קבלת התורה שבכל דור ודור
עומדים אנו לפני היום הגדול והנורא שבו קבלנו את התורה המדריכה אותנו ומיישרת את דרכינו בכל אשר נפנה ונלך.
בנפשו של מרן מלכא זצ"ל היה השמירה על טהרת התורה כפי המסורת המדוייקת ללא שום סטיה, הוא היה נחרד לשמוע על אנשים החושבים לעשות בתורה כבתוך שלהם, בפירושים שאינם נכונים ובהקלות שאין להם מקורות, אלא הם נובעים מקלות הדעת ומחוסר יראת שמים.
באחד משיעוריו ביקש מרן זצ"ל להבהיר עד כמה חשובה השמירה על שושלת מסירת התורה ללא שום ניתוק והזכיר את הרמב"ם בהקדמת היד החזקה המונה ארבעים דור ממשה רבינו עד רב אשי, אשר קיבלו איש מפי איש עד משה רבינו, ואחרי ארבעים הדורות שמנה הרמב"ם היו רבנן סבוראי, ואחריהם הגאונים והראשונים ואחריהם האחרונים, וכולם נתלים באותה תורה שקבלו מרב אשי ורבינא שהיו בדור הארבעים מאז מתן תורה, כדאיתא בגמ' בבא מציעא פו (ריש ע"א) רב אשי ורבינא סוף הוראה, שהם כתבו את התלמוד ואחריהם אין לערער כלל על מה שנפסק בתלמוד.
והשתלשלות זו נמשלת למעיין נובע שסביביו יש שדות רבים, אך המים אינם יכולים להגיע לשדות הרחוקים, ולשם כך מחברים צינור לצינור ועל ידי כך כולם שואבים מן הבאר, 'כי מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים'. במקרה שנפסק רק צינור אחד באמצע, המים אינם מגיעים לכל המקומות הרחוקים. ובודאי שתהיה זו שטות לחשוב מה זה רק צינור אחד, הרי יש עוד צינור רחב ידיים? שהרי בכל זאת המים לא יגיעו לשדות.
כך אם ח"ו היה נפסק הצינור של המעיין הזה שמשקה את העדרים דור אחרי דור, לא היה לנו שום דבר לשתות, 'רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף', ואם אנו זוכים לתורה, זהו הודות לכך שמעולם לא נפסקה התורה בעם ישראל, כהבטחת הקב"ה למשה רבינו (דברים לא, כא) 'כי לא תשכח מפי זרעו', התורה לא פסקה בשום דור פחות או יותר.
ומכיון שכל כך גדלה חשיבות השתלשלות התורה והשמירה על מסירתה מדור לדור, היה מרבה מרן זצ"ל להמריץ את בני התורה לדאוג להרבות חיילים לתורה ולזכות את הרבים, כפי שהוא עצמו לא נח ולא שקט עד כוחותיו האחרונים בהרבצת התורה, כאשר שיעורו האחרון נמסר ביום ששי ב' דחוה"מ סוכות, יממה לפני שהוא הובהל לבית החולים, ומאז הורדם והונשם עד שניצחו אראלים את המצוקים. ובשיעור זה עולה כל מילה למרן זצ"ל במאמץ כביר, ועל פניו ניכרים יסוריו, אך הוא חש כי אינו בן חורין מלמסור וללמד תורה לעם ישראל.
מסיבה זו ממש היה מרבה מרן להתריע ולהזהיר על חינוך הילדים, שילמדו אך ורק במוסדות חינוך המקנים תורה ויראת שמים טהורה בלבד, ללא שום פשרות וקלות דעת. וגם על כך הרבה מרן זצ"ל למסור את נפשו ולעשות הכל כדי להכניס עוד ועוד ילדים תחת כנפי השכינה, ועוד בימי אברכותו היה מכתת את רגליו באוטובוסים מעיר לעיר כדי להשפיע על ההורים לרשום את ילדיהם למוסדות חינוך תורניים דווקא. וזאת למרות האיומים המפורשים שקיבל מהמפלגה הפשרנית ששלטה אז והדבר היה למורת רוחם, לא חת מרן מכל, וכעבד נאמן לקונו המשיך ביתר שאת וביתר עוז במעשיו ובמפעליו.
