הסגולות המועילות לזיכרון
"ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. יגעתי ומצאתי תאמן. הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא. ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא" (מגילה ו: ).
הדבר הנצרך ביותר בלימוד התורה הוא סייעתא דשמיא כדברי חז"ל, לא כל אחד זוכר את לימודו, יש אדם שככל שיחזור ישכח, יבקש סייעתא דשמיא מהקב"ה שיהא לו זיכרון ולא ישכח.
רבים מתלוננים כי כל מה שהם לומדים היום שוכחים מחר ומבקשים סגולות לזיכרון נוסף על החזרה, ובספרים מובאים כמה סגולות לזיכרון. אחת מהם כתב בספר מדרש תלפיות, בעת אמירת הקידוש של ליל שבת יאריך וינגן בתיבות "זכרון למעשה בראשית". וכן בתפילת שמונה עשרה יכוין היטב בברכת "אתה חונן לאדם דעת" ובברכת "שים שלום טובה וברכה", ראוי שכל אחד יעשה זאת, וגם אם לא יועיל לו לפחות הרויח שכיון בתפילתו... אמנם יש עוד סגולות, אך העיקר ההתמדה והשקידה זו הסגולה אשר 'עלית על כולנה'.
ובסוף מסכת הוריות (יג: ), "תנו רבנן, חמשה דברים משכחים את הלימוד; האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו. ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבים את הלימוד; פת פחמין, וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה. ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל". הרגיל בזיתים, יש אומרים שזהו דוקא בזיתים חיים ולא במבושלים. וכתב רבינו האר"י שאם רוצה לאכול זיתים, יכוין בשם "אל אלהים מצפץ" שזהו בחילוף אתב"ש כשם י'ה'ו'ה, ועולה כמנין זית. כשיתחיל לאכול יחשוב כן ולא ידאג[1].
עשב הפלדור
"הדור הדור ואל תצטרך לפלדור", אם יחזור ויחזור לא יצטרך לעשב הפלדור, שהוא עשב חריף מאוד מסוכן ורעיל, ואם בהמה אכלה ממנו יש באכילת הבהמה סכנה. ולעומת הסכנה יש בו סגולה לזכרון, הוא מייבש את הלחלוחית של המוח ומי שאוכלו שכלו נהיה זך ומבריק וכל מה שלומד זוכר פלא והפלא כמו מגנט, אך יכול להזיקו בקיבה או לגרום לחור במעיו, והרי ניקבו המעיים טריפה, או יכול להשתגע ולצאת מדעתו.
הכרתי תלמיד חכם אחד לפני ששים שנה ועודנו חי בארה"ב, כשהיה בגיל עשרים חשק לבו לחפש את העשב הזה, הלך לבית המרקחת שהיתה כאן בקצה שכונת הבוכרים, ועד היום קיימת שם, וביקש מהרוקח שימציא לו את העשב הזה. היה שם רוקח תלמיד חכם, השיג לו מעט מהעשב, אכל ממנו ונעשה לו מוח מבריק שלא שוכח דבר.
היה לוקח ספרי שאלות ותשובות, ועובר על כל המפתחות, וכך היה זוכר היכן נמצא כל דין, והגאון רבי יוסף ידיד הלוי, אב בית הדין לעדה הבוכרית כאן, היה נחל נובע מקור חכמה מעיין המתגבר, אך לא תמיד זכר באיזה ספר הוא למד, והיה מבקש: תקראו לי את "ספר המפתחות"...
לא עברו חודשים רבים ולאותו חכם נעשה פצע בקיבה עד שהגיע לשערי מוות כמה פעמים. הרופאים דאז לא ידעו לנתח, כולם היו הדיוטות. לא היו אז מטוסים כמו שיש היום, אפילו אוטובוס היינו רואים מהבוקר עד הערב רק שלשה או ארבעה רכבים. היום כולם עשירים, וכספם אינו שוה מאומה, במקום שישקיעו בדולרים קונים מכוניות... ואמרו הרופא שצריך להטיסו לפריז, שם היה בית חולים מפורסם, ניתחו אותו במקום והצילוהו. אך הזיכרון לא נשאר לזמן רב, אני נפגש עמו לפעמים בארצות הברית וזכרונו כמו חכם פשוט, כיון שהזכרון הולך ודועך עד שנעשה כאחד האדם, 'וחליתי והייתי כאחד האדם'. אך מי שחוזר ומשנן, נשאר בקרבו לעולמי עד.
הגאון רבי אליהו לופס זצ"ל שהיה מורה בפורת יוסף, למדתי אצלו שלוש שנים, והוא היה מעט שכחן. כשהיה שואל אותי לפעמים היכן מובאת גמרא פלונית והייתי עונה לו, היה מתפעל איך אתה זוכר כל כך... וסיפר לנו שהחליט לקחת את הפלדור הזה, הלך לרוקח הנזכר וביקש שיתן לו מהפלדור הזה. אמר לו, יסלח לי כבוד הרב שאני שואל, כבודו לומד לשם שמים או כדי שיאמרו עליך שאתה גאון? ענה לו בודאי שאני לומד לשם שמים.
