האם מותר לשקול בשבת וביו"ט שקילה של מצוה

[דעת תורה]

בשו"ת יחוה דעת חלק א סימן טז כתב בזה"ל
ולענין אם מותר לשקול כזית של מצה ושל מרור בליל פסח, הן אמת שמבואר בשלחן ערוך /א"ח/ (סי' ת"ק סעיף ב'), שאסור לשקול בשר אפילו בביתו כדי לדעת כמה יבשל, ואפילו לשקול מנה אחת של בשר כנגד מנה אחרת אסור. וכתב המגן אברהם (שם /א"ח סי' ת"ק/ סק"ד) שאפילו כשאינו מדקדק במשקל, אלא פוחת מעט או מוסיף מעט אסור. וכן פסקו האחרונים. אולם נראה שבנידון שלנו ששוקל לצורך מצוה, כדי שלא יטעה באומדן דעת, ויאכל פחות מכשיעור, יש להתיר. וכמו ששנינו (בשבת קנ"ז): ומדבריהם למדנו שפוקקים ומודדים בשבת. (מדידה של מצוה הרמב"ם בפירושו שם). וע"ע =ועוד עיין= בתוספות (שבת קכו ע"ב) בד"ה ומדבריהם למדנו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סי' ש"ו סעיף ז'), שמותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד המקוה אם יש בו ארבעים סאה וכשר לטבילה. וכיוצא בזה כתב בספר החינוך (מצוה שי"ג), לענין חולה שמאכילים אותו ביום הכפורים פחות פחות מכשיעור, וישהה בין אכילה לחבירתה כשיעור אכילת פרס, ומותר לשקול ולמדוד לשער דברים אלה ביום הכפורים בעת הצורך, שמוטב שנחוש שלא יבוא לאכול שיעור, ולא לחוש לאיסור משקל שהוא מדרבנן. (והובא להלכה בערך השלחן סי' תרי"ז). והוא הדין לנידון שלנו. ומצאתי בספר פתח הדביר ח"ג (סי' ש"ו ס"ק טו) שחקר בזה, אם מותר לשקול כזית מצה שהוא שיעור תשעה דרהם, בליל פסח, והעלה להתיר מטעם שהוא משקל של מצוה. ושוב נודע לו שזכה לכוין לדברי הרה"ג החסיד הפרד"ס (מחבר הספר אות היא לעולם), שישב על מדוכה זו, והעלה ג"כ להתיר, וכן היה עושה מעשה בכל לילי פסחים לשקול הכזית של מצה במאזנים, אלא שבמקום אבן המשקל שהוא הדרהם, היה מניח דבר מאכל כאגוזים ושקדים שנשקלו מערב יום טוב, וידע שמשקלם תשעה דרהם. ושש ושמח לקראתו כעל כל הון ע"כ. וכן כתב בפתח הדביר ח"א (דף קצ"ו סע"ב), שכן נהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין לשקול כזית של מצה בליל פסח, ושההיתר ברור משום מדידה של מצוה ע"ש. (וראה בכף החיים בסי' ש"ו ס"ק ס"ג, ובסימן תרי"ח ס"ק מ'). ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, שאין שוקלים על ידי נתינת אבן המשקל, אלא ע"י מחוג, יש להקל ג"כ, אף על פי שאי אפשר לשנות, הואיל ועכ"פ הוא משקל של מצוה. (ובפרט שיש פוסקים שמקילים בדין השוקל בביתו לדעת כמה יבשל. וכן פסק הט"ז סי' ת"ק סק"א. וע' בכף החיים שם ס"ק ח"י) ע"כ.

