מרן בשולחנו הטהור פסק את הגמ' בשבת (כד.) ששם מבואר שרבותינו תקנו ברכת מעין שבע – והביאה בסימן רס"ח (ס"ח) וז"ל "ואמר שליח ציבור ברכה אחת מעין שבע" והטעם מבואר במשנ"ב (ס"ק כ) שנתקנה משום סכנת מזיקים, שבתי כנסיות שלהם היו בשדות, ולפעמים בני אדם היו מאחרים לבוא לבית הכנסת וישארו יחידים בבית הכנסת בשדה, לפיכך תיקנו ברכה זו כדי שבעוד ששליח הציבור מאריך בה יסיימו גם הם תפילתם, וגם האידנא לא זזה תקנה ממקומה, ע"כ. ואע"פ שאמרו בירושלמי שבברכת השכיבנו בערבית של שבת חותמים הפורס סוכת שלום ולא שומר עמו ישראל, כי אין עם ישראל צריכים שמירה בשבת שהשבת שומרת עליהם, היינו דווקא לרבים אבל היחיד צריך לשמור את עצמו לבל יסתכן מן המזיקין וכמו שחילקו כן בזוה"ק, ובאמת הטעם שהתקנה הזו לא בטלה והלא בתי כנסיות שלנו נמצאים בעיר ולא בשדות, כתב הרמב"ם בתשובה שהרי נתחייבו לאמרה תמיד אע"פ שהיו שם כל הקהל ולא איחר אחד מהם וכל דבר שנתקן לאיזה טעם, לא אמרינן שהתקנה לא נעשית עד שיהא שם הטעם אלא נעשית התקנה על כל פנים גזרה שמא יהא אותו הדבר שנתקנה בשבילו, שאל"כ היו חכמים נותנים דבריהם לשיעורים, וכן הביאו הב"י או"ח (סימן קכ"ד).
אמנם לפי רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות הטעם לברכת מעין שבע בליל שבת, שזה נחשב כמו חזרת העמידה, ולכן פסק בשו"ת ר"פ (חאו"ח ח"ג סימן כג) שאם השליח ציבור שמע קדיש או קדושה באמצע ברכת מעין שבע לא יענה.
המורם מהנ"ל שיש ב' טעמים לברכת מעין שבע – הטעם ע"פ הפשט כמש"כ המשנ"ב (מפני המאחרים) וטעם ע"פ הסוד כמש"כ רבינו האר"י ז"ל שנחשבת כחזרה. והמעיין בדברי מרן בשולחנו הטהור בסימן הנ"ל בסעיף י' שם כתב וז"ל "אין אומרים ברכת מעין שבע בבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין" ע"כ. וכבר כתב הבא"ח (פרשת וירא סע' י') שכל זה רק לפי הפשט שהטעם של הברכה מפני המאחרים. אבל לטעם של הסוד שיש צורך גדול לאמרה (ברכת מעין שבע) כיוון שנתקנה במקום חזרת הש"צ אזי אה"נ חובה לאמרה גם בבית חתנים וגם בבית אבלים, ואפי' אם אין שם ס"ת, וכן פשט המנהג בירושלים כמש"כ הרב פרי האדמה. וכותב ר' יוסף חיים שכן הוא הנהיג אצלו. וכבר מרן הגרע"י בחזו"ע שבת א' (עמוד שע"ד) האריך לחלוק על דבריו של הבא"ח הנ"ל וכתב שחלק על כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כולל הש"ע. יעו"ש כל דבריו באריכות לחלוק על הבא"ח וס"ל כמרן שבבית חתנים ובבית אבלים לא מברכים ברכת מעין שבע.
השתא דאתית להכי יש מקום לדון בנידון דידן – שלכאורה המקום שהם מתפללים אינו בית הכנסת אלא מועדוניות – מ"מ הם מתפללים שם כל שבת בצורה קבועה כבר מס' שנים אז ודאי שלפי האר"י ז"ל פשוט שצריכים לברך ברכת מעין שבע, מ"מ לפי הש"ע השאלה אם צריכים לברך ברכת מעין שבע?
