במשך הדורות התחברו פיוטים ותפילות שונות הכוללים שבחים והודאה לקב"ה, מלבד אלו שתקנו לנו חז"ל. ולכאורה אין כל חשש לומר תפילות אלו, וכמו שאמר רבי יוחנן (ברכות כא ע"א) והלואי ויתפלל אדם כל היום כולו. אך בכ"ז מצאנו בכמה מקומות בחז"ל הגבלות בעניין אמירת שבחים לקב"ה שאינם מסדר התפילה.
בגמ' בברכות כט (וכן הוא במגילה כה) נאמר: ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא ואמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז היראוי האמיץ החזק. אמר ליה סימתיה שבחא דמרך, השתא הנך תלתא אי לא דאמרן משה רבינו ואתו אנשי כנה"ג ותקנינהו לא הוה אמרי להו – ואת אמרת כולי האי. משל למלך ב"ו שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו. עכ"ל. משמע שאין להוסיף שבחים על מה שתקנו חז"ל לומר, כיון שכל המוסיף גורע.
ובמס' מגילה (יח ע"א) נאמר שהמוסיף שבחים לא רק גורע אלא אף עושה איסור ונענש על כך, וז"ל : "...מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה, דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים ק"ו), למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו. אמר רבב"ח א"ר יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם". ופירש"י: ואין מי שיכול לספר את כולו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא מה שתקנו חכמים. ועוד הוסיף רש"י שהאיסור על המספר בשבחו של הקב"ה הוא דווקא בקביעות ברכה.
ויש להבין מהו גדר האיסור, האם רק בברכות או גם בתפילות שאדם מתקן מדעתו, ומדוע עונשו של המרבה לספר בשבח ה' כה גדול[1], וכן צריך להבין האם שני המקורות הללו בחז"ל שווים בגדר האיסור, או שיש כאן שני איסורים שונים. ובפוסקים מצאנו דעות שונות בהסבר הגמרות ובגדר האיסור.
הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א סי נט) כתב: מי שריחם על קן צפור וכו', וכן לא ירבה בכינוין של שם כגון שיאמר הקל הגדול וכו החזק והאמץ וכו שאין כח באדם להגיע עד סוף שבחו. עכ"ל ומשמע מדבריו שאסור בכל עניין שהרי דבריו קיימי אף בתחנונים דומיא דההיא דקן צפור.
בטור הביא את שתי המקורות הנ"ל בשני סימנים שונים (קיג, קכה), ולכאורה לדעתו שני איסורים שונים הם, אך מעיון בדבריו נראה שיש בזה טעם משותף, וכדעת הרמב"ם, שכתב בסימן קי"ג בעניין ההוא שהוסיף שבחים באבות, שהאיסור הוא כשמפליג בשבחים אז מראה דבריו שהגיע לתכלית השבח, לכן אין לומר אלא כמו שאמרו ראשונים. והביא דברי רבינו יצחק שדוקא בתפילה קאמר שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים (וכן פסק בשו"ע). אך הוסיף שדעת הרמב"ם במורה נבוכים שאסור בכל עניין ולא רק בברכות. וסיים הטור שכך מסתבר שאין לחלק לפי הטעם בין תפילה לתחנונים.
ואכן כדעה זו שהאיסור הוא לא רק בברכות נקט גם המהר"ל שכתב שאין ראוי לומר שיר היחוד, שאין לומר כל יום ויום שבח לקב"ה חוץ ממה שתקנו לנו חז"ל, שזה עובר על דברי חכמים (נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ב). וכן כתב השלה"ק (מס' תמיד פרק נר מצוה פט) וז"ל: נראה דדעת הרבה חכמים שבטלו לומר שיר היחוד מאחר שהוא רבוי תוארים ושבחים ומי ימלל גבורות ה', ואין לו לאדם לסדר שבחו של מקום, אלא סדר הברכות והזמירות שתקנו חז"ל והתפלה שסדרו אנשי כה"ג... וז"ל רבנו יונה, י"מ דוקא בשמות התואר אין להאריך, אבל בדברים של שבח, אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור. ונראה שאפילו בזה העניין אין להאריך על מה שתקנו חז"ל יותר מדאי, דהא אמרינן כל המספר בשבחו וכו'. והנכון כדי לצאת מספק זה, שמי שירצה להאריך בשבח המקום ב"ה, שיאמר אותו דרך קריאת פסוקים ואין בכך כלום. עכת"ל.