אולם הדברים צ"ע, דהא בסי' תק"ו פסק הב"י כדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם לאסור למדוד קמח לחלה [וכ"פ בשו"ע בסי' תנ"ו בשם י"א, ועי"ש בשו"ג שכן עיקר עפ"י הב"י הנ"ל] אלא יקח באומד ואם יש לו ספק יקח יותר עד אשר יצא הספק מלבו – עי"ש בגר"ז ובערוה"ש.
ומה שמבואר במשנה בסוף שבת שמותר למדוד מדידה של מצוה - שם מיירי שהמצב נתון וא"א לשנותו, וכמו במקרה שם שצריכים לדעת האם יש פותח טפח או אם יש שיעור מקוה שאין פה מעשה שיכול לעשות באומד הדעת אלא צריך לדעת האם זה טהור או טמא וכדומה בזה התירו לצורך מצוה, אבל במקרה שיכול להוסיף עד שיצא הספק מלבו אסרו למדוד מדידה של מצוה.
ונראה שזו כונת החינוך הנ"ל שכתב 'לעת הצורך', דמיירי באדם שאם יאכל יותר אולי יעבור על איסור, ואם יאכל פחות אולי יסתכן, ובמקרה כזה מותר לשקול, אבל אם יכול בשופי להחמיר ולאכול או לשתות לשיעורים פחות עד אשר יצא הספק מלבו אה"נ שיעשה כן ואין זה נקרא 'לעת הצורך' ולא ישקול.
וה"ה באכילת מצה מי שלא יכול לאכול הרבה ויש חשש שיאכל פחות אה"נ יכול לשקול, אבל אין זה הוראה כללית, דאדרבה מדברי הב"י והאחרונים הנ"ל לענין חלה נראה שלרוב האנשים שיכולים להחמיר לאכול מעט יותר אין היתר לשקול.

 

[איש תם]

איך ידע מהו מעט יותר, ושאינו עדיין פחות?

 

[דעת תורה]

פרט כונתך, אתה שואל על מצה או על יום הכיפורים?

 

[איש תם]

"מסביר" על מצה.

 

[דעת תורה]

איך ידע לגבי הפרשת חלה אם יש לו מעט או יותר?
הבאתי בשם האחרונים שירבה עד שיצא הספק מליבו.
הוא הדין במצה יאכל עד שיצא הספק מליבו.

 

[איש תם]

יכול להגיע לאכילה גסה.

 

[דעת תורה]

הגזמת.
כל אדם יודע 'פחות או יותר' כמה זה כזית. אף אדם לא יאכל 100 גרם ועדיין יסתפק אולי לא הגעתי לכזית.
מקסימום יאכל 40 גרם במקום 30. עדיין זה לא אכילה גסה.
בכזית האחרון, אם לא יודע יכול לסמוך על השיעור הקטן כיון שהוא מדרבנן.
או מקסימום יאכל עד שיגיע לגבול של אכילה גסה, ואז אם אכל כבר את השיעור שפיר דמי, ואם לא - בכל מקרה אינו יכול לאכול עוד ופטור.

אם מדובר בחולה צליאק למשל או מי שעשה קיצור קיבה ומותר לו לאכול רק כמה גרמים בודדים ולא יותר, 'ולא שקל מערב פסח' - אה"נ יכול לשקול כיון שזה דומה למקרה של החינוך הנ"ל.
אולם כל זה 'בדיעבד' שכבר הגיעה למצב זה, אבל אין זה היתר 'לכתחלה' לשקול בשבת ויו"ט אף לדבר מצוה, וגם זה רק במקרה חריג כנ"ל.
כמו כן תמיד אפשר לשקול מצה 'אחת' ואז יודעים את הכיוון כמה זה [שליש מצה שלימה או חצי וכדומה] ואז לשאר המסובים אפשר בהחלט לתת 'בערך' לפי המצה הראשונה.
הכלל הוא ששקילה לצורך מצוה היא בגדר 'דחויה' ולא בגדר 'הותרה'.

 

[הלוי]

אולם הדברים צ"ע, דהא בסי' תק"ו פסק הב"י כדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם לאסור למדוד קמח לחלה [וכ"פ בשו"ע בסי' תנ"ו בשם י"א, ועי"ש בשו"ג שכן עיקר עפ"י הב"י הנ"ל] אלא יקח באומד ואם יש לו ספק יקח יותר עד אשר יצא הספק מלבו – עי"ש בגר"ז ובערוה"ש.
ומה שמבואר במשנה בסוף שבת שמותר למדוד מדידה של מצוה - שם מיירי שהמצב נתון וא"א לשנותו, וכמו במקרה שם שצריכים לדעת האם יש פותח טפח או אם יש שיעור מקוה שאין פה מעשה שיכול לעשות באומד הדעת אלא צריך לדעת האם זה טהור או טמא וכדומה בזה התירו לצורך מצוה, אבל במקרה שיכול להוסיף עד שיצא הספק מלבו אסרו למדוד מדידה של מצוה.
ונראה שזו כונת החינוך הנ"ל שכתב 'לעת הצורך', דמיירי באדם שאם יאכל יותר אולי יעבור על איסור, ואם יאכל פחות אולי יסתכן, ובמקרה כזה מותר לשקול, אבל אם יכול בשופי להחמיר ולאכול או לשתות לשיעורים פחות עד אשר יצא הספק מלבו אה"נ שיעשה כן ואין זה נקרא 'לעת הצורך' ולא ישקול.
וה"ה באכילת מצה מי שלא יכול לאכול הרבה ויש חשש שיאכל פחות אה"נ יכול לשקול, אבל אין זה הוראה כללית, דאדרבה מדברי הב"י והאחרונים הנ"ל לענין חלה נראה שלרוב האנשים שיכולים להחמיר לאכול מעט יותר אין היתר לשקול.

