בס"ד קצת הרהורי דברים על הנושא
ב) אכן הרמב"ם (הלכות ברכות פרק י הלכה ח) שינה מלשון הגמרא (ברכות נד ע"ב וכתב הולכי דרכים כשיגיעו לישוב, ולא כתב הולכי מדבריות. והטור שם פירש, שדעת הרמב"ם דעל כל דרך יש לברך הגומל וכן על כל חולי. וכ"כ הב"י בתירוצו הראשון שהטור הבין כן מכח השינוי ששינה הרמב"ם. וכ"כ בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם. ובתירוצו השני כתב הב"י שאפשר שיש לגרוס רמב"ן בנו"ן שכ"כ בספר תורת האדם (שער הסוף- ענין הרפואה בסופו) שעל כל חולי יש לברך, וכן בענין הדרך שכל הולכי דרכים צריכים להודות. ואף על גב דרב יהודה הולכי מדברות אמר, לישנא דקרא נקט וכל דרך במשמע. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פ"ב) לענין חולי. וכ"כ האבודרהם (ברכת הראייה) שכן עמא דבר כדעת הרמב"ן. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יג חלק ב דף קג ט"ד) שאחר שהביא דעת רבני אשכנז הוסיף ולא כן עמא דבר. ע"ש. וכ"כ בספר הפרדס (תרומת הפרדס שער הראיה- הודאות) דלאו דוקא הולכי מדברות אלא הולך פרסה אחת חייב להודות לפני השם יתברך שהצילו מיד אויביו. ויותר מזה כתב שם (שער הראיה) שכל הדרכים בחזקת סכנה, וכן ראיתי שרבינו יעקב חסיד ז"ל (שו"ת מן השמים אך לא נמצא אצילנו תשובה זו) שאל בחלום אם טוב המנהג שנהגו לברך הגומל אפילו לא הלכו בדרך כי אם פרסה. וענו לו שחייבים לברך. ע"ש. וכן משמע בכלבו (ס' כ) שכתב הולכי דרכים כשמגיעין לישוב, ויש נותנין שיעור להליכתן עד פרסה. וכ"כ המאירי (ברכות נד ע"ב וז"ל יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכין לברך. ואף על פי שפשוטי המקראות מוכיחים כך אין אני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וירד מברך כבר אמרו עליה למטה הרי הוא כמי שעלה לגרדום. וכן כל הולכי דרכים במשמע בתלמוד המערב אמרו כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה והוא הדין לכל הליכת ים . עכ"ל. הרי דבריו ברור מללו שאין לילך אחר פשוטי המקרא, אלא חז"ל תקנו שכל פעם שיצא 'לדרך' מברך משום שכל הדרכים בחזקת סכנה ולא חילקו בין סוגי הדרכים.
ג) וז"ל מרן השלחן ערוך (סימן ריט סעיף ז) באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה. עכ"ל. הרי מבואר שמנהג ארצות ספרד שיש לברך בכל דרך שהולך והוא שיהיה מרחק הנסיעה כשיעור פרסה שהוא שעה וחומש .
ומכל הנ"ל דעת לנבון נקל, שיסוד מחלוקת הראשונים, שרבני אשכנז סברו שלא אומרים לעניין ברכת הגומל כל הדרכים בחזקת סכנה. אלא רק מה שתקנו חז"ל שהוא הולכי מדבריות שיש בהם סכנה של חיות רעות ולסטים רק להם תקנו ברכה. ואילו רבני ספרד סברו שאין ללמוד מהפסוקים, שהפסוק דיבר בהווה. אלא בכל דרך שהוא הוא בחזקת סכנה ויש לברך. והוא הדין לכל חולי. ולאו דוקא בדרך שיש בו סכנה של חיות רעות ולסטים. וכן מוכח מהכנסת הגדולה המובא להלן. וא"כ מש"כ בספר אור לציון ח"ב (פרק יד הלכה מב) שאין לברך הגומל בנסיעה אף למנהגינו שהוא כמנהג ספרד, 'שנראה שכיון שכל תקנת ברכת הגומל היא על סכנת חיות רעות וליסטים, כמבואר בשו"ע, א"כ כיום שיש כלי רכב רבים בכבישים בלא הפסק, אין חשש של ליסטים ולא של חיות רעות, ואי אפשר לומר שדרכים אלו בחזקת סכנה זו. ומשום סכנת תאונת דרכים אין לברך, שסכנה זו אינה בכלל תקנת חז"ל לברך ברכת הגומל, שהרי בודאי שאף הנוסע שעה וחומש בעיר וכגון בערים הגדולות בעולם אינו מברך, אעפ"י שיש בהם סכנת תאונת דרכים, ועל כרחך שהתקנה היתה רק משום ליסטים וחיות רעות'. ע"ש. ותמוה מאוד דארכביה אתרי רכשי, צירף שתי הדעות, מנהג אשכנז למנהג ספרד, דבר שאי אפשר לעשות. והרי זה כמבואר. ולכן אין לחוש לסב"ל מטענת האורל"צ. ויבואר עוד להלן בעה"י.