- אם כן מה לך ולעשב זה, דייך במה שברא לך הקב"ה, ה' לא מצריך אותך שתיכנס לסכנה.
- אם כך תן לי פחות מהמדה.
- פחות מהמדה אינו מעלה ולא מוריד, חבל לך לקנותו, והלך לשלום.
רק על ידי השינון בפה יוכל לזכור
על כל אחד לחזור ולשנן את לימודו ורק כך יזכור, אך אם לומד רק פעם אחת לא יוכל לזכור, וכל שכן אם שומע בלבד, הדברים לא ישארו בזכרונו אם לא יחזור עליהם! כשיחזור לביתו יחזור וישנן את הדברים ששמע וכך יוכל לזוכרם. ההתמדה והשקידה הינן ערובה בטוחה שיזכור את לימודו. ועל ידי כך 'משכיל על דבר ימצא טוב'.
וכל זמן שאינו חוזר ודאי שישכח, האדם בשר ודם ומטבעו שוכח. אמנם יש אדם בעל כשרונות שאינו ממהר לשכוח, ויש אדם ששוכח מהר, כמו שאמרו באבות (פ"ה מי"ב): "ארבע מדות בתלמידים, מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע". יש אחד שמבין תכף את הדבר, אך 'כבולעו כך פולטו' ממהר לשכוח, כיון שלא יגע על הדבר ולא עמל עליו טבעי הדבר שימהר לשכוח, יצא שכרו בהפסדו, כששואלים אותו כבר שכח. וכמובן אם יחזור וישנן הוא לא ישכח מהר. יש אנשים שטבעם קשה לחזור מיד, ויש שמיד משננים וחוזרים. וכן אם שומע מפי הרב, אמנם שומע כעונה, אך כל עוד שלא עשה פעולה נפשית בכל אבריו וגידיו, 'ערוכה בכל ושמורה', כשהתורה ערוכה ברמ"ח אבריו של אדם והוא מוציא אותה מן הכוח לפועל ומדבר בה, זכור יזכרנה. הא לאו הכי שוכח, כגון שישב ושמע להנאתו, זו שמיעה בעלמא הוא לא עבד עליה בכל גופו.
ומטעם זה פסק מרן (סימן מז ס"ד), המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך ברכות התורה, כיון שבמחשבה בלבד שאינו מוציא בפיו, אין בזה כל כך את המעלה של לימוד התורה. עיקר מעלת הלימוד היא כשלומד שלא ישכח, וכשלומד רק במחשבה מוכרח שישכח, כדאיתא בעירובין נג סוף ע"ב, "ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה, לא כך כתיב 'ערוכה בכל ושמורה', אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת?! תנא, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו". אם כן סגולה לזכירה היא שיוציא את לימודו מפיו, יגביה את קולו ויטחון התיבות בשיניו.
"אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא! פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי. שנאמר 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא', אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה" (עירובין נד.). רב יהודה בר יחזקאל היה תלמידו של שמואל, "שיננא" היינו תלמיד חריף ופיקח. "פתח פומך וקרי" - פתח את פיך ותקרא, אל תלמד רק בעיון ובמחשבה, ובזה גם כן תאריך ימים!
מסבירים מפני מה קראו "שיננא" - שנון וחריף, שהיא הנותנת, מכיון שאתה שנון עליך לפתוח את פיך ולקרות, שכן על פי דרך הטבע אדם שהוא שנון וחריף בעל תפיסה מהירה, זכרונו חלש. ואדם בעל תפיסה חלשה זוכר יותר, ולכן אומר לו אני פוחד עליך שתשכח מהר, בבקשה פתח את פיך ותקרא, וכך תזכור וגם תאריך ימים.
וכן אמרו עוד שם בגמ': אמר רב אמי, מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך'. אימתי דברי תורה נעימים [- שיש בהם הנאה ללומד אותם]? בזמן שתשמרם בבטנך [- כששואלים אותו יודע לענות תכף, כך וכך למדנו, וכך הקשינו וכך תירצנו]. ואימתי תשמרם בבטנך? בזמן ש'יכונו יחדיו על שפתיך' [- שמוציא את הדברים בפיו]. רבי זירא אמר מהכא, 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב'. אימתי שמחה לאיש? בזמן שמענה בפיו. לשון אחר, אימתי שמחה לאיש במענה פיו? בזמן שדבר בעתו מה טוב. רבי יצחק אמר מהכא, 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'. אימתי קרוב אליך? בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. רבא אמר מהכא, 'תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה'. אימתי תאות לבו נתתה לו? בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה.
