לכבוד הרה"ג שמעון ללוש שליט"א
בעניין מה שכתבתם בעלון אור השבת בפשיטות שלעניין נילוש אפילו אם נילוש בדבר שאינו מתוק, אפ"ה יש לברך ע"ז מזונות, ושאני ממילוי דנחלקו האחרונים בסי' קסח (סי"ז) ופסק מרן זצ"ל לברך המוציא, כי יש חילוק בין מילוי לנילוש. וכו'.
הנה לכאורה יש להעיר מהמגן אברהם עצמו (בסי' קסח סקמ"ד), שהוא המקור לחילוק זה (בין מילוי מתוק למילוי מזון) שלאחר שכתב את החילוק הנ"ל, הוסיף: וז"ל: ונראה לי דהוא הדין עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן, ונאפית, לחם גמור הוא, דביצים נמי מזון נינהו ולא מבטיל להו מתורת פת. עכ"ל. הנה להדיא דגם ב'נילוש' איכא חילוק זה. [ומ"ש המג"א "בלא שומן" דמשמע הא אם נילוש בשומן הוי מזונות, צ"ל דשומן לא הוי 'מזון' כבשר דגים וביצים וכד'. וצ"ע]. וע"ע בחיי אדם (כלל נד סעיף ה), שג"כ הביא הך פלוגתא בין על נילוש ובין על ממולא. ע"ש.
וכן מבואר בכף החיים (סי' קסח ס"ק ז"ן) שהביא את דברי הרב מסגרת זהב (על הקיצוש"ע), שכתב שרוטב בשר לא הוי כמי פירות. וכתב על דבריו: ולענ"ד נראה דיש להסתפק בזה, ברוטב של בשר ובמים שנתבשלו בהם הפירות ויש לחשוב אותם כמו מולייתא הממולאים בבשר ודגים שכתבנו לעיל אות ד"ן שיש פלוגתא בזה. יעו"ש. עכ"ל. ושם באות ד"ן הביא את פלוגתת המג"א והט"ז הנ"ל. ע"ש. הא קמן דגם בזה איכא הך פלוגתא. ומאחר ומרן בחזו"ע פסק כהמג"א בזה, שבדבר מלוח וכד' יש לברך המוציא, ה"נ לכאורה לא שנא.
שבתי וראיתי, דנידון דידן [אם גם בנילוש יש חילוק בין מתוק למזון] לכאורה הוא ממש פלוגתת האחרונים שם, דהנה על דברי המג"א הנ"ל שכתב שגם לגבי נילוש יש חילוק זה ולכן אם נילוש בביצים הוי לחם, וכנ"ל, חלק ע"ז הדגול מרבבה שם (מובא באוצר מפרשים שם) וכתב שלדעתו גם אם נילוש בביצים הוה דינו כמו נילוש בדבש, "ואין שום חילוק לשום אחד מהפוסקים בין נילוש בדבש לנילוש בביצים". ע"ש. ומשמע שבמילוי מודה לחילוקו של המג"א הנ"ל, ורק לגבי נילוש פליג וסובר דאין חילוק. וכן הגרעק"א (בהגהותיו שם סק"ט) דחה ראיית המג"א לגבי נילוש בביצים מהתוספות, ומשמע דסבירא ליה דלעניין נילוש שאני, ורק לגבי מילוי מחלקינן הכי. וראה עוד בשו"ע הרב (סי' קסח) שאף שלגבי מילוי כתב (בסעיף י') שהעיקר כמו דברי המג"א, שיש לחלק בין מילוי פירות למילוי מזון, אפ"ה כתב (בסעיף י"א) שלגבי נילוש במי ביצים, יש לברך מזונות. ועל כרחך דבזה לא ס"ל כהמג"א הנ"ל. וק"ל.
ועיין במשנ"ב (סי' קסח סקצ"ד) שהביא את המג"א בלשון הסתפקות, וז"ל: ודע דפת שנאפה במי ביצים, דהיינו מה שקורין קיכליך מסתפק במג"א (סקמ"ד) אם הוא בכלל פת כסנין. עכ"ל. ונראה דדייק המשנ"ב הכי ממ"ש המג"א בלשון "ונראה לי" שה"ה עיסה שנילושה במי ביצים וכו'. דמשמע שמסתפק מזה.