ד) הנה הכנסת הגדולה (הג' ב"י ס' ריט אות ה) כתב וז"ל- נוהגין המון העם שלא לברך ברכת הגומל אפילו ביותר מפרסה, כגון מקושטנדי"נא לקוג"ק גי"ק מי"ני, ומתי"ריא לבאי"נדיר, וכיוצא בהם. ולכאורה נראה דאין להם על מה שיסמוכו, דכיון דהמנהג לברך ברכת הגומל אפילו מעיר לעיר, כמו שכתב הרד"א ז"ל, וכן המנהג עכשיו פשוט בכל ישראל, למה לא יברכו ביותר מפרסה אפילו במקום שאין שם סכנה, כ"ש שכל הדרכים בחזקת סכנה. וכבר הודעתי לבני תיריא ההולכים לבאי"נדיר או למקום אחר כיוצא בו, שהם חייבים בברכת הגומל, והירא את דבר ה' מברך ברכת הגומל. וצריך לתת טעם למנהג העולם, שלא לחנם נתפשט מנהג זה ולא מיחו בהם חכמים. ויראה לי, דכיון דבאשכנז או צרפת נוהגין שאין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים, אבל בספרד נוהגין לברך אף ההולכים מעיר לעיר, כשקבלו עליהם מנהג זה היינו מעיר לעיר דומיא דהולכי מדברות שהוא מקום רחוק ויש בו סכנה, אבל ממקום למקום קרוב כמקומות הללו שהולכין ובאין ביום אחד או בפחות, כיון שאין בהם סכנה אלא לעתים רחוקות, לא קבלו עליהם מנהג לברך בכגון זה. ומטעם זה נהגו גם כן שלא לברך כשהולכין מהעיר לכפרים דרך ים, אף על פי שהוא יותר מפרסה, דלא קבלו עליהם מנהג זה. עכ"ל. ונראה לענ"ד שכוונתו ז"ל, שהמנהג בכל ישראל כן לברך כפסק הש"ע. אך יש מן המון העם שלא מברכים ועל זה תמה מדוע לא מברכים. ולא עוד אלא שהודיע להם שהם חייבים לברך. ולכן כתב הרב ז"ל טעם חדש. שהגם שקבלו המנהג לברך מ"מ קבלו לברך דומיא דמנהג אשכנז, כלומר רק אם המרחק בין הערים הוא גדול ויש בו סכנה. אך אם המקומות קרובים אפילו שהולכים ובאים ביום אחד, כיון שאין בהם סכנה אלא לעתים רחוקות, בזה לא קבלו המנהג. ויוצא שלמנהג אותם מקומות יש שני תנאים כדי לברך על הליכה מעיר לעיר. אם המקום רחוק יותר מיום אחד, ועוד שיש שם סכנה לעתים קרובות. והביאו האחרונים דבריו. ובהם מרן החיד"א בספרו לדוד אמת (ס' כג) שבהלכה ח כתב- מנהג בכל ספרד לברך הגומל כשהולכין מעיר לעיר מיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אף בפחות מפרסה מברך. ומיד בהלכה ט כתב, נהגו כשהולכים בים מהעיר לכפרים שלא לברך וכן נהגו שלא לברך אם הולכים ביבשה אם המקום קרוב אף שהוא יותר מפרסה. עכ"ל. ולכאורה דבריו סותרים. שבתחילה כתב שבכל ספרד נוהגים לברך הגומל מעיר לעיר ביותר מפרסה. ומיד אח"כ כתב שנוהגים שלא לברך אם המקום קרוב אף ביותר מפרסה. ונראה שדעתו שכל חילוק המנהג הוא רק במרחק המקומות ולא תלוי בסכנה. ועוד נראה לומר, שאולי דעת החיד"א שפרסה הוא שיעור הדרך כדי מהלך אדם רגלי, והוא כשיעור ארבעה ק"מ בערך ולא בשיעור זמן קבוע שהוא שעה וחומש. (כמו שהאריך ביבי"א הנ"ל בהערה 3). ולכן כתב שלא מברכים אם המקום קרוב אף ביותר מפרסה. והרי אם זה בשיעור זמן קבוע קשה לקוראו מקום קרוב אף אם הולכים רגלי. ומה מאוד נעמו לי דברי מרן היביע אומר בח"ב ס' יד (אות ט) שכתב שאף החיד"א שכ' שנהגו שלא לברך, התנה כשהמקום קרוב. ע"ש. כלומר שכל המנהג הוא לא לברך אם המקום קרוב. על אף שהרב ביבי"א פסק שיש לברך אם נוסעים במשך שעה וחומש מ"מ לא חשש לחיד"א הנ"ל לסב"ל משום שנסיעה של שעה וחומש אי אפשר לקוראה מקום קרוב. וזה כדברינו בס"ד. (ובזה סרה קושיית הרב ברכת יהודה ח"ו ס' ח סע"מ מ על הרב יבי"א ודו"ק). וכדברי הכנה"ג והחיד"א פסקו גם ברך את אברהם (פריסקו ס' נט, יג) אחר שבאר דעת הש"ע העתיק את דברי הכנה"ג מלה במלה. ומה שנפרש בכנה"ג נפרש גם בדעתו. ובספר חסד לאלפים (ס' ריט, י) כתב, ההולך דרך קצרה בים או ביבשה שנהגו שלא לברך, ולא יוכל לשנות המנהג, עכ״פ יודה לה׳ חסדו בינו לבין קונו בלי הזכרת שם ומלכות. והמברך על דרך פרסה בין בים בין ביבשה לא הפסיד, והרי זה זריז ונשכר, ובפרט אם עבר בים צרה או שהדרך משובשת וכו' בודאי חיובי מחייב להודות אפילו על פחות מפרסה, ומה שמקיים תקנת חכמים ומשלם תודות לה, ראויה היא שתגן שיראנו בישע אלהים ויגמלנו כל טוב נס״ו (נצח סלה ועד). ומה נואלו אותם הולכי דרכים שכאשר הולכים לבטח דרכם אין שום פגע רע חושבים שאין מקום להודות, ואין מברכין הגומל. ולך חכמו ישכילו שיותר ויותר יש להודות לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהנחהו לבטח. עכ"ל ע"ש עוד דברים נפלאים. ונראה מדבריו ז"ל שאין המנהג לא לברך נפוץ בכל המקומות אלא אתרא דנהוג נהוג. ואף במקום שנהוג שלא לברך אם מברך לא הפסיד כבמואר בדבריו. והובא כל דברי החיד"א והחס"ל בשו"ת פני יצחק (אבולעפיא הל' ברכות אות סט). ועוד יש להוסיף, שהחיד"א בלדוד אמת (אות ה) ובברכ"י (ס' ריט, ג) ומחזיק ברכה (שם ה) כתב בשם שו"ת קול יעקב (ס' ג) דמי שהולך מכרך לכרך ונח יום או יומים בעיר שביניהם לא יברך עד אשר יגיע לכרך שהולך שם דאדעתיה נפיק. עכ"ל. ובזה מתחזקים הדברים שאין המנהג הזה קבוע בכל בעולם. וכנראה