ע"ה אליהו כהן ס"ט
ב"ה. אור ליום שלישי שנכפל בו פעמיים כי טוב כד מנ"א התשפ"א.
לכבוד מעלת ידידי הכהן הגדול מאחיו, מזכה הרבים באופן נדיר, כמוהר"ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
נשאלתי מעם כת"ר אודות ההסרטה אשר הופצה בימים אלו, אשר בה תחזה כהן עומד ונושא את כפיו, ועל כרסו קשור תינוק קטן, וכל העם המה ראו כן תמהו על מעשהו זה, וצילמו לאותו כהן והפיצו ההסרטה בכל המקומות.
והנה לענ"ד במעשה זה יש לעורר על כמה נקודות חשובות, שכדאי לפרסמן לתועלת הענין, והנני מעלה כאן בקצרה ממש הדברים, ביודעי ומכירי לכת"ר שיוכל לפרסם הדברים במקומות הנכונים למנוע מכשול להבא.
א. גורם שיסתכלו בו
כתב הרמב"ם פי"ד מהל' תפילה ה"ז): כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי ה שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם. וכן פסק מרן בשו"ע (סי' קכח סעיף כג): בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם. הגה וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית, ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם (ב"י). ע"כ.
וכתב הב"י, דמקור הדברים בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ח, דף לב: ), במתני' כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו, רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. וקאמר בגמ', תני ובפניו. והא תני אם היה דש בעירו מותר. רבי נפתלי הוות אצבעתיה עקומה אתא שאיל לרבי מנא, א"ל מכיון שאתה דש בעירך מותר. רב חונא הוה מעבר זלדקן. והא תני אם היה דש בעירו מותר? א"ר מונא רגליה הוי סגין שלא יהו אומרים ראינו קטן נושא את כפיו. א"ר יוסה זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעת שהן מברכין את ישראל. א"ר חגיי כלום אמרו אין מסתכלין לא מפני הסיע דעת, משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי.
וסיים הב"י: ונוהגים הכהנים בארץ מצרים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם, ומנהג יפה הוא כדי שלא יוכלו הם להסתכל בעם ולא העם בהם ויבואו לידי היסח דעת.
ועוד פסק מרן בשו"ע שם (סעיף ל): מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות (בוהקניות פי' מין נגע לבן, ורש"י פירש לינטלי"ש בלעז, עקומות, כפופות, עקושות לצדדיהן, והר"ן פי' עקומות שנתעקמה ידו אחורנית, עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו), לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, וה"ה למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים, וכן מי שרירו יורד על זקנו, או שעיניו זולפות דמעה, וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר ל' יום, מקרי דש בעירו, ודוקא בעירו, אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם ל' יום, לא, ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בשלשים יום.
וכן בסעיף לב: היו ידיו צבועות אסטיס ופואה (אסטיס ופואה פי' מיני צבעים), לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם, ואם רוב העיר מלאכתן בכך, ישא את כפיו, וכן אם הוא דש בעירו, ישא את כפיו.
וביאר הב"י, דהרמב"ם (פט"ו ה"ב) כתב, מי שיש לו מום בפניו או בידיו או ברגליו לא ישא את כפיו. ומקורו בגמ' (מגילה כד: ), תנא מומין שאמרו - בפניו ידיו ורגליו. ופירש רש"י רגליו מפני שהנושא את כפיו חולץ מנעליו ואם יש מום ברגליו יסתכלו בו. אבל בנוסחת הרי"ף ובפסקי הרא"ש ליתה להאי ברייתא, ואפשר שלא היתה אצלם בנוסחת הגמרא, וזה גרם לרבינו הטור להקשות על הרמב"ם דבגמרא לא קאמר אלא "בידיו", וטעמא מפני שהוא נושא אותם ועל ידי כן העם מסתכלין בהם ומסיחין דעתם, אבל בפניו לית לן בה וכל שכן ברגליו, וכ' הב"י, ואין זה כלום דהא אם יהיו מומין בפניו ג"כ יסתכלו בהם ויסיחו דעתם וכו', וכן יש ללמוד משם למומין שברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים שכל שיש בהם מומים העם מסתכלין בהם ומסיחין דעתם. ע"כ.
