• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

ברכת כהנים והקשר לברכת שים שלום

חשיבותה של ברכת כהנים ומשמעותה

אילו היינו מתבשרים על כך שרב צדיק גדול קדוש ופרוש, שאינו מקבל אף פעם קהל, מוכן לחרוג ממנהגו ולקבל ליום אחד את הציבור הרוצה את ברכתו ולברך את כולם כאחד, ודאי היו רבים מתרגשים ונוהרים אל אותו צדיק באותו יום לקבל את ברכתו. ואם היו אומרים שהוא יברך כל אחד באופן אישי היו נוהרים אלפים לנצל הזדמנות נדירה זו. ואם היו אומרים הצדיק הזה הוא משה רבינו בכבודו ובעצמו, לא היה נשאר אדם שפוי שלא הייתה אוחזת בו התרגשות עצמו רק מעצם הידיעה, וודאי שכולם היו רצים לקבל ברכה ממנו.

והנה ברכת כוהנים איננה ברכה מצדיק, וגם לא ברכה מפי משה רבינו, אלא ברכתו של הקב"ה בעצמו, שכך נאמר "ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם". ולמרות זאת לא רק שלא רואים שאנשים מתרגשים יותר בזמן ברכת כהנים, אלא רוב הציבור אפילו מראה סימני אדישות בזמן הזה, וכביכול חלק זה בתפילה אינו שייך כל כך אליו, אלא שייך יותר לכוהנים. והסיבה היא כמובן שכוח ההרגל שוחק את הרגש הטבעי להתפעל מדברים גדולים, וגורם להתרגשות הראשונית לדעוך עד לכדי אדישות.

ברכת כהנים היא מעבודות ביהמ"ק​

ברכת הכהנים היא המצוות היחידה שנותרה לנו מכל עבודות בית המקדש, כאשר בבוקר אחרי העלאת איברי קרבן תמיד מהכבש למזבח (רמב"ם בפירושו למשנה תמיד פרק ו') או לאחר הקטרת הקטורת (פסקי תוספות לגמ' תמיד), היו הכהנים שעמדו על מעלות האולם מברכים את העם בברכה המשולשת בתורה, ויש שהיו מברכים את העם ג' וד' פעמים ביום[1]. עם חורבן בית מקדשנו, כשבוטלו כל עבודות המקדש, עבודה זו לא בוטלה, וכשיירי עבודת המקדש, נשארה ונשמרה כחובה (ראה אור זרוע ח"ב סי' תרא) ומוטלת על הכהנים להמשיכה בארצות פיזוריהם בבתי כנסיות, כמו ששנינו במשנה (ברכות ע"ה מ"ד) "העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן". וביתר בהירות בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ה) "כל כהן העומד בביהכ"נ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה".

כיון שברכת כהנים היא מעיקרה מצוה השייכת לעבודות בית המקדש, וכמו שלמדו חז"ל (סוטה לח:) מהפסוק "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י, ח) שהוקשה ברכה לשירות (הכוונה לעבודת ביהמ"ק), לכן גם ההלכות הנלוות למצוות ברכת כהנים בימנו אנו קשורים לאופן העבודה בביהמ"ק. ונמנה כמה הלכות הנלמדות מהיקש זה: הכהנים צריכים לשאת כפים סמוך לתפילה שהיא כנגד עבודת הקרבנות; הכהנים עוקרים את רגליהם ברצה שהיא ברכת העבודה; נוטלים ידיהם לפני הברכה וזה מעין קידוש ידים ורגלים שבביהמ"ק; מברכים ללא מנעלים כי עבודת ביהמ"ק היתה ללא מנעלים; עומדים מול ההיכל במקום מוגבה כשם שהכהנים היו מברכים על מעלות ביהמ"ק; כשם שמצאנו בעבודת המקדש חיוב על הכהנים לברך את ישראל פעם אחת בבוקר אחרי הקרבת התמיד, כך הוא החיוב עתה על הכהנים פעם אחת בבוקר קרוב לסיום תפלת השחר.

מתוך הלכות אלו ניתן ללמוד על מעלתה הגדולה של מצות ברכת כהנים שהיא ממש כמעלת עבודה ושירות בבית המקדש. והיות כי מעלתה כה גבוהה ומיוחדת, לכן אמרו רבותינו ז"ל שהיא גם מסוגלת לבטל גזרות קשות, וכן נאמר בירושלמי (סוטה ט, יד) על הפסוק "ואל זועם בכל יום" מי מבטל, רבי אבין בשם ר' אחא ברכת כהנים מבטלת. ומבואר בקרבן העדה שהכהנים בברכתן מבטלים הקללות הבאות בעולם[2].

וזהו שכתב השערי אורה במעלת ברכת הכהנים, וז"ל: "צריכים אנו להודיעך גדולת רחמי השי"ת על הבריות, שהודיענו סתרים עליונים, שאע"פ שבני העולם נדונים בב"ד של מעלה וראויים לכל מיני עונשים, יכולין התחתונים להפוך כל אותו הדין והעונש לטובה... וזה הענין יהיה מצד התפילה, וגם מצד עשיית קצת מצוות שהן גורמות להיות שערי עולם הרחמים נפתחים, כגון נשיאות כפים, וסוד הקטורת, ושאר מצוות כיוצא בהם. ובעת שנפתחים שערי עולם הרחמים, אז נקראת עת רצון. כלומר באותה העת כל העולמות למעלה ולמטה מלאים חסד ורחמים ורצון ואין שם דין ועונש לא מעט ולא הרבה, ואז כל ברואי עולם עליונים ותחתונים בשמחה ובששון, ובכל מיני נחת רוח, ונמצא כל העולם מלא שלום ורעות".

לאור מה שאמרנו שברכת כהנים היא מצווה כעבודת בית המקדש, על כן אין לומר כי ברכת כהנים לישראל מועילה כסגולה, אלא כוחה נובע ממעלת המצווה וחשיבותה, ורק מכח עשיית המצוה באופן הנכון והראוי, נגרם נחת רוח גדול בשמים, ולכן הברכה יכולה להועיל ולבטל גזרות. ועל כן היות והתפלה היא במקום קרבן, טוב שהכהנים העולים לברך את ישראל ידמו בנפשם באותה שעה כי תפלתם כקרבן אשה ריח ניחוח לה', וישיגו בדמיונם דביקות בו יתברך, ואז יעמדו לברך את ישראל.

חשיבות הכוונה בברכת כהנים​

והנה כדי שתשפיע ותפעל סגולת הברכה אנו תלויים בתפלת הכהנים ובברכתם, וככל שיכוונו יותר ליבם אל זולתם כך העת רצון תהיה מסוגלת יותר. וכן נאמר בזוהר (ז"ח ד"מ ע"ב)

תא חזי כיון דש"ץ עביד צלותיה ואתא לברכא ברכתא דכהנא אצטריך כוונה ברעותא דלבא לברכא ליה לעמא קדישא, דבעובדא ובמלולא קשור קשורא דיחודא, דישתכח דעל ידיה מתברכין עלאין ותתאין, וכדין בעי ליה ש"ץ למימר יברכך ה' וכו'

וכן אמרו חז"ל (מדרש תנחומא פר' נשא ומד"ר במדבר פי"א ד) :

"אמור להם", 'אמור' נכתב מלא (בוא"ו), אמר להם הקב"ה לכהנים, לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל, תהיו מברכים אותם באנגריא (דרך מהירות ואונס) ובבהילות, אלא תהיו מברכים בכוונת הלב, כדי שתשלם הברכה בהן, לכך נאמר אמור להם. עכ"ל.

הרי מבורר שהברכה שולטת וחלה במיוחד כאשר היא יוצאה מכל הלב. ומפורש עוד בגמ' (סוטה לח ע"ב) "ואמר ריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל, אל תיקרי יבורך אלא יברך". וכתב על זה המהרש"א, "וע"כ לא תנתן הברכה אלא לטוב עין כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך, והוא כוונת ברכת כהנים לברך את עמו ישראל באהבה, דהיינו בכוונה בעין טובה ורצון בלב, ואמר שע"כ יברך המברך בעין ובלב טוב וכו"[3].