לזה התכוון מהר"ח פלאג'י בספר חיים (ס' כו אות ה) שכתב שלפי מה שהכריח בחס"ל היה ראוי לברך למי שהלך מעיר לעיר (וציין שם את שמות הערים), אלא שלא נהגו כן כיון שהוא בכל יום דהולכים וחוזרים. עכ"ל. ולא הביא שם כלל המנהג שלא לברך. ואכן בספר נתיבי עם (ס' ריט) כתב, המנהג שאם שוהים שיעור פרסה במונית או ברכבת או באוירון, שהוא שעה וחומש מברכים, ואם לאו, אעפ״י שבהילוך רגלי יש יותר מכדי כך לא מברכים כמ״ש לעיל בסי׳ ק״ו בדין תפלת הדרך דלדידן ברכה זו שוה לברכת תפלת הדרך כמ״ש המשנ״ב כאן. עכ"ל. ואלו הם ממש מה שפסק ביביע אומר ח"א ס' יג וח"ב ס' יד לגבי נסיעה באווירון. וח"ו ס' מח (אות ט). וחזו"ע ברכות (עמ' שסד). ושם בהערה בעמ' שסז כתב שכן הורו למעשה חכמי בגדאד, הרה"ג סלמאן חוגי עבודי והרה"ג נסים כדורי והרה"ג יעקב מוצפי. והוסיף שמש"כ הכה"ח (אות מ) שאין מברכים אף ביותר מפרסה. העיר עליו הרב, שאין זה נכון, שהמעיין בכנה"ג יראה שלא דינא קאמר אלא מנהג המון העם שבעירו, והוא תמה על זה שהוא נגד הדין ונגד מנהג ספרד. והכנה"ג מצא להם זכות שמכוין שבמקומות אלו לא שיכחא סכנה נהגו בזה כמנהג אשכנז וצרפת. ומכל מקום בשאר עיירות ספרד מברכים הגומל וכן המנהג. ע"ש. כלומר, כיון שהכנה"ג בתחילת דבריו כתב שיש מקומות בארצו שלא מברכים, תמה עליהם שזה נגד הדין 'וכן המנהג עכשיו פשוט בכל ישראל'. ורק לאותם מקומות מצא להם זכות. אך לא ללמד על הכלל כולו יצא אלא רק על הפרט. וזה פשוט. וכ"כ להדיא הגאון ר' משה כלפון הכהן בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג ס' קפ) אחר שהביא הכה"ח כתב, שהמעיין בדברי הכנה"ג ז"ל יראה דלאו דינא קאמר אלא מנהג שבעירו נהגו כן, והוא תמה ע"ז שהוא נגד הדין ולבסוף כתב לישב המנהג, ע"ש. ומינה דלשאר עיירות ספרד מברכין. וזה ברור. עכ"ל. וכ"כ בנוה שלום (למהר"א חזן מנהגי נא אמון דף יד ע"ב שכן המנהג וכן הוא נוהג ע"ש. והארכתי בכל זה מפני שראיתי להרה"ג יהודה ברכה שליט"א בשו"ת ברכת יהודה (ח"ו ס' ח) שכתב שדעת כל הפוסקים הספרדים שקבלו עליהם המנהג שכתב הכנה"ג ודחה מש"כ השואל ונשאל הנ"ל. והעיר על מרן הבי"א למה לא הביא כלל המנהג הזה (ואינו מדוייק שכן הביאו ביב"א ח"א יג אות יב ובחזו"ע). ולפי האמור ליתא, שברור שלא התכוונו האחרונים לחלוק על המנהג המובא בראשונים ובש"ע, אלא רק היכא דנהוג יש להם על מה שיסמוכו. וכן העלה להלכה הג"ר יהושע מאמן בשו"ת עמק יהושע ח"א (ס' מ, מא) שכן נהגו במרוקו וכן נוהגים כאן האר"י. וכן פסק הגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ג ס' ד). ושם בסימן ה דחה מש"כ האורל"צ הנ"ל, שרק למנהג אשכנז אין מברכים בכל דרך. אך למנהגינו כל דרך היא בחזקת סכנה וה"ה בכבישים. ואדרבה, ככל שתנועת כלי רבה יותר כן גדלה סכנת התאונות יותר ויותר. ומה שכתב באורל"צ ראיה כביכול שאין לברך על סכנת תאונות דרכים, שא"כ גם הנוסע פרסה בתוך העיר יברך. אלא על כרחך שהתקנה היתה רק משום חיות רעות וליסטים. ע"ש. גם זה דחה שם בטוטו"ד, שאין זה ראיה כלל, שבתוך העיר אינו נחשב לדרך ואמרו חז"ל היוצא לדרך. אבל כשיוצא לדרך מחויב לברך על כל דרך שיוצא. (והרי הראיה שהביא באורל"צ היא נגד הראשונים הספרדים ומה כחנו לחלוק עליהם). וגם בס' ו האריך הרחיב לדחות מי שהשיג על היביע אומר ע"ע. וכן העלה להלכה הגר"מ לוי בספרו ברכת ה' (ח"ד פרק ו הלכה כד) וחידש שאף למנהג שהביאו הכנה"ג והחיד"א כיום שפיר דמי לברך לפי שסכנת תאונות הדרכים גדולה. וכ"פ בהלכה ברורה ס' ריט (הלכה כב).
ה) אמנם בברכת יהודה (אות ב) דחה דברי האחרונים הנ"ל, שכיון שמימות הכנה"ג התבטל המנהג לברך הגומל לנוסע מעיר לעיר, ממילא אין בכחנו לשנות המנהג ע"פ טעמים חדשים. ואף אם היה המנהג עד היום לברך, מאחר והשתנו אורחות חיינו ואין סכנה מעיר לעיר מחמת ליסטים וחיות רעות אלא רק סכנת תאונות דרכים, יש לחוש ולא לברך הגומל, שהרי גם בתוך העיר יש סכנת תאונות. ואף שנאמר שבתוך העיר לא תקנו, מ"מ מטעם של סכנת תאונות לא בעינן שיעור פרסה ולא גרע ממש"כ הש"ע שבמקום שהוא מוחזק בסכנה ביותר יש לברך אף על פחות מפרסה. עכת"ד. מחילה מכתר"ה דבריו לא נכונים כלל וכלל. דמה שכתב שהמנהג התבטל כבר השבנו לעיל בס"ד שלא בכל מקום נהגו לא לברך, אלא אתרא דנהוג נהוג. וכן מש"כ כמה פעמים בתשובתו שרק על חיות רעות וליסטים תקנו, ימחל לנו, אך דברים אלו פלטתן הקולמוס אגב שיטפיה ולא דק, שזוהי מחלוקת הראשונים, ולמנהגינו אין צריך סכנה של חיות רעות וליסטים. וזה פשוט. ומה שדימה סכנת תאונות למקום מוחזק סכנה, גם זה אינו נכון לענ"ד, שהרי הש"ע כתב שאם המקום מוחזק בסכנה ביותר, מברך אף בפחות מפרסה. כלומר, שכל הדרכים הם בחזקת סכנה, אך יש דרכים שהם מוחזקים יותר בסכנה. וודאי שאין הכבישים נחשבים למוחזק בסכנה ביותר, שרבים בעולם נוסעים כל יום ולא אירע להם מאומה, ה' ישמרנו.