ואלו הם הדברים שנמסרו על ידי מרן זצ"ל עם התקדש חג השבועות, לפני עשרות שנים (מעדני המלך ח"ג): חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו", ולא "זמן קבלת תורתנו". מכיון שלא כולם מקבלים את התורה באותה דרגה, יש מי שזוכה לקבל יותר, ויש מי שמקבל מעט, הכל לפי מעשיו שקידתו יושרו הנהגתו ומידותיו הטובות, שכן דרך ארץ קדמה לתורה. הקב"ה נתן את התורה במידה שוה והדבר תלוי באדם מה הוא לוקח מהמתנה שה' נתן 'לָקַחְתָּ מתנות באדם' (תהלים סח, יט), לפי שקידתו והכנתו.
כשמגיע חג השבועות חוזר המעמד הנשגב שהיה במתן תורה ומתחדש בכל שנה, וכל אחד כפי מה שהכין את עצמו וכפי שקידתו בתורה במשך השנה זוכה לקבל מה שמגיע לו, בפרט אדם שמנדד שינה מעיניו כל השנה לא רק בשבועות ועוסק בתורה עד שעה מאוחרת בתורה, שאין אדם זוכה לכתרה של תורה אלא אם כן מנדד שינה מעיניו, גם בלילה לא שכב לבו, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, הקב"ה מנחיל לו את התורה כשרואה כמה הוא צמא והיאך נפשו שוקקה לדבר ה', כפי מה שנכספה וגם כלתה נפשו לדבר ה' יתברך שמו 'נפש עמל עמלה לו', הוא עמל והקב"ה גם כן עמל להחדיר לו את התורה.
אדם שאצלו הכל 'על מי מנוחות ינהלני', אוכל מעט ונופש מעט, אוכל גלידות ותענוגי עולם הזה, ולאחר מכן גם ישן שמונה שעות, 'לא חפץ בברכה ותרחק ממנו', 'אם יום תעזבני יומיים אעזבך', כמו שמובא בירושלמי סוף מסכת ברכות (פ"ט ה"ה. וכן בזוה"ק ח"ג דף לו ע"א), על ידי שמפסיק את לימודו הוא אינו שואב מהמקור הנובע. עכ"ל.
ומענין זה של חומרת הפסקת הלימוד ראוי לציין לדברי מהרש"א (ב"ק פב.) שאחרי שעוזב את התורה זמן מה נעשה לו מרירות בלימודה. וכאן המקום להזכיר בזה את דבריו הנוקבים של הגאון מהר"ל מפראג בדרשותיו (דרוש על התורה): ויותר מכל הוא בטול הלימוד, שאין תורתם כי אם באקראי לא תמידים כי אם לתקופת השנה, ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן "בין הזמנים", וכל אחד הולך בשרירות לבו הרע, שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש, יחשוב שאין צריך ללמוד כלל, וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו בין הזמנים. ואם הראשונים הנהיגו כך, בודאי היה זה לכמה סבות עצמיות לתורה כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה, לקיים אם תעזבני יום יומים אעזבך! ועל ידי בטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים. והטובים שבהם יעשו את עצמם כמתעוררים ללמוד בפרקים אלו פוסקים, ולא יהיה זה כי אם לימים אחדים וכו'. ובשל"ה הקדוש (מסכת שבועות, פרק נר מצוה אות יג-יד) כ': ועיקר הכולל הכל יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של "בין הזמנים", לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר (יהושע א, ח), והגית בו יומם ולילה וכו'. ולא יזכר ולא יפקד שם "בין הזמנים" ויעקר מן העולם. אז תהיה תורתינו תורת ה' תמימה. חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב ימי בחילוקים [פלפולים] גדולים ונפלאים, חטאתי עויתי פשעתי. על כן באתי להזהיר הדורות הבאים, ובזה יתהפכו זדונותי לזכיות. יאמרו נא יראי ה' ויפרסמו כל הנ"ל בקרב כל ישראל לזכות את הרבים. ובמהרש"א (שבת קיט: ), ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים. [ועי"ש בדבריו בכל הסוגיא כדרבנות].
הוי שקוד ללמוד תורה
אחד הדברים העיקריים עליהם הרבה מרן זצ"ל להתריע ולהוכיח בשיחותיו בפני בני התורה, היה "השקידה וההתמדה".
בעיני מרן זצ"ל לא יועילו שום כשרונות ושום סגולות לאדם שאינו שוקד על תלמודו בעיון. מרן לא היה מסוגל להבין היאך יכול אברך כולל או בחור ישיבה לחשוב על דבר אחר מלבד החומר הנלמד, וכפי דבריו בכנס בני תורה סיפר מרן "כשהייתי בחור לא היה לי שעון, ורק בגיל שלושים קנו לי תלמידי שעון. למה לי שעון? אני לומד תורה כל היום, 'יומם ולילה לא ישבותו', וכי משנה לי זמנים? כל שכן טלפון, מה זה "הלו"? 'הלא מאז השמעתיך והגדתי'"...
רגיל היה מרן להזכיר את ביאורו של רבינו האר"י ז"ל על הפסוק אשרי אדם שומע לי "לשקוד" על דלתותי יום יום, כי אדם הראשון וחוה באכלם מעץ הדעת פגמו בשני שמות, בשם שדי שהורידו ממנו אות ד', נשאר ש"י, ובשם אדנות, הורידו אות ד', ונשאר אנ"י, וזהו שנאמר הנחש "השיאני", ש"י אנ"י, ונגזרה עליו ועל כל זרעו מיתה, ולעומתו גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. כי ע"י לימוד התורה חוזרת עטרה ליושנה, והדלתין חוזרים לשני השמות הנ"ל, וזהו לשקוד על "דלתותי", שני הדלתין, וחוזר שם שדי לאיתנו, וגם שם אדנות למקומו. ולכן כשנתקן עונו של אדם הראשון זוכים לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד.
כמה מגדולי רבני ישראל, לא זכו לחכמתם הגדולה, אלא בשביל שקידתם בתורה, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ולא הסירו מחשבתם מן התורה, בשכבם ובקומם. אחד המיוחד מגדולי ישראל היה הגאון הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל (מחבר הספר "העמק שאלה" ושו"ת משיב דבר ועוד), אשר שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה, כותב עליו הרה"ג רבי ברוך הלוי אפשטיין (בעל תורה תמימה), בספר מקור ברוך: כשרונותיו של דודי אחי אמי הגאון הנצי"ב, מתולדתו היו בערך ממוצעים, ובכל אופן, לא מצויינים, אך הודות לשקידתו הנפלאה, אשר לא יאומן ולא יסופר על שקידתו וחשקו בתורה, הגיע למדרגה הרמה, במעלה הגבוהה מעל גבוהה של העמלים בתורה. ומתכונת שקידתו, כי כאשר הרגיש בהמשך זמן לימודו כי קרוב שתחטפנו שינה, היה טובל רגליו במים קרים, למען תפוג ממנו הנטיה לשינה, ועוד מעשים נפלאים כאלה. ועל כן יאמר מפי חכמי וגאוני דורו מימי חורפו, כי סגולת התורה אשר רכש אליו, לא רכש בקנין הלימוד הרגיל אצל סתם לומדים, אלא על ידי מערכת מלחמה אשר הציב למענה בחירוף נפש. נפתולי אלהים נפתל עמה עד שכבש אותה והכריעה תחתיו, ולכד אותה לקנין עולם, לבל ימוט לעולם. לא מעט סבל מיחסם של כמה מגדולי תורה אשר סביביו, שהביטו אליו כמו ממרומים, והתיחסו אליו כאיש העומד רחוק מחוג ספירתם. אפילו חותנו הגאון רבי יצחק מוואלוזין מתחלה לא משך אליו חסד רב, עד אשר במקרה באו לידו כתבי חתנו הנצי"ב, ומתוכם חיבור גדול על ספרי, והיה משתומם מאד, עד כי לא האמין למראה עיניו, ותתפעל נפשו מאד, עד כי קרא עליו: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", ומאז החל לקרבו, ויט אליו חסד, באהבה רבה, ומצבו הרוחני הלך וגדל עד כי גדל מאד. ועליו נאמר: ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ויגבה לבו בדרכי ה', ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, ונוצר תאנה יאכל פריה.
ובקשר לכך הביא מרן זצ"ל את דברי הגמ' (מגילה יח: וברש"י), על הפסוק 'התעיף עיניך בו ואיננו', אם אדם מסיח דעתו מהלימוד אפילו זמן מועט, מיד שוכח את מה שלמד, אין צריך לעשות הרבה כדי לשכוח את לימודו, אלא די שיסיח דעתו כדי שיעור סגירת העפעף וכבר התורה משתכחת, כל כך האדם צריך להיות שקוע כל כולו בתורה.
אביי היה אדם גדול ללא ספק, כמעט אין דף שאביי ורבא לא נזכרים בו, והוא אומר (עירובין סה.), "אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי!" אם אמי תאמר לי "לך תביא מהמכולת צנצנת לבן", אותו יום מוחי לא יהיה מרוכז בלימוד! בסך הכל הביא לבן מהחנות! בכל זאת רצונו לקבל הכל מן המוכן, כדי שמוחו יהיה רק בתורה. כיון שאם האדם מסיח דעתו אפילו מעט, שוכח. וכן אם לומד חצי יום ועובד חצי יום, ודאי שישכח. אם ענקי הרוח כמו אביי ורבא היו כך, מה יעשו אזובי קיר בדורותינו?
בעיני מרן זצ"ל היה ענין זה הגורם לירידת הדורות אותה הוא חזה בימי חייו, כשהוא מביא דוגמא מעולם הדיינות בו כיהן מרן במשך עשרות שנים, ובמר לבו אמר פעם: "בדורות הקודמים הכרנו ענקי רוח שאם היו באים לפניהם שאלות כאלה, היו פוסקים תכף להקל, כוחם היה יותר חזק. וכי צריך כתפיים יותר רחבות? אלא הם עסקו כל ימיהם בתורה, רגע אחד לא פסקו ממנה, אך דורותנו נחלשו יותר, כיון שלא למדו כמו הדיינים ההם.
אזכרה ימים מקדם, בשנת תשכ"ה כשהייתי דיין בבית הדין הגדול, היינו מקבלים ערעורים על פסקיהם של דיינים ותיקים ואבות בתי הדין דאז, כפי החוק שיש זכות ערעור למי שיצא חייב בדינו. ובקושי היה מתקבל ערעורו של אחד מעשרה, והתשעה נדחים על הסף, לא היה מקום לערעור ופסק הדין אמת לאמיתו. היום בדיוק להיפך, תשעה פסקי דין אינם נכונים ורק אחד נכון. אותם גדולים בתורה הלכו לעולמם או יצאו לפנסיה, ונשארו רק צעירים לימים שלא הגיעו למדרגתם, אפשר להקשות על פסקי הדין שלהם, לפרוך ולבטל אותם, להוסיף או לגרוע עליהם. הדבר תלוי כמה האדם מקדיש את עצמו לתורה ואינו מסיח את דעתו ממנה, וגם יש לו נסיון ופרקטיקה 'אין חכם כבעל הנסיון'.
היום רוצים למצוא חן בעיני הבריות, צריכים לדעת קצת פוליטיקה ומעט עתון ורדיו, אם כן חכמתו מתחלקת לכמה חלקים. הרמב"ם ע"ה, כשבאו אליו השגות הראב"ד על חיבורו אמר, אין זה פלא, מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת. הראב"ד היה נקרא בפי כל "הרב הגדול", שכל ימיו עסק רק בתורה. ואילו הרמב"ם היה רופא המלך והיה מבזבז יותר מחצי יום כדי לרפאות את המלך, פילגשיו שריו ונשיהם ובניהם ועבדיהם, וכי זה פלא אם הראב"ד נצחו? הוא בעל מקצוע של תורה, אבל הרמב"ם הוצרך לפזר את חכמתו, מעט פילוסופיה, 'מעט צרי מעט דבש', מעט רפואה, ועל כן אין זה פלא אם שגה בכמה מקומות, כפי שהוא מודה באיגרותיו ששכח איזה מקורות".