המעיין ביביע אומר ח"ט (סימן קח אות קכז) יראה שכתב וז"ל "מה שכתב (הגרב"צ) אין אומרים ברכת מעין שבע בבית שאין בו ס"ת. לא היה לו לשנות מלשון מרן הש"ע (סי' רסח ס"י), "שאין אומרים ברכת מעין שבע בבית חתנים ואבלים", והיינו אפילו יש שם ס"ת, וכמ"ש בשו"ת דבר משה ח"א (חאו"ח סי' כג), שלענין ברכת מעין שבע, אין הדבר תלוי בס"ת, אלא דוקא בבית הכנסת שמתפללים שם בקבע אומרים אותה, ולא במקום שמתפללים באקראי כגון בית חתנים ואבלים, ואפילו יש שם ס"ת אין לאומרה. וכן מוכח מהפוסקים שאין הדבר תלוי כלל בס"ת. וכן פסק במטה יהודה (סי' רסח סק"א) "דבעינן דוקא מקום הקבוע להתפלל, ודלא כמ"ש הט"ז שבירידים שנוהגים לקבוע מקום להתפלל במנין, דומה לבהכ"נ קבוע. דלפע"ד ליתא, שכל מקום שאינו בית הכנסת, לא מקרי קבוע". יעו"ש.
מוכח מדבריו שהגדרת בית כנסת זה לא מבנה בית כנסת – אלא כל מבנה – העיקר שיש שם תפילות קבועות כבר נקרא בית כנסת. וליתר העיון אם לפי הפשט ברכת מעין שבע היא בגלל המאחרים, אז המאחרים היו מגיעים להתפלל במקום קבוע ששם מתפללים, ולא יתכן שישנו מנין של אנשים שפעם מתפלל כאן ופעם כאן – לכזה מנין לא שייך לומר "מאחרים" – כי מניין להם איפה מתפללים. עכ"פ גם מלשונו הטהורה של הגרע"י בחזו"ע שבת א' (עמוד שעג) שכתב וז"ל "והוא הדין למתפללים דרך עראי בבית דירה שאין להם לומר ברכת מעין שבע". מוכח שהמודל לדעת אם דינו כבית כנסת או לא זה רק אם זה קבוע או לא.
וזכורני: שהגענו להתגורר כאן בשכונת חזון עובדיה לפני 24 שנים שעדיין לא היה בית כנסת, והתפללנו במחסן של אחד הבניינים (שהיה מחובר ללובי הבניין בשעת הצורך) ולית מאין דפליג שזה לא בית כנסת – ואמרנו ברכת מעין שבע. והסברא כיוון שזה המקום אינו עראי אלא קבע עד שקבלנו בית כנסת כדת וכדין. והסברא היא שאין לך קביעות גדולה מזו (ואכן התפללנו שם מס' שנים טובות) וכן בבתי מלון יש אולם מיוחד לבית הכנסת עם היכל וכדו', אולם בזמנים של צורך נהפך לאולם הרצאות וכד'. וכי בגלל זה אין דינו כבית הכנסת, הלא ודאי שדינו כבית כנסת ולמרות שלא מתפללים שם כל השבוע – כל התפילות. וכן כתב בתהילה לדוד (ס"ק יג) שאם כל הציבור או רובו מתפללים בבית אחר שלא בבית הכנסת מאיזה טעם, אומרים ברכת מעין שבע שבזה שייכא שפיר הטעם של מאחרים לבא. והסכים לדבריו בשו"ת מנחת יצחק ח"י (ס"ס כא).
אתה הראת לדעת שהגדרת בית כנסת אינו ציוד או צורת מבנה – אלא מקום קבוע שנועד לתפילות ג"כ נקרא בית כנסת ובוודאי שאפשר לומר שם ברכת מעין שבע, ובפרט שגם מרן עצמו נקט שאין אומרים ברכת מעין שבע בבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהא ניזוקין – והינו מדויק כמו שכתבנו לעיל שאם איתא שרק בבית כנסת אומרים ובכל מקום אחר לא מרן היה צריך לנקוט שאמירת ברכת מעין שבע היא רק בבית הכנסת, משמע שמרן מבורר כמש"כ הגרע"י "למתפללים דרך ארעי בבית דירה", משמע שאם מתפללים דרך קבע ודאי שאומרים וכמו שבכל הקהילות החדשות שעדין לא בנו להם בית כנסת ומתפללים בלובי הבניין או באיזה מחסן – אבל בצורה קבועה ששפיר שייכא גזרת המאחרין – ברור שיאמר ברכת מעין שבע.
לסיכום: אותם חברים המתפללים במועדוניות בצורה קבועה כל תפילות שבת, ובפרט שיש להם שם ס"ת, לא מבעיא לקבלה כמש"כ בא'ח בשם רבינו האר"י ז"ל שחייבים לברך ברכת מעין שבע, אלא גם למרן הש"ע ג"כ יוכלו לברך כיון שזה אינו לא בית חתנים ולא בית אבלים ושייכא בזה שפיר הגזרה של המאחרין כמבואר בש"ע. ובפרט גם לסברת הגרב"צ הנ"ל שיש בבית גם ס"ת.