כשמוציא את לימודו מן הכוח אל הפועל בפיו ובשפתיו, זו סגולה לאדם שיזכור תלמודו, אם לאו ודאי שישכח. אם יבוא אדם בטענות ויאמר אני שוכח, נאמר לו אתה אשם! אתה עושה דברים שמביאים לידי שכחה! תלמד בקול רם ותזכור. במקום שיבוא ויתאונן שהוא שכחן, יוציא מהכח לפועל את תלמודו, וכן ישנן ויחזור וישנן, "ושננתם" הוא מלשון שינון, וכך יזכור את הדברים.
לכן אדם ששומע את השיעור יחזור עליו וישנן אותו. בזמנו הייתי עושה מבחן בכל ליל שישי, ומשתתפי השיעור היו חוזרים ומשננים. זכורני שהיו הולכים ערב לפני כן לבית הכנסת "שושנים לדוד" יושבים עד חצות ויותר מאוחר, ומתכוננים שמא אשאל כך או כך, 'וכי ישאל איש'... והיו חוזרים היטב, וזה גרם להם שיזכרו את הדברים לטווח ארוך ולא ישכחו אחרי ימים אחדים.
לא יתכן לזכור ללא חזרה!
יש שאחרי לימוד של פעם אחת חושבים לזכור וגם ללמוד את הכל, אך לא כן הוא, אלא 'אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה', ורק לאחר מכן 'ויאמר לאדם' (איוב כח, כז). כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (שמות רבה פ"מ פ"א): "אמרו רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו, בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור לא יאמר הואיל שאני יודע בו יפה, כשאכנס לדרוש אני אומר. א"ר אחא מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואח"כ ויאמר לאדם. וכן 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה', ואח"כ 'לאמר לישראל'. אמרו רבנן ר' יוחנן בן תורתא, פעם אחת בא לפני רבי עקיבא אמר לו עמוד וקרא בתורה! אמר להם, לא עברתי על הפרשה, ושבחוהו חכמים, הוי אז ראה ויספרה".
בלא חזרה לפחות ארבע פעמים לא יוכל לזכור את לימודו, והלא התורה הזהירה מאוד על כך, כמ"ש (דברים ד, ט) 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך', ובגמ' (מנחות צט: ) אמר ריש לקיש, כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו! שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, וכדרבי אבין אמר רבי אילעא. דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא, כל מקום שנאמר "השמר פן ואל" אינו אלא לא תעשה. רבינא אמר "השמר ופן" שני לאוין נינהו. רב נחמן בר יצחק, אמר בשלשה לאוין, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים'. יכול אפילו מחמת אונסו? תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר. רבי דוסתאי ברבי ינאי אמר, יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר 'רק'.
איך יתכן שיוכל לזכור בפעם אחת? בפרט אם הולך לביתו ואינו חוזר איך יזכור? אדרבא, אם יזכור יהיה זה פלא... אלא יחזור וישנן כמה פעמים, וגם כשבא לביתו ישחזר את הדברים עד שיהיו שגורים בפיו.
וכן מצינו שאמר הקב"ה למשה רבינו אפילו בדורו דור דעה, כמ"ש בגמ' (עירובין נד: ): תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר, חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה מפי הגבורה כך, הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה! רבי עקיבא אומר, מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר 'שימה בפיהם'.
נמצא שהזהירו שיהיו הדברים שגורים בפיהם ותכף כשישאלו אותם ידעו לענות. וכך אמרו חכמ' (קידושין ל סוע"א), תנו רבנן 'ושננתם', שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד, שנאמר 'אמור לחכמה אחותי את וגו'', ואומר 'קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך', ואומר 'כחצים ביד גבור כן בני הנעורים', ואומר 'חצי גבור שנונים', ואומר 'חציך שנונים עמים תחתיך יפלו', ואומר 'אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'.
ורק כשיחזור על לימודו יהיה הדבר שנון בפיו, כמו הסכין שאם היא חדה מאוד הינה חותכת כבר בנגיעה קלה, וכמו שמצינו בפסוקים[2] חץ שנון כך היא גם כן סכין שנונה, ואינו מפקפק שמא הדין כך ושמא כך, אלא יזכרנו כאילו עתה למדו.
ואפילו בזמן רבותינו ז"ל שהיו גאוני עולם 'לב מלכים אין חקר', לבם פתוח כאולם, מצינו[3] את רבי שמעון בן לקיש שהיה חוזר ארבעים פעם, ורב אדא בר אהבה היה מסדר את לימודו עשרים וארבע פעמים כנגד תורה נביאים וכתובים ונכנס ללמוד לפני רבא. ואילו כיום לא חוזרים אפילו עשר פעמים, בקושי חוזרים ארבעים בלי אפס, וכבר רוצים להיות גאונים... אם אותם חכמים שהיה לבם פתוח כאולם חזרו כך, כל שכן אנו שבעוונותינו הרבים ירדנו ירידה אחרי ירידה בירידת הדורות, שהרי אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם.