ו) ומה שהוכיח שם עוד בעמ' מח, שאין לברך תפלת הדרך והגומל אלא א"כ הולך שתי פרסאות, והוכיח כן מהאובדרהם. ע"ש. לענ"ד דברי שגגה הם, שהרי האבודרהם שם כתב שנוהגים כדעת הרמב"ן שבכל דרך מברכים הגומל שכל הדרכים בחזקת סכנה. ושוב שאל א"כ למה לא יברך כשהולך תחת קיר נטוי. ותרץ שהוא דבר קצר וקל, משא"כ הולכי דרכים. ואחרי כן כתב האבודרהם בשם הבה"ג, כשיש לילך פרסה או יותר אומר תפלת הדרך, אבל פחות מפרסה אינו אומרה. ודייק הרד"א מדבריו, 'ש"מ דס"ל דשיעור מהלך דרך- פרסה הוי'. כלומר, שהרד"א למד מדברי הבה"ג שגם לעניין ברכת הגומל צריך פרסה, אך פחות מפרסה לא יברך. וכ"כ עוד ראשונים, הרבש"א בברכות (דף ל) כתב ויש מי שפי' כמה מהלך רוצה ללכת שהוא חייב בה עד פרסה הא למהלך פחות מפרסה לא מצלי לה. וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות א"ו נתיב יג ח"ב דף קג ט"ד) בשם בה"ג. מרדכי (ברכות רמז צד)- ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אפי' אין לו לילך אלא פרסה, אבל פחות לא יתפלל. וכ"כ האגור (ברכת הפירות סימן שיד)- ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שיהיה צריך להתפלל עד פרסה [אפילו אין דעתו ללכת אלא פרסה ] אבל פחות לא יתפלל. והאגודה (ברכות פ"ד אות צט)- ובה"ג מפרש אם בדעתו לילך פרסה. והמאירי (ברכות כט: ד"ה כל) שכל שדעתו לילך עד פרסה (מברך) אבל פחות מזה אינו צריך. וכ"כ בפסקי הרי"ד (ברכות ל)- ובהלכות גדולות מפרש עד כמה מבקש לילך שיהא צריך להתפלל אתה עד פרסה אפי' אין לו לילך אלא פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו. ע"ש. וכ"ה להדיא בספר הפרדס שהבאנו לעיל אות ב שכתב שעל פרסה אחת יש לברך. ומכל זה נלמד שמה שכתב בברכת יהודה בשם כמה אחרונים שאין לברך אא"כ הולך שתי פרסאות, במחכת"ה אינו עולה בקנה אחד עם כל הראשונים הללו.
ז) ותו מש"כ שם בעמ' מז עוד סברא שלא לברך משום שבכל הערים יש בקרבתם ערים אחרות וכמעט ולא מצוי לנסוע שעה וחומש בלי שיהיה ערים בסביבתו. וזאת ע"פ המשנ"ב בביאור הלכה (ריט ד"ה אין) שהסתפק אם אפשר לברך תפלת הדרך בשם, כשבצד דרך נסיעתו יש ערים בתוך פרסה. או שמא אפשר דלא פטרו רק אם כל דרך נסיעתו היה פחות מפרסה. ונשאר בצ"ע. הביא בברכת יהודה, שחקרו ובדקו שרוב הכבישים בארץ יש בהם ישובים בתוך שתי פרסאות. (ולפי האמור לעיל אין חשש בשתי פרסאות אלא רק בפרסה וכ"כ המשנ"ב להדיא והרהמ"ח התעלם מכל זה). אמנם ראיתי בספר הלכה ברורה (ס' ריט ברור הלכה ס"ק כו ד"ה אולם) דאזיל בתר איפכא, שלפי מש"כ הב"י בדעת הרמב"ם שכתב הולכי דרכים ולא הולכי מדבריות, דכוונתו לומר דבכל דרך מברך. י"ל שבנוסע מחוץ לעיר אע"פ שיש ישובים תוך פרסה יכול לברך, כיון שעכ"פ הוי 'דרך' ולא בעינן מקום סכנה כמו מדבר. (ולפי זה אתי שפיר מה שהעיר הביאור הלכה). והגם שיש הרבה מכוניות ורואים אלו את אלו שפיר חשיב דרך. שאף את"ל הולכי מדבריות בדוקא, הרי לא מצינו שבמדבריות אם שיירות מצויות לא יחשב מדבר ויתבטל מהם מחמת כן דין הולכי מדבר, דסוף סוף אין זה מקום ישוב. עכת"ד ודפח"ח. ונלענ"ד שאפשר לסייעו מדברי המאירי דלעיל באות ב ע"ש ודו"ק.
סוף דבר הכל נשמע, דמה שפסק ביביע אומר לברך הגומל בנסיעה מעיר לעיר דבריו הם אמת וצדק ואין בהם עקש ופתלתול וכן יש להורות. ה' יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה.