לכן נאמר שהכהנים אומרים – יה"ר שתהא זו ברכה שלמה, ופירש ר"י בר יקר: כלומר, בכל לב, כמו שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם', אזהרה לכהנים שיהיה לבם חולק שווה בעבודה.

וזהו יסוד גדול גם לשומעים, שבשביל לקבל את הברכה צריכים העם להיות ביראה ובאימה, ולהכיר את גודל הרוממות של שעה זו, וזה עניין הנוגע למעשה, כפי שהביא המ"ב בשם ספר האשכול, שהעם צריכים לעמוד באימה ובכובד ראש, ורק בזה זוכים העם לקבל השפעת הברכה[4].

תפקיד הכהנים בברכה​

המדרש (ספרי במדבר כז) מבאר את יחס התורה לחלקם של הכהנים בברכה, וז"ל:

ואני אברכם שלא יהיו ישראל אומרים ברכותיהם תלויות בכהניהם, ת"ל ואני אברכם. שלא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך ישראל, ת"ל ואני אברכם. אני אברך את עמי ישראל, שנאמר "כי יי אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך" (דברים ב, ז); "כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך" (שם טו, ו); ואומר "ברוך תהיה מכל העמים" (שם ז יד); ואומר "יפתח יי לך את אוצרו הטוב את השמים" (שם כח יב).

מהמדרש למדים שהכתוב רצה להדגיש שאין ברכת ישראל תלויה בכהנים ואין הכהנים מברכים את ישראל, כי אין ישראל זקוקים לשליח שיברכם בשם ה', אלא הוא ית' אומר 'ואני אברכם'. וכפי שמדגיש הפסוק בהדגשה יתירה "ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם". וזה גם עומק פשוטו של מקרא וכפירוש הרשב"ם:

כה תברכו וגו' - כלומר לא תברכו כברכת פיכם (הרגילה), כאדם שאומר יבוא לראש פלוני כך וכך, אלא אלי תתפללו שאברכם אני, כמו שמפרש יברכך ה', ואני אשמע בקולכם כאשר תאמרו ואברך את ישראל, כמו שמפורש ושמו את שמי על בני ישראל, כשיברכו הכהנים לישראל בשמי ולא בשמם, ואני אברכם לישראל, כמו שהתפללו הכהנים ואמרו יברכך ה". וכן כתב רבינו מיוחס על הפסוק ואני אברכם, כלומר ישימו הם את שמי בלבד על ישראל ואני אברכם לכהנים וכן נאמר להלן "ואברכה מברכיך".

אך לפי זה מתעוררת מאליה השאלה, אשר רבים מחכמינו ומפרשנו דנו בה, מהו טעם המצווה הזו בכללה. שאלה זו כבר מופיע במדרש (במד"ר ?) כשאלה של כנסת ישראל לקב"ה:

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו? אין אנו צריכים אלא לברכתך, ולהיותנו מתברכין מפיך, שנא' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל". אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם.

המדרש לא עונה על השאלה מדוע בכל זאת הקב"ה רוצה את שותפות הכהנים בברכה, ולכן גם אחרי מדרש זה נותר העניין תמוה. וכמו ששואל הר' יצחק עראמה בעל עקידת יצחק (שער שבעים וארבעה):

מה התועלת במצווה הזאת, שיאמרו אלו הברכות מפי הכהנים אל העם? כי הוא ית' הוא המברך, ומה יוסיף ומה יתן, כי יברכו הכהנים או יחדלו, וכי היה להם לסייעו? עכ"ל.

לשם הבנת העניין יש לברר תחילה את המושג 'ברכה' המופיע בכמה הקשרים שונים בתורתינו. הר' אברבנל בפירושו על פסוקי ברכת הכהנים מסביר כי ישנם ג' סוגי ברכות: כאשר היא מגיעה מה' ית' לנבראים היא השפעת טובה, כמו שנאמר (בר' כד, א) "וה' ברך את אברהם בכל". כאשר היא מהנבראים אליו ית', היא הילול ושבח כמו (דבה"י כט י) "ויברך דוד את ה'". וכאשר היא בין בנ"א, היא איננה שפע כמו ברכת ה' לנבראיו, ולא שבח והודאה כברכת הברואים לבורא, אלא תפילה ובקשת רחמים על המתברך שישפיע עליו הקב"ה מברכתו. וברכת כהנים היא ברכה של איש לרעהו, ולכן אין פעולת הכהנים השפעת שפע טוב או תוספת טובה, שהרי אין ביכולתם ואין תפקידם לפעול כך, אלא היא תפילה ובקשה על העם שישפיע עליהם הקב"ה מברכתו.

אך עדיין יש לשאול שאם תפקיד הכוהנים הוא להתפלל על העם, עדיין יש לשאול כפי שמקשה ר' משה אלשיך:

למה ידברו הכהנים עם ישראל לומר: יברכך ה', והלוא טוב היה שידברו הכהנים אל ה' ויאמרו אליו: ברכם ה' ושומרם, ולא שידברו עם ישראל לאמרו להם: "יברכך ה'".

ועונה על כך האלשיך הקדוש:

לזה אמר: "כה תברכו" ותתיחסו אתם למבורכים באמרו להם בעצם 'יברכך', לא באמור לה'. והטעם: כי הנה על ידי כן, 'ושמו את שמי על בנ"י", כי על ידי דברם עם ישראל הם מכוונים אותם לקבל הברכה, בשום את שמו ית' על העם, שהוא בדבר אתם ואמור להם: 'יברכך', שעל ידי כן יוכנו ויושפעו לקבל הברכה.

כלומר תפקיד הכהנים הוא לכוון את המתברך לקראת המברך, ולהכשירו לקבל הברכה, וזהו 'הסיוע' שנותנים הכהנים ושרמז לו בקושיתו בעל עקידת יצחק בקושייתו. ואכן בתשובתו ביאר שפשוט הוא שהקב"ה אינו זקוק לחיזוק ועזר לסייע לו לברך את ישראל ח"ו, אלא כוונת ברכת הכהנים הוא אך ורק להעיר את לבם של ישראל שכל הטובות הם ממנו ית"ש: 'יברכך ה" 'יאר ה" 'ישא ה", הכל מאתו ית"ש, וכשיעירו לבם לזה ממילא ואני אברכם. וזש"ה 'ושמו את שמי על בני ישראל' שהכהנים ישימו את שמו יתברך על ישראל, שיכירו וידעו שהכל ממנו, ואז ואני אברכם. וי"ל דלזה נתכוין גם ספר החינוך כשכתב שבכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, והבן.

ובספר הכתב והקבלה כתב שזוהי גם משמעות הפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל", שעל פי פשט הדברים אינו עניין 'הנחה', אלא מעניין "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", והכוונה בזה עיון והתבוננות, כלומר במה שמיחסים את כל הטובות וההצלחות הזמניות והנצחיות אליו ית', בזה יעוררו את בנ"י שלא ישימו בטחונם בכוחם ועוצם ידם לעשות חיל, כי כל זה שוא ונטעה, אם ה' לא יפתח את אוצרו הטוב לברכם ולשמרם ולהשפיעם בכל טוב, אלא כל תקותם תהיה רק על ה'.

אם כך עיקר תכלית ברכת הכהנים היא שישראל ישתוקקו לברכת ה' השופעת עליהם באמצעות הכהנים אשר נבחרו לשרתו ולברך בשמו, אבל עיקר כונת ישראל תהיה לשמים, לדבק מחשבתם ונפשם בבוראם, להבין שהכל ממנו ית', ולכוין לבם כראוי לברכה[5]. על כן צריכים הצבור להתאמץ באותה שעה לדבק נפשם ומחשבתם בבוראם כדי שיזכו להכשיר עצמם לקבלת הברכה, כי על דרך האמת וגם על פי פשט המקרא הברכה שופעת היא למעשה מהשי"ת מקור הברכות "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", שהכהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידם, ולכן עיקר הברכה היא ממנו יתברך ואליו יכונו ישראל עיניהם שהוא המסכים לברכת הכהנים, ואין הם אלא צינור אשר בו בחר ה' להשפיע דרכם ברכה לישראל, וזו מעלתם הגדולה.