וכ' עוד בשו"ע שם (סעיף לא): אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין, ישא את כפיו. הגה, ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית, אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידיו.
ותמה הט"ז (ס"ק כח), שהרי הקהל מכסים פניהם בטלית, ואמאי הצריך מור"ם שיהיו ידי הכהנים מכוסות? אמנם עי' בפמ"ג שכתב שכיון שיודעים שיש לכהן מום יסתכלו בו. וכ"כ בכה"ח (אות קעב) משם המאמ"ר. וכ"כ עוד הכה"ח (אות קפו). וכ"כ המשנ"ב (ס"ק קטו), והוסיף שיש בחורים שאין להם טלית.
ב. מסיח את דעת האב
בב"י הנ"ל (סי' קכח סכ"ג) כתב על דברי הירושלמי "ומשם יש ללמוד שגם הכהנים לא יסתכלו בעם כדי שלא יסיחו את דעתם וכל שכן הוא", וכ"ה בכס"מ. ולפ"ז בודאי שהתינוק הנישא על אביו גורם לו להיסח הדעת, וכמ"ש בשו"ע (סי' צב ס"ג), צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו. וכ' עוד (ריש סימן צו), כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו, מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו.
וכתב ג"ע הרב חיד"א בברכי יוסף (רס"י צו), "הוא הדין שאסור להושיב תינוק לפניו בשעת התפילה, ומ"ש התוס' פ"ק דחגיגה (ג. ד"ה כדי) להביא קטנים בבית הכנסת, היינו שלא בשעת התפילה, ואם הם בשעת התפלה מוציאין אותם לחוץ. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' סא". והובא במשנ"ב (סק"ד).
ועי' בפסקי תשובות (סימן צו ס"א), שכתב משם הפמ"ג הטעם שלא יאחז בידו כל הנזכר בשו"ע הנ"ל, שאין דרך ארץ לעמוד בפני אנשים גדולים וחפצים בידו, וכל שכן לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא, ולכן אפילו התלויים בצוארו או על כתיפו יש לו לסלקם מעליו, שאין נאה לעמוד כן בפני גדולים וחשובים, ועל כן צריך אדם להסיר מעל כתיפו וצווארו כל תיק ושקית ומצלמה וכדומה בשעה שעומד להתפלל שמונה עשרה.
והוסיף הערה חשובה שכדאי ליתן אליה את הדעת, שמכאן נלמד עד כמה חמור להחזיק בבגדיו טלפון בשעת התפילה העלול לצלצל בקול ולהטריד גם את שאר המתפללים שגרע טפי מכל שאר ההלכות שכתוב בגמרא ושו"ע על הזהירות שלא להפריע לכוונת המתפללים (וכגון איסור הליכה בתוך ד' אמות של המתפלל, וכיוצב"ז), וגם עושה בכך שחוק והיתול מקדושת ביהמ"ד, ואפילו עשאו על מצב של 'רוטט' שרק הוא מרגיש בדבר, אם עלול לקבל שיחה תוך כדי תפלתו הרי זה בכלל ההלכה הנלמדת הכא שאסור להחזיק אצלו שום דבר שעלול לבטל כוונתו, וכאמור במשנ"ב (סק"א) שגם בק"ש ופסוקי דזמרה ובשאר חלקי התפלה אסור הדבר.
וסיים, שכבר כתב החיד"א (במחזיק ברכה סק"א) בשם מהר"א גאלנטי שהיו דורשי רשומות אומרים שאם כי בדיעבד המחזיק חפצים אצלו העלולים להטריד כוונת התפילה אינו חוזר ומתפלל, מכל מקום אין תפלתו נשמעת. עכ"ד הפסק"ת ודפח"ח.
ועיין למרן מלכא זיע"א ביבי"א ח"י (יו"ד סימן כב) שכ' לדון בהא שהיו מביאים טף לביהמ"ק באיזה גיל איירי, ולשם מה הביאום, עי"ש דבריו כי נעמו, ובתוך דבריו הביא מ"ש המנחת חינוך שכל שנולד וכלו לו חדשיו, חייב במצות הקהל. ולכאורה אין הדעת מקבלת שקטנים כאלה שהם יונקי שדים, יחוייבו להביאם למעמד הקהל. ובאמת שכבר תמה בזה הגאון האדר"ת ב"זכר למקדש", שאיך יתכן להביא רבבות תינוקות מכל מקומות פזוריהם לעזרה, והם בוכים והומים, הם והאומנות שלהם, ומי ישמור אותם מנקיותם במקום המקדש ובמעמד הקדוש והנפלא הזה. וצ"ע. ואוקי באתרין.