ברכת הגומל לנוסע מעיר לעיר
א) ידוע בשערים המצויים בהלכה מחלוקת המנהגים אם יש לברך ברכת רק על הליכה במדבר או כל הולכי דרכים. ז"ל תלמידי ר' יונה (ברכות דף מג ד"ה ארבעה) מנהג הוא בצרפת שאינם מברכין ברכת הגומל כשהולכין מעיר לעיר מפני שאומרים שלא הצריכו להודות אלא להולכי מדברות שהוא סכנה מחיות רעות ומלסטים אבל להולכי דרכים לא ומה שאמר בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם עומדים לא אמרו זה אלא לענין תפלת יוצא לדרך בלבד שבכל הדרכים יש לו לבקש על נפשו. זה דעת רבני צרפת ז"ל. עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם שכן מנהג אשכנז וצרפת שרק הולכי מדבריות בלבד מברכים, שרק בתפלת הדרך אמרינן כל הדרכים צריך אדם לבקש על נפשו. אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה וכן כתב ה"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו א"צ לברך אבל בערוך משמע אפי' חש בראשו ובמעיו. וכ"כ בטור בס"ס ריט מחלוקת מנהג אשכנז וספרד. ובספר אהל מועד (שער הברכות דרך ג נתיב א) הביא דעת הרמב"ן (דלהלן) וכתב שלא נהגו כן. וגם האגור (ס' שיג) הביא מחלוקת מנהג אשכנז וספרד.ב) אכן הרמב"ם (הלכות ברכות פרק י הלכה ח) שינה מלשון הגמרא (ברכות נד ע"ב וכתב הולכי דרכים כשיגיעו לישוב, ולא כתב הולכי מדבריות. והטור שם פירש, שדעת הרמב"ם דעל כל דרך יש לברך הגומל וכן על כל חולי. וכ"כ הב"י בתירוצו הראשון שהטור הבין כן מכח השינוי ששינה הרמב"ם. וכ"כ בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם. ובתירוצו השני כתב הב"י שאפשר שיש לגרוס רמב"ן בנו"ן שכ"כ בספר תורת האדם (שער הסוף- ענין הרפואה בסופו) שעל כל חולי יש לברך, וכן בענין הדרך שכל הולכי דרכים צריכים להודות. ואף על גב דרב יהודה הולכי מדברות אמר, לישנא דקרא נקט וכל דרך במשמע. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פ"ב) לענין חולי. וכ"כ האבודרהם (ברכת הראייה) שכן עמא דבר כדעת הרמב"ן. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יג חלק ב דף קג ט"ד) שאחר שהביא דעת רבני אשכנז הוסיף ולא כן עמא דבר. ע"ש. וכ"כ בספר הפרדס (תרומת הפרדס שער הראיה- הודאות) דלאו דוקא הולכי מדברות אלא הולך פרסה אחת חייב להודות לפני השם יתברך שהצילו מיד אויביו. ויותר מזה כתב שם (שער הראיה) שכל הדרכים בחזקת סכנה, וכן ראיתי שרבינו יעקב חסיד ז"ל (שו"ת מן השמים אך לא נמצא אצילנו תשובה זו) שאל בחלום אם טוב המנהג שנהגו לברך הגומל אפילו לא הלכו בדרך כי אם פרסה. וענו לו שחייבים לברך. ע"ש. וכן משמע בכלבו (ס' כ) שכתב הולכי דרכים כשמגיעין לישוב, ויש נותנין שיעור להליכתן עד פרסה. וכ"כ המאירי (ברכות נד ע"ב וז"ל יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכין לברך. ואף על פי שפשוטי המקראות מוכיחים כך אין אני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וירד מברך כבר אמרו עליה למטה הרי הוא כמי שעלה לגרדום. וכן כל הולכי דרכים במשמע בתלמוד המערב אמרו כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה והוא הדין לכל הליכת ים . עכ"ל. הרי דבריו ברור מללו שאין לילך אחר פשוטי המקרא, אלא חז"ל תקנו שכל פעם שיצא 'לדרך' מברך משום שכל הדרכים בחזקת סכנה ולא חילקו בין סוגי הדרכים.
ג) וז"ל מרן השלחן ערוך (סימן ריט סעיף ז) באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה. עכ"ל. הרי מבואר שמנהג ארצות ספרד שיש לברך בכל דרך שהולך והוא שיהיה מרחק הנסיעה כשיעור פרסה שהוא שעה וחומש .
ומכל הנ"ל דעת לנבון נקל, שיסוד מחלוקת הראשונים, שרבני אשכנז סברו שלא אומרים לעניין ברכת הגומל כל הדרכים בחזקת סכנה. אלא רק מה שתקנו חז"ל שהוא הולכי מדבריות שיש בהם סכנה של חיות רעות ולסטים רק להם תקנו ברכה. ואילו רבני ספרד סברו שאין ללמוד מהפסוקים, שהפסוק דיבר בהווה. אלא בכל דרך שהוא הוא בחזקת סכנה ויש לברך. והוא הדין לכל חולי. ולאו דוקא בדרך שיש בו סכנה של חיות רעות ולסטים. וכן מוכח מהכנסת הגדולה המובא להלן. וא"כ מש"כ בספר אור לציון ח"ב (פרק יד הלכה מב) שאין לברך הגומל בנסיעה אף למנהגינו שהוא כמנהג ספרד, 'שנראה שכיון שכל תקנת ברכת הגומל היא על סכנת חיות רעות וליסטים, כמבואר בשו"ע, א"כ כיום שיש כלי רכב רבים בכבישים בלא הפסק, אין חשש של ליסטים ולא של חיות רעות, ואי אפשר לומר שדרכים אלו בחזקת סכנה זו. ומשום סכנת תאונת דרכים אין לברך, שסכנה זו אינה בכלל תקנת חז"ל לברך ברכת הגומל, שהרי בודאי שאף הנוסע שעה וחומש בעיר וכגון בערים הגדולות בעולם אינו מברך, אעפ"י שיש בהם סכנת תאונת דרכים, ועל כרחך שהתקנה היתה רק משום ליסטים וחיות רעות'. ע"ש. ותמוה מאוד דארכביה אתרי רכשי, צירף שתי הדעות, מנהג אשכנז למנהג ספרד, דבר שאי אפשר לעשות. והרי זה כמבואר. ולכן אין לחוש לסב"ל מטענת האורל"צ. ויבואר עוד להלן בעה"י.