הלא בגמרא (מגילה ז: ) אמר רב אשי לאמימר הלכה פשוטה בשם רבא "סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא שנאמר ימי משתה ושמחה", שמע זאת אמימר וחזר עליה ארבעים פעם ודמי כמאן דמנחא בכיסתיה. היום למי יש סבלנות לחזור ארבעים פעם, חוזרים פעם ושתיים וכבר אין סבלנות, 'בשתיים יעופף'... אם כן איך יזכרו?
על כן כל אחד חייב לחזור ולשנן, ולא יצא ידי חובתו במה ששומע פעם ושתיים, אלא יחזור ויחזור עד שיהיו הדברים שגורים בפיו, וכשישאלוהו יענה כאילו עתה שמע את הדברים. ואם לא יחזור אינו שוה כלום! כעבור שבוע שבועיים ישכח הכל, וכשיהיה זקן בן שבעים שנה יזכור רק את מה שלמד בשבוע האחרון, נמצא שכל חייו היו להבל, 'כי גז חיש ונעופה'. ועל ידי שישנן יזכור לטווח ארוך, לפני עשרים שנה למדתי כך, ולפני שלושים וארבעים שנה למדתי כך.
ואני מבטיח שאם כל אחד יחזור על כל הלכה שישמע לפחות עשר פעמים, רבע מריש לקיש, מובטח לו שיזכור!
הכתיבה מסייעת לזכרון
גם הכותב דברי תורה בעצמו, יוכל לזכור על ידי כך את הדברים, השומע הלכה ואינו כותבה ישכחנה. אך כשכותב, יוכל לעתים לפתוח את המחברת ולראות. ייחד מחברת מיוחדת לעניני ברכות שבת איסור והיתר, ובסופה יסדר לוח המפתחות כדי שיזכור בקיצור, וכך יוכל לפתוח תכף ולזכור. לכן הכתיבה מאוד חשובה ויש בה תועלת, ומברכים עליה ברכות התורה.
הגר"א חולק על מרן וסובר שגם המהרהר בדברי תורה חייב לברך ברכות התורה, שנאמר 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', והגיון היינו בלב. ולשיטתו מיד כשיתעורר ירוץ ליטול ידיו ויברך ברכות השחר וברכות התורה בלי הפסק, בטרם תעלה בדעתו מחשבת תורה.
ומי כהגאון מוילנא שכל מחשבותיו בדברי תורה, ולכן היה פוחד מאוד שמא יהרהר בתורה לפני ברכות התורה. רבי חיים מוולאז'ין מספר, בוקר אחד פקח הגר"א את עיניו לאחר שבלילה נתקשה בקושיא עצומה בסוגיא מסובכת, וכשפקח את עיניו נפל במחשבתו תירוץ נפלא על הקושיא, ותכף הבזיק תירוץ נוסף ועוד תירוץ, וכל אחד יותר נפלא מחבירו, וכך עלו בדעתו שבע תירוצים במשך שניות מועטות. עד שמיהר ליטול ידיו ולברך ברכות התורה רצה לסדרם בשכלו אך הכל נשכח ממנו, וכמה שנצטער לזכרם לא עלה בידו להזכר בשום תירוץ, כאילו הענישו אותו משמיא על שהרהר בדברי תורה שאסור לשיטתו. את אחרים לא יענישו, דסברי כמרן, אך אותו הענישו, 'לכולי עלמא שרי לדידך אסור'[4]... והנה בשעת העמידה לפתע הבריקו בשכלו התירוצים הנ"ל, וכיון שהיה עוסק בעמידה לא רצה להרהר בהם, על אף שנצטער עליהם כל כך והמשיך לכוין בתפלתו. כשגמר היו כל התירוצים מסודרים במחשבתו, משמים השיבו לו את אבידתו. ואמר לו הגר"א לר"ח, מכאן תראה שצריך לברך אפילו על מחשבה...
הדבר הנצרך ביותר בלימוד התורה הוא סייעתא דשמיא כדברי חז"ל, לא כל אחד זוכר את לימודו, יש אדם שככל שיחזור ישכח, יבקש סייעתא דשמיא מהקב"ה שיהא לו זיכרון ולא ישכח.
רבים מתלוננים כי כל מה שהם לומדים היום שוכחים מחר ומבקשים סגולות לזיכרון נוסף על החזרה, ובספרים מובאים כמה סגולות לזיכרון. אחת מהם כתב בספר מדרש תלפיות, בעת אמירת הקידוש של ליל שבת יאריך וינגן בתיבות "זכרון למעשה בראשית". וכן בתפילת שמונה עשרה יכוין היטב בברכת "אתה חונן לאדם דעת" ובברכת "שים שלום טובה וברכה", ראוי שכל אחד יעשה זאת, וגם אם לא יועיל לו לפחות הרויח שכיון בתפילתו... אמנם יש עוד סגולות, אך העיקר ההתמדה והשקידה זו הסגולה אשר 'עלית על כולנה'.