ביאור הפסוקים​

החרדים (פרק ד ס' יח) כתב דבר חידוש, שעצם המצוה מוטלת גם על הכהנים וגם על הישראלים המתברכים. וכתב שם שהמכוונים לקבל הברכה מהכוהנים מקיימים ג"כ מצות עשה זו. פסוקי ברכות הכוהנים מוכרים לא רק ללומדי התורה, אלא גם לכל באי בית הכנסת, שכן המנהג הרווח ברוב הקהילות להתברך בברכות אלה מפי הכהנים כל יום ויום. אך מרוב ידיעתנו את הפסוקים עלולים אנו לחשוב שאין צורך ללמוד את תוכנם, ובכך אין אנו שמים לב לקושי שיש בפשט הדברים.

וראה בזהר (פ' נשא קמז א)

אמר רב יהודה כל כהן דלא ידע רזא דא ולמאן מברך ומאי היא ברכתא דמברך לאו ברכתא דיליה ברכתא וכו'.

והגם שכוונת הזהר לרזא דברכת כהנים עפ"י חכמת האמת הקבלה הידועה ליודעי חן, בכל זאת המדרשים גלויים לנו והנסתרות לה' אלוקינו, לכן יש להמליץ שהכהנים וגם ציבור המתברכים יעיינו מזמן לזמן במאמרי רבותינו ז"ל לברכת כהנים.

וראה מה שכתב כך זה בעל ספר חסד לאברהם הקדמון (נהר סג סוד ברכת כהנים): דע כי שבעה מיני אושר נבראו בעולם ואלו הן: חכמה בנים חן חיים עושר ממשלה שלום וכלם רמוזים בברכת כהנים. וכן מצינו בספר יצירה פרק ד' שלא נבראו בעולם יותר משבעה ממיני אושר הנזכר, ולכך צריך הכהן המברך שיכוין בכל אלו ז' מיני אושר על הסדר. במלת 'יברכך' צריך לכוין שהי"ת שישפיע חכמה על כל ישראל כמ"ש בספר הקנה ז"ל, אין ברכה אלא חכמה, שנאמר "ויברך אלהים את שלמה", וכתיב (מלכים א ה כו) "וה' נתן חכמה לשלמה", וכן בספר הבהיר אין ברכה אלא חכמה. ובמלת 'וישמרך' צריך לכוין לבנים, שהאל יתברך יתן בנים לישראל, שאין לך שמירה לאדם שלא ימחה שמו מישראל אלא בבנים ובבנים נשמר מכל רע. ובמלת 'יאר' צריך לכוין שהי"ת יוסף לישראל חיים טובים על בריאותו, כי מי שהוא חי ובריא יש לו מאור פנים. ובמלת ויחנך צריך לכוין שהי"ת יברך לישראל בנשיאות חן (עיין שם).

ברכת שים שלום​

ברכה זו שייכת לחלק של ההודאה בתפילה, אך אם נעיין בברכה נראה שחלקה העקרי הוא בעצם בקשה, ואם כך היתה צריכה לבוא בחלק של בקשות התפילה. ולכן צריך לברר מה השייכות שלה לסוף התפילה. שאלה דומה ניתן לשאול גם בעניין ברכת רצה, שגם היא שייכת לחלק של ההודאה ומצד שני רובה בקשה.

ונראה לתרץ זאת על פי שני יסודות של התפילה המוזכרים בגמ', א) תפילה אבות תקנום, ב) תפילות כנגד תמידים תקנום, כמ"ש ונשלמה פרים שפתנו. הבחינה של אבות תיקנום, משמעותה שתפילה עיקרה היא תחנונים לפני השם ותכליתה לבקש כל צרכנו מאת השי"ת, לעומת זאת הבחינה של כנגד קרבנות תקנום, אומרת שעיקר התפילה היא צורך גבוה, כמו הקרבן, וישנם כמה נפמ"ק בין שני יסודות אלו, כגון אם אשה חייבת בתפילה, ועוד.

ישנם הלכות תפילה שתוקנו על פי היסוד שתפילה תוקנה על ידי האבות, וישנם הלכות שנקבעו על פי היסוד שתפלה היא כנגד קרבנות.

אך לא רק הלכות התפילה נקבעו על פי שתי בחינות אלו, אלא גם סדר התפילה עצמו נקבע והתייסד אל פיהם. ולכן מה שנאמר "ג' ראשונות דומות לעבד שבא לבקש פרס מרבו ומקדים שבחו, ואמצעיות הן כעבד המבקש פרס מרבו, וג' אחרונות הן כעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר ממנו בהודאה", זהו כנגד הבחינה של אבות תקנום. אך התוכן של הברכות האחרונות הושפע בעיקר מהבחינה השניה שתפילה היא כנגד קרבן. ונבאר הדברים.

ידוע שקרבנות נקראו שלמים לפי שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כלומר כאשר אדם חוטא הוא יוצר מחיצה בינו לבין הקב"ה, ותפקיד הקרבן הוא לשבור מחיצה זו, ולכן קרבן הוא גם מלשון קֵרוב. וזהו שנאמר "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (ויק' א, ד), שעניין הרצוי הוא פיוס[6], שאין די בהקרבה עצמה אלא גם צריך שהיא תרצה, וזה תלוי בכוונת המקריב ובמעשיו, וכמו שנאמר על קין והבל. "וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה", ונאמר בילקו"ש ואל קין ואל מנחתו לא שעה - לא נתפייס הימנו. וכן בת"א "וּבְקַיִן וּבְקוּרְבָּנֵיהּ לָא הֲוָת רַעֲוָא".

ובספורנו דייק מפסוק זה שכדי שהקרבן יתקבל צריך שגם האדם יהיה רצוי אל ה' וגם קרבנו, וז"ל: 'אל הבל ואל מנחתו' - שהיה הבל המקריב רצוי ומנחתו גם כן רצויה, שהיתה מן המין הראוי לרצון ה'. 'ואל קין ואל מנחתו לא שעה' - לא שעה אל קין המקריב שהיה בלתי רצוי, וגם כן אל מנחתו שהיתה בלתי ראויה לרצון (עיין גם בכור שור שדייק כך). ומבואר בכאן שמה שה' נענה להבל הוא מחמת הצירוף של מעלת הבל ומעלת מנחתו ולהיפך בקין. וא"כ היות שהתפילה היא כמעין קרבן לפני ה', על כן בסיום התפילה אנו מבקשים "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפלתם", כל' שמבקשים על רצוי התפלה, אולם מקדימין לזה שירצה ג"כ בנו המתפללין, וא"כ הוא ענין אחד ובקשה אחת, ואין כאן שתי בקשות נפרדות, כי הרצוי של 'עמך ישראל' הוא חלק מהרצוי על התפילה[7].

ועל כן ברכת רצה שייכת לסוף התפילה, שהיא בקשה שבאה לאחר כל הבקשות. ואף שלדברי הגמ' (ברכות לג.) ברכה זו שייכת לחלק ההודאה, אין הדברים סותרים, היות ויש בה גם בקשה וגם מעין הודאה, שמה שאומרים "ואתה ברחמיך תחפוץ בנו" (נוסח ע"מ) וכן "ותחזינה ענינו בשובך לציון ברחמים", אין זה נכתב בלשון בקשה, אלא אנו אומרים זאת בלשון ודאי שכביכול כבר התקיים הדבר, וזהו סוג של הודאה.