ד) הנה הכנסת הגדולה (הג' ב"י ס' ריט אות ה) כתב וז"ל- נוהגין המון העם שלא לברך ברכת הגומל אפילו ביותר מפרסה, כגון מקושטנדי"נא לקוג"ק גי"ק מי"ני, ומתי"ריא לבאי"נדיר, וכיוצא בהם. ולכאורה נראה דאין להם על מה שיסמוכו, דכיון דהמנהג לברך ברכת הגומל אפילו מעיר לעיר, כמו שכתב הרד"א ז"ל, וכן המנהג עכשיו פשוט בכל ישראל, למה לא יברכו ביותר מפרסה אפילו במקום שאין שם סכנה, כ"ש שכל הדרכים בחזקת סכנה. וכבר הודעתי לבני תיריא ההולכים לבאי"נדיר או למקום אחר כיוצא בו, שהם חייבים בברכת הגומל, והירא את דבר ה' מברך ברכת הגומל. וצריך לתת טעם למנהג העולם, שלא לחנם נתפשט מנהג זה ולא מיחו בהם חכמים. ויראה לי, דכיון דבאשכנז או צרפת נוהגין שאין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים, אבל בספרד נוהגין לברך אף ההולכים מעיר לעיר, כשקבלו עליהם מנהג זה היינו מעיר לעיר דומיא דהולכי מדברות שהוא מקום רחוק ויש בו סכנה, אבל ממקום למקום קרוב כמקומות הללו שהולכין ובאין ביום אחד או בפחות, כיון שאין בהם סכנה אלא לעתים רחוקות, לא קבלו עליהם מנהג לברך בכגון זה. ומטעם זה נהגו גם כן שלא לברך כשהולכין מהעיר לכפרים דרך ים, אף על פי שהוא יותר מפרסה, דלא קבלו עליהם מנהג זה. עכ"ל. ונראה לענ"ד שכוונתו ז"ל, שהמנהג בכל ישראל כן לברך כפסק הש"ע. אך יש מן המון העם שלא מברכים ועל זה תמה מדוע לא מברכים. ולא עוד אלא שהודיע להם שהם חייבים לברך. ולכן כתב הרב ז"ל טעם חדש. שהגם שקבלו המנהג לברך מ"מ קבלו לברך דומיא דמנהג אשכנז, כלומר רק אם המרחק בין הערים הוא גדול ויש בו סכנה. אך אם המקומות קרובים אפילו שהולכים ובאים ביום אחד, כיון שאין בהם סכנה אלא לעתים רחוקות, בזה לא קבלו המנהג. ויוצא שלמנהג אותם מקומות יש שני תנאים כדי לברך על הליכה מעיר לעיר. אם המקום רחוק יותר מיום אחד, ועוד שיש שם סכנה לעתים קרובות. והביאו האחרונים דבריו. ובהם מרן החיד"א בספרו לדוד אמת (ס' כג) שבהלכה ח כתב- מנהג בכל ספרד לברך הגומל כשהולכין מעיר לעיר מיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אף בפחות מפרסה מברך. ומיד בהלכה ט כתב, נהגו כשהולכים בים מהעיר לכפרים שלא לברך וכן נהגו שלא לברך אם הולכים ביבשה אם המקום קרוב אף שהוא יותר מפרסה. עכ"ל. ולכאורה דבריו סותרים. שבתחילה כתב שבכל ספרד נוהגים לברך הגומל מעיר לעיר ביותר מפרסה. ומיד אח"כ כתב שנוהגים שלא לברך אם המקום קרוב אף ביותר מפרסה. ונראה שדעתו שכל חילוק המנהג הוא רק במרחק המקומות ולא תלוי בסכנה. ועוד נראה לומר, שאולי דעת החיד"א שפרסה הוא שיעור הדרך כדי מהלך אדם רגלי, והוא כשיעור ארבעה ק"מ בערך ולא בשיעור זמן קבוע שהוא שעה וחומש. (כמו שהאריך ביבי"א הנ"ל בהערה 3). ולכן כתב שלא מברכים אם המקום קרוב אף ביותר מפרסה. והרי אם זה בשיעור זמן קבוע קשה לקוראו מקום קרוב אף אם הולכים רגלי. ומה מאוד נעמו לי דברי מרן היביע אומר בח"ב ס' יד (אות ט) שכתב שאף החיד"א שכ' שנהגו שלא לברך, התנה כשהמקום קרוב. ע"ש. כלומר שכל המנהג הוא לא לברך אם המקום קרוב. על אף שהרב ביבי"א פסק שיש לברך אם נוסעים במשך שעה וחומש מ"מ לא חשש לחיד"א הנ"ל לסב"ל משום שנסיעה של שעה וחומש אי אפשר לקוראה מקום קרוב. וזה כדברינו בס"ד. (ובזה סרה קושיית הרב ברכת יהודה ח"ו ס' ח סע"מ מ על הרב יבי"א ודו"ק). וכדברי הכנה"ג והחיד"א פסקו גם ברך את אברהם (פריסקו ס' נט, יג) אחר שבאר דעת הש"ע העתיק את דברי הכנה"ג מלה במלה. ומה שנפרש בכנה"ג נפרש גם בדעתו. ובספר חסד לאלפים (ס' ריט, י) כתב, ההולך דרך קצרה בים או ביבשה שנהגו שלא לברך, ולא יוכל לשנות המנהג, עכ״פ יודה לה׳ חסדו בינו לבין קונו בלי הזכרת שם ומלכות. והמברך על דרך פרסה בין בים בין ביבשה לא הפסיד, והרי זה זריז ונשכר, ובפרט אם עבר בים צרה או שהדרך משובשת וכו' בודאי חיובי מחייב להודות אפילו על פחות מפרסה, ומה שמקיים תקנת חכמים ומשלם תודות לה, ראויה היא שתגן שיראנו בישע אלהים ויגמלנו כל טוב נס״ו (נצח סלה ועד). ומה נואלו אותם הולכי דרכים שכאשר הולכים לבטח דרכם אין שום פגע רע חושבים שאין מקום להודות, ואין מברכין הגומל. ולך חכמו ישכילו שיותר ויותר יש להודות לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהנחהו לבטח. עכ"ל ע"ש עוד דברים נפלאים. ונראה מדבריו ז"ל שאין המנהג לא לברך נפוץ בכל המקומות אלא אתרא דנהוג נהוג. ואף במקום שנהוג שלא לברך אם מברך לא הפסיד כבמואר בדבריו. והובא כל דברי החיד"א והחס"ל בשו"ת פני יצחק (אבולעפיא הל' ברכות אות סט). ועוד יש להוסיף, שהחיד"א בלדוד אמת (אות ה) ובברכ"י (ס' ריט, ג) ומחזיק ברכה (שם ה) כתב בשם שו"ת קול יעקב (ס' ג) דמי שהולך מכרך לכרך ונח יום או יומים בעיר שביניהם לא יברך עד אשר יגיע לכרך שהולך שם דאדעתיה נפיק. עכ"ל. ובזה מתחזקים הדברים שאין המנהג הזה קבוע בכל בעולם. וכנראה לזה התכוון מהר"ח פלאג'י בספר חיים (ס' כו אות ה) שכתב שלפי מה שהכריח בחס"ל היה ראוי לברך למי שהלך מעיר לעיר (וציין שם את שמות הערים), אלא שלא נהגו כן כיון שהוא בכל יום דהולכים וחוזרים. עכ"ל. ולא הביא שם כלל המנהג שלא לברך. ואכן בספר נתיבי עם (ס' ריט) כתב, המנהג שאם שוהים שיעור פרסה במונית או ברכבת או באוירון, שהוא שעה וחומש מברכים, ואם לאו, אעפ״י שבהילוך רגלי יש יותר מכדי כך לא מברכים כמ״ש לעיל בסי׳ ק״ו בדין תפלת הדרך דלדידן ברכה זו שוה לברכת תפלת הדרך כמ״ש המשנ״ב כאן. עכ"ל. ואלו הם ממש מה שפסק ביביע אומר ח"א ס' יג וח"ב ס' יד לגבי נסיעה באווירון. וח"ו ס' מח (אות ט). וחזו"ע ברכות (עמ' שסד). ושם בהערה בעמ' שסז כתב שכן הורו למעשה חכמי בגדאד, הרה"ג סלמאן חוגי עבודי והרה"ג נסים כדורי והרה"ג יעקב מוצפי. והוסיף שמש"כ הכה"ח (אות מ) שאין מברכים אף ביותר מפרסה. העיר עליו הרב, שאין זה נכון, שהמעיין בכנה"ג יראה שלא דינא קאמר אלא מנהג המון העם שבעירו, והוא תמה על זה שהוא נגד הדין ונגד מנהג ספרד. והכנה"ג מצא להם זכות שמכוין שבמקומות אלו לא שיכחא סכנה נהגו בזה כמנהג אשכנז וצרפת. ומכל מקום בשאר עיירות ספרד מברכים הגומל וכן המנהג. ע"ש. כלומר, כיון שהכנה"ג בתחילת דבריו כתב שיש מקומות בארצו שלא מברכים, תמה עליהם שזה נגד הדין 'וכן המנהג עכשיו פשוט בכל ישראל'. ורק לאותם מקומות מצא להם זכות. אך לא ללמד על הכלל כולו יצא אלא רק על הפרט. וזה פשוט. וכ"כ להדיא הגאון ר' משה כלפון הכהן בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג ס' קפ) אחר שהביא הכה"ח כתב, שהמעיין בדברי הכנה"ג ז"ל יראה דלאו דינא קאמר אלא מנהג שבעירו נהגו כן, והוא תמה ע"ז שהוא נגד הדין ולבסוף כתב לישב המנהג, ע"ש. ומינה דלשאר עיירות ספרד מברכין. וזה ברור. עכ"ל. וכ"כ בנוה שלום (למהר"א חזן מנהגי נא אמון דף יד ע"ב שכן המנהג וכן הוא נוהג ע"ש. והארכתי בכל זה מפני שראיתי להרה"ג יהודה ברכה שליט"א בשו"ת ברכת יהודה (ח"ו ס' ח) שכתב שדעת כל הפוסקים הספרדים שקבלו עליהם המנהג שכתב הכנה"ג ודחה מש"כ השואל ונשאל הנ"ל. והעיר על מרן הבי"א למה לא הביא כלל המנהג הזה (ואינו מדוייק שכן הביאו ביב"א ח"א יג אות יב ובחזו"ע). ולפי האמור ליתא, שברור שלא התכוונו האחרונים לחלוק על המנהג המובא בראשונים ובש"ע, אלא רק היכא דנהוג יש להם על מה שיסמוכו. וכן העלה להלכה הג"ר יהושע מאמן בשו"ת עמק יהושע ח"א (ס' מ, מא) שכן נהגו במרוקו וכן נוהגים כאן האר"י. וכן פסק הגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ג ס' ד). ושם בסימן ה דחה מש"כ האורל"צ הנ"ל, שרק למנהג אשכנז אין מברכים בכל דרך. אך למנהגינו כל דרך היא בחזקת סכנה וה"ה בכבישים. ואדרבה, ככל שתנועת כלי רבה יותר כן גדלה סכנת התאונות יותר ויותר. ומה שכתב באורל"צ ראיה כביכול שאין לברך על סכנת תאונות דרכים, שא"כ גם הנוסע פרסה בתוך העיר יברך. אלא על כרחך שהתקנה היתה רק משום חיות רעות וליסטים. ע"ש. גם זה דחה שם בטוטו"ד, שאין זה ראיה כלל, שבתוך העיר אינו נחשב לדרך ואמרו חז"ל היוצא לדרך. אבל כשיוצא לדרך מחויב לברך על כל דרך שיוצא. (והרי הראיה שהביא באורל"צ היא נגד הראשונים הספרדים ומה כחנו לחלוק עליהם). וגם בס' ו האריך הרחיב לדחות מי שהשיג על היביע אומר ע"ע. וכן העלה להלכה הגר"מ לוי בספרו ברכת ה' (ח"ד פרק ו הלכה כד) וחידש שאף למנהג שהביאו הכנה"ג והחיד"א כיום שפיר דמי לברך לפי שסכנת תאונות הדרכים גדולה. וכ"פ בהלכה ברורה ס' ריט (הלכה כב).