ג. יתכן שהתינוק אינו נקי
כתב מרן בשו"ע (סימן פא ס"א), קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס, מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו.
ולכאו' בנ"ד דאיירי בתינוק קטן ביותר עד גיל ו' חדשים לכל היותר כמדומה שזהו הגיל שאפשר לשאתו קשור כך, אין לחוש לצואתו כיון שאינו יכול לאכול כזית דגן.
אך הנה המג"א שם כתב, ובי"ד סי' רס"ה ס"ח משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש. כתב הש"ל [י"ג מהרש"ל כדלהלן], אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק, דסתם תינוק מטפח באשפה. עכ"ל. ונ"ל מטעם אחר שאינן מקנחי' עצמם וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור כמ"ש סי' ע"ו ס"ד. ע"כ. ועי"ש במפרשי המג"א שתמהו דכל זה הוא רק לגבי אותו אדם עצמו שהצואה במקומו, אך לא לגבי אחרים, ועי' במחה"ש מ"ש ליישב.
ובאשל אברהם מבוטשאטש כתב ליישב דברי המג"א בדרך אולי, שכוונתו מצד שברוב פעמים אין בשר התינוקות מכוסה היטב מכל צד כי הם הולכים בלי מכנסיים ובלי חגורה וכתנות שלהם קרועים לפניהם, ולפעמים הוא מלא קרעים מכל צד, ועל כל פנים אין הצואה מכוסה היטב ולפעמים גם הריח נרגש. ומ"ש המג"א ז"ל אפילו מכוסה, אין כוונתו מכוסה בבגדים היטב, רק כוונתו מכוסה בפנים וכשעומד איננה נראית וכשיושב נראית שכן כתב לעיל בשו"ע [סימן עו סעיף ה] ובפוסקים לשון זה, ובזה הוא שאין לחלק בין דידיה לשל חבירו, שכיון שאם יושב היא מגולה היא נדונית כמגולה תמיד לגבי חבירו גם כן, וגם אם זה כדוחק קצת לפרש כן כוונת המג"א ז"ל מוטב שנסבול קצת דוחק במכוון הלשון של מאור עיני עם בני ישראל המג"א ז"ל, שהיה קצרן גדול ולא יאונה אליו שום מכשול כיון שאפשר לפרש המכוון כן וכשבקיה לקרא [פסחים נט, ב] דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה מלפרש כוונתו בדרך מה שההלכה איננה כן או בדרך של אפושי פלוגתא, וכבר קיימא לן גבי עדים שמוטב לפרש כוונתם או כוונת השטר בדרך רחוקה ודחוקה הרבה משיהיו דברי העדים סותרים זה את זה, וכל שכן לפי קדושת תורתו הק' של מאור עינינו המג"א ז"ל שבודאי היה נזהר מאפושי פלוגתא בכל האפשר. וכמו שיש על זה אזהרה בשם האר"י ז"ל שלא לומר מדרשים חלוקים ושלא לאפושי פלוגתא בכל האפשר, כן הוא דרך הטוב ונכון.
ובברכי יוסף שם (סי' פא ס"א) כתב משם מהרש"ל, אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק שהוא מטפח באשפה. והרב מגן אברהם (ס"ק א) כתב שאינו מקנח וכו'. ועמ"ש פנים מאירות ח"ב סימן קס"ה באורך. ובמשנ"ב (סק"ג) הביא דברי המג"א בשם מהרש"ל בקצת שינוי "דאין נכון לקרות ק"ש נגד תינוקות דסתמן מטפחין באשפה מקום צואה ובגדיהן ומנעליהן מטונפין".
וכ"כ בשו"ע הרב (סימן פא ס"ב), וכל זה מן הדין, אבל טוב וישר לקרות ולהתפלל במקום שהוא נקי לגמרי אפילו מצואת תינוק בן יומו (אם אפשר בקל אף על פי שאין איסור בדבר).