ברכת שים שלום, גם היא עיקרה הוא כמובן בקשה, אך יש בה גם מעין הודאה, שמה שאומרים "וטוב בעינך לברכנו וגו'" אין זה לשון בקשה, אלא לשון של הכרה בטובה, שאנו יודעים שאתה משגיח עלינו לספק לנו צרכנו ולברך אותנו בכל הברכות, וזוהי ממש הודאה.

אך למרות שיש כאן הודאה, אין זו הסיבה שברכת שים שלום היא הברכה האחרונה בתפילה, כי אין תכלית הברכה הודאה, כי אם זה עיקר הברכה, מדוע היה צריך שלש ברכות להודאה, וכי לא ניתן היה לצמצם את כולם לברכה אחת? אלא ודאי שתכלית הברכה היא הבקשה על השלום, ולכן יש להבין מדוע נבחרה ברכה זו לסיים את תפילת העמידה.

ונראה לומר שגם כאן הושפע הסדר והמיקום של הברכה מהכלל שתפילות כנגד תמידים תקנום, שהנה כתוב בתורה: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים", והרי זה מקרא מפורש שאחר שהקריב אהרון את הקרבנות ירד לברך את העם, וכמ"ש הגמ' (מגילה יח.):

"ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. אימא קודם עבודה? לא ס"ד, מי כתיב 'לעשות' - 'מעשות' כתיב... ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים? דכתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ברכה דהקב"ה שלום שנאמר 'וה' יברך את עמו בשלום'".

והיות והתפילה היא כהקרבת קרבן, לכן תקנו חז"ל שבגמר התפילה יברכו הכהנים את העם, וכן תקנו מיד אחר כך ברכת שים שלום, היות והיא המשך לברכת הכהנים שמסתימת במילים 'וישם לך שלום', ומיד אחר כך אומרים שים שלום וכו', כלומר באים לבקש שברכת הכהנים אכן תתקיים בנו
[8]. ואם נתבונן נראה שישנו קשר הדוק בין ברכת שים שלום לברכת כהנים, שרוב הלשונות בברכת כהנים חוזרים עליהם בברכת שים שלום (ראה טבלה). כמו כן, בברכת כהנים ישנם שש ברכות (שכל ברכה נחלקת לשנים עם וא"ו החיבור), וכנגדם ישנם שש ברכות בשים שלום, והן: שלום, טובה, ברכה, חיים, חן וחסד, רחמים (אבני אליהו לגר"א).

אך מלבד זאת יש גם קשר רעיוני בין שלשת הברכות שבברכת כהנים, לבין שלשת חלקי ברכת שים שלום. החלק הראשון "יברכך ה' וישמרך", כולל את כל הברכות הגשמיות הנצרכות לעם ישראל, וכנגדן בא החלק הראשון של שים שלום, שמוזכר בו עניין השלום, הברכה, הטובה, החיים, החן והחסד והרחמים. והחלק השני "יאר ה' פניו אליך" הוא כנגד החלק השני בשים שלום: וברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך וכו'. וכן "וטוב בעינך לברכנו וכו'" שעניינו השגחה, כמ"ש עין ה' אל יראיו, הוא כנגד "ישא ה' פניו אליך" שגם הוא עניינו השגחה (ועוד יבואר בהמשך).

כל' תחילת הבקשה היא בדבר הקל יותר שים שלום טובה וכו', ואח"כ מוסיפים לבקש את ענין אור הפנים, ואח"כ מוסיפים בעניין ההשגחה הפרטית, וכדאיתא בחז"ל שדרכו של עני לבקש קודם דברים קלים ואח"כ דברים שיותר קשה לקבלם.

אך יש להבין מדוע מזכירים בחלק השני שוב את העניינים שבקשנו עליהם כבר בחלק הראשון, שהם השלום רחמים, ברכה, והדבר נראה ככפילות מיותרת.

אלא י"ל כי אור פני ה' מבטא בעצם את רצון ה', כלומר אנו מבקשים שאת אותם ענינים שבקשנו בתחילה, נקבל עם רצון, ולא כאותו שנאמר עליו "תנו לו ואל יראה פני".

לפי"ז יש לבאר דשני עניני בקשות שונות יש כאן, דתחילת הברכה איירי בבקשה של ענינים אלו בדרגתם הפשוטה, מצד עצם המציאות הטובה שיש בענינים אלו של ברכה, כגון שלום חן חסד וכו', אולם המשך הבקשה מעלה את דרגת הבקשה להשיג עניני ברכה אלו מצד שורשם שהוא באור פניו של הקב"ה, ועל כן פותחים אנו הבקשה הזו בהקדמה 'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך' שהיא עיקר דרגת בקשה זו, ואח"כ מפרטים אנו את הברכות והמידות הנובעות מאור פניו של הקב"ה והם תורה וחיים וכו', ועל כן לא מוזכר 'תורה' בחלק הראשון, אלא בחלק השני, לפי שע"י תורה נאצל עלינו מאור פניו של הקב"ה ומכוח זה מגיעים לשאר המעלות בשלימותן הבאות מכוח אור פניו. ועל כן מתבאר בזה דיש עניני ברכה המוזכרים בחלק הראשון של הברכה ולא בחלקו השני, ולהיפך, לפי ששני דרגות שונות יש כאן, דלא כל עניני הברכה נובעים דוקא מדרגת אור פניו. וכמו"כ אותם עניני הברכה עצמם שמצינו אותם פעמיים כגון שלום וחסד, י"ל דהוא משום ששייך אותם באופן הפשוט שלהם ושייך אותם באופן הנעלה יותר מצד אור פניו.

ויעויין בפירוש הר"י בר יקר שעמד על נקודה זו של הקשר בין בקשת הברכה באור פניו של הקב"ה לברכת שים שלום וכתב בזה הלשון: ברכנו אבינו כולנו באור פניך על שם ברכת כהנים דכתיב יאר ה' פניו אליך ויחנך וכתיב ישא ה' פני אליך וישם לך שלום. ולכך התפלל כך בלשון זה בברכת שלום וכוונתו דכיון דברכת יאר ה' פניו מוזכרת בברכת כהנים עם ענין השלום וכדמסיים וישם לך שלום על כן מקומה של בקשה זו של אור הפנים והמסתעף מהם בברכת שלום

ולר"י בר יקר ניחא מאוד הא דבשים שלום יש הדגשה של ענין הבקשה 'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך', ואילו בשלום רב אין כלל בקשה על ענין אור הפנים, והטעם דלר"י בר יקר עיקר בקשת ענין אור הפנים בברכת שלום הוא משום שבברכת כהנים הסמוכה לה הברכה היא 'יאר ה' פניו אליך' ומסיימים וישם לך שלום, א"כ משמע כאן דשים שלום היא כעין המשך של ברכת כהנים. ובאמת שכן מצינו באבני אליהו להגר"א שכתב שבשים שלום יש שש ברכות כנגד שש ברכות שבברכת כהנים עיי"ש. ואכן תחילת הברכה בנוסח שים שלום הוא כהמשך ל'וישם לך שלום' שנאמר בסיום ברכת כהנים. ועיי' ר"י בר יקר. וזהו כדרך שאומר הש"ץ בנוסח אשכנז 'לדור ודור נגיד גדלך' מיד אחר שסיים לומר בציבור 'לדור ודור הללויה'.

במקום שיש ברכת כהנים אומרים שים שלום הכולל את בקשת אור הפנים אולם במקום שאין ברכת כהנים כגון בערבית אין מפרטים את ענין אור הפנים ועל כן אומרים שלום רב, ובמנחה מה שבנוסח אשכנז אין אומרים שים שלום אלא שלום רב אף דכל היום הוא זמן ברכת כהנים מ"מ כיון שחכמים הפקיעו זמן זה מברכת כהנים מחמת שהוא זמן שכרות על כן אין המנהג לומר שים שלום. ובאמת בתענית אומרים שים שלום גם במנחה הואיל ובפועל איכא ברכת כהנים דהא אין שכרות מחמת הצום ונוסח ספרד שתמיד אומרים במנחה שים שלום הוא משום דסו"ס מעיקר הדין כל היום זמן ברכת כהנים[9].