והיוצא מזה, דלמג"א גופיה, במילוי פשיטא ליה דיש חילוק בין מתוק לבין מזון, ובנילוש מסתפק. מיהו הרבה אחרונים כתבו שגם בנילוש בביצים יש לברך מזונות. ויש מהאחרונים שחלקו גם לגבי מילוי, וסבירא להו דיש לברך מזונות גם לגבי מילוי בשר.
ועל פי כל האמור, אכן נראה לומר לדינא כמו שכתבתם, דאף דלגבי מילוי נקטינן כהמג"א הנ"ל שיש חילוק בין מילוי בשר לבין מילוי מתוק, מ"מ כל זה לגבי מילוי, והבו דלא להוסיף עלה גם לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה וכאמור, דבזה מיהא ננקוט שיש לברך מזונות. [שהרי גם לגבי מילוי בשר יש מפוסקי זמנינו שחששו לסב"ל. ואפשר דרבינו החזו"ע לא חשש לסב"ל כיון דאיכא כמה ספיקות חדא שמא כהדעות האחרות שבסעיף ז' דלדידהו מילוי הוי המוציא. ושמא כהמג"א, ושמא כיון שסו"ס קובע על זה הוי קביעות (וכמו שכתב הדרך החיים הל' פהב"כ בקו"א דין ג ד"ה לכן, עמוד רמ"ד בנד"מ, וז"ל: שהכל תלוי בראות עיני המורה, וכל שהוא פת שאינו מדרך העולם לקבוע עליו סעודה לפי ראות עיניו יש לו דין פת כיסנין. עכ"ל. וכ"כ עוד אחרונים, ואין כאן מקומו). ומ"מ לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה, וגם האחרונים דחו ראייתו מהתוספות בביצה, שפיר ניחוש לסב"ל, ונברך מזונות ועל המחיה].
מיהו אפשר לומר דהאחרונים הנ"ל שדחו דברי המג"א הוא דוקא לגבי מי ביצים, די"ל דלאו מזון נינהו (דהדרך להוסיף אותם הרבה במיני עוגות וכד'. וראה לשון הביאור הלכה בס"ז ד"ה הרבה תבלין, בסופו, "דבשמן ודבש וביצים נחשב מיני מתיקה שאוכלין רק לקינוח שטעמם חשיב"), אבל אה"נ לגבי מוהל בשר או שאר תבלין מזון, אפשר דגם הם יודו דהוו חלק מהפת ויש לברך המוציא. ודו"ק. וכן נראה מהכה"ח, שאף שפסק (באות קל"ט) שמי ביצים הוי כמי פירות, מ"מ כתב (באות ז"ן) שרוטב בשר יש בזה פלוגתת הפוסקים שבסעיף יז. ומשמע שהבין שכל המחלוקת לגבי ביצים, היא האם הוו כפירות או כשאר מזון (ובזה נקט כהפוסקים דלא הוי מזון אלא כמי פירות), הא אם היה ודאי מזון (כמו רוטב של בשר וכד') לא היה מחלוקת שיש לברך המוציא למג"א. מיהו מהמג"א עצמו נראה שפשיטא ליה שביצים הוי מזון, ובכל זאת (לגבי נילוש) כתב "ונראה לי" שהוא לשון הסתפקות וכמ"ש המשנ"ב הנ"ל, וא"כ הדרינן למה שכתבתי שיש לברך מזונות מספק.
[ודע דאין לומר שלפ"ז היום גם על לחמניות רגילות יש לברך מזונות, שהרי יש בהם מלח וביצים וסוכר וכד', שודאי שזה נותן טעם מסויים (דאל"כ לא היו נותנים אותם בעיסה), ולפי הנ"ל הרי גם בדבר שאינו מתוק שנילוש בעיסה ונתן טעם, יש לברך מזונות וכנ"ל, וכפי שבאמת טען לי פעם חכם אחד, דזה אינו, דאחרי שהדרך ברוב ככל הלחמים היום לשים דברים אלו, זהו צורת הלחם דהאידנא, משא"כ כשזה עם תבלינים וכד' שאינו מקובל לשים אותם בסתם לחם, שלפי הנ"ל יש לברך עליהם מזונות. וק"ל. כנלע"ד].
ומ"מ כל זה תלוי ועומד בתנאי שאין אנו אומרים שכיון שהדרך לאכול את זה בקבע, אז אע"פ שהוא נילוש, יש לברך המוציא, אבל אם אמרינן הכי כל הנידון הנ"ל מיותר. וראה כאן.
אשמח לחוות דעת כת"ר בעניין.
בעניין מה שכתבתם בעלון אור השבת בפשיטות שלעניין נילוש אפילו אם נילוש בדבר שאינו מתוק, אפ"ה יש לברך ע"ז מזונות, ושאני ממילוי דנחלקו האחרונים בסי' קסח (סי"ז) ופסק מרן זצ"ל לברך המוציא, כי יש חילוק בין מילוי לנילוש. וכו'.
הנה לכאורה יש להעיר מהמגן אברהם עצמו (בסי' קסח סקמ"ד), שהוא המקור לחילוק זה (בין מילוי מתוק למילוי מזון) שלאחר שכתב את החילוק הנ"ל, הוסיף: וז"ל: ונראה לי דהוא הדין עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן, ונאפית, לחם גמור הוא, דביצים נמי מזון נינהו ולא מבטיל להו מתורת פת. עכ"ל. הנה להדיא דגם ב'נילוש' איכא חילוק זה. [ומ"ש המג"א "בלא שומן" דמשמע הא אם נילוש בשומן הוי מזונות, צ"ל דשומן לא הוי 'מזון' כבשר דגים וביצים וכד'. וצ"ע]. וע"ע בחיי אדם (כלל נד סעיף ה), שג"כ הביא הך פלוגתא בין על נילוש ובין על ממולא. ע"ש.
וכן מבואר בכף החיים (סי' קסח ס"ק ז"ן) שהביא את דברי הרב מסגרת זהב (על הקיצוש"ע), שכתב שרוטב בשר לא הוי כמי פירות. וכתב על דבריו: ולענ"ד נראה דיש להסתפק בזה, ברוטב של בשר ובמים שנתבשלו בהם הפירות ויש לחשוב אותם כמו מולייתא הממולאים בבשר ודגים שכתבנו לעיל אות ד"ן שיש פלוגתא בזה. יעו"ש. עכ"ל. ושם באות ד"ן הביא את פלוגתת המג"א והט"ז הנ"ל. ע"ש. הא קמן דגם בזה איכא הך פלוגתא. ומאחר ומרן בחזו"ע פסק כהמג"א בזה, שבדבר מלוח וכד' יש לברך המוציא, ה"נ לכאורה לא שנא.
שבתי וראיתי, דנידון דידן [אם גם בנילוש יש חילוק בין מתוק למזון] לכאורה הוא ממש פלוגתת האחרונים שם, דהנה על דברי המג"א הנ"ל שכתב שגם לגבי נילוש יש חילוק זה ולכן אם נילוש בביצים הוי לחם, וכנ"ל, חלק ע"ז הדגול מרבבה שם (מובא באוצר מפרשים שם) וכתב שלדעתו גם אם נילוש בביצים הוה דינו כמו נילוש בדבש, "ואין שום חילוק לשום אחד מהפוסקים בין נילוש בדבש לנילוש בביצים". ע"ש. ומשמע שבמילוי מודה לחילוקו של המג"א הנ"ל, ורק לגבי נילוש פליג וסובר דאין חילוק. וכן הגרעק"א (בהגהותיו שם סק"ט) דחה ראיית המג"א לגבי נילוש בביצים מהתוספות, ומשמע דסבירא ליה דלעניין נילוש שאני, ורק לגבי מילוי מחלקינן הכי. וראה עוד בשו"ע הרב (סי' קסח) שאף שלגבי מילוי כתב (בסעיף י') שהעיקר כמו דברי המג"א, שיש לחלק בין מילוי פירות למילוי מזון, אפ"ה כתב (בסעיף י"א) שלגבי נילוש במי ביצים, יש לברך מזונות. ועל כרחך דבזה לא ס"ל כהמג"א הנ"ל. וק"ל.
ועיין במשנ"ב (סי' קסח סקצ"ד) שהביא את המג"א בלשון הסתפקות, וז"ל: ודע דפת שנאפה במי ביצים, דהיינו מה שקורין קיכליך מסתפק במג"א (סקמ"ד) אם הוא בכלל פת כסנין. עכ"ל. ונראה דדייק המשנ"ב הכי ממ"ש המג"א בלשון "ונראה לי" שה"ה עיסה שנילושה במי ביצים וכו'. דמשמע שמסתפק מזה.