ובסוף מסכת הוריות (יג: ), "תנו רבנן, חמשה דברים משכחים את הלימוד; האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו. ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבים את הלימוד; פת פחמין, וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה. ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל". הרגיל בזיתים, יש אומרים שזהו דוקא בזיתים חיים ולא במבושלים. וכתב רבינו האר"י שאם רוצה לאכול זיתים, יכוין בשם "אל אלהים מצפץ" שזהו בחילוף אתב"ש כשם י'ה'ו'ה, ועולה כמנין זית. כשיתחיל לאכול יחשוב כן ולא ידאג[1].
עשב הפלדור
"הדור הדור ואל תצטרך לפלדור", אם יחזור ויחזור לא יצטרך לעשב הפלדור, שהוא עשב חריף מאוד מסוכן ורעיל, ואם בהמה אכלה ממנו יש באכילת הבהמה סכנה. ולעומת הסכנה יש בו סגולה לזכרון, הוא מייבש את הלחלוחית של המוח ומי שאוכלו שכלו נהיה זך ומבריק וכל מה שלומד זוכר פלא והפלא כמו מגנט, אך יכול להזיקו בקיבה או לגרום לחור במעיו, והרי ניקבו המעיים טריפה, או יכול להשתגע ולצאת מדעתו.
הכרתי תלמיד חכם אחד לפני ששים שנה ועודנו חי בארה"ב, כשהיה בגיל עשרים חשק לבו לחפש את העשב הזה, הלך לבית המרקחת שהיתה כאן בקצה שכונת הבוכרים, ועד היום קיימת שם, וביקש מהרוקח שימציא לו את העשב הזה. היה שם רוקח תלמיד חכם, השיג לו מעט מהעשב, אכל ממנו ונעשה לו מוח מבריק שלא שוכח דבר.
היה לוקח ספרי שאלות ותשובות, ועובר על כל המפתחות, וכך היה זוכר היכן נמצא כל דין, והגאון רבי יוסף ידיד הלוי, אב בית הדין לעדה הבוכרית כאן, היה נחל נובע מקור חכמה מעיין המתגבר, אך לא תמיד זכר באיזה ספר הוא למד, והיה מבקש: תקראו לי את "ספר המפתחות"...
לא עברו חודשים רבים ולאותו חכם נעשה פצע בקיבה עד שהגיע לשערי מוות כמה פעמים. הרופאים דאז לא ידעו לנתח, כולם היו הדיוטות. לא היו אז מטוסים כמו שיש היום, אפילו אוטובוס היינו רואים מהבוקר עד הערב רק שלשה או ארבעה רכבים. היום כולם עשירים, וכספם אינו שוה מאומה, במקום שישקיעו בדולרים קונים מכוניות... ואמרו הרופא שצריך להטיסו לפריז, שם היה בית חולים מפורסם, ניתחו אותו במקום והצילוהו. אך הזיכרון לא נשאר לזמן רב, אני נפגש עמו לפעמים בארצות הברית וזכרונו כמו חכם פשוט, כיון שהזכרון הולך ודועך עד שנעשה כאחד האדם, 'וחליתי והייתי כאחד האדם'. אך מי שחוזר ומשנן, נשאר בקרבו לעולמי עד.
הגאון רבי אליהו לופס זצ"ל שהיה מורה בפורת יוסף, למדתי אצלו שלוש שנים, והוא היה מעט שכחן. כשהיה שואל אותי לפעמים היכן מובאת גמרא פלונית והייתי עונה לו, היה מתפעל איך אתה זוכר כל כך... וסיפר לנו שהחליט לקחת את הפלדור הזה, הלך לרוקח הנזכר וביקש שיתן לו מהפלדור הזה. אמר לו, יסלח לי כבוד הרב שאני שואל, כבודו לומד לשם שמים או כדי שיאמרו עליך שאתה גאון? ענה לו בודאי שאני לומד לשם שמים.
- אם כן מה לך ולעשב זה, דייך במה שברא לך הקב"ה, ה' לא מצריך אותך שתיכנס לסכנה.
- אם כך תן לי פחות מהמדה.
- פחות מהמדה אינו מעלה ולא מוריד, חבל לך לקנותו, והלך לשלום.
רק על ידי השינון בפה יוכל לזכור
על כל אחד לחזור ולשנן את לימודו ורק כך יזכור, אך אם לומד רק פעם אחת לא יוכל לזכור, וכל שכן אם שומע בלבד, הדברים לא ישארו בזכרונו אם לא יחזור עליהם! כשיחזור לביתו יחזור וישנן את הדברים ששמע וכך יוכל לזוכרם. ההתמדה והשקידה הינן ערובה בטוחה שיזכור את לימודו. ועל ידי כך 'משכיל על דבר ימצא טוב'.