גדר ענין השלום​

והנה בבואנו לברר מדוע ברכת 'שים שלום' הינה הברכה האחרונה שבתפילה, מוטל עלינו לעיין תחילה מהו בעצם באור המושג 'שלום'. דהנה המשנה האחרונה בש"ס סוף עוקצין נאמר "אר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". ובספרי רבותינו מסדרי התפילות הסבירו על פי משנה זהו את החשיבות הבקשה על השלום, כמו שכתב האבודרהם (סדר שחרית של חול בביאור הקדיש) וז"ל:

והטעם שנקבע השלום באחרונה לפי שהוא שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר ביוצר עושה שלום ובורא את הכל. ותניא בתו"כ שמא תאמר הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום, ת"ל (ויקרא כו ו) 'ונתתי שלום בארץ'. גדול השלום שהשם הגדול הנכתב בקדושה וכו', גדול השלום שמשבח את התורה בשלום וכו', גדול השלום שאפילו העליונים וכו' צריכין שלום שנאמר (איוב כה ב) עושה שלום במרומיו' עכ"ל.

וביתר הרחבה כתב הכל בו בטעם שמסיימין הקדיש בענין השלום וז"ל:

ולכך נקבע השלום בסוף הקדיש שהוא שקול כנגד הכל, וכשברא הקב"ה את עולמו נתן שלום בין מים ליבשה, שנאמר יקוו המים וגו', וכתיב עד פה תבוא ולא תוסיף, שאלמלא כן היה מחריב העולם. וכשברא המלאכים המורכבים אש ומים אילו לא נתן שלום בין מים לאש היו המים מכבין את האש או האש מלחך את המים, וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ביניהם שלא יכנס האור בגבול החושך ולא החושך בגבול האור, וגדול שלום שהרי אנו אומרין עושה שלום ובורא את הכל, ללמדך שבשלום הכל תלוי, שבשעה שנברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא נכנסו אלו בגבול אלו ולא החריבו אלו את אלו, באותה שעה נברא הכל יפה, ולכך נקבע השלום בסוף כל התפילה לפי שהוא צריך לכל עכ"ל.

וכן כתב הטור עושה שלום במרומיו על שם המלאכים שהם אש ומים שהם שני הפכים ואין אחד מכבה חבירו ע"כ.

מבואר כאן שגדר ענין השלום הוא שכל כוח מכוחות הבריאה יונח במקומו ובמסגרתו לבל יפרוץ אל מעבר לתחומו, שבבריאה כולה ובכל פרט שלה נמצאים ניגודים קבועים שמצד עצמם לא היו יכולים להתקיים כל עיקר, ואותו הדבר אנו מוצאים גם אצל המלאכים ובעלי השכלים הנבדלים, אלא שרבון העולם שכל הבריאה כלולה בו ותלויה תמיד ברצונו מקשר ומאגד הכל, ועל ידי זה הוא עושה שלום במרומיו שלא יכנס אחד בגבול חבירו ומסדר ומנהיג את הכל בחכמתו.

וזהו המכוון במה שהביא הכל בו 'שבשעה שנברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא נכנסו אלו בגבול אלו' וכמו החושך באור ולהיפך או האש במים, אלא כל כוח וכוח כבוש ומוגבל ומותאם להשלים את הענין שרצה בו הבורא ית' בסדר הבריאה. וכן הוא ביצירת המלאכים המלאך שמיכאל ומחנהו נוצרו עם תכונה של מדת החסד, והמלאך גבריאל ומחנהו נוצרו עם תכונה של מדת הדין, ונעשו שני המחנות שני הפכים שיכולים להתנגד זו לזו ולגרום כל מיני קלקולים בהנהגת הבריאה ח"ו, ומ"מ הרי בורא אחד בראם והוא גם משגיח עליהם בהשגחה עליונה שכל פעולותיהם יתאימו ויצטרפו לטובת שלומה של הבריאה כולה, וכיון שכן בקשתנו ממנו ית' שגם עלינו ועל כל ישראל יעשה שלום, והוא עיקר הצורך שלנו כי גדול השלום והכל תלוי בו.

ורעיון זה מצאנו כבר בפירוש ברש"י על איוב על הפסוק "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו" (איוב כה ב) וז"ל:

כשהמזלות עולים - כל אחד סובר אני עולה ראשון לפי שאינו רואה מה שלפניו, לפיכך אינו מתקנא. לישנא אחרינא עושה שלום במרומיו - אש ומים בלולין ואין מים מכבין את האש. עכ"ל.

ומפורש להדיא ביאור המקרא ד'עושה שלום במרומיו' על פי הכל בו שהביא ג"כ האי עניינא שאין המים מכבין את האש כדוגמא למציאות ענין השלום.

ומצאתי סמוכין לרעיון זה בספר קול אומר קרא להגר"י קרא ז"ל (דרוש ויצא ב ד) ומפרש על ידי זה דברי המדרש (במדב"ר פרשה ח' ד') בזה"ל שלום שלום לרחוק ולקרוב ישעיה נ"ז י"ס שהכוונה לפי הרעיון הזה כי המיזוג וההרמוניה מביאים לידי התאחרות כל הסוגים ואפילו מנוגדים זה לזה הרחוקים והקרובים גם יחד וזהו השלום האמיתי[10].

והנה עוד מצינו בחז"ל (ויק"ר ט ט) בר קפרא אמר וכו' גדול שלום, מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום, הדא הוא דכתיב 'עושה שלום במרומיו', התחתונים שיש בהם כל המידות הללו על אחת כמה וכמה. עכ"ל המדרש. ויעויין ביפה תואר שבאמת הוקשה לו איזה שלום צריך לעשות במרומיו, הרי ביניהם אין קטטה ומחלוקת כלל. וכתב ליישב וז"ל: עושה שלום במרומיו פירוש דהקב"ה לא נתן ביניהם דבר המעורר מדנים בין בני אדם, כי ביניהם לבדם אין קטטה ומחלוקת כלל. ופירושו דחוק, כיון שמפרש שהקב"ה עשה ביניהם שלום בשב ואל תעשה, שלא נתן להם סיבות למחלוקת, אבל הביטוי 'עושה שלום' משמע שהייתה מעורבת בזה עשייה ופעולה של ממש. אולם עפ"י דברי הראשונים דלעיל יש לפרש באופן פשוט, שהכוונה בעושה שלום במרומיו היא שבאמת כל כוח וכוח מצד עצמו הוא ראוי להתפשט ולהכנס בגבול חבירו, וזה מצד עצת מציאות הכוח גם בלי מידה של קנאה ותחרות, והקב"ה הגביל כל כוח וכוח שלא יקומו זה על זה ולא יכנסו אלו בגבול אלו, וכמו שהאריך הכל בו, וזהו עושה שלום במרומיו.

והנה במדרש הנ"ל סיים דאם בעליונים שאין בהם קנאה ותחרות וכו' צריכים שלום כ"ש בתחתונים שיש בהם קנאה ותחרות שצריכים שלום, והביאור בק"ו זה דאם בעליונים צריכים עשייה מיוחדת של שלום עושה שלום כדי להגביל את הכוחות לבל יפרצו אלו לאלו, אעפ"י שאין בהם מידות של קנאה ושנאה ותחרות, מ"מ מצד עצם מציאות כוחם יפרצו אלו לגבול אלו, ועל כן הוצרכו לעשיית שלום, כ"ש בתחתונים שיש בהם לא רק כוחות אלא גם מידות של קנאה ושנאה, על אחת כמה וכמה שצריכים לעשיית שלום. והכוונה על הדרך הנ"ל שצריך האדם זהירות יתירה לרסן ולכבוש את הכוחות במידה יתירה לבל יתעוררו המידות של קנאה וכו'[11].