ובפסקי תשובות הוסיף בזה הערה חשובה הנוגעת לנ"ד, שבדורות האחרונים שתעשיית הדייסות משוכללים ונוחים לאכילה לתינוקות, יש לאסור מגיל שלש חדשים ואילך, ואף על פי שהקטן יונק או אוכל תחליפי מזון שאין בהם דגן כלל. ובהערה הביא משם ספר בית ברוך על החיי אדם (כלל ג' סקס"ג) ושו"ת אור לציון ח"ב (פמ"ה אות י"ח) שכתבו מגיל ב' חדשים, ובלקט הקמח החדש (סק"ז) בשם תפילה למשה שתינוק שאינו יונק כלל ואוכל דייסות דגן יש להחמיר מגיל ארבע שבועות שמא כבר מסוגל לאכול כשיעור כזית בכדא"פ של גדול. עכת"ד.
אתה הראת לדעת כי הגם שפשטות דברי מרן בתינוק קטן שאינו אוכל פת א"צ להרחיק מצואתו, אך כל זה רק כשאין ריחו נודף, ולדעת המג"א יש לאסור מדינא היכא שיש לחוש שאינו מקנח כהוגן, ורוב הפוסקים כתבו לאסור בזה מדרך הטוב והישר, ויש שכתבו דהאידנא כבר בתינוק קטן ביותר צריך להרחיק מצואתו כצואת גדול, ולכן בודאי לא טוב עשה האיש ההוא להניח התינוק עליו ולהתפלל כך.
למסקנא דדינא, בודאי שאין ראוי להתפלל ולשאת כפים בשעה שיש תינוק קשור על אביו, הן מצד שגורם לעם להסיח דעתם בשעת הברכה ולהסתכל על המחזה, והן מצד שהאב עצמו דעתו בל עמו ואינו מכוין בברכת הכהנים, וכן מצד צואת הקטן שאפשר שאסור להתפלל ולומר דברים שבקדושה מחמתה. והנלע"ד כתבתי.
ב"ה. אור ליום שלישי שנכפל בו פעמיים כי טוב כד מנ"א התשפ"א.
לכבוד מעלת ידידי הכהן הגדול מאחיו, מזכה הרבים באופן נדיר, כמוהר"ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
נשאלתי מעם כת"ר אודות ההסרטה אשר הופצה בימים אלו, אשר בה תחזה כהן עומד ונושא את כפיו, ועל כרסו קשור תינוק קטן, וכל העם המה ראו כן תמהו על מעשהו זה, וצילמו לאותו כהן והפיצו ההסרטה בכל המקומות.
והנה לענ"ד במעשה זה יש לעורר על כמה נקודות חשובות, שכדאי לפרסמן לתועלת הענין, והנני מעלה כאן בקצרה ממש הדברים, ביודעי ומכירי לכת"ר שיוכל לפרסם הדברים במקומות הנכונים למנוע מכשול להבא.
א. גורם שיסתכלו בו
כתב הרמב"ם פי"ד מהל' תפילה ה"ז): כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי ה שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם. וכן פסק מרן בשו"ע (סי' קכח סעיף כג): בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם. הגה וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית, ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם (ב"י). ע"כ.
וכתב הב"י, דמקור הדברים בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ח, דף לב: ), במתני' כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו, רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. וקאמר בגמ', תני ובפניו. והא תני אם היה דש בעירו מותר. רבי נפתלי הוות אצבעתיה עקומה אתא שאיל לרבי מנא, א"ל מכיון שאתה דש בעירך מותר. רב חונא הוה מעבר זלדקן. והא תני אם היה דש בעירו מותר? א"ר מונא רגליה הוי סגין שלא יהו אומרים ראינו קטן נושא את כפיו. א"ר יוסה זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעת שהן מברכין את ישראל. א"ר חגיי כלום אמרו אין מסתכלין לא מפני הסיע דעת, משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי.
וסיים הב"י: ונוהגים הכהנים בארץ מצרים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם, ומנהג יפה הוא כדי שלא יוכלו הם להסתכל בעם ולא העם בהם ויבואו לידי היסח דעת.