וכל זמן שאינו חוזר ודאי שישכח, האדם בשר ודם ומטבעו שוכח. אמנם יש אדם בעל כשרונות שאינו ממהר לשכוח, ויש אדם ששוכח מהר, כמו שאמרו באבות (פ"ה מי"ב): "ארבע מדות בתלמידים, מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע". יש אחד שמבין תכף את הדבר, אך 'כבולעו כך פולטו' ממהר לשכוח, כיון שלא יגע על הדבר ולא עמל עליו טבעי הדבר שימהר לשכוח, יצא שכרו בהפסדו, כששואלים אותו כבר שכח. וכמובן אם יחזור וישנן הוא לא ישכח מהר. יש אנשים שטבעם קשה לחזור מיד, ויש שמיד משננים וחוזרים. וכן אם שומע מפי הרב, אמנם שומע כעונה, אך כל עוד שלא עשה פעולה נפשית בכל אבריו וגידיו, 'ערוכה בכל ושמורה', כשהתורה ערוכה ברמ"ח אבריו של אדם והוא מוציא אותה מן הכוח לפועל ומדבר בה, זכור יזכרנה. הא לאו הכי שוכח, כגון שישב ושמע להנאתו, זו שמיעה בעלמא הוא לא עבד עליה בכל גופו.
ומטעם זה פסק מרן (סימן מז ס"ד), המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך ברכות התורה, כיון שבמחשבה בלבד שאינו מוציא בפיו, אין בזה כל כך את המעלה של לימוד התורה. עיקר מעלת הלימוד היא כשלומד שלא ישכח, וכשלומד רק במחשבה מוכרח שישכח, כדאיתא בעירובין נג סוף ע"ב, "ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה, לא כך כתיב 'ערוכה בכל ושמורה', אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת?! תנא, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו". אם כן סגולה לזכירה היא שיוציא את לימודו מפיו, יגביה את קולו ויטחון התיבות בשיניו.
"אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא! פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי. שנאמר 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא', אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה" (עירובין נד.). רב יהודה בר יחזקאל היה תלמידו של שמואל, "שיננא" היינו תלמיד חריף ופיקח. "פתח פומך וקרי" - פתח את פיך ותקרא, אל תלמד רק בעיון ובמחשבה, ובזה גם כן תאריך ימים!
מסבירים מפני מה קראו "שיננא" - שנון וחריף, שהיא הנותנת, מכיון שאתה שנון עליך לפתוח את פיך ולקרות, שכן על פי דרך הטבע אדם שהוא שנון וחריף בעל תפיסה מהירה, זכרונו חלש. ואדם בעל תפיסה חלשה זוכר יותר, ולכן אומר לו אני פוחד עליך שתשכח מהר, בבקשה פתח את פיך ותקרא, וכך תזכור וגם תאריך ימים.
וכן אמרו עוד שם בגמ': אמר רב אמי, מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך'. אימתי דברי תורה נעימים [- שיש בהם הנאה ללומד אותם]? בזמן שתשמרם בבטנך [- כששואלים אותו יודע לענות תכף, כך וכך למדנו, וכך הקשינו וכך תירצנו]. ואימתי תשמרם בבטנך? בזמן ש'יכונו יחדיו על שפתיך' [- שמוציא את הדברים בפיו]. רבי זירא אמר מהכא, 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב'. אימתי שמחה לאיש? בזמן שמענה בפיו. לשון אחר, אימתי שמחה לאיש במענה פיו? בזמן שדבר בעתו מה טוב. רבי יצחק אמר מהכא, 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'. אימתי קרוב אליך? בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. רבא אמר מהכא, 'תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה'. אימתי תאות לבו נתתה לו? בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה.
כשמוציא את לימודו מן הכוח אל הפועל בפיו ובשפתיו, זו סגולה לאדם שיזכור תלמודו, אם לאו ודאי שישכח. אם יבוא אדם בטענות ויאמר אני שוכח, נאמר לו אתה אשם! אתה עושה דברים שמביאים לידי שכחה! תלמד בקול רם ותזכור. במקום שיבוא ויתאונן שהוא שכחן, יוציא מהכח לפועל את תלמודו, וכן ישנן ויחזור וישנן, "ושננתם" הוא מלשון שינון, וכך יזכור את הדברים.
לכן אדם ששומע את השיעור יחזור עליו וישנן אותו. בזמנו הייתי עושה מבחן בכל ליל שישי, ומשתתפי השיעור היו חוזרים ומשננים. זכורני שהיו הולכים ערב לפני כן לבית הכנסת "שושנים לדוד" יושבים עד חצות ויותר מאוחר, ומתכוננים שמא אשאל כך או כך, 'וכי ישאל איש'... והיו חוזרים היטב, וזה גרם להם שיזכרו את הדברים לטווח ארוך ולא ישכחו אחרי ימים אחדים.
לא יתכן לזכור ללא חזרה!