וע"פ זה יתבאר מאמר חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". ולכאורה יש כאן קושי גדול, שהרי דוקא אצל ת"ח רואים רבוי שיטות ומחלוקות, שכיון שכל אחד בעל אופי ותכונות ודעות אחרות, אז טבעי הוא שהם יסיקו מסקנות שונות בדרישת האמת והדרך הנכונה.

אך הדברים יתבארו על פי דברי הרמב"ם (מו"נ ח"ג פי"א): כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה וכו' כי סיבת סילוק אלו השנאות וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמתת האלוה, ואמר 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים' (ישעיה יא ט). עכ"ל.

וכן כתב האברבנל (ישע' נד יג): שירבה השלום ביניהם כי השלום נמשך מהחכמה והידיעה. ובנחל אבות (פ"ה) הוסיף כי אמנם המחלוקת ערכה שלילי בהחלט, אולם כאשר יתחלפו הדעות בין החכמים ויבואו לידי מחלוקת לא יהיה מחלוקת לקנטר ולא להתגבר זה על זה כי אם להוציא האמת לאור ולגלות מצפוני הדברים אשר יודעו מתוך המשא ומתן אשר במחלוקת.

מדברי הרמב"ם והאברבנל אנו למדים שככל שתרבה החכמה בעולם וככל שיכירו אלהותו של הבורא כך ימעטו המריבות והמחלוקות בעולם. אך יש בדברים אלו גם חידוש נוסף, כי הנה התפיסה השטחית הרווחת בעולם היא שהשלום הינו תוצאה של הסכמה וויתור הדעות והתכנסות סביב עמדה אחת המבטלת את המחלוקות, או הסכמה על אי לחימה, אך זהו המושג המצומצם של המלה שלום, כי המושג השלום הוא מושג רחב הרבה יותר כי שלום משמעותו שלמות. על פי דברי האברבנל השלום אינו רק מצב של אי לחימה, אלא השלום הוא מציאות שהכל מכוונים למטרה ותכלית אחת, וכולם פועלים למען מטרה זהה, אך כל אחד פועל בסגנון היחודי שלו ועם הכלים הבלעדיים שניתנו לו, ואחדות הכוחות הוא זה שמביא את השלום. והרבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם היה להם מקום, כל אחד לפי ערכו ומקומו. וזהו מה שאמרו חז"ל (ברכות ?) 'אל תקרי בניך אלא בוניך', וא"ר יוחנן שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן, כל' שעסוקים לבנות את העולם בבנינו הרוחני כל ימי חייהם[12].

שנגמר נשלם מי שיש עליו חוב אנו אומרים שעליו לשלם, על שני יריבים שנתפשרו ביניהם אנו אומרים שהשלימו. כל' המלה שלום מבטאת שלמות, דבר שבא עד גימורו שלא חסר ממנו כלום.





לשונות מקבילים בין שים שלום לברכת כהנים​



עיין בס' מטה משה עמוד העבודה דיני תפילה ס' קע"ו שגם מצא רמזים אלו.



ברכת כהניםיברכך ה'יאר ה' פניויחנךישא ה' פניווישם לך שלום
ברכת שים שלוםטובה וברכה; וברכנו; ברכה ושלום; וטוב בעיניך לברכנו; ולברך את עמך; המברך את עמווברכנו כולנו באור פניך, כי באור פניךחן וחסדוטוב בעינך לברכנושים שלום; ברכה ושלום; ברוב עוז ושלום; המברך את עמו בשלום


ברכה ראשונהיְבָרֶכְךָ וְיִשְׁמְרֶךָ
פרושיְבָרֶכְךָ בְּעֹשֶׁר וּנְכָסִים1
מִכָּל צָרָה וְהֶפְסֵד1
ברכת שים שלוםשִׂים שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים, חֵן וָחֶסֶד, צדָקָה ורַחֲמִים, עָלֵֽינוּ ועַל־כּל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.


ברכה שניהיָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ
פרושיַסְבִּיר לְךָ פָּנִים [יַרְאֶה לְךָ פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת וּשְׂמֵחוֹת]1
יִתְרַצֶּה לְמַלְּאוֹת שְׁאֵלוֹתֶיךָ
ברכת שים שלוםוּבָֽרכֵנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּנוּ כּאֶחָד בּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי באוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵֽינוּ, תּוֹרָה וחַיִּים, אַהֲבָה וָחֶסֶד, צדָקָה ורַחֲמִים, בּרָכָה ושָׁלוֹם


ברכה שלישיתיִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָוְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם
פרושיַפְנֶה אֵלֶיךָ מַבָּטוֹ וְהַשְׁגָּחָתוֹ בְּךָ בִּיחוּד 1יִתֵּן לְךָ שַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט1
ברכת שים שלוםוטוב בּעֵינֶיךָ לבָֽרכֵנוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת־כּל־עַמּךָ יִשְׂרָאֵל, בּרֹב עֹז ושָׁלוֹםברוך אתה ה' המברך את עמו בשלום








[1] כמו ששנינו במשנה (תענית פ"ד מ"א) "בשלושה פרקים בשנה כהנים נושאין כפיהן ארבע פעמים ביום, בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים, בתעניות ובמעמדות וביוהכ"פ. עבודת קדש זו היתה נהוגה בזמן הבית גם מחוץ לכתלי בית המקדש כלומר בגבולין, אלא שהיו שינויים מסוימים באופן ביצועה, כמ"ש חז"ל (תענית פ"ד) ברכת כהנים כיצד, במדינה אומר אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת; במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנוייו; במדינה כהנים נושאין את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן.
[2] בספר האגודה (בפרק ז' במסכת סוטה) מביא המגיה בהערה מעשה שהיה בזמן גזירות ההשמדה בשואה, שכאשר נודע שפניהם של הגרמנים לכיוון ארץ ישראל נפל פחד נורא על כל היהודים בארץ, וכך כותב: "נגלה לי בחלום שעיה"ק לא תסבול מפני שהכהנים מברכים שם בכל יום, וגם שמעתי שגדולי ישראל אמרו שכמה פעמים בזמן רעידת האדמה, ירושלים עיה"ק איננה סובלת, מטעם שיש בו ברכת כהנים בכל יום". והנה מתוך התבוננות במאורעות של דורינו, ניתן לראות ע"י בדיקה מקיפה של העובדות, שיש תיאום רב בין הישרדות של קהילות שונות בשואה ובין התדירות של ברכת כהנים אצלם, ובדרך כלל המקומות שנהגו בנשיאת כפים כל יום או כל שבוע פחות סבלו ביחס לאחרים. ועוד כידוע נעצרו הרוצחים ימ"ש בשערי מצרים בה נהגו ברכת כהנים בכל יום בכל הדורות, וכך ניצלה גם ארץ ישראל שגם בה נוהגים ב"כ בכל יום. ואכן דוקא שני מקומות אלו מצרים וארץ ישראל משבח ומברך הבית יוסף שהמשיכו בברכת כהנים בכל הדורות (ראה אור"ח סוף סימן קכ"ח). וכן הקהילות שבצפון אפריקה כמעט ולא סבלו הרבה ביחס לאחרים ואצלם נשאו כפים או כל יום או כל שבת, וכן באיטליה אשר רוב קהילותיה נשאו כפים לפחות פעם בשבוע בכל התקופות, בדרך פלא ניצלו רוב ניכר מהיהודים, וזאת למרות היותה בעלת ברית של הצוררים ימ"ש (ס' ואני אברכם).
[3] וכן איתא בזוהר הקדוש (פרשת נשא דף קמ"ז) תנא כל כהן דלא אשלים אתעביד תילא דגרמי מ"ט משום דלא בריך בחביבותא וקם אחר ופריס ידוי ובריך ואתתקן ההוא יומא, וכל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא, דכתיב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי 'יבורך' אלא 'יברך' וכו' ואמר ר' יצחק בגין כך כהנא דבריך בעינא טבא ברכתיה אתקיים ודלא מברך בעינא טבא כתיב אל תלחם לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כלומר אל תבעי מיניה ברכתא כלל עכ"ל ע"ש. ונראה ודאי דאין כוונת הזוהר שכהן שיש לו שונאים לא יעלה לדוכן כלל, אלא הכוונה דוקא בבית הכנסת ששם נמצא שונאו שם אסור לו לעלות משום דלא מברך בעינא טבא ואין ברכתו מתקיימת, ומה גם שמשמע מדברי ר' יצחק שצריך להתעלם ממנו ולא לבקש ממנו כלל שיעלה, אולם בבית כנסת אחר אשר אין לו שם שונאים חייב לישא כפיו ואם לא ישא כפיו עובר על ג' עשין. אך מה שכתבו אחרונים שהטעם שאסור לו לעלות משום שהברכה צריכה להיות באהבה, אינו נכון, כי כל מה שנאמר הוא שלא ישנא את המתברך או ההפך, אבל לא חייב לאהוב את המתברך.
[4] והנה בגמ' (ברכות נה ע"ב) אמרו "האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו ולימא הכי רבש"ע וכר". ושם בר"ן (על הדף) כתב הטעם ממדרש תנחומא (נשא אות ט') "הנה מטתו שלשלמה שישים גבורים סביב לה, אלו ס' אותיות שבברכת כהנים, 'כולם אחוזי חרב', שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו: יברך ה', יאר ה', ישא ה'. 'איש חרבו על ירכו', אפילו אדם רואה בחלומו חרב שלופה...משכים לבוקר, והולך לבית הכנסת מפחד שראה בחלומו, ורואה את הכהנים נושאין את כפיהם, והחלום הרע מתבטל ממנו וכו'". ע"כ. והמאירי כתב, דהכל תלוי בכוונת הלב "יכוין את השעה שהצבור מכונין בה ביותר, והוא בשעת תפלה, וכ"ש בשעה שהכהנים נושאים כפיהם ועונין הצבור אחריהם אמן בכתה יתירה ויתפלל על עצמו וכו'". הרי שכל ההטבות וההצלחות הבאים מצד המברך והמתברך תלויים בכונת הלב, ואז יסוד הברכות במה שכוללים ס' אותיות והזכרת שמו של הקב"ה משפיעים לטובה, כי ע"כ כתב שיש לכוין את השעה שהצבור מתפללים ומכונין ביותר, וכ"ש הכוונה העמוקה בעת ברכת הכהנים ועניית השומעים אמן.
[5] על כן כל דבר העלול להפריע כונתם פוסל ופוגם את הברכה במדה כזאת שראוי יותר להמנע ממנה.
[6] כמ"ש רש"י על הפסוק "ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני", שכל לשון רצוי בכל מקום משמעותו לשון פיוס. וכן כתב הרמב"ן (ויק' א, ד): ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (ש"א כט ד), ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד), וכן רבים. ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה (ישעיה מ ב), עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי"ב לו כא), והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג), לשון השלמה. ויתכן שהוא כענין הראשון, כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד:
[7] ואמנם הרצוי הוא על התפילה בבחינת קרבן, אבל גם על התפילה בבחינת תחנון צריך רצוי, כי ישנן שתי אפשרויות נתינה, יש הנותן לשני בקשתו במאור פנים ובזה מגלה הוא על רצונו האמיתי לתת, ויש הנותן בחוסר רצון, ומגלה שהנתינה ואולי גם המקבל אינם רצויים לפניו. וע"ז אנו מבקשים בסוף כל הבקשות שכולן יתנו לנו במאור פנים, כלומר ברצון, ושגם אנחנו נהיה רצויים לפניו, וכמ"ש חז"ל (מדרש תה' פ) "אמרו ישראל אין לנו אלא הארת פניך", והוא עניין הרצון (שע"ת ש"א ס' מב). ולפ"ז ניתן לומר שיש כאן שתי בקשות, בקשה שכלל ישראל יהיו רצויים לפניו ית', וכמו"כ שעצם התפילה בעצמותה תהיה רצויה לפניו ית'.
[8] וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם (דנה הוצ' אונ' בר אילן עמ' 211) באמצעות התחינה ן ועל- כן צריך שהמתווך יהא עבד קרוב המתחנן עבור מישהו פחות ממנו; והואיל ומדרגת הכהנים נכבדה משאר ישראל "כי בם בחר יי" לעמוד לפניו "לשרתו ולברך בשמו" (דב' כא, ה) נקבעו כמתווכים בתחינה לישראל; והברכה אינה מהם אלא הם אומרים אותה בפה ומאחלים אותה בלב, והוא ית' מאציל אותה על ישראל לטוב ולחסד. אמר ית': "כה תברכו את בני ישראל אמור להם וכו' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ולאחר הקדמה זו, הבה נאמר אפוא שברכת כהנים זו שמצווים עליה זמנה, על פי מה שמעידה עליה המסורה ועל- פי הכלול בקבלה ומורה עליו הכתוב שווה לזמן הקרבן אחר תמיד שלשחר, משום שדבריו: "יישא אהרן את ידו אל העם ויברכם ובו'" 5 הם על ברכת כהנים זו, כפי שהתבאר בפירוש שנמסר במסורה, והרי ידועים לך דבריהם ז"ל בעניין זה והדומה לו: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". 6 אל יקשה עליך אפוא היות פרשת ברכת בהנים בספר במדבר ואילו זה בספר ויקרא. והואיל והתפלה, בידוע, [עמי 71] ממלאת מקום הקרבן 1 נקבעה ברכת כהנים חוץ למקדש, עם התפלה; וכשם שהיא במקדש אחר התמיד כך נקבעה בסוף התפלה משום שאין אחריה בתפלה אלא ברבת "שים שלום" שהיא תחינה להיענות לברכת כהנים [בקרבן] התמיר שאחריו היו מברכים את קרבן הצבור, ועל- כן היא שווה לתפלת הצבור. ודבר ברור הוא שאין היא נערכת אלא בחברת כהן שמתחנן ובני אדם.
ועיין עוד בס' הפרדס בפירוש קדיש "ברכת שים שלום על וישם לך שלם היא סדורה, כל' אתה אמרת וישם לך שלום, אם כן שים לנו שלום כדבריך, הרי הלשון נופל על הלשון דומה אל דומה".
[9] ובזה יש לבאר עוד מה שנפסק בשו"ע (סימן קכח סעיף טז) אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"צ שים שלום ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם, ועומדים שם ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים ש"צ שים שלום. ומקור הדין בגמ' בסוטה לט. ולכאו' צ"ב מדוע צריכים הכהנים להשאר ולעמוד במקומם עד גמר ברכת שים שלום. ולהנ"ל ניחא, דכיון דתפילת שים שלום היא המשך לברכת כהנים ומישך שייכא לנשיאת כפיים, על כן נשארים הכהנים על הדוכן בשעת תפילה זו להצטרף עם ענין תפילה. זו ואפשר דמה"ט ג"כ צריכים להמשיך בנשיאת כפיהם גם אחר גמר ברכת הכהנים עד שיתחיל הש"ץ שים שלום ואז הופכים את פניהם לצד ההיכל ורק אז יכולים לכוף אצבועתיהם, דלכאו' צ"ב מה טעם שימשיכו לשאת כפיהם גם אחר שסיימו לברך את העם אולם כיון שנתבאר ששים שלום מהוה המשך לברכת כהנים ניחא שהמשך נשיאת הכפים בא להורות רציפות ענין הברכה שקשור עם שים שלום.
[10] וניתן להסביר בזה גם את הגמרא (קידושין ד' ם"ו ע"ב): אמר ר' יהודה אמר שמואל דאמר קרא, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ומקשינן, והא שלום כתיב, אמר ר' נחמן, וא"ו דשלום קטיעה היא, זאת אומרת: כאילו הו"או נקטעה ונקראת שלם, וננקוט איפוא, את שתי המשמעויות, שלום במדת היחס והאהבה לזולת, ושלם במדת השלמות, וזאת אומר אר"א א"ר חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, הם ההולכים בדרכי ה' ומכניסים ומחדירים את ההרמוניה, השלמות והאחידות בחיינו, מעל כל הדעות המצויות, מעל כל הרצונות והתכונות המיוחדים לכל בני האדם, תשרור ההרמוניה, ההשלמה, ההשתוות בין אדם לחברו מכל הסוגים, ויסוד היסודות, אם נחדיר אור התורה, בקרבנו בתוך שכבות העם, זקן וצעיר, "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" גם בבניך תשרור ההרמוניה, השלום-השלמות.
[11] ולפ"ז ניתן להבין מה שנאמר בפרשת קרח 'ויאמר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו וגו'' (במדבר טז ה) ופירש"י: ומדרשו 'בקר', אמר לו משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב?! כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר 'ויהי ערב ויהי בקר' – 'ויבדל', כך 'ויבדל אהרן להקדישו' וגו' עכ"ל רש"י. ועל פי הנ"ל יש לבאר דמה שנקט כאן משה רבינו ענין 'בוקר וערב' כיון דאיירי הכא בשלום ומחלוקת, ולכן א"ל משה לקרח את שורש ענין השלום שהוא כבר ביסודי הבריאה, וכמו שכתב הכל בו שכל כוח וכוח מצווה להיות מוגבל לבל יכנס לגבול חבירו, וזה ענין 'עושה שלום ובורא את הכל', שרק אחר השלום אפשר לברוא כל דבר, וזהו הנרמז בענין בוקר וערב שאין אחד נכנס לגבול חבירו, כמו"כ בענין המינויים של כהונה לכאו"א יש גבולו שחלק לו הקב"ה ולא ניתן לשנות הדבר, אלא צריך להפעיל את כוח הריסון והכבישה שהוא ענין השלום ההיפך ממחלוקת.