יישר כח גם אני הקטן כתבתי כן לפני כמה שנים.

בס''ד אייר תשע''ה

בדין שקילת כזית מצה ביו''ט שיש לאסור​

א. בשו''ת יחוה דעת ח''א [סי' טז] כתב שמותר לשקול את המצות של אכילת הכזית בליל הסדר ע''פ מש''כ בשו''ע סימן שו [ס''ז] שמותר למדוד מדידה של מצוה כגון מקוה או לרפואה. וכ''כ בפתח הדביר [שם] עפ''ז שמותר לשקול את המצות של ליל הסדר. עכת''ד.

ולכאורה יש להקשות שהרי בגמ' ביצה [כט.] איתא א''ר ירמיה בר אבא אמר רב מודדת אשה קמח ביו''ט ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה, ושמואל אמר אסור. וכתב הב''י [סי' תקו] וכיון שהרי''ף [טז.] והרמב''ם [הל' יו''ט פ''ד הכ''ב] פסקו כשמואל דאסר ממילא משמע דאפילו בפסח אסור למדוד לדידהו והכי נקטינן. וכ''פ בשו''ע [תקו ס''א] וז''ל: אין מודדין קמח ביו''ט כדי ללוש אלא יקח באומד הדעת. עכ''ל. וכ''כ בסימן תנו שאין להתיר מדידת הקמח בפסח כדעת הרי''ף והרמב''ם. ובשו''ע [סעיף ג] כתב: אע''פ שאין מודדין קמח ביו''ט ללוש, ביו''ט של פסח שאין לשין עיסה גדולה מעישרון מותר למדוד, ויש אוסרים, אלא יקח באומד הדעת ולא ירבה על עישרון [והכי נהוג]. עכ''ל.

והנה אע''פ שכתב בסתם להקל והיא דעת הר''ן שכתב בדעת הרי''ף דבפסח שרי דלא גרע מתבלין לנחתום, מ''מ נראה שכאן העיקר כדעת הי''א משום שכך הבין הרא''ש בדעת הרי''ף והרמב''ם וכתב הב''י שי''ל שגם הרא''ש ס''ל כדעתם, וכ''כ העיטור, וכ''כ במפורש גבי פסח התוס' ורבינו ירוחם והגהות מיימוניות והטור. נמצא א''כ שרוב הפוסקים ס''ל לאסור כשמואל. ועיין לרב חיד''א בשו''ת יוסף אומץ [סי' סט] שכתב וז''ל: אם בשו''ע הוא הפך הב''י על הרוב שהוא עיקר הש''ע. עכ''ל. ומדכתב "על הרוב" משמע שיש פעמים שההלכה היא כמו שכתב בב''י, דהכא אין סברא לומר שכשכתב את השו''ע חזר בו כיון שלא יתכן שיפסוק נגד הרי''ף והרמב''ם ורוב הפוסקים. וע''ע בספר שלחן גבוה [סי' תקו].

ב. ולכאורה קשה דהא הפרשת חלה הוי מצוה ומדוע אסרו? וראיתי בשו''ע הגר''ז [סי' תקו ס''א] שכתב וז''ל: אסור למדוד ביו''ט מפני שהוא עובדין דחול ונראה כמוכר ואפילו לעצמו [שאינו מוכר כלום] אסור למדוד ואפילו מתכוין למצוה כגון שמודד קמח לעיסתו כדי לידע שיעור חלה לא ימדוד אלא יקח באומד הדעת שהרי היה אפשר למדוד מערב יו''ט. עכ''ל.

ועיין בערוך השלחן [סי' תנו ס''ה] שכתב וז''ל: אע''פ שאסור למדוד ביו''ט קמח ללישה מ''מ אם אופה ביו''ט של פסח מותר למדוד כדי שלא יאפה יותר משיעור חלה דזהו מדידה דמצוה, ויש אוסרים דאין המדידה מעכבת דאם יחסר מעט או יוסיף מעט אין עיכוב בדבר ויקח כפי אומד הדעת והכי נהוג. עכ''ל. עוד כתב [סי' תקו ס''א] אין מודדין קמח ביו''ט... ואי משום שתדע אם יש בזה שיעור חלה הלא תוכל ליקח באומד הדעת.... ולמה לנו להתיר מדידה שזהו עובדא דחול מה שאין שום תועלת בזה לשמחת יו''ט. עכ''ל.