ועוד פסק מרן בשו"ע שם (סעיף ל): מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות (בוהקניות פי' מין נגע לבן, ורש"י פירש לינטלי"ש בלעז, עקומות, כפופות, עקושות לצדדיהן, והר"ן פי' עקומות שנתעקמה ידו אחורנית, עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו), לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, וה"ה למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים, וכן מי שרירו יורד על זקנו, או שעיניו זולפות דמעה, וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר ל' יום, מקרי דש בעירו, ודוקא בעירו, אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם ל' יום, לא, ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בשלשים יום.
וכן בסעיף לב: היו ידיו צבועות אסטיס ופואה (אסטיס ופואה פי' מיני צבעים), לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם, ואם רוב העיר מלאכתן בכך, ישא את כפיו, וכן אם הוא דש בעירו, ישא את כפיו.
וביאר הב"י, דהרמב"ם (פט"ו ה"ב) כתב, מי שיש לו מום בפניו או בידיו או ברגליו לא ישא את כפיו. ומקורו בגמ' (מגילה כד: ), תנא מומין שאמרו - בפניו ידיו ורגליו. ופירש רש"י רגליו מפני שהנושא את כפיו חולץ מנעליו ואם יש מום ברגליו יסתכלו בו. אבל בנוסחת הרי"ף ובפסקי הרא"ש ליתה להאי ברייתא, ואפשר שלא היתה אצלם בנוסחת הגמרא, וזה גרם לרבינו הטור להקשות על הרמב"ם דבגמרא לא קאמר אלא "בידיו", וטעמא מפני שהוא נושא אותם ועל ידי כן העם מסתכלין בהם ומסיחין דעתם, אבל בפניו לית לן בה וכל שכן ברגליו, וכ' הב"י, ואין זה כלום דהא אם יהיו מומין בפניו ג"כ יסתכלו בהם ויסיחו דעתם וכו', וכן יש ללמוד משם למומין שברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים שכל שיש בהם מומים העם מסתכלין בהם ומסיחין דעתם. ע"כ.
וכ' עוד בשו"ע שם (סעיף לא): אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין, ישא את כפיו. הגה, ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית, אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידיו.
ותמה הט"ז (ס"ק כח), שהרי הקהל מכסים פניהם בטלית, ואמאי הצריך מור"ם שיהיו ידי הכהנים מכוסות? אמנם עי' בפמ"ג שכתב שכיון שיודעים שיש לכהן מום יסתכלו בו. וכ"כ בכה"ח (אות קעב) משם המאמ"ר. וכ"כ עוד הכה"ח (אות קפו). וכ"כ המשנ"ב (ס"ק קטו), והוסיף שיש בחורים שאין להם טלית.
ב. מסיח את דעת האב
בב"י הנ"ל (סי' קכח סכ"ג) כתב על דברי הירושלמי "ומשם יש ללמוד שגם הכהנים לא יסתכלו בעם כדי שלא יסיחו את דעתם וכל שכן הוא", וכ"ה בכס"מ. ולפ"ז בודאי שהתינוק הנישא על אביו גורם לו להיסח הדעת, וכמ"ש בשו"ע (סי' צב ס"ג), צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו. וכ' עוד (ריש סימן צו), כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו, מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו.
וכתב ג"ע הרב חיד"א בברכי יוסף (רס"י צו), "הוא הדין שאסור להושיב תינוק לפניו בשעת התפילה, ומ"ש התוס' פ"ק דחגיגה (ג. ד"ה כדי) להביא קטנים בבית הכנסת, היינו שלא בשעת התפילה, ואם הם בשעת התפלה מוציאין אותם לחוץ. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' סא". והובא במשנ"ב (סק"ד).
ועי' בפסקי תשובות (סימן צו ס"א), שכתב משם הפמ"ג הטעם שלא יאחז בידו כל הנזכר בשו"ע הנ"ל, שאין דרך ארץ לעמוד בפני אנשים גדולים וחפצים בידו, וכל שכן לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא, ולכן אפילו התלויים בצוארו או על כתיפו יש לו לסלקם מעליו, שאין נאה לעמוד כן בפני גדולים וחשובים, ועל כן צריך אדם להסיר מעל כתיפו וצווארו כל תיק ושקית ומצלמה וכדומה בשעה שעומד להתפלל שמונה עשרה.
והוסיף הערה חשובה שכדאי ליתן אליה את הדעת, שמכאן נלמד עד כמה חמור להחזיק בבגדיו טלפון בשעת התפילה העלול לצלצל בקול ולהטריד גם את שאר המתפללים שגרע טפי מכל שאר ההלכות שכתוב בגמרא ושו"ע על הזהירות שלא להפריע לכוונת המתפללים (וכגון איסור הליכה בתוך ד' אמות של המתפלל, וכיוצב"ז), וגם עושה בכך שחוק והיתול מקדושת ביהמ"ד, ואפילו עשאו על מצב של 'רוטט' שרק הוא מרגיש בדבר, אם עלול לקבל שיחה תוך כדי תפלתו הרי זה בכלל ההלכה הנלמדת הכא שאסור להחזיק אצלו שום דבר שעלול לבטל כוונתו, וכאמור במשנ"ב (סק"א) שגם בק"ש ופסוקי דזמרה ובשאר חלקי התפלה אסור הדבר.
וסיים, שכבר כתב החיד"א (במחזיק ברכה סק"א) בשם מהר"א גאלנטי שהיו דורשי רשומות אומרים שאם כי בדיעבד המחזיק חפצים אצלו העלולים להטריד כוונת התפילה אינו חוזר ומתפלל, מכל מקום אין תפלתו נשמעת. עכ"ד הפסק"ת ודפח"ח.
ועיין למרן מלכא זיע"א ביבי"א ח"י (יו"ד סימן כב) שכ' לדון בהא שהיו מביאים טף לביהמ"ק באיזה גיל איירי, ולשם מה הביאום, עי"ש דבריו כי נעמו, ובתוך דבריו הביא מ"ש המנחת חינוך שכל שנולד וכלו לו חדשיו, חייב במצות הקהל. ולכאורה אין הדעת מקבלת שקטנים כאלה שהם יונקי שדים, יחוייבו להביאם למעמד הקהל. ובאמת שכבר תמה בזה הגאון האדר"ת ב"זכר למקדש", שאיך יתכן להביא רבבות תינוקות מכל מקומות פזוריהם לעזרה, והם בוכים והומים, הם והאומנות שלהם, ומי ישמור אותם מנקיותם במקום המקדש ובמעמד הקדוש והנפלא הזה. וצ"ע. ואוקי באתרין.
ג. יתכן שהתינוק אינו נקי
כתב מרן בשו"ע (סימן פא ס"א), קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס, מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו.
ולכאו' בנ"ד דאיירי בתינוק קטן ביותר עד גיל ו' חדשים לכל היותר כמדומה שזהו הגיל שאפשר לשאתו קשור כך, אין לחוש לצואתו כיון שאינו יכול לאכול כזית דגן.
אך הנה המג"א שם כתב, ובי"ד סי' רס"ה ס"ח משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע"ש. כתב הש"ל [י"ג מהרש"ל כדלהלן], אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק, דסתם תינוק מטפח באשפה. עכ"ל. ונ"ל מטעם אחר שאינן מקנחי' עצמם וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור כמ"ש סי' ע"ו ס"ד. ע"כ. ועי"ש במפרשי המג"א שתמהו דכל זה הוא רק לגבי אותו אדם עצמו שהצואה במקומו, אך לא לגבי אחרים, ועי' במחה"ש מ"ש ליישב.
ובאשל אברהם מבוטשאטש כתב ליישב דברי המג"א בדרך אולי, שכוונתו מצד שברוב פעמים אין בשר התינוקות מכוסה היטב מכל צד כי הם הולכים בלי מכנסיים ובלי חגורה וכתנות שלהם קרועים לפניהם, ולפעמים הוא מלא קרעים מכל צד, ועל כל פנים אין הצואה מכוסה היטב ולפעמים גם הריח נרגש. ומ"ש המג"א ז"ל אפילו מכוסה, אין כוונתו מכוסה בבגדים היטב, רק כוונתו מכוסה בפנים וכשעומד איננה נראית וכשיושב נראית שכן כתב לעיל בשו"ע [סימן עו סעיף ה] ובפוסקים לשון זה, ובזה הוא שאין לחלק בין דידיה לשל חבירו, שכיון שאם יושב היא מגולה היא נדונית כמגולה תמיד לגבי חבירו גם כן, וגם אם זה כדוחק קצת לפרש כן כוונת המג"א ז"ל מוטב שנסבול קצת דוחק במכוון הלשון של מאור עיני עם בני ישראל המג"א ז"ל, שהיה קצרן גדול ולא יאונה אליו שום מכשול כיון שאפשר לפרש המכוון כן וכשבקיה לקרא [פסחים נט, ב] דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה מלפרש כוונתו בדרך מה שההלכה איננה כן או בדרך של אפושי פלוגתא, וכבר קיימא לן גבי עדים שמוטב לפרש כוונתם או כוונת השטר בדרך רחוקה ודחוקה הרבה משיהיו דברי העדים סותרים זה את זה, וכל שכן לפי קדושת תורתו הק' של מאור עינינו המג"א ז"ל שבודאי היה נזהר מאפושי פלוגתא בכל האפשר. וכמו שיש על זה אזהרה בשם האר"י ז"ל שלא לומר מדרשים חלוקים ושלא לאפושי פלוגתא בכל האפשר, כן הוא דרך הטוב ונכון.
ובברכי יוסף שם (סי' פא ס"א) כתב משם מהרש"ל, אין נכון לקרות ק"ש אצל תינוק שהוא מטפח באשפה. והרב מגן אברהם (ס"ק א) כתב שאינו מקנח וכו'. ועמ"ש פנים מאירות ח"ב סימן קס"ה באורך. ובמשנ"ב (סק"ג) הביא דברי המג"א בשם מהרש"ל בקצת שינוי "דאין נכון לקרות ק"ש נגד תינוקות דסתמן מטפחין באשפה מקום צואה ובגדיהן ומנעליהן מטונפין".
וכ"כ בשו"ע הרב (סימן פא ס"ב), וכל זה מן הדין, אבל טוב וישר לקרות ולהתפלל במקום שהוא נקי לגמרי אפילו מצואת תינוק בן יומו (אם אפשר בקל אף על פי שאין איסור בדבר).
ובפסקי תשובות הוסיף בזה הערה חשובה הנוגעת לנ"ד, שבדורות האחרונים שתעשיית הדייסות משוכללים ונוחים לאכילה לתינוקות, יש לאסור מגיל שלש חדשים ואילך, ואף על פי שהקטן יונק או אוכל תחליפי מזון שאין בהם דגן כלל. ובהערה הביא משם ספר בית ברוך על החיי אדם (כלל ג' סקס"ג) ושו"ת אור לציון ח"ב (פמ"ה אות י"ח) שכתבו מגיל ב' חדשים, ובלקט הקמח החדש (סק"ז) בשם תפילה למשה שתינוק שאינו יונק כלל ואוכל דייסות דגן יש להחמיר מגיל ארבע שבועות שמא כבר מסוגל לאכול כשיעור כזית בכדא"פ של גדול. עכת"ד.
אתה הראת לדעת כי הגם שפשטות דברי מרן בתינוק קטן שאינו אוכל פת א"צ להרחיק מצואתו, אך כל זה רק כשאין ריחו נודף, ולדעת המג"א יש לאסור מדינא היכא שיש לחוש שאינו מקנח כהוגן, ורוב הפוסקים כתבו לאסור בזה מדרך הטוב והישר, ויש שכתבו דהאידנא כבר בתינוק קטן ביותר צריך להרחיק מצואתו כצואת גדול, ולכן בודאי לא טוב עשה האיש ההוא להניח התינוק עליו ולהתפלל כך.
למסקנא דדינא, בודאי שאין ראוי להתפלל ולשאת כפים בשעה שיש תינוק קשור על אביו, הן מצד שגורם לעם להסיח דעתם בשעת הברכה ולהסתכל על המחזה, והן מצד שהאב עצמו דעתו בל עמו ואינו מכוין בברכת הכהנים, וכן מצד צואת הקטן שאפשר שאסור להתפלל ולומר דברים שבקדושה מחמתה. והנלע"ד כתבתי.