ומצאנו ברבינו יונה (מגילה יח בדפי הרי"ף) שהסתפק מהו גדר האיסור וכיצד לשלב בין שתי המקורות הנ"ל, ולכן הביא שני פירושים. בפירוש הראשון כתב שי"מ שדוקא בשמות תואר כגון אלו אין לו להאריך (כל' אפ' בתחינות ופיוטים), אבל בדברים של שבח אם משבח למקום שעשה עימנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור. אבל מסייג הדברים שנראה שאפ' בזה העניין אין לו להאריך יותר מדאי ונעקר מן העולם. והביא שיטה נוספת, שאפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בו בברכה, אבל שלא בברכה מותר. וגם דעה זו מסייג מעט, שכתב שהנכון שמי שירצה להאריך בשבח המקום שיאמר אותו בפסוקים. כל' לפי הי"מ הראשון שהביא ר"י אין להאריך יותר מידי בשבחים שבתחנונים, ובברכות אסור אפילו מעט. ולפירוש השני כל האיסור הוא דוקא בברכות. וכדעה זו השניה פסק הב"י, וכתב שלכן מותר לומר תפילות שונות כמו כתר מלכות. וכן הביא בדרכי משה שע"ז סמכו לומר עננו, שיש בו שבחים ותארים לפי סדר הא"ב.
אך יש להקשות שאם כל האיסור הוא דוקא בברכות מדוע נאמר המספר בשבחו של מקום יותר מידי, הרי אפילו הוספה אחת אסורה. ועוד קשה הלשון מכאן והילך, שבפשטות הכוונה אחר תפילת שמונה עשרה, כלומר האיסור הוא לא בברכה דוקא אלא גם בתחנונים, וכמו שפירוש חלק מהראשונים.
אך גם נאמר כמסקנת הטור שאין לחלק בשבחים בין תפילה קבועה לשאר תפילות ותחנונים, יקשה לנו קושית הב"י כיצד תקנו קדמונים תפילות שבח כגון כתר מלכות וכד'.
עוד קשה מה שהקשה הטורי אבן (מגילה יח.) על רש"י אם כן כיצד תיקנו חכמים י"ח ברכות, והרי לכאורה גם הם אינם יכולים לספר כל שבחו? והביא דבירושלמי (בריש פ"ט דברכות) לא נראה כפירוש רש"י, דהכי אמרינן התם ר' אבא בשם ר' אבוהו בשם ר"י 'היסופר לו כי אדבר' אם בא אדם לספר גבורותיו של הקב''ה מתבלע מן העולם. אמר ר' שמואל בר נחמן מי ימלל גבורות ה' כגון אני וחבריי''. משמע דחכמים גדולים כר' שמואל וחבריו יש רשות בידם לספר גבורתו של מקום.
ובאחרונים נדחקו בתירוצם, כי פרשו "מכאן ואילך אסור לספר וגו'" שמתייחס לסדר התפילה. אך יתכן לומר שהבטוי "מכאן ואילך" מתייחס לזמן ותקופה ולא למקום בתפילה, וכמו שמשמעותו הרגילה בדברי חכמים[2], והכוונה שמתום תקופה זו של אנשי כנה"ג אשר תקנו את התפילה אין יותר לאף אחד רשות לחדש ברכות מדעת עצמו[3]. ומצאתי ראיה לכך בתוספתא (ידים ב יג) וז"ל: ספרי בן סירא וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך אינין מטמאין את הידים. בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"א, כ"ח ע"א): בספרים החיצונים כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענה, אבל סיפרי המירס, וכל ספרים שנכתבו מיכן ואילך, הקורא בהן כקורא באיגרת. ובשני המקומות הפירוש הוא מיכן ואילך אחרי חתימת הנבואה. ובסדר עולם רבה פ"ל: עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים. (עיין בס' הגלוי לרס"ג, הוצ' הרכבי עמ' קס"ב וק"ג.).