ולפי דבריהם יוצא שבנדו''ד מכיון שהיה אפשר למדוד את שיעור הכזית מלפני החג א''כ אין היתר למדוד ביו''ט אלא יקח באומד הדעת מעט יותר עד שיצא הספק מליבו. ובפרט ששיעור הכזית משערים לפי דעתו של רואה [כדאיתא במשנה כלים פי''ז מ''ו-ח] ולא במדידה. וכן הוא בתשובות הגאונים [הרכבי סי' רסח] וז''ל: וששאלת כמה שיעור גרוגרת הגסה וגרוגרת בינונית וכן זית גדול וזית קטן וזית בינוני, הרי אילו שיעורין ואיך יהי שיעור לשיעור. וא''ת במשקל, לא פירשו רבותינו משקל ולא דקדק הקב''ה עמנו במשקל, וכל אחד ואחד בעשותו "לפי דעתו" הרי יצא ידי חובתו. ואין צריך ללמוד שיעור מאחר דתנן ר' יהודה אומר... אלא "הכל לפי דעתו של רואה". ע''כ.

ולפ''ז צריך לומר דמה שאמרו בסוף מסכת שבת שמותר למדוד מקוה ופותח טפח כדי לדעת אם יש טומאה [משום דהוי מדידה של מצוה] היינו משום שהמצב הנתון אינו ניתן לשינוי ובעינן לידע אם יש שיעור או אין שיעור, משא''כ בקמח שאפשר להוסיף שיהיה יותר משיעור חלה או להפחית, וא''כ אין הכרח להזדקק למדידה אע''פ שהיא מצוה ולהכי אסרו משום עובדין דחול[1].

ג. ועיין בפתח הדביר [סי' שו] שכתב להתיר מדידת המצה ביו''ט וז''ל: ונראה דנדו''ד דמי ממש לדין האשה שהותר לה למדוד קמח לעיסתה לצורך חלה אי לאו משום דהאידנא אין שיעור לחלה אחד מכ''ד כמבואר בסימן תק''ו עיין להרב הלבוש שם, והיינו טעמא שאם לא תמדוד תהא סבורה שאין בקמח שיעור חלה ולא תפריש אבל ע''י מדידה תפריש אחד מכ''ד. והכא נמי אם לא ישקול יטעה בכמות המצה בחסר יתר, וטפי איכא למיחש שיסבור שיש כזית ולפי האמת אין בו ולא קיים המצוה דאורייתא... ויש לדחות שבות דדבריהם דמשקל דאינו אלא גזירה אטו מקח וממכר ושמא יכתוב, דכולי האי לא מחמרינן נגד ספק קיום מצות עשה דאורייתא היכא דא''א בלאו הכי דשמא יפחות מכזית והוי מעוות לא יוכל לתקון ח''ו. עכ''ל ויש להקשות ע''ד דהא כבר כתבנו לעיל שבשיעור כזית אזלינן בתר דעתו של רואה, וכל ששיער בראייתו שיש כזית סגי בהכי ויוצא יד''ח. ובשו''ת קול אליהו [טופיק] העיר על הראיה מסימן תקו דהא התם פסק השו''ע כדעת האוסרים וא''כ משם ראיה לאסור.

וע''ע בהערות קרית ספר על פתח הדביר [הערה יב] שכתבו להביא ראיה לדבריו מספר החינוך [מצוה שיג] שכתב וז''ל: ומותר לשקול ולשער דברים אלה ביוה''כ לעת הצורך, מוטב נחוש ונרחיק שלא לאכול שיעור ולא נחוש לאיסור המשקל שהוא מדרבנן. עכ''ל. והעירו שבחזו''ע [ימים נוראים עמ' רצז] כשהעתיק דברי החינוך כתב שאין זה משקל לצורך מסחר שאסרו חכמים אלא לצורך מצוה כדי שלא יבא לאכול כשיעור איסור כרת עכ''ד. וכתבו להעיר דמפשטות לשון החינוך משמע שכל שקילה לצורך מצוה הויא בכלל האיסור ורק משום "מוטב" שרינן לה, ולא מטעם דהוי שקילה של מצוה. ע''כ. נמצאנו למדים שהחינוך אוסר שקילה של מצוה ורק מטעם חשש איסור אכילת שיעור ביוה''כ כתב להקל. ולפ''ז בנדו''ד שאין חשש איסור אלא מצוות עשה י''ל שגם החינוך יודה שאין להקל.