יש שאחרי לימוד של פעם אחת חושבים לזכור וגם ללמוד את הכל, אך לא כן הוא, אלא 'אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה', ורק לאחר מכן 'ויאמר לאדם' (איוב כח, כז). כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (שמות רבה פ"מ פ"א): "אמרו רבנן צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו, בשעה שהוא מבקש לאמרם בצבור לא יאמר הואיל שאני יודע בו יפה, כשאכנס לדרוש אני אומר. א"ר אחא מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואח"כ ויאמר לאדם. וכן 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה', ואח"כ 'לאמר לישראל'. אמרו רבנן ר' יוחנן בן תורתא, פעם אחת בא לפני רבי עקיבא אמר לו עמוד וקרא בתורה! אמר להם, לא עברתי על הפרשה, ושבחוהו חכמים, הוי אז ראה ויספרה".
בלא חזרה לפחות ארבע פעמים לא יוכל לזכור את לימודו, והלא התורה הזהירה מאוד על כך, כמ"ש (דברים ד, ט) 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך', ובגמ' (מנחות צט: ) אמר ריש לקיש, כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו! שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, וכדרבי אבין אמר רבי אילעא. דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא, כל מקום שנאמר "השמר פן ואל" אינו אלא לא תעשה. רבינא אמר "השמר ופן" שני לאוין נינהו. רב נחמן בר יצחק, אמר בשלשה לאוין, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים'. יכול אפילו מחמת אונסו? תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר. רבי דוסתאי ברבי ינאי אמר, יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר 'רק'.
איך יתכן שיוכל לזכור בפעם אחת? בפרט אם הולך לביתו ואינו חוזר איך יזכור? אדרבא, אם יזכור יהיה זה פלא... אלא יחזור וישנן כמה פעמים, וגם כשבא לביתו ישחזר את הדברים עד שיהיו שגורים בפיו.
וכן מצינו שאמר הקב"ה למשה רבינו אפילו בדורו דור דעה, כמ"ש בגמ' (עירובין נד: ): תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר, חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה מפי הגבורה כך, הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה! רבי עקיבא אומר, מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר 'שימה בפיהם'.
נמצא שהזהירו שיהיו הדברים שגורים בפיהם ותכף כשישאלו אותם ידעו לענות. וכך אמרו חכמ' (קידושין ל סוע"א), תנו רבנן 'ושננתם', שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד, שנאמר 'אמור לחכמה אחותי את וגו'', ואומר 'קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך', ואומר 'כחצים ביד גבור כן בני הנעורים', ואומר 'חצי גבור שנונים', ואומר 'חציך שנונים עמים תחתיך יפלו', ואומר 'אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'.
ורק כשיחזור על לימודו יהיה הדבר שנון בפיו, כמו הסכין שאם היא חדה מאוד הינה חותכת כבר בנגיעה קלה, וכמו שמצינו בפסוקים[2] חץ שנון כך היא גם כן סכין שנונה, ואינו מפקפק שמא הדין כך ושמא כך, אלא יזכרנו כאילו עתה למדו.
ואפילו בזמן רבותינו ז"ל שהיו גאוני עולם 'לב מלכים אין חקר', לבם פתוח כאולם, מצינו[3] את רבי שמעון בן לקיש שהיה חוזר ארבעים פעם, ורב אדא בר אהבה היה מסדר את לימודו עשרים וארבע פעמים כנגד תורה נביאים וכתובים ונכנס ללמוד לפני רבא. ואילו כיום לא חוזרים אפילו עשר פעמים, בקושי חוזרים ארבעים בלי אפס, וכבר רוצים להיות גאונים... אם אותם חכמים שהיה לבם פתוח כאולם חזרו כך, כל שכן אנו שבעוונותינו הרבים ירדנו ירידה אחרי ירידה בירידת הדורות, שהרי אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם.
הלא בגמרא (מגילה ז: ) אמר רב אשי לאמימר הלכה פשוטה בשם רבא "סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא שנאמר ימי משתה ושמחה", שמע זאת אמימר וחזר עליה ארבעים פעם ודמי כמאן דמנחא בכיסתיה. היום למי יש סבלנות לחזור ארבעים פעם, חוזרים פעם ושתיים וכבר אין סבלנות, 'בשתיים יעופף'... אם כן איך יזכרו?
על כן כל אחד חייב לחזור ולשנן, ולא יצא ידי חובתו במה ששומע פעם ושתיים, אלא יחזור ויחזור עד שיהיו הדברים שגורים בפיו, וכשישאלוהו יענה כאילו עתה שמע את הדברים. ואם לא יחזור אינו שוה כלום! כעבור שבוע שבועיים ישכח הכל, וכשיהיה זקן בן שבעים שנה יזכור רק את מה שלמד בשבוע האחרון, נמצא שכל חייו היו להבל, 'כי גז חיש ונעופה'. ועל ידי שישנן יזכור לטווח ארוך, לפני עשרים שנה למדתי כך, ולפני שלושים וארבעים שנה למדתי כך.
ואני מבטיח שאם כל אחד יחזור על כל הלכה שישמע לפחות עשר פעמים, רבע מריש לקיש, מובטח לו שיזכור!
הכתיבה מסייעת לזכרון
גם הכותב דברי תורה בעצמו, יוכל לזכור על ידי כך את הדברים, השומע הלכה ואינו כותבה ישכחנה. אך כשכותב, יוכל לעתים לפתוח את המחברת ולראות. ייחד מחברת מיוחדת לעניני ברכות שבת איסור והיתר, ובסופה יסדר לוח המפתחות כדי שיזכור בקיצור, וכך יוכל לפתוח תכף ולזכור. לכן הכתיבה מאוד חשובה ויש בה תועלת, ומברכים עליה ברכות התורה.
הגר"א חולק על מרן וסובר שגם המהרהר בדברי תורה חייב לברך ברכות התורה, שנאמר 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', והגיון היינו בלב. ולשיטתו מיד כשיתעורר ירוץ ליטול ידיו ויברך ברכות השחר וברכות התורה בלי הפסק, בטרם תעלה בדעתו מחשבת תורה.
ומי כהגאון מוילנא שכל מחשבותיו בדברי תורה, ולכן היה פוחד מאוד שמא יהרהר בתורה לפני ברכות התורה. רבי חיים מוולאז'ין מספר, בוקר אחד פקח הגר"א את עיניו לאחר שבלילה נתקשה בקושיא עצומה בסוגיא מסובכת, וכשפקח את עיניו נפל במחשבתו תירוץ נפלא על הקושיא, ותכף הבזיק תירוץ נוסף ועוד תירוץ, וכל אחד יותר נפלא מחבירו, וכך עלו בדעתו שבע תירוצים במשך שניות מועטות. עד שמיהר ליטול ידיו ולברך ברכות התורה רצה לסדרם בשכלו אך הכל נשכח ממנו, וכמה שנצטער לזכרם לא עלה בידו להזכר בשום תירוץ, כאילו הענישו אותו משמיא על שהרהר בדברי תורה שאסור לשיטתו. את אחרים לא יענישו, דסברי כמרן, אך אותו הענישו, 'לכולי עלמא שרי לדידך אסור'[4]... והנה בשעת העמידה לפתע הבריקו בשכלו התירוצים הנ"ל, וכיון שהיה עוסק בעמידה לא רצה להרהר בהם, על אף שנצטער עליהם כל כך והמשיך לכוין בתפלתו. כשגמר היו כל התירוצים מסודרים במחשבתו, משמים השיבו לו את אבידתו. ואמר לו הגר"א לר"ח, מכאן תראה שצריך לברך אפילו על מחשבה...
[1] עיין בכל זה בשו"ת יביע אומר ח"ב (יו"ד סימן ח), ובענף עץ אבות (עמ' קפו ואילך). ובמה שהאריך בזה בספר זכר עשה.
[2] ישעיה ה, כח; תהלים מה, ו; שם סד, ד; שם קכ, ד; משלי כה, יח; וע"ע בתרגום אונקלוס (בראשית ג, כד) ועוד.
[3] עי' תענית (ז סע"ב) ריש לקיש אמר אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר 'והוא לא פנים קלקל'. מאי תקנתיה? ירבה בישיבה, שנאמר 'וחילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה'. כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא, כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה ועייל לקמיה דרבי יוחנן. רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה עשרין וארבע זמנין כנגד תורה נביאים וכתובים ועייל לקמיה דרבא. וע"ע בברכות (כח.) דהכי עביד רבי זירא. ופסחים (עב.) וכתובות (נ.) בר' יצחק בר יוסף. ושם בכתובות (כב: ) בשמואל, ובמגילה (ז: ) באמימר, ועוד.
[4] עפ"י ביצה טז. וע"ז כח:
[2] ישעיה ה, כח; תהלים מה, ו; שם סד, ד; שם קכ, ד; משלי כה, יח; וע"ע בתרגום אונקלוס (בראשית ג, כד) ועוד.
[3] עי' תענית (ז סע"ב) ריש לקיש אמר אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר 'והוא לא פנים קלקל'. מאי תקנתיה? ירבה בישיבה, שנאמר 'וחילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה'. כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא, כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה ועייל לקמיה דרבי יוחנן. רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה עשרין וארבע זמנין כנגד תורה נביאים וכתובים ועייל לקמיה דרבא. וע"ע בברכות (כח.) דהכי עביד רבי זירא. ופסחים (עב.) וכתובות (נ.) בר' יצחק בר יוסף. ושם בכתובות (כב: ) בשמואל, ובמגילה (ז: ) באמימר, ועוד.
[4] עפ"י ביצה טז. וע"ז כח:
