• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

האם המילה 'פסחתי' היא מלשון דילוג?

'פָּסַח' לשון דילוג או הגנה​

'פסחתי עליכם' – שני פירושים בחז"ל​

מקור שמו של חג הפסח נעוץ בארוע המרכזי של סיפור יציאת מצרים – ה' פָּסַח על בתי בני ישראל במכת בכורות וכך ניצלו בכוריהם, וכמו שמפורש קשר זה בתורה: "וַַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב כז). פעולה זו של פסיחה המיוחסת לקב"ה מודגשת בתורה בשתי מקומות נוספים, כמו שנא' (שם יג): וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכן נאמר (שם בפסוק כג): וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת: וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף:

ובמכילתא נחלקו תנאים בפרוש הפועל 'פָסַח':

ו'ּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם', ר' יאשיה אומר: אל תקרי 'וּפָסַחְתִּי' אלא 'ופסעתי', שהקב"ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים, שנאמר (שיר השירים ב ח): 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים'. ר' יונתן אומר 'וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם', עליכם אני חס ואין אני חס על המצרים, הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל שומע אני ינצל? תלמוד לומר 'ופסחתי עלכם', עליכם אני חס ולא על המצרים.

וכדעת ר' יונתן כן נדרש בשמ"ר פרשת בא (יב ה):

"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְזוּזֹת, שֶׁאֲנִי פּוֹסֵחַ וּמֵגֵן עֲלֵיכֶם"[1].

וכן נאמר שם בהמשך (יב כט):

ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף – אותה שעה כביכול עמד לו בפתח... ודוחה המשחית שלא יגף את ישראל. אמר להם האלהים, 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם' (שם כד), כשם שעשיתי לכם עכשיו כך אני עתיד לעשות לכם לעתיד לבוא, שנא' 'כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר' וגו', אבל אתם וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו[2].

אם כך מצאנו בדברי רבותינו שתי דרכים לפרש את הפועל 'פָּסַח', הראשון מלשון פסיעה ודילוג, והשני מלשון חסיה ורחמים[3], ויש לבאר האם המחלוקת בינהם היא מה הפשט במילה זו, או שאין מחלוקת כלל, אלא אחד פירש על דרך הדרש ואחד פירש על דרך הפשט.

'אל תקרי' מעיד על סגנון דרשני​

גישת הרמב"ם שדרשות 'אל תקרי' אינן שינוי גירסא ולא פרשנות, אלא דרך סמך ומליצה, ובאות ללמד עניינים מוסרים או למצוא אסמכתא ליסודות במחשבת ישראל, וכך כתב במורה נבוכים בהקשר לדרשת חז"ל על הפסוק "ויתד תהיה לך על אזנך" (דב' כג יד) – אל תקרי 'אֲזֵנֶךָ' אלא 'אֹזְנֵיךָ', וז"ל:

נחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה שהם אמרום על צד באור עניין הפסוק ההוא. והחלק השני הוא מבזה אותם, ויחשבה לשחוק, אחר שהוא מבואר-נגלה שאין זה עניין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת הדרשות - לפי מחשבתו - ולשמרם, ויחשוב שהם עניין הפסוק, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצות השיר, אשר לא יסופק עניינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא, והיו עושים אותו הכול, כמו שיעשו המשוררים מזמורי השיר. אמרו רבותינו ז"ל (כתובות טו) "תני בר קפרא: 'ויתד תהיה לך על אזנך' - אל תקרא 'אזנך', אלא 'אוזנך' - מלמד: שאם ישמע אדם דבר מגונה, ייתן אצבעו בתוך אוזנו". ואני תמה, אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כוונת זאת המצווה, ושהיתד הוא האצבע, ו'אזנך' הוא האוזניים?! איני חושב שאחד ממי ששכלם שלם יחשוב זה. אבל היא מליצת שיר נאה מאוד, הזהיר בה על מידה טובה, והיא: כי כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו. וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר בדרשות "אל תקרי כך, אלא כך" - זהו עניינו. (מו"נ ח"ג פמ"ג)

הדוגמא המובהקת לדעת הרמב"ם לדרשה אשר באה כאסמכתא בעלמא, היא דרשה הבאה בסגנון 'אל תקרי'. יש המביאים כסיוע לדברי הרמב"ם הללו את העובדה כי במדרשי ההלכה וההגדה שבידנו מצויות 180 דרשות שנהוגה בהן דרך הדרשה "אל תקרי... אלא...", כאשר כולן הן דרשות אגדתיות באופן מובהק מלבד שלש מהן שיש להם משמעות הלכתית.

לאור דברים אלו נראה שעל פי שיטת הרמב"ם הפרוש הראשון שהובא במכילתא שפסחתי מלשון פסעתי הוא על דרך הדרש, כיון שנדרש בלשון 'אל תקרי'[4]. ולכאורה יש לומר כך גם מצד הסברה, דאם הפירוש המילולי של פסיחה היא דילוג, מדוע היה צריך לדרוש 'אל תקרי' המוציאו מידי פשוטו. ואמנם דעת הרמב"ם בנוגע לדרשות חז"ל איננה מוסכמת על הכל, כי מדברי הרמב"ן (דב' ב כג וכן מאמר פנימיות התורה) משמע שיש דרשות הבאות בסגנון 'אל תקרי' שאינן בכלל דרש אלא בכלל משמעות המלה, אך גם לדעה זו עיקר המשמעות היא הקריאה, ומה שנדרש ב'אל תקרי' כוונתו אל תבין במקרא זה רק כמשמעות הרגילה, אלא יש בו גם פירוש נוסף, כל' 'אל תקרי' מגלה רובד נוסף בתורה אשר גם הוא נכלל בכוונת התורה (ועיין גם שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרמג). ומ"מ לדעת הרמב"ם פרושו של ר' יאשיה הוא וודאי מדרשי.

ואם כך מסתבר לומר כי על פי דרך הפשט הפרוש העיקרי של 'פָסַח' הוא 'חס' ולא דילג.

ואכן בעוד שלבאור של ר' ישעיה במכילתא - שפסיחה היא פסיעה בדילוג - לא מצאנו מקבילה נוספת בדברי רבותינו ז"ל, הנה באורו של ר' יונתן שפסיחה היא חסייה והגנה ניתמך על ידי מקורות נוספים רבים (ויובאו לקמן), ודבר זה מחזק את הסברה שזהו הבאור הפשטני של מילה זו בהקשר לשמו של קרבן הפסח.

גם דעת כל התרגומים היא שהמונח 'פָסַח' פירושו חסות ורחמים. והדבר בולט בתרגום אונקלוס אשר תרגם לשון זו בכל המקומות כפרוש השני: 'וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם' ואיחוס עליכון, וכן 'וּפָסַח ה'' – 'ויחוס ה", מלשון 'חס', אשר נגזר מהמילה חוסה ולחסות, כל' הוא מלשון הגנה, כמו שמוכח מהמשך הפסוק "ולא יהיה בכם נגף למשחית"[5].

ומצאנו במקרא ראיה מפורשת לבאור זה, וזאת מהפסוק "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם, גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישע' לא ה). דהמעיין יראה כי בפסוק זה יש תקבולת פנימית, כאשר 'גָּנוֹן' מקביל ל'פָּסֹחַ' 'וְהִצִּיל' מקביל ל'הִמְלִיט' [כמו מילט]. לפי זה 'פָּסֹחַ' פירושו להגן ולהציל.

אולם מפסוק זה האחרון המדמה את הקב"ה לצפרים המרחפות מעל הקן בשעת הסכנה לגוזלים, ניתן ללמוד על היבט נוסף של פעולת ה'פסיחה', שלא היתה זאת רק פעולת הגנה מהיזק גרידא, אלא שהקב"ה התייחס לעם ישראל ממש כאב הדואג לבניו, השומר עליהם מכל משמר ומוכן כביכול להקריב עצמו למענם.

היקש זה בין הפסוקים בפרשת בא המתארים את פסיחת השם על בתי ישראל לבין הפסוק בישעיה הממשיל את הקב"ה לציפור המגנה על גוזליה, מפורש הוא בדברי המכילתא דרשב"י (פרק יב פסוק כז, וכן הוא במדרש הגדול), וכך נא' שם:

שלוש פסיחות נאמרו בפרשה: 'אשר פסח', 'ופסח יי', 'ופסחתי עליכם'. מצרים וישראל נתונין במיטה לא היתה פסיחה אלא על ישראל, שנאמר: וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם (שם יג). וכן הוא אומר: "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת וגו'" (ישעיה לא ה) – אלמלא דבר כתוב, אי אפשר לאמרו, כחיה [= יולדת] שְׁשׁוֹחָה על בנה ומניקתו. וכן הוא אומר: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ וגו'" (דברים א לא), ואומר: "יפול מצדך אלף וגו'" (תהלים צא ז), ואומר: "ה' שומרך וגו' עד מעתה ועד עולם" (שם קכא ח).

רבותינו ז"ל התייחסו למילים 'ופסחתי עליכם' ולדימוי היוצא מלשון זו כיוצאי דופן, עד שאמרו "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", וכונתם בזה היתה לעורר את תשומת לבנו לכך שכל המהלך של הוצאת בני ישראל ממצרים ושמירתם במדבר היה מתוך השגחה פרטית מיוחדת, הנובעת מחיבתו העמוקה של השי"ת לעמו.

והנה מצאנו במכילתא (פרק יב פסוק יג) משל נוסף לביטוי 'ופסחתי עליכם', בזה"ל:

"וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם", לולי דבר כתוב לא היה איפשר לאומרו, ופסחתי – כאב שמביא לבן – דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: כמלך שדוחק פסיעותיו ברגליו[6].

ונפלא לראות את ההקבלה של דימוי זה לפסוקי התורה הממשילים את הנהגת הקב"ה בהוצאת בנ"י ממצרים לפעולת הנשר הדואג לבניו, כמו שנאמר: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט ד), וכן מצאנו דימוי זה בפסוק: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ" (דברים לב יא). והסיבה שהתורה המשילה את הקב"ה לנשר דוקא, מבוארת במכילתא דרשב"י (פרק יט) :

על כנפי נשרים - דרך עוף להיות מניח בניו בין ברכיו מפני שמתירא מפני מי שחזק ממנו. אבל נשר שאין מתירא מפני מי שחזק ממנו, מניחן על כתיפיו. ויניחן בין רגליו? מתירא הוא מאבני קלע ומן החצים שבני אדם מזרקין בו, לפיכך עושה עצמו מחיצה בין בניו לבני אדם. כך עשה המקום מלאכי שרת מחיצה בין ישראל למצרים, שנאמר: ויסע מלאך האלהים וגו' (שמות יד יט)[7].

הדימוי המטאפורי הנפלא הזה לנשר אשר מסוכך על בניו ונושא אותם על כנפיו, בא ללמדנו על חיבתו הגדולה של הקב"ה לעם ישראל שהתגלתה ביציאת מצרים, שאז הקב"ה פרס עליהם את חסותו כדי לשמור עליהם.

מקורות נוספים מהם נלמד פרוש זה​

והנה מלבד המקורות שהבאנו לעיל ממדרש רבה, ישנן עוד מקורות בחז"ל שהפועל 'פסח' מתפרש כלשון הגנה ושמירה:

  • מכילתא דר' ישמעאל מס' דפסחא ז' (שמ' יב כג): "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח' - אין פסיחה אלא חַיִיס, שנאמר (ישעיהו לא ה) 'כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם, גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט'[8].
מכילתא דר' ישמעאל מס' דויהי בשלח (שמ' יב כג): והקב"ה הגן על בתי בניו במצרים כדי שלא ינָגפו, שנאמר 'ופסח ה' על הפתח'".

תוספתא סוטה פ"ד מ"ה: באברהם הוא אומר "והוא עמד עליהם", אף המקום ברוך הוא הגין על בניו במצרים שנאמר 'ופסח ה' על הפתח'.

זוהר ויקרא יד א: תאנא כתיב (שמות יב כג) ופסח ה' על הפתח, ומאי ופסח ה' על הפתח, דשריא על האי פתחא חסד לאתבסמא, ובגיני כך ולא יתן המשחית וגו'.

תרגום השבעים על 'ופסחתי עליכם' (שמ' יב יג): "ואראה את הדם ואגן עליכם".

ולכן אף כי מקובל לחשוב שהפרוש 'דילוג' הוא הפרוש העיקרי של המונח 'פסח', אולם מריבוי המקורות התומכים בפרוש השני, שהוא מלשון הגנה וחמלה, מוכח כי לדעת רבותינו ז"ל דוקא פירוש זה הוא הפירוש העיקרי.

דעת הראשונים בבאור המונח 'פסח'​

כשם שמצאנו אצל חז"ל שתי שיטות בבאור המונח 'פסח', כך גם נחלקו רבותינו הראשונים בבאור מילה זו. לעיל ראינו שרוב המקורות בחז"ל מבארים מילה זו במשמעות של הגנה וחמלה, ולכן לא מפתיע הוא שבדרך זו גם הלכו רבים מן הראשונים:

  • הרס"ג: "ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג) – וירחם ה' על מי שבתוכו"[9], וכן "זבח פסח (שם כז) – זבח חמלה".
  • במחברת למנחם בן סרוק (שורש פסח) פירש שיש שתי משמעויות שונות לשורש זה, וז"ל: 'פסח' מתחלק לשתי מחלקות, האחד "פסח הוא לה'" כמו חמלה, השני "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים" (מ"א יח כא.)[10]
  • בספר השורשים לאבן ג'נאח (ערך 'פסח') האריך לבאר מונח זה על פי כל הפסוקים שמובא בהם שורש 'פסח', וכתב שכולם ענינים רחמים וחנינה והישענות, ולפי דבריו אין צורך לומר שיש שתי משמעויות, אלא זהו השורש והיסוד של כל הפסוקים הללו. וז"ל: 'ופסח ה' על הפתח'; 'ופסחתי עליכם'; 'זבח פסח חוא' - עניינו הרחמים והחנינה, וממנו אצלי 'וַיְּפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה' (מ"א יח כו) ענינו התחננו ובקשו רחמים[11], כלומר שבקשו מהבעל לרחם אותם כאשר אמר 'וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ', שהיו מתחננים אליו מבקשין רחמים ממנו. וכן 'עד מתי אתם פסחים' 'ויפל ויפסח' 'איש עור או פסח'. וענין 'אַתֶּם פֹּסְחִים' - נשענין, וממנו נגזר [המלה] פִסֵח, מפני שאינו יכול ללכת עד שישען. ויתכן להיות [נובע] ממנו [מה שנא' שם] 'וַיְּפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה', לומר נשענו עליו, מפני שיגעו [ועייפו] מעמוד בתפלה ובתחנונים.
  • רוקח (פירוש למוסף ר"ה על הפס' והיה ביום ההוא): י"ח תבות יש בפסוק זה כנגד י"ח לשונות של 'רחמים' 'חנינות' 'פסח' שנאמר בתורה (ובהערת המהדיר שם: ו' פעמים רחמים, ח' פעמים חנינה, ד' פעמים פסח שהוא לשון חמלה).
  • הרלב"ג: "ופסחתי עליכם – וזה [אות הדם] יהיה סבה שאחוס עליכם".
  • רבינו מיוחס (שמות יב יג): "'ופסחתי עליכם' לשון חנינה. וכן 'פסוח והמליט' (ישע' לא ה). אבל 'פוסחים על שני הסעיפים' (מ"א י"ח כ"א) וכן 'עור ופסח' (ירמ' לא ח) עניין אחר". וכן פירש גם בהמשך (שם כג) "ופסח ה' על הפתח - יחוס וירחם עליו".
  • האברבנל: "פסוח והמליט - רוצה לומר שירחם עליהם וימלט אותם".
  • בהגדה 'פסח אחד' הובאו דברי ר"י ישראל (מגדולי חכמי טולדו במאה הי"ד) אשר פירש: פסח על שום שפסח וכו', כלומר שחס המקום על בית ישראל בראותו הדם[12].
  • במדרש שכל טוב מביא רק את הפרוש מלשון חס, וז"ל: ופסחתי עליכם – אין פסיחה אלא חייסה, וכה״א גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה), ר׳ יונתן אומר הרי שהיה מצרי בתוך ביתו שומע אני ינצל בגינו, ת״ל ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ולא על המצריים, הרי שהיה ביתו של ישראל מובלע בתוך ביתם של מצרים יכול ילקה בגינם, ת״ל ולא יהיה בכם נגף למשחית, בכם אינו הווה אבל הווה במצרים:
לעומת זאת מדברי רש"י נראה שסובר שעיקר הפרוש הוא כדעת רבי ישעיה שבמכילתא שפסח הוא מלשון פסע ודילג. ואמנם בפרוש הראשון כתב שהוא מלשון חמל וחס, ורק בפרוש השני פרש שהוא מלשון דילוג[13], אך לכאורה נראה כי דעתו נוטה יותר כפרוש השני, שכתב (שם פסוק יג):

ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרויים זה בתוך זה, וכן 'פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח כא), וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן 'פָּסֹחַ וְהִמְלִיט' מדלגו וממלטו מבין המומתים"[14].

בדרכו זו של רש"י הלכו גם המפרשים שיצאו מבית מדרשו, והם החזקוני והבכור שור (שמות שם) והמהר"י קרא (ישעיה לא ה) שכתבו שהוא מלשון דילוג, ואפילו לא הזכירו את הדעה השניה המובאת במדרש. וכן נקט השבלי הלקט (סדר פסח רי"ח) שכתב בזה"ל:

'אשר פסח' כמו 'אשר פסע', וכן פתרון 'ופסחתי עליכם' (שמות יב יג) 'ופסח יי על הפתח' (שם כג) 'עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים' (מלכים א יח כא) והוא לשון קפיצה.

וכן כתב גם הרד"ק בספר השורשים (ערך פסח) כנראה גם בהשפעת רש"י:

ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג) כלומר ידלג על הפתח בראותו הדם ולא יבא המשחית. ופסחתי עליכם (שם יב יג), ולפיכך נקרא הזבח ההוא 'פסח' ואמרתם זבח פסח הוא לה' (שם יב כז), בסגול הפ"א, לפי שפסח על בתי בני ישראל וקפץ עליהם ודלג (עי"ש).

לעומת זאת הראב"ע הביא שני הפירושים ולא הכריע, אך מדהזכיר בראשונה שהוא מלשון רחמנות והצלה, משמע שסובר שהוא הפרוש העיקרי, וכמו שמוכח מלשונו שכתב שהוא הפרוש על דעת רבים[15].

וכן נראה שזו גם דעת הטור בפירושו הארוך על הפסוק 'זבח פסח הוא', וז"ל:

לשון המלטה [=הצלה] כמו "פסוח והמליט", בעבור שחמל השם על בכוריהם ובעבור זה נקרא השה פסח. וי״מ שהוא מגזרת פסח על שם שהמשחית דילג על בתי ישראל:

סיכום שיטות הראשונים בביאור המלה פָסַח​

ניתן לסכם ולומר כי עד תקופתו של רש"י היה מוסכם בקרב הפרשנים לפרש את המונח 'פָסַח' כחמלה והגנה, וזאת כדעת רובם של מקורות חז"ל ותרגום אונקלוס, ומה שלא פירשוהו כלשון דילוג, למרות שהובאה דעה כזאת במכילתא, נראה שסברו שהוא על דרך הדרש. אך לאחר שכתב רש"י את דעתו בזה, נטו חלק מהמפרשים לאמץ את פירושו שהכוונה לדילוג, וחלקם הזכירו את שני הפירושים. אך גם המפרשים שהוא מלשון דילוג לא שללו את האפשרות שיתכן לפרשו מלשון חמלה והגנה, ואף חלקם הביאו גם את הפרוש הזה. לכן לאור כל המקורות הנ"ל נראה לומר שזהו הפירוש העיקרי והקרוב יותר לפשט[16].

ולפ"ז מדויק לשון ספר החינוך (מצוה יג) בעניין איסור האכלת קרבן הפסח למשומד, שבמבט ראשון אינו מובן, וז"ל:

"אחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא היפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה".

כל' לדעת החינוך קרבן פסח הוא אות זכרון לאותו מאורע שבאו עם ישראל לחסות תחת חסותו של הקב"ה. ולכאורה יש להקשות דהקרבן הוא זכרון לכך שלא לקו יחד עם המצרים במכת בכורות, שהקב"ה דילג עליהם כלשון ר"י במכילתא, והיכן נמצא שבאו גם לחסות תחת כנפיו? ולפי דברנו שעיקר הוראת המלה 'פסח' היא הגנה וחסות, מבואר ש'פסחתי עליכם' פירושו פרסתי חסותי עליכם, ועל גילוי חיבה גדול זה לכלל ישראל אשר התחדש אז בפעם הראשונה - אנו מצווים לעשות קרבן.

ואחר כל זאת ראיתי כי כוונתי בזה לדעת אחד מגדולי חוקרי לשון המקרא, והוא רבי יעקב מקעלנבורג בספר 'הכתב והקבלה' אשר הכריע כי פשוטו של מקרא מוכיח שהכונה היא שהקב"ה חס וריחם, ואילו הפירוש 'דילוג' הוא על דרך הדרש, ונביא את לשונו בזה:

'ופסחתי' - יותר נכון לפרשו לשון הגנה והצלה כתרגומו 'ואיחוס', ודומה לו "פסוח והמליט" (ישעיה לא ה), כאמרו "ואת בתינו הציל" ולא לשון דלוג וקפיצה כדברי רש"י, כי מה לנו להגשים את הבורא ית"ש כל כך ללא צורך[17]? וכן קרבן הנעשה בחג הנקרא בשם 'פסח', 'ושחטו הפסח' (פסוק כא) תרגומו קרבן הצלה, וכן 'זבח חג הפסח' חג ההצלה (להלן לד כה), וכן כולם לשון חמלה הגנה והצלה, והכי איתא במכילתא דרשב"י (זוהר ויקרא יד א) "מאי ופסח ה' על הפתח? דשריא על האי פתחא חסד לאתבסמא".

ליל שימורים הוא​

התורה מכנה את ליל פסח פעמים באותו פסוק בשם 'ליל שימורים': לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. חזרה כפולה זו הביאה את רש"י (י"ב, מ"ב) בעקבות המדרש לבאר "שימורים הוא לה' " – "שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים…'הוא הלילה הזה לה' – הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך". אך בפעם השנייה שמוזכר 'שימורים' בפסוק הכוונה לשמירה מן המזיקים, ובלשון רש"י – "משומר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר (פסוק כ"ג) ולא יתן המשחית וגו'"[18].

וכך ביאר אבן עזרא על דרך הפשט את הפסוק "ליל שימורים הוא לה'", וז"ל:

על דרך הפשט, בעבור שהזכיר ליל שימורים הוא לה', ובסוף שימורים לכל בני ישראל לדורותם, נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם, ולא יתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף, צוה שיהיה זה הלילה שימורים לכל בני ישראל לדורותם, והטעם אכילת הפסח על משפטו, ומצות ומרורים בלילה הזה.

וכן במדרש שכל טוב:

ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים שהקב"ה שמר את ישראל בדבר קדש כדכתיב "ופסח ה' על הפתח", והוא שמר אשמורותיו, אשמורת הראשונה היה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, כדכתיב "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם", בחצי אשמורה התיכונה יצא והכה כל בכורי מצרים, בסוף האשמורה השלישית הטה והחזיק לב פרעה ומצריים לגרשם.

על פי מסקנתנו זו מתבארת היטב המלה 'שִׁמֻּרִים' בהקשר לליל פסח, ששמירה זו היא מה שמנע ה' מן המשחית להכות בעם ישראל, כמו שאמרו רבותינו (בבלי פסחים ק״ט ע"ב) "ליל המשומר ובא מן המזיקין", כאשר 'המזיקין' הוא המשחית שהיה בליל מכת בכורות, כמו שביאר רש"י על המילה 'שִׁמֻּרִים' המופיעה בחלקו השני של הפסוק, וז"ל: משומר ובא מן המזיקין, כעניין שנאמר: ולא יתן המשחית וגו׳ (שמות יב כג)[19]. וכן ביאר הראב"ע: "הנכון בעיני: שהשם שמרם זה הלילה ולא נגפם המשחית כאשר נגף שכניהם שהם אדוניהם. ע"כ.

אנו מכנים את הלילה הראשון של חג הפסח "ליל הסדר" או "ליל פסח", אבל מצאנו בכמה ספרי ראשונים שכינו לילה זה בפשטות 'ליל שימורים'. כגון בס' איסור והיתר לרש"י סימן לז: "ליל שמורים שחל להיות בשבת מוזג אדם כוס של יין ואומר עליו ויכולו ובורא פרי הגפן ואשר בחר בנו ושהחיינו וכו'", וכן בשבולי הלקט סדר פסח סימן ריח: "סדר חובת ליל שמורים. דין מצות ההגדה וקריאתה ושתיית ד' כוסות וסדר הסיבתו ואכילת מצה ומרור ושאר ירקות וקריאת ההלל וכו'".

ביאור זה בא לידי ביטוי גם בספרי קדמונים בהלכה ובאגדה, כגון בספר 'המנהיג' לרבי אברהם בן נתן הירחי, כאשר בתוך דבריו משלב את שני הפירושים המופיעים בגמ' דלעיל:

"מנהג בכמה מקומות שאין נועלים החדרים שישנים שם בלילי הפסח כי..בניסן עתידים להיגאל, דכתיב ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית ואם יבא אליהו ימצא הפתח פתוח ונצא לקראתו מהרה" (הלכות פסח אות ב).

וכן בקצור שו"ע לרב גאנצפריד (סימן קי"ט סעיף ט'), וז"ל:

"אחר ברכת המזון מוזגין כוס רביעית, ונוהגין לפתוח את הדלת לזכר שהוא ליל שמורים, ואין מתייראין משום דבר, ובזכות האמונה יבא משיח צדקנו, והקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על עובדי כוכבים, ולכן אומרים שפוך חמתך וכו'".

אם כך 'ליל פסח' מתפרש כליל השמירה. פירוש זה מחזק מאד את המסקנה שהעלנו לעיל, שפשט המילה 'פסח' הוא חמלה שמירה והגנה.

כל דצריך ייתי ויפסח​

פסקת "הא לחמא עניא" שבה נפתחת ההגדה של פסח, איננה נזכרת באף אחד מהתלמודים או מהמדרשים, והיא החלה להופיע בכתב רק בספרות הגאונים (כגון סדר רב עמרם גאון), דבר המצביע על כך שהפסקה היא מאוחרת יחסית. גם העובדה שפסקה זה כתובה בארמית בעוד ששאר ההגדה הוא בעברית, מעידה על כך שזוהי תוספת מאוחרת. ואכן הראב"ן והריטב"א והרשב"ץ כתבו כי פסקה זו איננה חלק מההגדה, אלא נספח מאוחר.

אך אם כך תמוה הוא הלשון 'כל דצריך ייתי ויפסח' שהוא לכאורה אזכור של קרבן הפסח, ומשמע שמדובר בקטע שנאמר בתקופה שבה עדיין היה מוקרב קרבן הפסח[20]. ועוד יותר תמוה, שהרי לא רק גויים וכל מי שלא נימול מנועים מלהשתתף עימנו בקרבן, אלא אף יהודי שלא נמנה עליו מראש, ולכן ממה נפשך, אם הוא נמנה מראש למה צריך להזמינו, ואם לא נמנה אז לא ניתן להזמינו. ומכח קושיה זו כתב בשבולי הלקט בשם רבינו ישעיה (רי"ד) זצ"ל "דלא גרסינן ליה, לפי שאין לנו פסח עתה, ואפילו אם היה לנו פסח עתה היינו מזמנין אותם שאין הפסח נאכל אלא למנוייו כשהוא חי וכו', אבל לאחר שנשחט לא, ועל כן לא גרסינן לה" (וכן כתב המנהיג בשם רבינו יעקב)[21]. אך בשב"ל מביא בשם אחיו ר' בנימין שאכן מדובר על קרבן פסח, וזה היו אומרים בזמן הבית לפני שחיטת הפסח, וקבעו לאמרו לזכר בעלמא. אך קשה, שמה זכר יש באמירת כל דכפין יתיי ויכול.

ולכן לפי מנהגנו שכן גורסים פסקה זו יש לומר שע"כ אין הכוונה לקרבן פסח, אלא למשמעות של הפועל פסח, שהוא או מלשון דילוג, או מלשון חסות ורחמים, כפי שהתפרש במכילתא.

אולם אם נפרש פסח מלשון דילוג, נאלץ לומר שהפירוש המילולי של 'יפסח' הוא ידלג, ואם כך יהיה הכוונה כל מי שצריך יבוא וידלג, שזהו פירוש שלא מתקבל על הדעת. ואמנם בתניא רבתי כתב שאפשר לפרשו כמו 'ויפסע', כל' לפי שבתחילה זימן ואמר כל דכפין ייתי ויכול, חזר ואמר כל דצריך ייתי ויפסח, כלומר יעבור עלי לסעוד אצלי. עכ"ל. ותירוצו דחוק, דיש כאן כפילות מיותרת.

אך אם נאמר שמחבר פסקה זו סבר שפסח הוא מלשון חס, אזי נוכל לפרש לפרש 'יפסח' מלשון יבא ויחוס, כלומר יבוא וימצא הגנה ומסתור. ועל פי זה לא יקשו כל הקושיות דלעיל[22].

לשון 'פסח' כבטוי למהות החג​

ונראה לומר שגם לפי הסברה יש לפרש ש'פסח' הוא מלשון חמלה והגנה ולא לשון דילוג, משום שקרבן פסח בא לבטא את תוכנו היחודי של חג הפסח, ולכן יותר מסתבר שיקרא על שם פעולה שמגלה את הנהגתו המיוחדת עם עם ישראל כאב המרחם על בניו, וכמו שמצאנו בכל שאר החגים, כגון השם 'סוכות' אשר מבטא את השגחתו של הקב"ה על עם ישראל בהיותם במדבר, ו'חג מתן תורה'[23] המלמד כמובן על מהות החג שהוא יום קבלת התורה, וכו'. מה שאין כן אם נפרש חג הפסח מלשון 'דילוג' אז יהיה שם החג זכר לשם פועל סתמי שאינו מבטא קשר וחיבה, אלא אם כן יודעים ומכירים את כל הסיפור לפרטיו, שרק אז ניתן לקשר בין הפעולה לבין הרעיון הטמון בה. ולכאורה באותה מידה אפשר היה לקרוא לקרבן זה 'זבח הראיה' על שם 'וראיתי את הדם', או 'זבח הנגף' על שם 'לא יהיה בכם נגף', כי השם 'זבח הדילוג' נשמע זר לא פחות מהאפשרויות האחרות. אולם אם נפרש שהפועל 'פָּסַח' הוא מלשון חמלה והגנה, אזי הביטוי 'קרבן פסח' יקבל משמעות הרבה יותר רחבה המבטאת בעצם את כל יסודו של החג, אשר שורשו הוא הגילוי של אהבת ה' שהתגלתה לעם ישראל במכת בכורות, המכה שבה הושלם תהליך הברור וההבדלה של עם ישראל מאומות העולם, כמו שכתבו המפרשים[24].

ישוב הקושיות
ועל פי זה ניתן ליישב גם מה שמקשים על הגמ' בפסחים (לט. קיד.) שאמרה: "מאי חזרת? חסא. מאי חסא? דחס רחמנא עילוון", דלא מובן מדוע היו צריכים חכמים לשנות את שם הירק הקרוי מאז ומעולם בשם 'חזרת' לשם חסה, דמה טעם יש בזה. ויותר קשה דהיכן מצינו בכל סיפור יציאת מצרים לשון המורה שהקב"ה 'חס' עלינו? אך לפי התרגום שתרגם 'פסח' חס מובן שהמקור לכך הוא לשון התורה עצמה, ולפ"ז גם מובן הסיבה לשינוי השם, היות ורצו חכמים לחזק את היסוד החשוב הזה של יציאת מצרים גם דרך המרור[25]. וכך משמע במצודת דוד לרדב"ז: ועתה שאין לו פסח צריך להביא חסה, דחס רחמנא עלן, והיינו זכר לפסח. דפסח וחסא חדא מילתא היא (טעמי המצוות מצוה קז). ובתורת משה לרב משה סופר (דף כט עמ' ב) כתב שהגילוי של חס רחמנא עלן היה כאשר לא נתן למשחית לבא אל בתי בני ישראל לנגוף[26].