ה) אמנם בברכת יהודה (אות ב) דחה דברי האחרונים הנ"ל, שכיון שמימות הכנה"ג התבטל המנהג לברך הגומל לנוסע מעיר לעיר, ממילא אין בכחנו לשנות המנהג ע"פ טעמים חדשים. ואף אם היה המנהג עד היום לברך, מאחר והשתנו אורחות חיינו ואין סכנה מעיר לעיר מחמת ליסטים וחיות רעות אלא רק סכנת תאונות דרכים, יש לחוש ולא לברך הגומל, שהרי גם בתוך העיר יש סכנת תאונות. ואף שנאמר שבתוך העיר לא תקנו, מ"מ מטעם של סכנת תאונות לא בעינן שיעור פרסה ולא גרע ממש"כ הש"ע שבמקום שהוא מוחזק בסכנה ביותר יש לברך אף על פחות מפרסה. עכת"ד. מחילה מכתר"ה דבריו לא נכונים כלל וכלל. דמה שכתב שהמנהג התבטל כבר השבנו לעיל בס"ד שלא בכל מקום נהגו לא לברך, אלא אתרא דנהוג נהוג. וכן מש"כ כמה פעמים בתשובתו שרק על חיות רעות וליסטים תקנו, ימחל לנו, אך דברים אלו פלטתן הקולמוס אגב שיטפיה ולא דק, שזוהי מחלוקת הראשונים, ולמנהגינו אין צריך סכנה של חיות רעות וליסטים. וזה פשוט. ומה שדימה סכנת תאונות למקום מוחזק סכנה, גם זה אינו נכון לענ"ד, שהרי הש"ע כתב שאם המקום מוחזק בסכנה ביותר, מברך אף בפחות מפרסה. כלומר, שכל הדרכים הם בחזקת סכנה, אך יש דרכים שהם מוחזקים יותר בסכנה. וודאי שאין הכבישים נחשבים למוחזק בסכנה ביותר, שרבים בעולם נוסעים כל יום ולא אירע להם מאומה, ה' ישמרנו.
ו) ומה שהוכיח שם עוד בעמ' מח, שאין לברך תפלת הדרך והגומל אלא א"כ הולך שתי פרסאות, והוכיח כן מהאובדרהם. ע"ש. לענ"ד דברי שגגה הם, שהרי האבודרהם שם כתב שנוהגים כדעת הרמב"ן שבכל דרך מברכים הגומל שכל הדרכים בחזקת סכנה. ושוב שאל א"כ למה לא יברך כשהולך תחת קיר נטוי. ותרץ שהוא דבר קצר וקל, משא"כ הולכי דרכים. ואחרי כן כתב האבודרהם בשם הבה"ג, כשיש לילך פרסה או יותר אומר תפלת הדרך, אבל פחות מפרסה אינו אומרה. ודייק הרד"א מדבריו, 'ש"מ דס"ל דשיעור מהלך דרך- פרסה הוי'. כלומר, שהרד"א למד מדברי הבה"ג שגם לעניין ברכת הגומל צריך פרסה, אך פחות מפרסה לא יברך. וכ"כ עוד ראשונים, הרבש"א בברכות (דף ל) כתב ויש מי שפי' כמה מהלך רוצה ללכת שהוא חייב בה עד פרסה הא למהלך פחות מפרסה לא מצלי לה. וכ"כ רבינו ירוחם (תולדות א"ו נתיב יג ח"ב דף קג ט"ד) בשם בה"ג. מרדכי (ברכות רמז צד)- ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אפי' אין לו לילך אלא פרסה, אבל פחות לא יתפלל. וכ"כ האגור (ברכת הפירות סימן שיד)- ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שיהיה צריך להתפלל עד פרסה [אפילו אין דעתו ללכת אלא פרסה ] אבל פחות לא יתפלל. והאגודה (ברכות פ"ד אות צט)- ובה"ג מפרש אם בדעתו לילך פרסה. והמאירי (ברכות כט: ד"ה כל) שכל שדעתו לילך עד פרסה (מברך) אבל פחות מזה אינו צריך. וכ"כ בפסקי הרי"ד (ברכות ל)- ובהלכות גדולות מפרש עד כמה מבקש לילך שיהא צריך להתפלל אתה עד פרסה אפי' אין לו לילך אלא פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו. ע"ש. וכ"ה להדיא בספר הפרדס שהבאנו לעיל אות ב שכתב שעל פרסה אחת יש לברך. ומכל זה נלמד שמה שכתב בברכת יהודה בשם כמה אחרונים שאין לברך אא"כ הולך שתי פרסאות, במחכת"ה אינו עולה בקנה אחד עם כל הראשונים הללו.
ז) ותו מש"כ שם בעמ' מז עוד סברא שלא לברך משום שבכל הערים יש בקרבתם ערים אחרות וכמעט ולא מצוי לנסוע שעה וחומש בלי שיהיה ערים בסביבתו. וזאת ע"פ המשנ"ב בביאור הלכה (ריט ד"ה אין) שהסתפק אם אפשר לברך תפלת הדרך בשם, כשבצד דרך נסיעתו יש ערים בתוך פרסה. או שמא אפשר דלא פטרו רק אם כל דרך נסיעתו היה פחות מפרסה. ונשאר בצ"ע. הביא בברכת יהודה, שחקרו ובדקו שרוב הכבישים בארץ יש בהם ישובים בתוך שתי פרסאות. (ולפי האמור לעיל אין חשש בשתי פרסאות אלא רק בפרסה וכ"כ המשנ"ב להדיא והרהמ"ח התעלם מכל זה). אמנם ראיתי בספר הלכה ברורה (ס' ריט ברור הלכה ס"ק כו ד"ה אולם) דאזיל בתר איפכא, שלפי מש"כ הב"י בדעת הרמב"ם שכתב הולכי דרכים ולא הולכי מדבריות, דכוונתו לומר דבכל דרך מברך. י"ל שבנוסע מחוץ לעיר אע"פ שיש ישובים תוך פרסה יכול לברך, כיון שעכ"פ הוי 'דרך' ולא בעינן מקום סכנה כמו מדבר. (ולפי זה אתי שפיר מה שהעיר הביאור הלכה). והגם שיש הרבה מכוניות ורואים אלו את אלו שפיר חשיב דרך. שאף את"ל הולכי מדבריות בדוקא, הרי לא מצינו שבמדבריות אם שיירות מצויות לא יחשב מדבר ויתבטל מהם מחמת כן דין הולכי מדבר, דסוף סוף אין זה מקום ישוב. עכת"ד ודפח"ח. ונלענ"ד שאפשר לסייעו מדברי המאירי דלעיל באות ב ע"ש ודו"ק.
סוף דבר הכל נשמע, דמה שפסק ביביע אומר לברך הגומל בנסיעה מעיר לעיר דבריו הם אמת וצדק ואין בהם עקש ופתלתול וכן יש להורות. ה' יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה.