בן תורה? אשריך!! מקבץ הדרכות מאירות בהנהגה ממרן זיע"א שאתה חייב לדעת! פרק חמישי בסדרת "החורף הקדוש"

ישנם נושאים רבים ששייכים יותר לדרך "ההנהגה הנכונה" שאינם מפורשים תמיד בהלכה, ולא תמיד ההנהגה בהם מבוארת בצורה בהירה, וגם בקרב גדולי הדור שונה ההנהגה בדברים אלו, והלומד עומד נבוך מהי ההנהגה הנכונה!
בפרק זה עושה מרן זיע"א סדר בדברים ומעמיד את ההנהגה הנכונה בארחות חיינו כפי שצריך להיות על פי דעת התורה.
בין הנושאים: תפילה ללא דילוג * התורה שורה בבעל הענוה * רוקד על כמה חתונות * ישנתי אז ינוח לי * חשיבות שמירת הבריאות בעיני הרמב"ם * יאכלו ענוים וישבעו * צדיק אוכל לשובע נפשו * לימוד המוסר בצעירותנו * לימוד הלכה וחק לישראל בתפלין דר"ת * תפילתו אינה נשמעת *​

תפילה ללא דילוג
חובה לומר פרשת העקדה, ואין זה תלוי ברצונו שאם ירצה יאמר, ואם לאו לא יאמר. יש אשכנזים שמעולם אינם אומרים פרשת העקדה, אלא אחרי ברכות השחר מתחילים מיד באמירת הודו. וזו טעות! הם אינם יודעים את הדין מחמת שלא למדו הלכות וחושבים שדבר זה מיותר, אלא צריך להתחיל את כל הקרבנות שהם כנגד עולם העשיה. ורק אם אירע שאיחר, יוכל לדלג כדי להספיק תפלה בצבור, אך לא שיעשה כך כל יום, אלא צריך לומר את כל התפילה מתחילתה ועד סופה כתקנת רבותינו. יש חסידים ואנשי מעשה שמשכימים קום ומתחילים באמירת "פתח אליהו", אך החובה היא להתחיל מפרשת העקדה עם איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל בלא שום דילוג.

התורה שורה בבעל הענוה
בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א): אמר רבי יוחנן ענתנייתא, ברית כרותה היא היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח. מה טעם? 'ואת צנועים חכמה'. הלומד תורה בצנעא כשאין איש רואהו ואין יודע שהוא לומד, הוא מחכים. החכמה באה לאדם מהקב"ה, הוא עוזר לזכור דברים. יש רבים יגעים ועמלים ולמחר שוכחים את הכל, צריך סייעתא דשמיא שהקב"ה יהיה בעזרו לזכור את לימודו. לכן ילמד בצנעא כדי שיזכור את לימודו.
בגמ' תענית (ז סוע"א) מסופר על רבי יהושע בן חנניה שהיה חכם גדול בתורה, אך לא היה לו תואר פנים, המלך היה עומד דום בפניו ומכבד אותו כיון שהיה חכם גדול גם בענייני העולם, היה לו מוח מבריק וידע להשיב על כל שאלות המלך. כשיצא פעם מעם פני המלך, שאלה אותו בת המלך "חכמה מפוארה בכלי מכוער"? אמנם הינך חכם, אך הכלי אינו נאה. מדוע פניך אינן נאות? ענה לה, אמרי נא, היכן מונח היין שהמלך שותה? באותם ימים היו שותים רק יין בסעודה. אמרה, היין מונח בתוך חביות של חרס. אמר לה, זו לא בושה שבבית המלך משתמשים בכלי חרס כאלה? שימו את היין בכלי כסף וזהב יפים כראוי לבית המלוכה. קראה לעבדיה ופקדה עליהם, מחר תריקו את כל היינות לתוך כלים של זהב, ועשו כדבריה.
כעבור שבוע רצה המלך לשתות יין, אך היין כולו סג יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד, כל הכדים היו מלאים חומץ. לפליאתו אמרו עבדיו, אדונינו המלך, בתך ציותה ליתן את היין בכלי זהב. הזהב הינו מתכת, והחום שלה החמיץ את היין.
קרא המלך לבתו, ואמר לה מדוע עשית כך? אמרה, לא עלי תלונתך כי אם רבי יהושע הוא שאמר לי כן. שאל המלך את רבי יהושע, מפני מה אמרת כך לבתי, וכי עינך צרה בייני?
אמר, עניתי לה רק כפי שאלתה, לא אמרתי לה שתעשה כדברי. היא שאלה איך חכמה מפוארה מצויה בכלי מכוער. עניתי לה, כמו היין שהוא מפואר שאם יניחו אותו בכלי כסף וזהב מפוארים יחמיץ, כך אם יהיה האדם יפה תואר, יעמוד כל היום על יד הראי, פעם יסרק את זקנו ופעם יסרק את הפרנג'י שלו, כל זמנו ילך לאיבוד. וכשאינו יפה כל כך, אינו נותן את לבו על מראהו, ומשקיע את כל זמנו בתורה.
מעובדא זו נראה כמה גדולה מעלת השקידה וההתמדה, שלא יאבד זמנו על דברים אחרים, אלא אך ורק על לימוד התורה. יחוס על זמנו שאפילו רגע אחד לא ילך לבטלה, וכך יהיה תלמיד חכם. ובלאו הכי לא תימצא בו התורה, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הי"ג): "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים, אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר 'קומי רוני בלילה'. וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר 'יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי'. וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה, אש אוכלתו, שנאמר 'כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח'. 'כי דבר ה' בזה', זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר.

רוקד על כמה חתונות
ואלה שיש להם חברים רבים בישיבה, בן פורת יוסף, אם ילך לחתונת כל אחד, ביום ראשון לחתונת ראובן וביום שני לחופת שמעון, וכך ירקוד על כמה חתונות, מה יצא ממנו? אם כל לילה ילך למקום אחר ולא ילמד, יהיה עם הארץ! אלא ילך רק כדי לצאת ידי חובה משום כבוד הבריות, יראה את פניו וישמח מעט את החתן, יאחל מזל-טוב ויחזור תכף ללימודו בלא לאבד אפילו לילה אחד בדברים בטלים.
מי שחס על זמנו יצא ממנו תלמיד חכם, תהיה לו חכמה מפוארה. ואם לאו, לא יצא ממנו כלום, לכל היותר יהיה חכם של בית הקברות 'דורש אל המתים' שיודע לעשות אשכבות "אל מלא רחמים"...

ישנתי אז ינוח לי
אדם שאינו ישן בלילה, מתהלך כל היום כמו סהרורי ואינו מרגיש את עצמו. בליל הושענא רבה אני מרגיש על הקהל שנרדמים אפילו בעמידה, יש שתופסים סידור ונופל מידם, כיון שכשל כוחם מלהחזיק אותו מרוב עייפותם. ואם כך הוא רק פעם או פעמיים בשנה, אדם שעושה כך תדיר, מחליש את עצמו יותר מתענית. לא לחנם אמרו שזהו תיקון כרת. אם עושה כך מפעם לפעם אינו נורא, אך בדרך כלל צריך לישן כהוגן, יחליף כוח ויוכל להתפלל בריכוז המחשבה ובכונה, וגם לימודו יהיה בישוב הדעת, יוכל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא יבלבל ויאמר על טמא טהור ועל מותר אסור.
מסיבה זו טרח הרמב"ם (פרק ד' מהל' דעות) בזמנו לכתוב את כל תפריטי המאכלים, מה טוב ומה בריא ומה לא. וממליץ על דברים שאינם בריאים לאוכלם לעתים רחוקות, וגם לא לאכול מהם כמויות, כגון כמהין ופטריות שאינם בריאים לגוף אלא 'טועמיה חיים זכו'. יש דברים חמוצים מאוד העושים את הקיבה קשה, וכשיש לאדם קיבה קשה הוא מסוגל לחולאים, כיון שאינו מוציא את המאכל שנעשה פסולת, ועל ידי כך נגרמות מחלות למעיו וקיבתו. ואילו כשמעיו רפוים טוב הוא לגופו, לכן יאכל מאכלי ביניים, לא דברים המשלשלים ולא דברים שעושים קיבה קשה. ומפרט איזה פירות טובים ונוחים ואיזה מקשים את הקיבה.

חשיבות שמירת הבריאות בעיני הרמב"ם
הרמב"ם אמנם היה רופא גדול, אך מאן דכר שמיה לכתוב דברים אלו ביד החזקה? הלא יש לו ספרי רפואה, יש לו ספר מיוחד על הכשת נחש, ובו הוא כותב בכל נחש מה החומר שצריך לרפאות את הנשוך ממנו, ולא קרב זה אל זה, ואם מחליפם יוכל להסתכן יותר. הרעל שבשיני הנחש מסוכן לכל דמו של האדם, וללא טיפול נכון יכול לרדת לשאול תחתית, חובה לדעת אם זהו נחש שפיפון, צפעוני או צפע, ומכח צורת הנחש מזהה הרמב"ם את שמו ומה רפואתו מנסיונו העשיר. ורופאי זמנינו בחנו וניסו את דבריו וראו שאין לזוז מהם ימין ושמאל, וכולם ומתפלאים איך ידע כך בזמנו לפני שמונה מאות שנה ללא מעבדות ומכונות. שכלו היה יותר ממכונות... 'כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי'[1]. וכן חיבר ספרים נוספים, "פרקי משה" ברפואה, וספר מיוחד עבור צאלח-א-דין מלך מצרים. יום יום היה רוכב על חמורו כדי לטפל במלך בנשיו פילגשיו ובניו, קופה של שרצים... עם כל המחלה אשר שמתי על מצרים, אנגינה שחפת וקדחת, ובחזרתו לביתו היה מוצא גוים ויהודים רבים מחכים לטיפולו, 'וגם ערב רב עלה אתם'[2]. וכל הרופאים היו מרימים את ידיהם בפניו, ועומדים לפניו כתלמיד בפני רבו, אין להם פה להשיב ולא מצח להרים ראש. כמה פעמים ניסו לטפל במלך בכמה אופנים ולא הצליחו, עד שבא הרמב"ם טיפל בו פעם אחת וכבר הבריא, והיו כולם רואים את גדולתו בחוש ובמציאות.
וכמה חבל שאישיות גדולה כמותו היה מוקף כאלה טרדות. אם היה לו יותר פנאי, היה מחבר עוד ספרים מאירי עינים. כל תיבה של הרמב"ם לא תסולא בפז, כל דבריו כגחלי אש. באים היום רבנים ומפלפלים האם כונת הרמב"ם כך או כך, אילו היה כותב מלה אחת נוספת היו ספרים שלמים נעלמים מן האופק... הרמב"ם דיבר על הידוע וסמך שדבריו יובנו, ולכן יש לנו בדבריו כמה ספיקות וספקי ספקות.
ראו כמה מרן בבית יוסף טרח לבאר את דברי הרמב"ם, לפעמים כתב דף שלם על דברי הרמב"ם. בהלכות מקואות[3] מביא מרן את דברי רבי יוסף טאיטאצק שפירש את הרמב"ם באופן אחד ומרן פירש אחרת. ואמר לו המלאך המגיד, אתה צדקת בפירושך בדברי הרמב"ם, אך גם רבי יוסף טאיטאצק אמר פירוש נכון ודבריו אמיתיים, אך לא לזה נתכוון הרמב"ם. אם היה הרמב"ם כותב עוד שנים שלוש מלים לא היה צריך לפלפל דף שלם. וכל זה נגרם מחמת עיסוקו ברפואת המלך. אך היה זה צורך השעה, שכן על ידי שהיה מקורב למלך קיבל תוקף לכפות את כל העוברים על רצון ה'. לא היה שם דמוקרטיא איש הישר בעיניו יעשה, אם ירצה ישמור שבת או מצוות. מי שאינו שומר שבת היה יכול לחובשו בבית האסורים, היו שוטרים עומדים הכן לימינו 'לעשות נקמה בגוים' בכל מי שהיה עובר על מצוות התורה, 'לעשות בהם משפט כתוב'. עד שהנהיג אותם על מבועי התורה והיראה[4].
ובאמת אף שעיקר ספר "יד החזקה" מיועד לענייני הלכה, ייחד הרמב"ם פרק מיוחד לרפואת הגוף המלמד מה בריא לאדם ומה יכול להזיקו, לומר לך שגם זה מעבודת הבורא! אם אינו בריא אינו יכול לעבוד את הבורא כהוגן, יש לו מיחושים וכאבים, עומד להתפלל ולבו בל עמו, אינו יכול לכוין במה שמוציא מפיו, במקום שיחשוב "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", חושב "אוי בטני כואבת או המעיים". כשלומד תורה, במקום שיפסוק הלכה למעשה, יטעה ויבלבל, כיון שלבו בל עמו. אך כשהוא בריא לומד כהוגן. ולכן כל דבר יעשה בעתו.

יאכלו ענוים וישבעו
הקב"ה נתן בפי האדם את חוש הטעם, כדי שיוכל להרגיש אם האוכל מתוק או חמוץ או מלוח, כדי שיתאווה ויהיה לו חשק לאכול. אם כל המאכלים היו בטעם אחד, היו נמאסים על האדם ולא היה אוכל ונחלה, לכן נתן ה' את חוש הטעם, שיהנה ויחליף את הטעמים. וכך יוכל לאכול ויהיה בריא לעבודת השי"ת, בכל הבריאה עשה ה' הכל יפה בעתו, ולכן ינהיג מנהג דרך ארץ בכל דרכיו.
האוכל כל חמש דקות, הרי הוא כמו בהמה מעלת גרה... יש שעות לאכילה, ארוחת בוקר צהרים וערב, ולא יאכל כמויות באמצע, דבר זה מקלקל את המעים.
וגם בלילה לא ראוי שיאכל הרבה אלא מעט, כיון שהקיבה צריכה לנוח מעט, ואם לא יתן לה לנוח ואוכל בלילה ארוחה דשנה 'יום ולילה לא ישבותו', לא יהיה לה כוח לעבוד 'ויעמוד השמן', לא יהיה ביכולתה לעכל ויבואו עליו מחלות. הקיבה אינה מפלדה אלא בשר ודם, צריך שיתן לה מנוחה. יחוס על אבריו כמו שחס על נשמתו, ויאכל רק כדי להשבית את רעבונו, ולא יאכל סמוך לשינתו, שהמאכל מרקיב במעיו.
שמואל האמורא, תלמידו של רבינו הקדוש, היה אומר (ב"מ קיג: ), אין דבר בחכמת הרפואה שאיני יודע את תרופתו, מלבד מי שאכל ולא הלך ארבע אמות אחרי הליכתו אלא ישן תכף במטתו. על כן 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ילך מעט ואחרי כן ינוח. וכן בארוחת צהרים, לא ילך לנוח מיד אחריה, אלא ילך ויבוא מעט ולאחר מכן ילך לישון. ומובאים בגמ' דברים נוספים בענייני רפואה, אך כתבו הפוסקים[5] שנשתנו טבעי בני האדם מאז התלמוד ועד ימינו, יש דברים שהיו מזיקים אז והיום אינם מזיקים, ויש להיפך. לכן טוב להתייעץ עם רופאים נבונים, שאינם גסי רוח המביטים על הכל מגבוה. 'ותשועה ברוב יועץ'. והעיקר שינהל את עצמו כפי הצריך בחכמת הרפואה.
השתיה מועילה לכליות, ואם אינו שותה מזיק את כליותיו. לכן אמרו חכמים (ברכות מ.) "ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא, אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא נמי הכי, אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא אידך, אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה, ובלילה ידאג מפני אסכרה. תנו רבנן, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה? אמר רב חסדא, קיתון לפת".
לאחר שאכל יקפה את בני מעיו במים, כלומר ישתה שהמים יצופו על אכילתו, אך לא ישתה בשעת האכילה, כיון שהקיבה מעכלת את המאכל, וכששותה בעת האכילה ניזוק כוח העיכול ואינו מעכל כהוגן. כעבור שעה או שעתיים ישתה, ובשעת האכילה ישתה מעט אם הוא צמא מאוד, כמו שכתב הרמב"ם שאם נצמא מאוד בשעת האכילה כגון שאכל דברים מלוחים, ישתה יין ולא מים, או שימזוג את היין במים. היום מרבים העם לשתות טמפו וקוקה קולה, ודבר זה הורס את העיכול ומפסידו. וגם חזקה על כל יהודי שנזקק לטיפולו של רופא שינים, כיון שהסוכר ממיס את השיניים ומקלקלם, ונעשים 'נקבים נקבים חלולים חלולים'. פעם שמו שן בתוך כוס של קוקה קולה, למחרת בבוקר נעלמה השן, כיון שהסוכר המיס אותה לגמרי, ולא נותר ממנה שריד. לכן אם צמא בעת אכילתו, ישתה מעט, ורק במשך היום ישתה שתיה מרובה שיש בה טובה לכליות.
עוד שם בגמ' (ברכות מ.): "אמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום, מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לריח הפה. ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רב חייא בר אשי אמר רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. אמר רבי חמא ברבי חנינא, הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר קצח אחד מששים סמני המות הוא, והישן למזרח גרנו דמו בראשו? לא קשיא, הא בריחו הא בטעמו. אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא ומדבקא ליה ומקלפא ליה".
הקצח הינו כמין שומשום שחור שמפזרים על הלחם, והוא בריא לרגיל בו ואינו בא לידי כאב לב. אך ריחו מזיק, אם ישן במזרח גרנו של קצח, נכנס הריח בנחיריו ויכול להזיקו, לכן מיעוטם יפה. וכן השומשום טוב. וכן במה שאמרו שיאכל חרדל פעם בשלשים יום, ולא ירבה בו, כיון שדברים חמוצים יכולים להחליש את לבו, אלא יאכלם מפעם לפעם, כמו שנאמר 'וטבלת פתך בחומץ', ואמרו בגמ' (שבת קיג: ) אמר רבי אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב. כשיש חום כבד אין תאבון וקשה לאכול, לכן אמר בועז לרות שתטבול פתה בחומץ ועל ידי כך יהיה תאבון.
ונאמר עוד בבועז 'ויאכל וישת וייטב לבו', ואמרו במדרש (רות רבה פ"ה פט"ו) "שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת הלשון לתורה", בועז אכל בתור קינוח סעודה פירות מתוקים כמו תאנה שיש בה דבש, ומרגילה את לשון האדם לתורה שתהיה 'לשון מדברת גדולות' - דברי תורה וחכמה, וגם במיני מתיקה אלו לא יאכל בכמויות, אלא מעט. לא לחינם ברא הקב"ה פירות, יש בהם ויטמינים בלי סוף, יאכל מהם מעט ועל ידי כך יתחזק ויתחשל גופו שיוכל ללמוד וללמד לעסוק במצוות ובמעשים טובים ויוכל להתפלל בכונה.
כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לטובת בני האדם. 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד), כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו' (יומא לח.). ובירושלמי שלהי קידושין אמרו על רבי אלעזר בן פדת שהיה עני מרוד ובקושי היה לו לחם לאכול, והיה חוסך מעצמו פרוטות כדי שיוכל לקנות פרי חדש ולברך עליו שהחיינו[6]. וזאת למרות עוניו כמובא בגמ' תענית[7] שלאחר כמה ימים שלא אכל פעם, מצא שום זרוק בארץ ואכלו מרוב רעבונו נחלש לבו והתעלף. לכן לא יחסוך אלא יקנה פירות חדשים מידי פעם בפעם, בכמות מועטת כדי שיוכל לברך את הקב"ה.

צדיק אוכל לשובע נפשו
ומאידך יזהר לא להרבות מדאי, כמו שציוו רבותינו (גטין ע.) "סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה". רבותינו שונאים סיגופים ותעניות, לא נוח להם אם מענה את עצמו, זה נגד רצון הקב"ה שברא את האדם לא כדי שיזניח את גופו, שאם לא כן יכל הקב"ה לעשות נשמה ודי, אלא ברא גם גוף שיעשה כל דבר בחכמה.
ואם מרגיש תאוה לאכול מאכל טעים, כגון שיש לו אשת חיל שמבשלת מאכלים טעימים, כשאכל כדי צרכו ימשוך ידיו מלאכול עוד, ובכך הדבר יותר חשוב לקב"ה מתענית, כיון שיכל לאכול ולשתות עוד ומנע מעצמו כדי לייסר את עצמו על חטאיו, שהרי 'אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא'. ובכך גם אינו מחליש את גופו וגם מייסר את עצמו.
ובאמת אמרו רבותינו (גטין שם) "אמר ליה אליהו לרבי נתן, אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". האוכל כדי צורכו יכול להפוך לו לסם המוות אם יכעוס ח"ו, לכן יאכל שליש וישתה במשך היום שליש, שאם יכעס ויצוף האוכל יהיה לו מקום לנוח ולא יחנק. וכן בסעודה שנהנה ממנה, ימשוך ידו הימנה, ודבר זה חשוב יותר מתענית, "איזהו גבור, הכובש את יצרו". 'צדיק אוכל לשובע נפשו', לא "לשובע גופו", אלא כדי שיוכל להתקיים ולהחזיק מעמד וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
העיר ג'רבא שבתונס היתה עיר של חכמים ושל סופרים, וכל תושביה היו בני תורה. מחשובי העיר היה קאייד נסים שמאמא, "קאייד" זה תואר כבוד של משרה, כמו "סיר" באנגליה, או "לורד". הוא היה תלמיד חכם והדפיס את ספר משמרות כהונה, והרב חיד"א נתארח בביתו וכתב עליו שבחים. פעם אחת הזמין לביתו תלמיד חכם ונתן לפניו כל טוב, התלמיד חכם שבע, אך הקאייד שרצה להמשיך לאכול היה אומר לו "כבוד הרב יאכל עוד". ענה לו, "צדיק אוכל לשובע נפשו". וכך כמה פעמים פנה אליו וביקשו שיאכל עוד, והוא עונה לו שוב "צדיק אוכל לשובע נפשו". לבסוף התרגז הקאייד ואמר לו, וכי אני בטן רשעים תחסר שאמשיך לאכול?! אמר לו, חלילה, במה שאמרתי "צדיק אוכל לשובע נפשו" היתה כוונתי עליך! בנוהג שבעולם כל עוד שבעל הבית אוכל יש גם לאורח חשק לאכול, אך אם בעל הבית הפסיק לאכול, חושש האורח פן יאמרו עליו שהוא רעבתן לא השיב ידו מבלע, וגם הוא מונע עצמו מלאכול משורת דרך ארץ. אך אני מרגיש עליך שאינך אוכל מחמת שאתה רעב, גם אתה שבעת כמוני, אלא רצונך שיהיה לי מרץ לאכול כמוך, אם כן אתה "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשובע גופו, שכן כוונתך לשם שמים כדי שגם אני אוכל...
בכל דברים אלה שיש בהם הרבה מוסר ודעת, ילך כל אחד בדרכי רבותינו. יקח את ספר יד החזקה להרמב"ם הלכות דעות פרק ד', ויראה מה מזיק ומה טוב, מה להרבות ומה למעט או לא לאכול כלל, ויזהר בדבריו, בבחינת 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.

לימוד המוסר בצעירותנו
כשהיינו בגיל שבע עשרה שנה הביא לנו הרב שלנו רבי אליהו לופס את הספר "מנחת אליהו" לר' אליהו הכהן והקריא מעשה שהיה כתוב שם[8]. רבי אליהו כהן חיבר ספרים רבים, יש לו כמה כרכים עצומים ספרים עמוקים על התורה בשם "מגלה צפונות", ספרו "ולא עוד אלא" ספר ענק מאוד, מפרש בכל מקום שאמרו חז"ל "ולא עוד אלא", מה הייתי חושב מתחילה. וכן חיבר את הספרים מדרש תלפיות, שבט מוסר, מנחת אליהו, מדרש האתמרי ועוד. היה צדיק יסוד עולם דורש כתרי אותיות.
בכל שבת היה דורש שעה לפני תפלת מנחה דברי מוסר וחסידות לאנשים צדיקים מתלמידיו. שבת אחת התחיל פיו מדבר רק על עוון אשת איש, ויתמהו כולם איש אל רעהו, וכי עולה על דעת הרב שנעבור על איסור זה? והרב הרחיב וביאר את חומרת העוון הזה במשך שעה שלימה, והוא עצמו לא הבין מדוע דיבר בנושא זה. לאחר מנחה נשאר עם הרב רק אדם אחד, אמר לו אדוני הרב הצלת אותי מעוון אשת איש! הייתי אמור ללכת עתה לעבור עבירה, והודות לדברי המוסר שלך אני נשבע שלא אעשה את העבירה.
רבי שמחה בונם מפשיסחא תלמיד החוזה מלובלין רבי יצחק יעקב הורביץ, נכנס פעם אל רבו ועיניו אדומות מבכי. תמה הרב, מה יש, מה קרה לך?
- מישהו פגע בי היום, העליב אותי ושפך את דמי.
- ומה עשית לו?
- נישקתי אותו... ותמיהת הרב גברה.
האחד הזה הוא ספר "שבט מוסר", למדתי בו פרק אחד ולבי נשבר, עד שהתחלתי לבכות ממוסרו, וכשגמרתי נישקתי את הספר...
ספר זה קולע למטרה! כשהיינו צעירים היינו מרבים ללמוד בספר "שבט מוסר". פעם תירגמו אותו לערבית ופולנית ועוד שפות. היום בעוונות לא לומדים בספרים האלה.
ספר "ראשית חכמה" חוצב להבות אש! כשהיינו צעירים היינו קמים בבוקר השכם, בשעה שלוש או ארבע אחר חצות הלילה ולומדים בספר ראשית חכמה, לומדים ובוכים! מפני שהוא ספר שיש בו מוסר עמוק עמוק מי ימצאנו[9].

לימוד הלכה וחק לישראל בתפלין דר"ת
טוב הדבר ללמוד תורה כפי יכולתו עם תפלין דרבינו תם, לפני שיחלצם ילמד פרק או שתיים ולפחות כמה הלכות ברמב"ם. "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא", וכתב רבינו שלמה בן התשב"ץ, "הלכות" מיעוט רבים שתיים.
יקרא כמה הלכות מהרמב"ם או ענין שלם, וכך יוכל לדעת עניינים רבים. דבריו של הרמב"ם ע"ה דברי אלהים חיים, כל מלה שלו לא תסולא בפז, וצריך הרבה לדקדק בדבריו, עד שכתבו הפוסקים שצריך לדקדק בדברי כמו שמדקדקים במשנה, כיון שלשונו לשון זהב. על ידי כך יהיו לו מושגים בענייני הלכה וגם בהשקפה, שכן דברי הרמב"ם בהלכות דעות הם השקפה של תורה. המתחזק בהם מתחזק בתורה.
הגמ' היא ים שאין לו סוף, עמוק עמוק מי ימצאנו, ולכן אין פוסקים הלכה מהגמ', וכמו שכתב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש רבו דרבו של הרמב"ם, בדורנו אין מי שיוכל לפסוק הלכה מהגמרא, ורק יחידי סגולה כהרמב"ם יכלו לפסוק מהגמרא.
וזו גמרא מפורשת בבבא בתרא קל (ע"ב), "תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ואם לא ילמוד בספרי רבותינו הרמב"ם ושלחן ערוך לא ידע הלכה.
לשונו של הרמב"ם צחה וזכה ומוסברת יותר מהשו"ע, כיון שמרן בשלחן ערוך סומך על דבריו בבית יוסף, הרוצה לדעת את מקורות ההלכה צריך ללמוד בית יוסף. אך הרמב"ם לא סמך על מקור אחר וכתב הכל בלשון ברורה וצחה. הלומד את דבריו מבין כל דבר על בוריו.
ב"חק לישראל" מצוטטות הלכות רבות מהרמב"ם. אשריו ואשרי חלקו של הלומד חק לישראל, יש בו פסוקים מהתנ"ך, משנה, גמרא, זוהר, וגם מוסר והלכה. חשוב מאוד שירגיל עצמו לקרוא חק לישראל. ואם זמנו מצומצם, יקרא לכל הפחות משנה אחת בהבנה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא שהוא ביאור צח בדרכו של הרמב"ם, וזהו יותר טוב ממה שיקרא את כל הפרק ללא הבנה, מכיון שאין שכר ללומד תורה בלא הבנה. וכן בגמרא, ילמדנה עם פירוש רש"י שיבין כל דבר על בוריו. אדם שלומד כך, יש בידו הכל, ומקיים גם את דברי חז"ל שצריך לשלש את לימודו[10].
הגמרא הינה בכלל המשנה שאמרו חז"ל, ורוב דברי הרמב"ם הם להלכה. השלחן ערוך מיוסד באופן כללי על פי דברי הרמב"ם, פרט לכמה הלכות שרוב הפוסקים נחלקו עליו, כמו שכותב כן הרב "כנסת הגדולה". עד דור מרן היו פוסקים על פי הרמב"ם, 'על פיו יצאו ועל פיו יבואו', וכשבא מרן ושקל את כל ההלכות וראה שרוב הפוסקים אינם סוברים כהרמב"ם, פסק כמותם.
למשל הרמב"ם פוסק כרש"י בענין התפלין, וכתב בתשובה שמקודם היה טועה וחושב שהלכה כרבינו תם, אמנם אינו מזכיר את רבינו תם, אך כותב הויות באמצע. ולאחר שהתעמק בסוגיות התלמוד עלה בידו שהמסקנא הנכונה היא כשיטת רש"י, וגנז את תפיליו הראשונים ועשה תפלין כשיטת רש"י ופסק כן בחיבורו לדינא. אך מרן שהיה אחרי זמן הרמב"ם ורש"י ור"ת, כתב ירא שמים יצא מידי ספק דאורייתא ויניח את של רש"י בברכה, ולאחר מכן יניח את תפלין דר"ת, ואנו הולכים בעקבות מרן אשר קבלנו הוראותיו בכל אשר יאמר[11].
ובכל מה שפוסק מרן למטה, מסכימים עמו למעלה. כמו שהיה המלאך המגיד אומר לו, אשריך שהלכה כמותך גם במלכותא דרקיעא, ואומרים מי האיש אשר המלך חפץ ביקאר'ו. ולכן כותבים הפוסקים "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". ולכן איננו זזים מדעת מרן השו"ע, אפילו במקום שיש פוסקים חולקים ומחמירים, העושה כמרן יהא לבו סמוך ובטוח שהולך בדרך הישרה[12].

תפילתו אינה נשמעת
'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה' (משלי כח, ט). מבארים המפרשים, כששואלים אדם מדוע אינך בא לשיעור של הרב? עונה, מה הרב יכול לחדש לי, שמעתי כבר את דבריו כמה פעמים. יש לי קלטות שאני שומע אותם ודי, למה אלך לשיעור, ואינו רוצה לשמוע כמה פעמים כל דבר. אדם זה עומד בעמידה ואומר את תפילת שמונה עשרה שחרית ומנחה וערבית, אומר לו הקב"ה אינך רוצה לשמוע תורה ששמעת כבר, גם אתה אמרת 'ה' שפתי תפתח' כבר מאה פעמים, ולא ישמע לו. "מסיר אזנו משמוע תורה" כיון ששמע כבר את השיעור, "גם תפילתו תועבה" - ה' אומר לו שמעתי אותך כבר.
מבארים עוד מהו "גם" תפילתו תועבה, היה די לומר 'מסיר אזנו משמוע תורה תפילתו תועבה', בלא "גם". שכן אפילו אם שמע כבר את השיעור פעמיים ושלוש, אין בית המדרש בלא חידוש, לא יתכן שהרב יחזור בדיוק כמו בשנה שעברה, ובודאי שיוסיף הלכה שלא נאמרה, או יבאר יותר, כמו דאיתא בגמ' חגיגה ג (ע"א).
בעל שכל ששומע דברים ששמעם מכבר, אם בתוכם שומע דבר חדש נהנה ממנו ושמח בו כמו פנינה ומרגלית יקרה מאוד, למרות שידע את רוב הדברים.
וזה ביאור המשנה באבות (פ"ה מ"ז): שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם. (ע"כ). החכם מודה על האמת ואומר על מה שלא שמע לא שמעתי, אך יש להבין וכי הגולם אומר שמעתי גם על מה שלא שמע? אם כן אינו גולם אלא שקרן, צריך להשליך נעליים על ראשו...
אלא גם הגולם שמע, רק ההבדל ביניהם שבפעם השניה שהרב מסר את השיעור הוסיף דבר קטן, והחכם אומר לא שמעתי את כל השיעור, הוא מעריך את התורה כמוצא שלל רב ואומר על הכל לא שמעתי. ואילו הגולם אינו שם לב לתוספת הקטנה שהרב הוסיף, וחושב וכי בשביל זה אלך לשמוע את כל השיעור? זהו גולם שאינו יודע להעריך את התורה 'לא יערכנה זהב וזכוכית', ואינו מוכן להפסיד שעה שלימה בשביל חידוש אחד.
ויש בני אדם שבתפילת שמונה עשרה מוסיפים בקשה פרטית לפרנסה או רפואה שלימה, ועל כך אמר 'מסיר אזנו משמוע תורה, גם "תפילתו" - התפילה שהוא מוסיף מעט לצורכו - תועבה', וטורפים אותה בפניו.
לכן הרוצה שתפילתו תתקבל ברצון, ילמד תורה, ובזכותה ישמע הקב"ה לתפילתו. 'ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני' (הושע ד, ו), אם אתה שוכח את התורה גם אני לא אשמע את תפילותיך ותחנוניך.
ומטעם זה היו חכמים שלא היו עומדים להתפלל עד שלומדים שעה אחת. כיון שעל ידי הלימוד היו סוללים דרך בשמים שתפילתם תקובל ברצון, בלא שהחיצונים יסגרו בפניהם.
גם פסוקי דזמרה שאומר מתוך הבנה וישוב הדעת, לא בחיפזון ומרוצה, אלא מלה במלה, הם מפנים את כל החיצונים. ולכן רבותינו ז"ל סידרו בתחילה את פסוקי דזמרה ולאחריהם קריאת שמע ותפילה. "זמירות" הם מלשון 'וכרמך לא תזמור' (ויקרא כה, ד), כמו הזומר כרמו שמסיר את הקוצים המפריעים, כך פסוקי דזמרה חותכים וכורתים את החיצונים שרוצים לעצור את תפילתו, וכשמתפלל בכונה נעשה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ותפילתו מתקבלת ברצון.

​

בהכנת המאמרים המתפרסמים כאן באתר הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עוולה
החפץ לפרסם ממאמרים אלו יוכל לפנות אלינו ובשמחה רבה נסייע בידו בפרסום הדברים לפי התנאים המתבקשים
​

לתגובות hashkafatmaran@gmail.com‏
ניתן להזמין נושאים אלו ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.​

​

---

[1] ראה עוד במעדני המלך ח"א (עמ' עט"ר) על גדולת הרמב"ם בחכמת הרפואה.
[2] מרן זיע"א הוסיף והאריך בפעולות הרמב"ם נגד הקראים מסלפי המקרא, כמובא במעדני המלך ח"ב (פרק יג).
[3] סעיף ח, בענין מעיין שהעבירו על גבי השוקת, ואמנם עיקר דיונם נסוב בדעת הרשב"א, אך בין הדברים נתווכחו גם היאך דעת הרמב"ם והרא"ש. וראה בזה בשו"ת אבקת רוכל (סימן נא), שחזר מרן והודה לדברי מהרי"ט. ובמה שהביא מרן זיע"א מהמגיד מישרים, הנה שם בסימן רא ס"ז האריך מרן הב"י לברר את שיטת הרא"ש, ועל ביאורו זה אמר לו המגיד (פרשת ויקהל דף לח ע"ב) שכיון יפה בדעת הרא"ש, והרא"ש גופיה שמח בדבריו.
[4] לשון הרמב"ן באגרותיו (כתבי רמב"ן ח"א עמ' שמא) בשבח הרמב"ם: "לא לכם רבותינו להקל ראש כנגד המזרח! מי הכה הצדוקים אשר היו בגבורים בוסים (מלשון זכריה י, ה)? מי נתן הביתוסים לשוסים? הלא הרב ז"ל כי ה' עמו, והוביש רוכבי סוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד הרב עליהם, ונתחזק מוראו על כולהם". וכל אותה אגרת מלאה בשבחים רבים ועטרות הוד לראש הרמב"ם, וגם תוכה רצוף תוכחות מוסר השייכים מאוד גם לדורנו, ועוד חזון למועד.
[5] כמ"ש התוס' (ע"ז כד: ד"ה פרה) ושם נסמן. וכ"ה במו"ק (יא.). ומ"מ פשיטא שאין בזה כדי לשנות אפי' זיז קטן מההלכות והדינים שנמסרו בידינו מרבותינו הקדושים כמלאכים, וכמ"ש בשו"ת יביע אומר ח"ז (או"ח סימן נג אות ו), וז"ל: ועוד יש לאלוה מלין כי ידוע מה שאמרו חז"ל (שבת קלג: ) בענין המציצה שאחר המילה, שהיא משום סכנה, ולכן מחללים עליה את השבת, והרופאים מכחישים את זה מכל וכל, ואין אנו חוששים כלל לדבריהם אשר מהבל ימעטו, שבאים לחלוק על דברי חז"ל המצודקים והישרים. ומנהג אבותינו בידינו על פי קבלת חז"ל למצוץ דם הברית גם בשבת אע"פ שיש בזה משום חילול שבת, והיינו משום דהוי במקום פקוח נפש. וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק ... והגרא"י קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן (חיו"ד סי' קמ) כתב ג"כ לענין קביעת הרופאים בזמנינו שאין שום חשש סכנה במניעת המציצה כו', וזה דומה למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' צח), בדין יתרת בבהמה, שמעידים עליה שחיתה י"ב חודש, שהאומרים כן אינם נאמנים כלל, אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, שבאים להכחיש דברי חז"ל שאמרו טריפה אינה חיה י"ב חודש. ובכלל אין דברי הרופאים נחשבים אצלינו בגדר ודאי אלא בגדר ספק, וכל ספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו אם יאמרו הרופאים שנשתנו הטבעים בזמנינו אין להשגיח בדבריהם. והרי מעשים בכל יום שרופאים רבים קובעים בעניני רפואה יסוד מוסד, ומחליטים בבירור גמור על דבר מסויים שהוא דבר אמת נכון וברור, ולאחר מכן בא דור אחר וחקר ודרש אחריהם והוכיח בעליל היפך קודמיו, ומה שזה בונה זה סותר, כי אין דבריהם אלא בגדר אומדנא בעלמא. והנה אף אם ישנם ילדים שנימולו ולא עשו להם מציצה כדת, ונשארו חיים וקיימים, מכל מקום מי לידינו יתקע שלא יבואו לידי סכנה ח"ו בימים הבאים, ועוד שהרי אנו מחללים שבת אפילו על אחד מני אלף שלא יבא לידי סכנה ואפילו לאחר כמה שנים, מפני שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, דבעינן וחי בהם בודאי, ולא שימות בהם, ואפילו ספק. (וכמ"ש גם התוס' יומא פה.) ואם כי אין הרופאים יודעים טעם נכון למציצה מצד הרפואה, אנו סומכים על דברי חז"ל שידיעותיהם נשגבות ומופלאות על פי הקבלה, מה שלא יוכלו החוקרים המומחים להשיג מצד שכלם לעולם. ע"כ.​

ודבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ופעם אחת בהרצאה שהרצתי בכינוס גדול של רופאים דתיים, והבעתי כדברים האלה בפניהם, בשם הגרא"י קוק ועוד פוסקים, קם אחד מטובי הרופאים הנוכחים שם וקרא בקריאת ביניים בקול גדול ולא יסף שכל מי שמודה על האמת חייב להודות שכל הדברים הנ"ל הם כנים ואמתיים, ואף חבריו הרכינו בראשם לאות הסכמה.​

עכ"ל. והובא יסוד זה בעוד מקומות בספרי קדשו, לא עת האסף.
[6] והובא בחזון עובדיה ברכות (עמ' תמב).
[7] כה. וראה במעדני המלך ח"ב פרק ג'.
[8] ראה במעדני המלך ח"א (עמ' רכח ובהערה).
[9] וכך כתב מרן זיע"א בהליכות עולם ח"ח (עמ' שלז): "ונראה לי שהעיקר שיש ללמוד מעט מוסר מידי פעם בפעם, אלא שלא יבזבז כל זמנו בספרי מוסר, כשיש בידו ללמוד בגופי תורה להבין ולהורות, ולזכות את הרבים בהלכה ובאגדה. ישמע חכם ויוסיף לקח. וכן מתבאר מדברי הכף החיים פלאג'י (סימן כ אות ד, וסימן לא סוף אות נד), שכן היה מנהגם ללמוד בהתלהבות ספר ראשית חכמה ושבט מוסר. וסיים, חם לבי בקרבי, כי אזכרה ימים מקדם, שבכל יום אחר תפלת שחרית היינו לומדים בצוותא חדא עם מורנו הרב החסיד הפרד"ס (בעל "אות היא לעולם"), בספר ראשית חכמה, והיו עינינו מקור דמעה בלומדינו בספר הקדוש הנ"ל וכו'. ע"ש. כזה ראה וקדש. [וגם אני אזכרה ימים מקדם, בימי חרפי מקדמוני, שהיינו משכימים לקום לבית הכנסת אהל רחל, כשעה לפני תפלת שחרית, כדי ללמוד מוסר בחרדת קודש בספר הקדוש "ראשית חכמה", בצוותא חדא עם ידי"נ החכם המופלא בכתם פז לא יסולה, ממצדיקי הרבים, צדיק ונשגב, רודף צדקה וחסד, רבי יעקב דוויק הכהן זצ"ל, ועפעפינו יזלו מים, בלב נשבר ונדכה. וגם בימי העוצר של הבריטים, לא נמנענו מללכת לבית הכנסת ללימוד המוסר, והשי"ת הצילנו מידם, והיינו מרגישים התעלות רוחנית מדברי הראשית החכמה הקדושים. השי"ת יזכנו לעסוק בתורתו הקדושה לשמה, ולזכות את הרבים להגדיל תורה ולהאדירה]".

[10] כמבואר להלן פרק יב.
[11] וראה עוד בדבריו של מרן זיע"א אודות תפלין דר"ת במעדני המלך ח"א (עמ' קצה).​

[12] ראה עוד בזה להלן פרק יג.​