על פי זה יתבאר מדוע אנו קוראים לחג זה בשם חג הפסח למרות שבתורה נקרא חג המצות. דהנה בס' המועדים בהלכה לרב שלמה יוסף זוין כתב כי הרב הצדיק מברדיטשוב נשאל מדוע בתורה נקרא החג כולו תמיד בשם 'חג המצות', ואלו אנו קוראים אותו בשם פסח? וענה על כך תשובה נפלאה, המובאת בתוספות חדשים על משניות ריש פסחים בשמו, וז"ל:

שהוא כדרך שמצינו בתפילין שהקדוש ברוך הוא משבח את ישראל וישראל משבחים להקב"ה, שבתפילין שלנו כתוב "שמע ישראל ד' אלוהינו ד' אחד" שהוא שבח ה', ובתפילין דמארי עלמא כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. כך גם כאן הקב"ה בתורתו קרא בשם 'חג המצות', שהוא שבחם של ישראל שנזדרזו כל כך עד שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ [וכמו שמבואר לעיל שעניין זה מורה שעמדו בנסיון האמונה], וישראל מזכירים שבחו של הקב"ה שפסח על בתי בני ישראל במצרים (שמות יב כז) [כל' שחס עליהם והציל אותם], ולכן אומרים 'פסח'.

סיכום​

  • הלשון 'פסחתי עליכם' מתפרשת בחז"ל ובראשונים בשני אופנים. דעה ראשונה שהוא לשון דילגתי, ודעה שנייה שהוא לשון הגנתי וחמלתי. מסתבר שהפירוש הראשון הוא על דרך הדרש ולא הפשט, ולכך יש כמה ראיות: א) זה נאמר בלשון 'אל תקרי' שהוא לשון דרש. ב) רוב המקורות בחז"ל ורוב הראשונים מפרשים בדרך השניה. ג) מהמקרא מוכח שאין קשר בן פיסח לדילוג, ואדרבא פיסח אינו נראה כלל כמדלג. ד) הביטוי ליל שימורים מלמד שהקב"ה שמר והגן על בני ישראל במכת בכורות. ה) מסתבר שהשם שנבחר לקרבן פסח בא לבטא את הקשר היחודי של הקב"ה לעם ישראל, ולכן רק אם נפרש 'פסחתי' מלשון חמלה והגנה יכלל רעיון זה במונח פסח.
  • אף שבמבט ראשון נראה שאין נפק"מ גדולה בין שני הפירושים של לשונות 'פסחתי' ו'פסח' המופיעים בפרשת בא, אולם על פי דברנו ישנו ההבדל מאד משמעותי, כי על פי הפרוש 'דלגתי' אין כלול במונח 'פסח' שום רעיון נוסף מעבר לביטוי של פעולה טכנית למניעת היזק, שהרי פעולת הדילוג במהותה היא סתמית ויכולה אף להתפרש לרעה, כגון באופן שה' משפיע לטובה על הבריות אך מדלג על אדם שאינו ראוי לכך. אולם אם נאמר כי הלשון 'פסחתי עליכם' משמעותה חמלה והגנה, אם כך השם 'פסח', אשר בו נהגו לכנות את החג, מבטא יסוד חשוב מאד בקשר והשייכות של הקב"ה עם עַם ישראל, יסוד אשר התגלה במכה האחרונה שהיא מכת בכורות, כי בניגוד לשאר המכות שלא היו אמורים להרע לעם ישראל, במכת בכורות גם עם ישראל נכללו בכלל אותה פורענות והיו בסכנה גדולה, רק הקב"ה חמל והגן עליהם מפני המשחית, והראה להם את חיבתו ואהבתו הגדולה, ועל ידי זה הכירו בכך שהוא האלהים שלהם המשגיח עליהם בהשגחה פרטית[27].
  • התכלית של כל הוצאת עם ישראל ממצרים, הכולל את המכות על המצרים והבדלת ישראל, היו על מנת לגלות להם שהוא אלהים שלהם, כמו שמבואר בפסוקים רבים: אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במד' טו מא). וכן " אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויק' כה לח). הקשר בין יציאת מצרים להיותו אלהים המשגיח עליהם מבואר בפרוש העמק דבר לנצי"ב:
אני ה׳ אלהיכם אשר וגו׳ אני ה׳ אלהיכם – המון ישראל עד שלא יצאו ממצרים לא ידעו מאומה מתורה ומצוות, וכמו כן לא באה עליהם השגחה פרטית לפי המעשה עד שיצאו ממצרים וקבלו תורה ומצוות, אז נשתנתה ההנהגה העליונה להשגיח לפי המעשה בדרך נסתר, כמו שכתבתי בספר דברים (ו,ד) בפסוק ״שמע ישראל״ ובכמה מקומות. וזהו דכתיב שתי פעמים: נגד האופן הראשון כתיב ״אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי וגו׳⁠ ⁠״ - על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים כדי להשגיח עליכם לפי מעשה המצוות.

וזהו שכתב רש"י על פי מדרש תנחומא על הפסוק פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים:

תחילת דבריך האירו את לב ישראל שאתה המבין פתאים באמרך (שמות כ) "אנכי אשר הוצאתיך", הודעתם בטובה שעשית להם שקניתם מבית עבדים לדעת כי אדון אתה להם ויקבלו אלהותיך עליהם לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' ואח''כ גזרת גזרותיך:





[1] ולפני כן איתא התם: "שהוא הורג כל בכוריהם של מצרים חס על בכוריהם של ישראל". אך בשמ"ר (פרשה י"ח) איתא: מצרי שהיה מתיירא היה מוליך בכורו אצל ישראל ואומר לו בבקשה ממך טול את זה וילין עמך, כיון שהגיע חצי הלילה הרג הקב"ה כל אותם הבכורות ואותם שהיו נתונים בבתי ישראל היה הקב"ה פוסע בין ישראל ובין המצרים והיה נוטל נשמתו של מצרי ומניח נשמתו של ישראל. משמע שדורש גם מלשון פסיעה, אולם המתבונן שם יראה שדורש זאת מלשון 'ועברתי' ולא 'מפסחתי', כיון שאומר פוסע בין ישראל ובין המצרים ומשמע ביניהם ממש ולא מדלג מזה לזה. והכוונה שהיה עובר בין בין בכורי ישראל לבכורי מצרים, ואת המצרים היה נוגף ועל ישראל היה שומר ומגין, כל' פוסח (עיין דרשות רבנו משה מאימראן עמ' מח. וביפה תואר שם לא דק בזה ופרש שם שהוא מלשון דלוג, ואינו משמע כלל).
[2] ובפרוש יפה תואר כתב שם: כי ה' בעצמו כביכול היה עומד ומשמר על הפתח, כדמשמע מופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם. וכן כתב בעץ יוסף שם: שה' בעצמו היה עומד ומשמר על הפתח, כדמשמע פשטות לשון ופסח ה' וכו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם.
[3] ובר"י אבן כספי כתב דרך שלישית וז"ל: פסוח – מטעם 'ופסחתי' (שמות יב יג). וראה הפלגת דיוק לשון הקודש ואיך כל מלה ומלה תורה על ענין נכבד, שזה השרש רוצה לומר: פסח אינו מענין חמלה ולא מענין דלג וקפוץ כמ״ש המפרשים, אבל זה הענין הוא מין אחד מיוחד מאד תחת סוג מנוחה והעדר התנועה. ובעבור שאמר ועברתי בארץ מצרים (שמות יב יב) שהיא תנועה מקומית בתאר מיוחד נקרא עובר, על דרך דברה תורה כלשון בני אדם. ואמר כי הפך זה יעשה השם על ישראל, אך בתואר מיוחד יקרא השם ית׳ בו פוסח. ואֵלו סתרי תורה שהעירוני עליהם מיסדי הלשון הקדש ע״ה, ועל כלם משה רבינו ע״ה, ועל הכל יתגדל האל ית׳ כותב התורה ונותנה.
[4] וכ"כ משכיל לדוד שלשון דברי ר' יאשיה מורה שמפרש על דרך הדרש (עיי"ש מה שכתב בדעת רש"י).
[5] וכן הוא בת"י: אשר פסח – "דחס במימריה". ובתרגום ארץ ישראל (כת"י נאופטי) "ויחוס ואגן ממרי". כלומר לדעת התרגומים יש כאן שיכול אותיות סח – חס, כמו 'כבש' – 'כשב'. אך יש מקשים על פירושו של התרגום מדברי הכתוב שם פסוק כ"ג ופסח השם על הפתח וגו' דלכאורה לא יתכן לפרש וחייס וחמל השם על הפתח - ותירצו שהכוונה לפי התרגום וחייס השם על יושבי הפתח. וכך אכן מפורש ברס"ג אשר תרגם ופסח ה' על הפתח – ויחמול על מי שבתוכו. ונראה לומר שנקט לשון 'פתח' כיון שפתח הבית הוא המקום החשוב בבית, ולכן הוא משמש כהוראה מושאלת לבית עצמו או לכל יושבי הבית. וכמו שנאמר בפסוק "וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמ' יב כג), שהכוונה כמובן ליושבי הבית ולא לבתים עצמם.
ומצאנו כיוצא בזה שהמונח שהמונח 'שער' משמש כלשון מושאלת לעיר כולה או לכל תושבי העיר, כדוגמת "ויירש זרעך את שער שנאיו" (בר' כד ס), וכן "וירש זרעך את שער איביו" (בר' כב יז), שודאי הכוונה לעיר כולה ולא רק לשער, ולכן הוא מתורגם "קִרְוֵי סָנְאֵיהוֹן" ולא "תרעי סנאיהון", כמו בפסוק "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" (בר' יט א) בתרעא דסדום. וכן "וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ" (דב' ה יג) מתורגם "וְגִיּוֹרָךְ דִּבְקִרְוָךְ". וכן הוא בפסוק " כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (דב' יז ב) דמתורגם: בַּחֲדָא מִן קִרְוָךְ.
עוד ניתן לתרץ שעיקר משמעות המילה 'חס' היא מלשון חסיה והגנה, וכך היא המשמעות העיקרית של שרש זה במקרא, כגון " בְּךָ־ה' חָסִיתִי" (תה' עא), וְיוֹשִׁיעֵם כִּי־חָסוּ בוֹ (תה' לז מ), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תה' לו ח); טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם (תה' קיח ח). ולפ"ז מבן גם מדוע פעמים רבות מופיעה שורש מגן וחסה בסמיכות: מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ (משלי ל ה); מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי (תה' קמד ב).
[6] דעת חכמים כאן זהה כביכול לדעת רבי יאשיה במכילתא לעיל, הדורש פסחתי מלשון פסעתי (בחילוף חי"ת בעי"ן), אולם אין חכמים מפרשים כר' יאשיה ש'פסח' הוא מלשון דילוג, אלא ביארו שהוא 'דוחק פסיעותיו' שמשמעותו ממהר ונחפז, וזהו כדעת אבא חנן בשם ר"א במכילתא שהחיפזון ביציאת מצרים היה חפזון השכינה, שהקב"ה מיהר לגאולם.
[7] השווה לדברי המכילתא דרבי ישמעאל פ' יתרו (מסכתא דבחדש פרשה ב): מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם? שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם, מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם. אבל הנשר הזה, אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד, שלא יזרוק בו חץ. אמר: מוטב שיכנס בו ולא בבנו. משל לאחד שהיה מהלך בדרך, והיה בנו מנהיג לפניו, ובאו לסטים לשבותו מלפניו, נטלו מלפניו ונתנו מלאחריו. בא הזאב לטרפו מאחוריו, נטלו מאחוריו ונתנו לפניו. לסטים מלפניו וזאב מלאחריו, נטלו ונתנו על כתיפו, שנאמר: "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך" (דברים א לא).
[8] ובמקבילה בילקו"ש (שמ’ יב רמז ר) – אלא בשכר מצוה אחת שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם, שנאמר ופסחתי עליכם. ואין פסיחה אלא חסות שנאמר כצפרים עפות כן יגן וכו’.
[9] כמ"ש "ואת בתינו הציל", שכמובן ההצלה מתייחסת ליושבי הבית ולא לבית עצמו.
[10] לדעת מנחם אבן סרוק שרש ‘חוס’ ושרש ‘חסה’ מתפרשים לשתי מחלקות, מחלקה אחת למשמעות חמלה, ומחלקה שניה להוראת מקלט וכיסוי. והרי לפ”ז אכן שניהם משרש וענין אחד – שהרי בעל החמלה החס ומרחם על זולתו יעשה כל שביכולתו להעניק לו הגנה וכסות –היינו חסות וחסיון– מפני כל סכנה שלא תבוא.
[11] עיין במפרשים שם שנדחקו בפרוש פסוק זה, ולפי האבן ג'נאח אין כל דוחק.
[12] וכן הוא בהגדה 'פסח דורות' לר' יצחק בן שלמה אלחדאב מטולדו (יש דעות שהוא נינו של הרא"ש).
[13] אך בישעיה (לא ה) הפך הסדר, שפירש בזה"ל: פסוח – לשון דלוג, ויש עוד לפותרו לשון חייס. עכ"ל.
[14] כתבנו 'לכאורה', כי בפסוק וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח (שם כג) נראה כי לדעת רש"י העיקר הוא לשון חמלה, שפירש שם קודם: "וחמל", ואח"כ הוסיף: "ויש לפרש ודלג", כל' העיקר הוא לשון ראשון, כדרכו בכל מקום שהוסיף פרוש בלשון 'ויש לפרש'. וראה במשכיל לדוד (פארדו) שביאר שמה שכתב רש"י ונראה לי וגו' לא שבא להכריע בין שני הפירושים, אלא לומר שאין הכרח לפרש שפסחתי מלשון דלוג הוא דרך דרש, כמו שמשמע מדברי ר' יאשיה במכילתא, אלא אפשר לפרשו גם כפשט. ואמנם בפסוק יא על הנא' פסח הוא לה' הביא רק את הפרוש השני, וכנראה סמך על מה שיאמר בהמשך. וכן העיר בספר 'קורא באמת' (עמ' תסא) לרב יצחק דוב הלוי מווירצבורג על דברי המכילתא - שלא יתכן שרש"י בא להכריע בין פלוגתא דתנאי, אלא רק בא לפרש את דברי התנא, עיי"ש.
ומ"מ על הפסוק "פסח הוא לה'" הביא רש"י רק את הפירוש דרך דילוג וקפיצה, ולא פירש נמי לשון רחמים כמו שהביא בפסוק 'ופסחתי' ובפסוק ופסח ה' על הפתח, ויש להקשות מדוע לא הזכיר גם בפסוק זה את הפרוש הנוסף שהוא לכאורה העיקרי. ושאלה זו יש גם לשאול על תרגום אונקלוס שלא תרגם מילת 'פסח' אלא השאירה כלשונה, מה שאין כן בשני הפסוקים האחרים שתרגם 'חס'. וי"ל שרש"י ניחא ליה לפרש בדרך של קישור בין הסיפא של הפסוק שכתוב בו "פסח הוא לה'" למה שכתוב לפניו "ואכלתם אותו בחפזון", ולכן פירש שהסיפא הוא נתינת טעם לרישא, וזה אתי שפיר רק אם נפרש כאן ש"פסח הוא לה'" מלשון דילוג וקפיצה, שפסח על בתי בנ"י במצרים, ולכן נצטוינו זכר לכך לאכול במהירות, אך אם הוא מלשון רחמים אין כאן נתינת טעם וסיבה מדוע יש לאכול משום כך במהירות, על כן לא הזכיר כאן פירוש זה, אף שגם הוא אפשרי. ברם, בפסוקים הבאים ניתן לפרש מילה זו כפשוטה, ואין הכרח לפרש רק מלשון דילוג, לכן הביא הפירוש מלשון 'חמלה' בתחילה. ובדרך זו ניתן לתרץ גם את האונקלוס.
[15] את הפרוש השני מביא הראב"ע בשם הרס"ג, והדבר תמוה, כיון שכמו שהובא לעיל, הרס"ג מתרגם בשתי מקומות ש'פסח' הוא לשון חמלה. ויתכן שלראב"ע היה פירוש אשר בטעות יחסוהו בזמנו לרס"ג אך לאחר מכן התגלה שאינו כך. ויש למקרה כזה כבר תקדים, כי בספר דניאל ישנו פרוש שמיוחס לרס"ג, והאמת שאין זה פרוש הרס"ג אלא הפרוש האמיתי הוא מה שהדפיס הרב קאפח, ולפני כמה שנים התגלה שמה שמיוחס לרס"ג הוא בעצם פרוש של קראי שליקט דברים מהרס"ג והוסיף הרבה מדילה (עיין מה שכתב בזה הרב יהודה זייבלד בקובץ בית אהרון וישראל שנה לג גליון ו הערה 6). והנה מצאנו כי הראב"ע מביא בשם הגאון פירושים לדניאל שלקוחים מאותו פרוש של אותו קראי. ואם כך זה הוכחה ברורה שהוא ייחס פרושים לרס"ג שאינם שלו.
ובזה ניתן ליישב מה שמצאנו הרבה סתירות בין פירוש הרס"ג לבין הפירוש שמביא בשמו הראב"ע, כגון בעניין חטא עץ הדעת שהראב"ע כתב בשם הגאון שהנחש לא דבר אלא מלאך, ורס"ג עצמו כתב שהנחש בעצמו דבר, ויש עוד הרבה מקומות כאלו. והפלא הגדול יותר הוא שכל המפרשים כותבים בשם הרסג כמו שהוא כתב באמת ורק האבן עזרא הוא היחיד שמביא פרוש אחר. (כגון פירושו של רבי יהודה בן בלעם שכתב בשם הרס"ג שהנחש דבר, וכן כתב בהשגות רב מבשר הבבלי שהיה בן דורו של הרס"ג בשם הרס"ג).
ובספר על תרגום רס"ג לתורה הביא צוקר דוגמאות רבות לסתירות בין דברי הראב"ע בשם הרס"ג לפירוש התפסיר ויישב בדרכים שונות. אך בעניין הסתירה דלעיל טעה בזה שחשב ששני הפרושים שמביא הראב"א הם שווים, כי לדעתו הגאון בא לנמק את הפירוש 'חמל', שהמלה פסח מורה שהקב"ה חמל על בתי ישראל ולא עמד בשמירה אלא עמד עליהם כחיגר שהוא נשען על רגלו התמימה והסתייע מתרגום השומרוני של אבו סעיד. וכמובן שביאור זה דחוק מאד לכל המעיין שם (עמ' 194).
[16] ישנם הרוצים להביא ראיה מהמלה Passover שהיא ההתרגום האנגלי לחג הפסח שמשמעותה קפיצה. אך בלשני הלשון האנגלית כבר עמדו על כך שהמשמעות הנפוצה איננה משקפת את כוונת לשון התורה, והמקור של תרגום זה הומצא במאה ה16 על ידי חוקר מקרא נוצרי בשם וילאם טינדייל (William Tyndale) אשר תרגם את התנ"ך לאנגלית, ולצורך כך הסתייע גם בתרגום היווני של הברית החדשה. על כן ודאי שהמילה שנבחרה באנגלית למלה פסח אינה יכולה להיות ראיה כלל, וכמו שלהבדיל אין ראיה מהעובדה שהרבה מהדרשנים היום דורשים דרשות נפלאות על הדילוג של הקב"ה במצרים, אך בכלל לא מודעים לכך שאין זה הפירוש העיקרי בחז"ל ולא אצל הראשונים, ויש שאפילו לא מודעים לפירוש הנוסף.
[17] הקושי הוא גדול אף יותר, שאף שמצינו הגשמה אצל הקב"ה כמו יד ה' ועין ה', מ"מ לעולם לא יבוא הגשמה הבאה לבטא כוחו והנהגתו ע"י מילה שיש לה משמעות של בזיון, ואם נפרש 'פסחתי' משורש 'פִסֵח', נקבל הגשמה שיש בה כביכול חרפה לה'.
ויתכן לומר שהדרש נסמך על הפסוק שבו נכרכים השורשים פס"ח ודל"ג יחדיו: "אָז [ביום ישועת ה'] יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם" (ישעיהו לה, ו). מפסוק זה לכאורה יש הוכחה לכך שפָּסַח פירושו דילג, ואולם עיון בהקשר הכללי מלמד שבדיוק להפך: הפיסח (המתקשה בהליכה) – ידלג כאיל, וכמוהו גם האילם (המתקשה בדיבור) – ירוֹן, יזמר. פרשנות זו ברורה מן הפסוק הקודם: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה". עוד יש להקשות על דרך הפרשנות הקושרת בין פיסח לפעולת הדילוג, שבאף מקום במקרא שמוזכר הפועל או התואר פיסח לא נאמר בסמוך לו לשון דילוג או קפיצה. כגון הפסוק: "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם… וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחׇפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ" (שמואל ב ד, ד). דרכו של פִּסֵּחַ לצלוע, ואין דרכו לדלג כלל. ואין לומר שיש דמיון באופן ששניהם מתהלכים, כי רב ההבדל בין הפיסח למדלג, ואין מקום כלל להשוות בין שתי צורות ההליכה, שדילוג הוא לגובה ופסח מוטה וכפוף, ועוד שיש המסבירים את המילה "פיסח" כמו נכה בשתי רגליו ולא הולך בכלל (וראה בספרא פ' אמור פ"ג ז' שהביא את שני הפירושים), וכך גם הרב שד"ח (אס"ד מע' חי"ת כלל קכ) הכריע להלכה שהפיסח זה אחד שאינו יכול להלך כלל אף בצליעה, וכל כוח הילוכו ניטל ממנו. על כן י"ל כי פרוש זה הוא על דרך הדרש ולא דרך הפשט.
[18] המקור לפירושו של רש"י הוא שתי דעות בגמרא (ראש השנה י"א) דרבי יהושע אומר 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל', שנא' 'ליל שמורים' - לילה המשומר מששת ימי בראשית. ואילו ר"א טוען לעומתו, שהגאולה העתידית לא תהיה כפי הגאולה הראשונה שהייתה בניסן, אלא תהיה בתשרי, ולדעתו "ליל שימורים" מתפרש כלילה המשומר מן המזיקים. כל' לר"א משומר הוא מלשון שמירה. והתוס' במקום (ד"ה 'לילה המשומר') העירו שגם רבי יהושע מקבל את הרעיון והפירוש של 'לילה משומר מן המזיקים', וזה לשו (שם) – "…דכולהו מודו דמשומר מן המזיקין כדמוכח בערבי פסחים (פסחים דף קט ע"ב) דתקון ד' כוסות ולא חייש אזוגות". ולפ"ז תתבאר שיטת רש"י עה"ת, שאמנם פירש 'שמורים' כדעת ר"י, אך בהמשך הזכיר גם את דעת ר"א, כיון שגם ר"י מודה שניתן לפרש כך.
[19] וברא"מ ביאר כי הלשון 'משומר ובא' כוונתו שהשִמור הזה הוא נמשך ובא בכל דור ודור, דמדכתיב 'שִמורים' בלשון רבים ולא שמור בלשון יחיד, הורה שיהיה שִמור אַחַר שִמור בכל דור ודור.
[20] ואמנם, יש מהראשונים כותבים כי נוסח "הא לחמא עניא" נתקן בבבל, שם שפת הדיבור הייתה ארמית כבר בתקופת בית שני. ומ"מ קשה מדוע אנו אומרים אותה גם בזמן הזה שאין קרבן פסח קרב.
[21] ואבודרהם פירש יפסח שיבוא ויעשה סדר הפסח. אך פירושו דחוק מאד, דלא מצאנו בשום מקום שהפועל פסח משמש באופן כזה. ועוד שכל הקטע הזה הוא בארמית, ולפי דבריו מילה זו איננה בלשון ארמית אלא הטייה של לשון עברית.
[22] עיין בהגדה של האשל אברהם מבוטשאטש (עמ' מג) שפירש 'ייתי ויפסח' מלשון חמלה על בנו. וכן פירש בצמח דוד לר' דוד מדינוב (בן הבני יישכר ר' צבי אלימלך מדינוב) בפר' וישלח: ויפסח - וירחמו עליו מן השמים, כי פסח הוא לשון חמלה (וכך מובא בספרים רבים בשם הרה"ק שר שלום מבעלז). וכעין זה באמרי דוד ראדומסק פרשת בא פירש: כל דצריך ייתי ויפסח מלשון פסח ה' על בתינו, כלומר שמי שאין לו מקום יכול לפסוח אלינו ואצלינו ימצא מקום מקלט ובני ישראל.
[23] גם הוא שם שנתקן ע"י חז"ל כמו השם 'פסח', כי בתורה הוא מכונה שבועות.
[24] ועפ"ז ניתן ליישב מה שמקשים על המדרש 'ועברתי אני ולא מלאך' וכו', והרי הכתוב אומר מפורש "ולא יתן המשחית לנגוף"? וי"ל כי באמת נשלח מלאך המשחית להכות את בכורי מצרים כמו בכל המכות, ומה שנדרש 'ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני ולא שליח', הכוונה כי במכת בכורות הוצרכו לנסים מיוחדים יתר על שאר המכות, כמו שאמרו במדרש שמו"ר (פי"ח ס"ב) מי שהיה מתיירא היה מוליך בכורו אצל ישראל ואמר לו בבקשה ממך טול את זה וילין עמך, כיון שהגיע חצי הלילה הרג הקב"ה כל הבכורות ואותם שהיו נתונים בבתיהם של ישראל, היה הקב"ה פוסע בין ישראל ובין מצרים והיה נוטל נשמתו של מצרי ומניח נשמתו של ישראל, ואשר על כן לא היה אפשר לשלוח מלאך המשחית לבדו, כי מאחר שהיו אלפים ורבבות בכורי מצרים מעורבים עם בכורי ישראל לא היה אפשר למלאך המשחית בעצמו להשגיח לבל יארע דבר תקלה בבתי ישראל, ולכן בא הקב"ה בכבודו ובעצמו עם מלאך המשחית כדי להשגיח בהשגחה פרטית על בכורי ישראל לבלתי תת משחית לבא בפתחי בפסח, אבל עצם המכה היה על ידי מלאך המשחית, והיינו דקאמר אשר פסח על בתי בני ישראל היינו שבא הקב"ה ביחד עם מלאך המשחית להשגיח שלא יבוא צער ונזק לשום בר ישראל.
וכתב בס' דרכי שלום שעפ"י האמור מדויק היטב קרא ד'ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף' דרק לבוא אל בתיכם לנגוף את המצריים שהוטמנו שם הוא דלא ניתן רשות למשחיתים, אבל בשאר המקומות דלא בבתיכם דשם לא היו מצויים ישראלים, וליכא למיחש לשמא לא יבחין המשחית בין צדיק לרשע, שם שפיר ניתן למשחית לנגוף את המצריים. ויתכן דהשתא דאתינן להכי אפשר ליישב את שתי הלשונות במכילתא ולומר דלא פליגי כלל, דהנה בפסוק כ"ז נאמר 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל', דלכאורה צ"ע דהוי שפת יתר, דמכיון דפסח על בתי בני ישראל הרי מובן מאליו דניצלו, ואמאי הוצרך תו למימר 'ואת בתינו הציל'. אלא שעל פי האמור מבואר ד'אשר פסח על בתי בני ישראל' קאי על אותן הבתים שלא היו בהם מצריים ולא היה צורך להיכנס בהם כלל, וזהו אשר פסח דפירושו דילג [ע"פ ביאור ר' ישעיה במכילתא], וקרא ד'ואת בתינו הציל' קאי על אותן הבתים דהוטמנו בהם בכורי מצרים וכדברי המדרש הנ"ל, דבאמת עליהם לא דילג דהיה צריך להיכנס בהם כדי להרוג את בכורי מצרים שהיו טמונים שם, ובכל זאת ואת בתינו הציל, שלא נהרג שום ישראל, כיון שהקב"ה פסע בין ישראל למצריים ונטל נשמתו של המצרי והניח ושמר על נשמתו של הישראל. ועפ"י האמור יש לפרש נמי את הסיפא של המכילתא הנ"ל דלאחר דדריש מקרא דכשנמצא מצרי בביתו של ישראל לקה המצרי וניצל הישראל, וממשיך המכילתא ואומר: 'הרי שהיה ישראל בבית המצריים שומע אני ילקה בגללו, ת"ל 'ולא יהיה בכם נגף', ולכאורה צ"ע דכיון דכבר ידענא מהרישא דלא לקה הישראל בגלל המצרי כשנמצא המצרי בביתו של הישראל, א"כ מהיכי תיתי לומר דילקה הישראל בגלל המצרי בהיותו בבית המצרי, אך לפי מה שנתבאר י"ל דהנה כתיב לקמן בפסוק כ"ג 'ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף', וא"כ הוה אמינא דרק לבוא אל בתיכם בתי ישראל דייקא הוא דלא יתן רשות למשחית לבוא, והיינו אפילו באופן דהוטמן שם בכור מצרי, והיה צורך לבוא אל הבית להכות את המצרי, דאז לא לקה המצרי ע"י המלאך המשחית אלא ע"י הקב"ה בעצמו, אבל הבכורים שבבתי המצריים לעולם נלקו ע"י המלאך המשחית, וא"כ היה הו"א דבכור ישראל הנמצא בבית המצרי יהיה בסכנת מיתה, מכיון שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, קמ"ל קרא ד'ולא יהיה בכם נגף' דאפילו באופן כזה בכם אינו הווה אבל הווה על המצריים, דהיינו שגם באופן כזה ילקו המצריים ע"י הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך המשחית.
[25] עיין אמרי פנחס השלם (לרבי פנחס מקוריץ ס' רג): מצוה להביא חסה דחס רחמנא עלן ופרקינן, וזהו זבח פסח תרגומו דבח חייס, דח"ס אותיות ס"ח. וזהו 'פסח' דחס רחמנא עלן ופרקינן.
[26] וכן כתב הגה"ק דבי שלום מברייהין זי"ע, וז"ל: טעם שנקרא החג הזה בשם פסח בלשון רז"ל דהנה אונקלוס תירגם (שמות י"ב כ"ז) על תיבת פסח 'חייס', וכץ פירש"י ופסח וחמל וידוע דפסח הוא כנגד אברהם שמדתו מדת החסד (טור או"ח סי' תי"ז), והטעם לזה משום שישראל נגאלו רק בחסד עליון כי לא היו ראויין לגאולה, וכמ"ש ז"ל בלשונם הק' (פסחים ל"ט) מאי חסא דחס רחמנא עילוון, וכיון שבכל דור ודור נתעורר ענין גאולת מצרים בנפש ע"י חסדי ה' יתברך וחמלתו עלינו ע"כ נקרא החג פסח לשון חמלה.
[27] כמבואר ברלב"ג: ובאלו הדינין והמכות אשר דן הגוי ההוא הישיר ישראל אל השלמות באופן שהיו ראויים לקבל התורה, שהיה בה השם יתעלה להם לאלהים והם לו לעם (התועלות בקובץ תועלות לרלב"ג , במ' יג , א - טו , מא).
 
נערך לאחרונה:
יישר כח טובא.
כרגיל דברים מופלאים ויוצאים מן הכלל.
אמנם לא למדתי כל המאמר אלא עד "ישוב כמה קושיות" ועוד חזון למועד נ"נ.
ויש להעיר, על מה שנקט תוך כדי הדברים שאנו מכנים את ליל הסדר בכינוי ליל פסח, לכאורה כמדומני מכל המקראות ונוסח התפילה דאנשי כנה"ג, לא מצינו שט"ו בניסן נקרא פסח, אלא רק יום י"ד בניסן, וט"ו בניסן ואילך נקרא חג המצות. וכמדומני שכתב כן הרמב"ן ז"ל, ויל"ע.
 
יישר כח טובא.
כרגיל דברים מופלאים ויוצאים מן הכלל.
אמנם לא למדתי כל המאמר אלא עד "ישוב כמה קושיות" ועוד חזון למועד נ"נ.
ויש להעיר, על מה שנקט תוך כדי הדברים שאנו מכנים את ליל הסדר בכינוי ליל פסח, לכאורה כמדומני מכל המקראות ונוסח התפילה דאנשי כנה"ג, לא מצינו שט"ו בניסן נקרא פסח, אלא רק יום י"ד בניסן, וט"ו בניסן ואילך נקרא חג המצות. וכמדומני שכתב כן הרמב"ן ז"ל, ויל"ע.
נכון מאד. אני מתייחס לזה במאמר הבא שאפרסם בעז"ה.
 
נכון מאד. אני מתייחס לזה במאמר הבא שאפרסם בעז"ה.
שוב ראיתי בהמשך דברי כת"ר שהביא כן בשם הגה"ק מברדיטשוב זיע"א וביאר הענין, ודפח"ח.
ואיני יכול מלימנע מלומר, עונג צרוף לקרוא וללמוד את מאמרי כת"ר שליט"א, הבלולים בכל מכל כל, מפשט המקראות, גמ', מדרשי הלכה, מדרשי אגדה, ביאורי רבותינו הגאונים, ביאורי רבותינו הראשונים חכמי צרפת וספרד, ביאורי רבותינו האחרונים, ספרי חסידות (בעיקר בהערות, ואגב בהערות ישנם מעט ט"ס) עד ספרי החוקרים התורניים בני זמננו.
כה יתן ה' וכה יוסיף!
 
חזור
חלק עליון