והיוצא מזה, דלמג"א גופיה, במילוי פשיטא ליה דיש חילוק בין מתוק לבין מזון, ובנילוש מסתפק. מיהו הרבה אחרונים כתבו שגם בנילוש בביצים יש לברך מזונות. ויש מהאחרונים שחלקו גם לגבי מילוי, וסבירא להו דיש לברך מזונות גם לגבי מילוי בשר.
ועל פי כל האמור, אכן נראה לומר לדינא כמו שכתבתם, דאף דלגבי מילוי נקטינן כהמג"א הנ"ל שיש חילוק בין מילוי בשר לבין מילוי מתוק, מ"מ כל זה לגבי מילוי, והבו דלא להוסיף עלה גם לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה וכאמור, דבזה מיהא ננקוט שיש לברך מזונות. [שהרי גם לגבי מילוי בשר יש מפוסקי זמנינו שחששו לסב"ל. ואפשר דרבינו החזו"ע לא חשש לסב"ל כיון דאיכא כמה ספיקות חדא שמא כהדעות האחרות שבסעיף ז' דלדידהו מילוי הוי המוציא. ושמא כהמג"א, ושמא כיון שסו"ס קובע על זה הוי קביעות (וכמו שכתב הדרך החיים הל' פהב"כ בקו"א דין ג ד"ה לכן, עמוד רמ"ד בנד"מ, וז"ל: שהכל תלוי בראות עיני המורה, וכל שהוא פת שאינו מדרך העולם לקבוע עליו סעודה לפי ראות עיניו יש לו דין פת כיסנין. עכ"ל. וכ"כ עוד אחרונים, ואין כאן מקומו). ומ"מ לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה, וגם האחרונים דחו ראייתו מהתוספות בביצה, שפיר ניחוש לסב"ל, ונברך מזונות ועל המחיה].
מיהו אפשר לומר דהאחרונים הנ"ל שדחו דברי המג"א הוא דוקא לגבי מי ביצים, די"ל דלאו מזון נינהו (דהדרך להוסיף אותם הרבה במיני עוגות וכד'. וראה לשון הביאור הלכה בס"ז ד"ה הרבה תבלין, בסופו, "דבשמן ודבש וביצים נחשב מיני מתיקה שאוכלין רק לקינוח שטעמם חשיב"), אבל אה"נ לגבי מוהל בשר או שאר תבלין מזון, אפשר דגם הם יודו דהוו חלק מהפת ויש לברך המוציא. ודו"ק. וכן נראה מהכה"ח, שאף שפסק (באות קל"ט) שמי ביצים הוי כמי פירות, מ"מ כתב (באות ז"ן) שרוטב בשר יש בזה פלוגתת הפוסקים שבסעיף יז. ומשמע שהבין שכל המחלוקת לגבי ביצים, היא האם הוו כפירות או כשאר מזון (ובזה נקט כהפוסקים דלא הוי מזון אלא כמי פירות), הא אם היה ודאי מזון (כמו רוטב של בשר וכד') לא היה מחלוקת שיש לברך המוציא למג"א. מיהו מהמג"א עצמו נראה שפשיטא ליה שביצים הוי מזון, ובכל זאת (לגבי נילוש) כתב "ונראה לי" שהוא לשון הסתפקות וכמ"ש המשנ"ב הנ"ל, וא"כ הדרינן למה שכתבתי שיש לברך מזונות מספק.
[ודע דאין לומר שלפ"ז היום גם על לחמניות רגילות יש לברך מזונות, שהרי יש בהם מלח וביצים וסוכר וכד', שודאי שזה נותן טעם מסויים (דאל"כ לא היו נותנים אותם בעיסה), ולפי הנ"ל הרי גם בדבר שאינו מתוק שנילוש בעיסה ונתן טעם, יש לברך מזונות וכנ"ל, וכפי שבאמת טען לי פעם חכם אחד, דזה אינו, דאחרי שהדרך ברוב ככל הלחמים היום לשים דברים אלו, זהו צורת הלחם דהאידנא, משא"כ כשזה עם תבלינים וכד' שאינו מקובל לשים אותם בסתם לחם, שלפי הנ"ל יש לברך עליהם מזונות. וק"ל. כנלע"ד].
ומ"מ כל זה תלוי ועומד בתנאי שאין אנו אומרים שכיון שהדרך לאכול את זה בקבע, אז אע"פ שהוא נילוש, יש לברך המוציא, אבל אם אמרינן הכי כל הנידון הנ"ל מיותר. וראה כאן.
אשמח לחוות דעת כת"ר בעניין.