והנה בליל הסדר תשע''ז הביאו לפנינו כוס זכוכית וטענו שהיא מכילה מאה סמ''ק, אך בכל זאת רצינו למדוד את נפח הכוס כדי להיות בטוחים שאכן כן הוא, וגם כדי לדעת עד כמה יש למלאות את הכוס כדי להגיע לשיעור. ונראה לומר דדמי למדידת מקוה דשרי. אך למדוד יין לשיעור רביעית כדי לשתותו נראה ודאי לאסור דדמי למדידת שיעור חלה דאסיר.

---

[1] כעת הראוני [ניסן תש''פ] מש''כ בזה הרב יצחק טופיק שליט''א בספרו עמודי שש [קונטרס ווי העמודים עמ' תכו בהערה] שהביא לההיא דסי' תנו וסי' תקו והקשה מהא דאמרינן מדידת מצוה שרי. וכתב לתרץ דכאשר המצוה לפניו כגון שצריך לטבול במקוה וכן גבי טומאה שרי, אך לגבי שיעור חלה אין כאן מצוה לפניו שהרי בידו ללוש פחות מכשיעור, משא''כ בשקילת מצה בליל פסח התיר הפתח הדביר משום שמצוה זו מוטלת לפניו, ולא אמרינן שבידו לאכול יותר כמו שלא אמרינן שיוסיף מים למקוה וכן גבי טומאה לא אמרינן שיצאו והטעם הוא משום שמצוה זו מוטלת לפניו. עוד כתב שם בטעמו השני דהוא משום עובדין דחול ולפ''ז צריך שיהיה ניכר שהמדידה לצורך מצוה כדין מדידת מקוה דמי מודד אם לא לצורך מצוה משא''כ בשקילת הקמח דאין היכר שעושה לצורך מצוה, ולפ''ז ה''ה שאסור ג''כ לשקול מצה, וסיים שמ"מ נראה לו כמו החילוק הראשון שכתב ואשר לפ''ז שרי לשקול מצה
אולם לענ''ד יש להעיר על דבריו, דאין כאן הטעם משום שיש כאן מצוה לפניו, שהרי מדידה גבי טומאה אינה מצוה חיובית כמו אכילת כזית מצה אלא רק ברור של זהירות כדי להטמאות ובידו לצאת מן המקום ולא יצטרך למדוד, וכן נראה ממש''כ הרמב''ם [פכ''ד ה''ה] וז''ל: ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה. עכ''ל. ומבואר שאף מדידת בגד מפני קבלת טומאה שרי אע''פ שאינו מצוה, ודכותה י''ל גבי מקוה דאיירי אף הטבילה שאינה חיובית ואעפ''כ שרי. ומש''כ בטעמו השני שבעינן שיהיה ניכר לכאורה יש לדחות ממש''כ הרמב''ם גבי מדידת בגד דשרי והא התם ג''כ אינו ניכר.
אשר על כן צ''ל שכל שמודד מדידה שקשורה לענין הלכתי שרי. ונראה שהטעם בזה הוא משום שאיסור מדידה הוא משום עובדין דחול שאסור מדין ממצוא חפציך, ובמקום מצוה שרי מדין חפצי שמים ולפ''ז כל שמתעסק במדידה הלכתית שרי אע''פ שאין עליו כעת מצוה חיובית ואף שמדידת שיעור חלה הוי מדידת מצוה מ''מ היא שונה ממדידת מקוה ובגד, דהתם ע''י המדידה ידע מה דין המקוה או הבגד, אך במדידת שיעור חלה אינו צריך למדוד כדי לקיים מצות הפרשת חלה שהרי הוא יכול לקחת באומד יותר ולהפריש, אלא כל מה שמודד הוא משום שרוצה שיהיה לו שיעור חלה בצמצום וזה לא הוי מצוה אלא מדידה של חול גרידא. וע''ע בקובץ אבקת רוכל [ניסן תש''פ] במאמרו של הרב שמעון תריכיאן שליט''א שגם כן כתב שאיסור מדידה הוא מדין עובדין דחול ודימה מדידת הכזית למדידת שיעור חלה שאסור ע''ש.