.
בילקו"י ברכות מהדו"ק סי' ר"ו סעיף י"ז כתב: "אם הביאו לפניו כוס תה, ובירך עליו שהכל, וטעם ממנו וראה שאין בו סוכר, ואינו יכול לשתותו מחמת המרירות, ונתנו לתוך הכוס סוכר, יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך שהכל, באופן שאינו יכול לשתות מתה זה. ומכל מקום אם הוא פעמים שותה תה בלי סוכר, לכולי עלמא אף שעתה נותן בו סוכר, אינו חוזר לברך".
[אמנם בהערה למטה נראה שהביא מקור לדברים שכתב בהמשך הסעיף גבי אם החליפו את הכוס, ולא אם הוסיפו סוכר].
והנה יש לי מקום להוסיף לדון ולהביא מקורות לעיקר הנידון גבי הוספת סוכר.
במשנ"ב סי' רי"ב ס"ק ד' כתב גבי הא דמברך על העיקר ופוטר את הטפל: "ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכיל בעיקר, אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל, או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו, פוטר הטפל".
וא"כ בנד"ד שבד"כ שותה את התה עם סוכר, הרי שאע"פ שלא היה הטפל לפניו, כתב המשנ"ב שברכת העיקר פוטרתו.
וכן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' מ"ח אות ה': "כשבירך על הדג, א"צ לברך על התבלין שמביאין אח"כ, כיון שהוא טפל, אף שלא היה בשעת הברכה, אף שהוא דבר שמברכין עליו בפני עצמו, כצוקער וכדומה".
ובשש"כ ח"ב פרק נ"ד ס"ק ס"ז כתב: "ודע, כי לכאורה יש להבדיל בין דבר שהוא טפל לעיקר, דאינו מברך עליו דוקא אם היה לפניו בשעת ברכה, או שהיה דעתו עליו. ואילו דבר שהוא בטל לגמרי לעיקר, אינו מברך עליו בכל ענין, כמו הסוכר שמכניסים לתה, אפי' אם הביאו לו מבחוץ אחרי שבירך, דאינו חוזר ומברך. ושמעתי בשם הגרש"ז אויערבך (שליט"א), דמסתבר שאם הביאו לו סוכר מבחוץ אחרי שבירך על התה ולא היה דעתו עליו בשעת ברכה, והוא מכניסו לתוך פיו בשעת השתיה, דצריך לברך עליו. ואמנם בשתיית תה מכיון שתמיד רגילים בכך לשתותו עם סוכר מעורב בתוך התה, והוא בטל לתה, בזה י"ח דגם אם הביאו לו מבחוץ, ג"כ אינו צריך לברך עליו".
וא"כ כתב להדיא דאם עירב סוכר בתה, הוא בטל לגמרי, וגם הרגילות בכך, ולכן אין לברך עליו.
[אמנם בח"ג פמ"ח הערה קט"ו כתב השש"כ: "כיון דהאיסור ליהנות בלא ברכה הוא משום דחשיב כגזל ומעל, אפשר דה"ז חשיב כממונא דלא בטיל. וגם אם הוא הוסיף סוכר שהובא מבית אחר לאחר שבירך על כוס תה, טוב לברך תחילה על מעט סוכר ולכוין גם על הסוכר הנוסף".
וכ"כ בשו"ת אבני חפץ ח"ג סי' א', שהאוכל בלי ברכה נחשב כגוזל וכו' והוי כממון שאינו מתבטל ברוב.
וכן בספר בית האוצר (ענגיל) ח"ב (דף מז:) נוטה לומר שמכיון שאיסור הנאה מהעוה"ז בלא ברכה הוא מסברא, לא שייך בו ביטול].
וראיתי בספר אור ההלכה (לרב בן ציון אבא שאול שליט"א) ח"ה הלכות עיקר וטפל פרק ו' ס"ב, שהעיר על דברי הגרש"ז אויערבאך שאם הדבר מעורב בתה ואינו ניכר כלל אינו טעון ברכה, וכתב שדבריו הם חידוש גדול, ולכאו' יש קצת משמעות ברמב"ם דלא כחידושו זה. אך מ"מ למעשה העלה שנפטר בברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך שוב.
ובחוט שני ברכות עמ' רט"ז ושבת ח"ב עמ' ש' כתב להדיא: "השותה תה או קפה חם ונצטנן מעט ורוצה להוסיף עליהם מעט מים רותחים כדי לחממם, ולא היה בדעתו בשעת ברכה על המים הנוספים הנ"ל, כגון שהביאו לו ממקום אחר מים רותחים וכדו', נראה שאינו צריך לברך על תוספת המים הנ"ל, דכיון דהם מתערבים בתוך התה ואינם ניכרים כלל בפני עצמם, הרי הם כחלק מן התה והרי זה גרע מטפל ועיקר שברכת העיקר פוטרת הטפל, דטפל הוא מאכל בפני עצמו אלא שהוא נטפל לעיקר ולכן ברכת העיקר פוטרתו, כ"ש הכא דאינו מאכל בפני עצמו, וכן הדין בנותן קוביות קרח בכוס מים כדי לצננן או המוסיף סוכר בתה או מלח לתפוחי אדמה וכדו', אע"פ שלא היה דעתו עליהם בשעת הברכה אינו צריך לברך עליהם".
וכ"כ בשו"ת שאל בני (סיימון) ח"א פרק ל"א שאלה 57 (עמ' תל"ט) בשם הגר"ש וואזנר זצ"ל, שכל מה שמערבין במאכל ושוב אינו נראה, אפילו שמרגישים טעמו, אין צורך לברך עליו (מלבד אד משבעת המינים). (וכן מבואר בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' מ"ג אות ב'). וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובא בשלמי ניסן ברכות סי' פ"ב).
וא"כ הסברא בזה היא שמכיון שהדבר מתערבב לגמרי ומתבטל, וכן מדובר שהיה בדעתו מעיקרא לשתותו עם סוכר, הרי שאינו צריך לברך שוב על הסוכר אחר שמוסיפו לכוס. ואם בד"כ אינו רגיל לשתות התה עם סוכר, וכעת אחר שבירך וטעם מהתה חשקה נפשו לשתותו עם סוכר, נראה שבכה"ג יש יותר מקום לברך, אך מכיון שסו"ס הרי הוא מתבטל בתה ואינו ניכר בפני עצמו, נראה דאין לברך עליו, אך בכה"ג טוב שיקח מעט סוכר (או דבר אחר [החבי עליו] שלא נפטר בברכת התה) בפני עצמו ויברך עליו שהכל ויפטור בזה את הסוכר ששם בתה. וה"ה אם רגיל לשתותו עם סוכר, אך כעת חשב שאין בהישג ידו סוכר וכד', ואחר שבירך נודע לו שיש.
וראה עוד בשו"ת דברי דוד (טהרני) ח"ד או"ח סי' י', ובשו"ת שערי יושר (ח"ה או"ח סי' מ"א), ובספר פני השולחן סי' רי"ב סעיף א' אות ו' (עמ' שמ"ג). ובברכה נאמנה סי' ר"ו סעיף ל"ו.