[12] ולפ"ז נבין גם מאמר חז"ל (ברכות סד א) "הנפטר מחברו אל יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו שאמר למשה 'לך לשלום' עלה והצליח, ודוד אמר לאבשלום 'לך בשלום' הלך ונתלה". על פי הדברים דלעיל ששלום משמעותו שלמות, מובן מדוע שאדם היוצא לדרך החיים אומרים לו 'לך לשלום', שהכונה היא שיצליח להגיע למשמעות האמיתית של המושג וישיג את השלימות, אבל אדם שהולך לבית עולמו אי אפשר לומר לו לך לשלום כי יהיה בזה משום לעג לרש, על כן מברכים אותו לך בשלום הגעת בחייך לשלמות השלמת את עצמך ותפיק ממנה את התועלת.
 
חזק וברוך חכם דורון רונן באמת דברים נפלאים
רציתי לשאול אם הם מודפסים באיזה מקום
כדי שנוכל לעיין עם התלמידים היקרים
ובהזדמנות זו באמת לא הבנתי מעודי מה שאומרים הכהנים ולא יהיה מכשול ועוון מעתה וע''ע
מה מכשול ועוון יכול לצאת מברכה זו?
 
ישר כח
הדברים אינם מודפסים, אלא הם סיכומי שיעורים שמסרתי במשך השנים לת"ח דורשי השם המבקשים להבין את עומק התפילה.
אולי השם יזכה אותי בעתיד גם לאגוד את כל המאמרים לספר בפני עצמו.
לגבי תפלת הכהנים שלא יהיה מכשול, בשות בנין שלמה ביאר רבי שלמה הכהן מוילנא בשם אחיו רבי בצלאל הכהן (עפ"י הגמ' יומא נה א) שמבארת מדוע כשהכהן הגדול מזה מהדם ביום הכיפורים הוא היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו', כדי שלא יטעה בהזאות, כיון שאם חסרה אחת מהמתנות לא עשה ולא כלום. כך גם בברכת כהנים אם מחסיר תיבה אחת מן הברכות הוא עובר משום בל תגרע, כשם שאם מוסיף ברכה אחת משלו הוא עובר בבל תוסיף (ראש השנה כח), לכן תיקנו להקריא את מלות הברכה שלא יגרע ולא יוסיף. וזו כוונת התפילה שהכהנים אומרים קודם ברכת כהנים יהי רצון מלפניך שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל 'ברכה שלימה' [דייקא], ולא יהיה בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם, רצה לומר שלא יחסיר תיבה אחת בברכתו ואז יהיה בה מכשול ועוון חלילה.
בברכה
דורון רונן
 
ישר כח
הדברים אינם מודפסים, אלא הם סיכומי שיעורים שמסרתי במשך השנים לת"ח דורשי השם המבקשים להבין את עומק התפילה.
אולי השם יזכה אותי בעתיד גם לאגוד את כל המאמרים לספר בפני עצמו.
לגבי תפלת הכהנים שלא יהיה מכשול, בשות בנין שלמה ביאר רבי שלמה הכהן מוילנא בשם אחיו רבי בצלאל הכהן (עפ"י הגמ' יומא נה א) שמבארת מדוע כשהכהן הגדול מזה מהדם ביום הכיפורים הוא היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו', כדי שלא יטעה בהזאות, כיון שאם חסרה אחת מהמתנות לא עשה ולא כלום. כך גם בברכת כהנים אם מחסיר תיבה אחת מן הברכות הוא עובר משום בל תגרע, כשם שאם מוסיף ברכה אחת משלו הוא עובר בבל תוסיף (ראש השנה כח), לכן תיקנו להקריא את מלות הברכה שלא יגרע ולא יוסיף. וזו כוונת התפילה שהכהנים אומרים קודם ברכת כהנים יהי רצון מלפניך שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל 'ברכה שלימה' [דייקא], ולא יהיה בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם, רצה לומר שלא יחסיר תיבה אחת בברכתו ואז יהיה בה מכשול ועוון חלילה.
בברכה
דורון רונן
תבורך
ביאור נפלא
נלמד אותו לתלמידים הכהנים
אם יש עוד ביאורים נשמח לשמוע
לצערי בצפון יש בתי כנסת של אחינו שלא אומרים ברכת כהנים בימי החול
וצריך לחזק לא להתפלל אצלם
 
תבורך
ביאור נפלא
נלמד אותו לתלמידים הכהנים
אם יש עוד ביאורים נשמח לשמוע
לצערי בצפון יש בתי כנסת של אחינו שלא אומרים ברכת כהנים בימי החול
וצריך לחזק לא להתפלל אצלם
אמת! וחבל מאוד.
בטבריה עיה"ק בשטיבלאך אור תורה בנשיאות הגאב"ד הגר"א אויערבך זצ"ל היה מקפיד שלא יאמרו ברכת כהנים, ומורנו חכם שלום כמה פעמים שהתפלל שם ועלה לדוכן לישא כפיו.. ויש עוד מהספרדים שנוהגים לעלות שם בסתר כבגלוי...
 
אמת! וחבל מאוד.
בטבריה עיה"ק בשטיבלאך אור תורה בנשיאות הגאב"ד הגר"א אויערבך זצ"ל היה מקפיד שלא יאמרו ברכת כהנים, ומורנו חכם שלום כמה פעמים שהתפלל שם ועלה לדוכן לישא כפיו.. ויש עוד מהספרדים שנוהגים לעלות שם בסתר כבגלוי...
לכאורה צ"ע דהלא הגרא"ד אוירבך זצ"ל היה מרא דאתרא דטבריה, ולכל הפחות בבית כנסת שבנשיאותו.
 
לכאורה צ"ע דהלא הגרא"ד אוירבך זצ"ל היה מרא דאתרא דטבריה, ולכל הפחות בבית כנסת שבנשיאותו.
אמת שכך נראה מקופיא, אלא שכיון ומנהג הספרדים לעלות לדוכן במקומות אלו שמא אין בזה איסור דא"י אתרא דמרן הוא. ויל"ע בזה
 
חזור
חלק עליון