ולפ"ז ניתן לומר שכוונת חז"ל להסביר שלתקן ברכה חדשה, ארוכה או קצרה, זקוקים אנו לנביא היודע סודות התורה, שברכה ענינה תיקונו של העולם, ולכן יש להיזהר לומר את הדברים לפני הקב"ה באופן המושלם והראוי ביותר, וזה יכול לתקן רק בעל רוח הקדש שיש לו ידיעה במהלכים שיש בשמים, ויודע לסדר הדברים שיהיו רצויים, ולכן אם נוסיף על הדברים הללו, לא רק שמקלקל הברכה אלא גם יכול להחשב כמחניף, וכביכול בא לגנוב דעת המקום, כי לא מכון באמת לשבח, ולכן נעקר מן העולם.
ולכן אפשר להסביר כי שני המקורות שווים לעניין האיסור, שבאמת אסור להרבות בשבח בברכות דוקא, אבל יש שני טעמים שונים לאיסור זה, שהטעם של הגמ' במגילה כה הוא שאסור לשנות מלשון חכמים כי הוא מקלקל הברכה, וגורם שהברכה לא תהיה מתוקנת כראוי, ודעת הגמ' במגילה יח שיכול להענש אם מרבה בשבחים, זהו משום איסור חנופה.
בעניין זמן יסוד תקנתה של תפילת שמונה עשרה ומי היו מתקניה נאמר בברייתא נאמר "מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" (מגילה יח. ובירו' ברכות ד, ב). ואמנם בגמ' בברכות כו: נאמר שהאבות הם אלו שתיקנו את התפילות, אך כבר כתבו רבותינו כי מימות משה רבינו עד אנשי כנה"ג היתה התפלה בישראל ללא סדר קבוע ותיקון שווה לכולם, אלא כל אחד היה מבקש כפי ידיעתו וחכמתו וצחות לשונו, עד שבאו עזרא ובית דינו, ותקנו את תפלת שמונה עשרה כדי שתהיה תפלה מסודרת שווה לכל נפש. ובתפלה זו הכניסו חכמנו את כלל צרכי האדם וכלל צרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן (רמב"ם תפלה פרק א').
ויש להבין מדוע חשוב לגמ' לציין כי חלק מאנשי כנסת הגדולה היו נביאים, שהרי הגמ' כאן באה לציין תקנת חז"ל ולא להסביר מי היו אנשי כנה"ג. ובספרי (דברים לג, ב) נאמר "שמונה עשרה שתקנו חכמים הראשונים שיהיו ישראל מתפללים לא פתחו בצרכם של ישראל תחילה", וברור שכוונתו לאנשי כנה"ג, אך צ"ע מדוע מכנה אותם בכינוי 'חכמים הראשונים' ולא סתם חכמים כבדרך כלל. ובגמ' בנזיר (נג.) מצאנו שכאשר נוקט התנא בתואר זקנים ראשונים כוונתו לנביאים חגי זכריה ומלאכי, שהם היו מאנשי כנסת הגדולה (גם רש"י בשבת קי"ח מכנה את מתקני התפילה נביאים ראשונים). ולפי זה מובן מדוע הברייתא הוסיפה את המילים "ובהם כמה נביאים", וזאת כדי להדגיש שהתפילה תוקנה דווקא על ידי הנביאים שבאנשי כנה"ג. ויתכן לומר שכוונת חז"ל להסביר שלתקן ברכה חדשה, ארוכה או קצרה, זקוקים אנו לנביא היודע סודות התורה. כי אף שתפלה זו תוקנה בלשון ברורה ופשוטה כדי שכל אחד מישראל יבין אותה, אבל גם תוקנה בכוונה גדולה ובחשבון מדוקדק, כדי שע"י תיבות התפלה הללו ניתן יהיה לעשות רושם למעלה שתתקיים הבקשה שבברכה (כד הקמח ערך תפלה; פנ"י ברכות כח.).
ולפי זה ניתן לתרץ את הקושיה על רש"י, כי אנשי כנה"ג כן נכללים בגדר של יכולים לספר כל שבחו, כי אין הכוונה לספר כל תהילתו כפשוטו, אלא לדעת עד כמה להשמיע תהילתו. וכמו שנאמר בירושלמי הנ"ל א"ר שמואל בר נחמן מי ימלל גבורות ה' כגון אני וחבריי. משמע שחכמים כשמואל בר נחמן כן ידעו להשמיע כל תהילתו, וע"כ הכוונה שידעו עד כמה אפשר לשבח את ה' (מנחם משיב נפש מגילה יח). ואכן מצאתי שכך היא דעת הרשב"א (בשו"ת ח"ד סימן כט), שנשאל מפני מה אמרו כל המוסיף בשבחו של הקב"ה נעקר מן העולם, וענה בזה הלשון "לא הכל ראויים להאריך בשבחים, דכתיב מי ימלל וכו', ואמרו למי ראוי למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהילתו. וכבר אמר חכם ז"ל למי שהאריך ואמר העזוז והגבור וכו' סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך". ומזה שלא ענה שאין לנו רשות להאריך כיון שאיננו יכולים להשמיע כל תהילתו, משמע שיש לנו רשות אבל רשות זו ניתנה רק למי שראוי, ולא לכל אחד.
ומצאנו בפוסקים שכל האיסור לספר בשבחו של מקום הוא דווקא בציבור או בברכה, אבל ביחיד בתחנונים בלא ברכה אין איסור (שו"ת הגאונים וב"י ס' קל"א). ובזה מובן כיצד תקנו פיוטים ותפילות שמרבים בהם שבחים, כגון נשמת כל חי ושיר היחוד וכד' (כן תירץ רבי יעקב עמדין בכת"י, מובא בקובץ ישורון ל').
ובזה ניתן ליישב גם מדוע הוצרכו אנשי כנה"ג לתקן בזמנם תפילה קבועה. דבימי בית ראשון סתם בן אדם היה יכול ללכת לנביא ללמוד כיצד להתפלל כראוי, אבל כאשר התקרבו לסוף תקופת הנבואה, בזמן אנשי כנה"ג, היה חשש שלא ידעו להתפלל, לכן התקינו הנביאים האחרונים את כל הברכות. ובזה מדויק גם הלשון "מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה", דעד אותה תקופה לא היה הדין כך, דהיה להם נביאים ללמד להם איך לחבר ברכות אחרות. וא"כ שפיר קאמר ר"א כלום יש אדם וכו', דודאי היה יכול לחבר נוסח וסגנון של ברכה, אבל "מי ימלל גבורות ה'", ולכן אסור לעשות כן בלי נביא, לכן ביקש וחיפש ר"ג לצורך תיקון ברכה חדשה חכם גדול שיש לו ידיעות בנבואה, ולכן נבחר שמואל הקטן שנאמר עליו שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו כדאי[4].
קשה לדעת אם ברכות אלו חידשו מעצמם או שקבלה היתה להם שכך מברכים, אבל גם אם נאמר שחידשו מעצמם, עדיין ניתן ליישב את הלשון במגילה יח. ולפרש שמכאן ואילך, אסור לספר בשבחו של מקום שמתייחס לתקופה. והכונה שאין לתקן יותר ברכות כמו ברכות שמונה עשרה או להוסיף עליהן (ע"פ דברי רש"י ועוד ראשונים שפירשו בשיטה זה), ולכן לאחר שנים שהיה צורך לתקן ברכה נוספת נדרש היה לעשות תקנה מיוחדת לכך ע"י רבן גמליאל, וכמו שכתב בנפש החיים שאין ביד כל אדם אף שהוא חכם גדול לתקן ברכה כזו.
אך פירוש זה לכאורה לא תואם עם דברי הגמ', כי בגמ' נאמר שבחו של מקום, ועוד נאמר מי ימלל גבורות ה'. וברכות תפילת העמידה הן לא ברכות השבח, חוץ מג' ראשונות. אלא שברמב"ם שחילק את סוגי הברכות כתב שיש ברכות נהנין וברכות מצוות וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. ואם כך ברכות הבקשה הן סוג של ברכת הודאה ושבח. וצריך לומר שברכות שמונה עשרה שונות משאר הברכות שהן כעבד הבא לקבל פרס מרבו, כל' כוונתנו לרצות את ה' ולהוריד ברכה ושפע ועזרה ממנו ית', וכמו שעבד שבא לבקש פרס מהמלך צריך לעשות זאת כראוי, ובזהירות, ולא להרבות בשבחים יתר על המידה שלא יראה כחנופה למלך, אחרת במקום הפרס הוא יכול לעורר זעמו של המלך, כך הוא גם שאנו באים אליו ית' בבקשה לקבל פרס, צריכים לבקש באופן הראוי, אחרת במקום להשפיע על רצון המלך לעזור לנו, נגרום ח"ו ההפך, לכן רק חכמי ישראל הגדולים והנביאים יכלו לתקן ברכות אלו. אבל ברכות אחרות כמו ברכת מצוות וברכות שבח, אה"נ גם חכמים אחרים יכולים לתקן.
אחר כך מצאתי שהפנ"י ברכות כט מתרץ מעין זה, וז"ל:
פרש"י דאסור לספר היינו בקביעות ברכה, והיינו כפירוש תוס' כאן ואע"ג דלכאורה מלשון הגמרא שם במגלה לא משמע כן, חדא דלשון בשבחיו של הקב"ה משמע דלא שייכא בשאלת צרכיו ועניני תפלה אלא בשבחים ותארים, ועוד דהא מייתי מימרא דאמר ר' אליעזר דמייתי מקרא דכתיב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" והאי קרא לא שייך כלל לענין תפלה ושאלת צרכיו בדברי תחנונים אלא בשבחות וגבורות של הקב"ה ממש, אלא דאפילו הכי כיון דמייתי לה בגמרא במגלה שם לאחר סדר מנין י"ח ברכות משמע דהא דמסיים מכאן ואילך אסור לספר בשבחים כו' היינו נמי שאין להוסיף על י"ח ברכות שום ברכה מענין התפלה. והא דיליף לה מהאי קרא דמי ימלל, היינו משום דקשיא קרא דכתיב בלשון כפול, דהיינו גבורות ה' היינו כל תהלתו, ומה שייך כאן לומר למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע, דהא דא ודא אחת היא, אלא על כרחך דהא דכתיב מי ימלל גבורות ה' היינו לענין הוספת ברכה, ופירוש הענין נראה לי שהוא מענין זה, כיון דהתם עיקר מלתא במגלה בי"ח ברכות היינו שתקנו שלש ראשונות שהן שבחים של מקום וי"ב אמצעיות לשאלת צרכיו ושלש אחרונות דברי הודאה למקום, כעבד המקבל פרס, ואם כן אכולה מלתא מסיים התם דמכאן ואילך אסור לספר בשבחיו של מקום, דמהאי טעמא שמעינן שפיר דאין להוסיף ברכה בשבחיו של מקום על שלש הראשונות, דבהנך ודאי שייך שפיר מי ימלל גבורות ה'. ומהאי טעמא גופא נמי איכא למשמע שאין להוסיף ג"כ על השלש האחרונות שהן ברכות הודאה ושייכי ג"כ בלשון גבורות ה', ואין להוסיף עליהם ברכה, וממילא ידעינן מסברא דאין להוסיף ג"כ ברכה על האמצעיות, ואפילו בברכת שומע תפילה עצמה נמי אין לומר אח"כ ברוך אתה ה' שומע תפילה, כיון שכבר אמרה בי"ח ברכות, דהא סתמא קתני מכאן ואילך אסור לספר, והיינו כפרש"י במסכת מגלה ותוס' כאן. דאי לא תימא הכי קשיא להו ממעשה בכל יום שאנו מזכירין ומאריכין הרבה שבחים בקרוב"ץ וכיוצא בו.
אך יש להבין מדוע באמת כדי לתקן את התפילה נזקקים דוקא להיות בדרגא של נביא. תשובה לכך ניתן למצוא בדברי הנפה"ח (שער ב' פרק יג), שכתב שאין מי שיכול לעמוד בסוד כוונת התפלה, כי באמת בעומק פנימיות כונת התפילה, אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל ומהאריז"ל... אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנה"ג מתקני התפילה, שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. וכל מבין יבין, דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התקונים של כל העולמות, עליונים ותחתונים, וסדרי פרקי המרכבה... והוא בלתי אפשרי אם לא ע"י הנבואה העליונה, ורוח קדשו ית', אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות, שם הוא ית' שמו בפיהם אלו התיבות ספורות, וגנוזות בתוכם כל התקונים. עכ"ל. מדברי נפה"ח הללו יש לנו ללמוד על כמה גדולה סגולתה של התפלה ועד כמה יש להחשיבה ולהעריכה בבואנו להתפלל.
[1] האורח ישרים כתב בהבנת מאמר זה כי באמת כל מדותיו של הקב''ה אשר אנו מכנים אותו בהם כמו רחום וחנון וכדו' אינן אלא עפ''י מה שאנו רואים בעינינו את הנהגתו של הקב''ה, ואינן באין אלא לשבר את האוזן, אבל באמת המדות כמו רחום וחנון וכעס ונקמה וכו' יכולין להיות רק אצל בני אדם, ע''כ אין לנו לשבח את הקב''ה רק בתארים שנאמרו בתורה ושנתקנו ע''י חז''ל ולכן כל המספר בשבחו יותר מדי הוא כעין מנאץ ונעקר מן העולם. עכ"ל. אך קשה לומר כך, כי מלשון הגמ' "משבח יותר מידי" משמע שהאיסור הוא לא בתוכן של השבחים אלא בכמות השבחים. ועוד קשה שאם כל האיסור הוא שלא יטעו לייחס עניני הגשמה לקב"ה, וכמו שמצאנו בתרגום אונקלוס שהרחיק בתרגומו כל ענייני ההגשמה, אם כך יהיה אסור להשתמש בתארים שנאמרו בתורה, גם בתפילות ותחינות שתקנו חז"ל, כי יש חשש שמי שיאמרם יבוא ח"ו לייחס לקב"ה תכונות שמצויות אצל בנ"א.
[2]. המפרשים פרשו כאן בפשטות שהביטוי מכאן והילך מתייחס לתפילה עצמה, וההכוונה שבסוף תפלת שמונה עשרה אין להוסיף שבחים או ברכה (עיין תוס' ברכות כג עמ' א. וכן באבודרהם למד מכאן שאסור לחתום בתפלות יוה"כ ברוך אתה ה' הסולחן, וטור ס' קכ"ב בשם רע"ג כתב שאחר סיום שמונה עשרה ברכות אסור לספר בשבחו של הקב"ה, אבל אם רוצה לומר וידוי או כל תפילה אחרת, הרשות בידו, וכן פירש רש"י בסדורו הוצאת מקיצי נרדמים עמוד כ"ה, והמחז"ו הלכות תפלה סס"י כ"ז, והמנהיג דיני תפלה סי' ס"א, והאור"ח הלכות תפלה אות כ', והכלבו סי' י"א והאשכול הלכות תפלה דף י"ב ע"א, והמאירי מגילה שם). אך לאחר חיפוש מקיף בעשרות מקומות בדברי חז"ל שמופיע 'מכאן ואילך', לא נמצא בשום מקום ביטוי זה במשמעות של סדר הדברים, אלא בכולם הוא מציין זמן או תקופה. [כגון: מכאן ואילך (אחר י"ב חודש) אומר זכרונו לברכה לחיי העוה"ב (קידושין לא:); מכאן ואילך כזורק אבן לחמת (הכוונה לאוכל אחר ו' שעות של היום. פסחים יב); מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי (פדר"א י); מכאן ואילך אין לך רשות לדבר (חגיגה י"ג); מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף (הכוונה מט"ו באב. תענית לא.); מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה מן היום (ויק"ר כו ד); מכאן ואילך היינו משיבין לפניו (מכשירין ו, ח); מכאן ואילך הרי ברכות מסורות לך (במ"ר יא, ד); מכאן ואילך יורד עמו לחייו; מכאן ואילך כיון דדש דש (גיטין נו:); מכאן ואילך כיונק שקץ (תינוק מכ"ד חודש. כתובות ס.); מכאן ואילך לא הפסיד (הקורא ק"ש אחר ג' שעות ברכות מ); מכאן ואילך מה עלינו לעשות - לשפוך רחמים ולבקש תחנונים (תד"א יד); מכאן ואילך מה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה (ב"ר סא ה); מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים (יומא לט.)]. ולכן לענ"ד גם כאן יתכן מאד שביטוי זה בא במשמעות הרגילה של זמן, והכוונה שמזמן זה והילך (סוף תקופת הנבואה) אין יותר לתקן ברכות מעצמנו. ולפ"ז לא יקשה מה שהתקשו הראשונים כיצד אומרים שיר היחוד ושאר אמירות שבח, שכל האיסור הוא בברכות דוקא.
[3]. ובאמת אפילו הם לא היו יכולים לתקן זאת, אלמלא היו ביניהם נביאים [ואולי גם חכמים בדרגה של נביאים], אשר ידיעתם היא למעלה מידיעת סתם חכם בעניני סודות התורה, וידעו בדיוק כיצד לתקן התפלה שתפעל פעולתה כראוי למעלה במשמים. ולכן דוקא בתקופה ההיא עוד היה ניתן לתקן הברכות, אבל אם יבוא כל אדם אחריהם וירצה לתקן ברכה או אפילו להוסיף שבחים בברכה קיימת, כיון שמה שיוסיף אינו משיג עד תכליתו, שהרי אי אפשר להשיג בלי נבואה, בזה הוי כאומר דבר שלא מענין השבח האמיתי שיש בו, ונמצא מקלקל (ימלא פי תהלתך לריא"ל זצ"ל). לפיכך כשבאו אנשי כנה"ג, ותקנו כסדר הזה בחכמתם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך חכם הרזים שנתן תכמה ליראיו שהם בני גוי גדול (אמרי נועם לגר"א עמ' פב).
[4]. דדבר המהולל אין לו שבח בתהלה רק כאשר המהלל יש לו איזה ידיעה בענינים שמדבר. דהכפרי כשמשבח אבן טוב אין ראיה שהוא יפה, יען כי אין לו שום היכרות בזה. וכמו כן בשבחי הבוי"ת, אם איש אכזרי משבח להבי"ת שהוא מלא רחמים אין בזה שבח, אך אם איש הרחמן משבח רחמיו ית', אף כי רחמי הבוי"ת נעלים מסוג הרחמים של אדם, עכ"ז יש לו בזה איזה השגה לשבחו בזה. זהו 'למי נאה למלל למי שיכול להשמיע כל תהלותיו' של עצמו שיש בו מעין אותן התהלות שמשבחו, לכן אנשי כנה"ג שהיו שלמים בכל המדות להשמיע כאו"א תהלותיו של עצמו היה בכוחם למלל תהלת ה', אבל זולתם אסור לספר בשבחו (הר"א לאנדא ס' לשמוע בלימודים מגילה יז).
נערך לאחרונה: