• מעוניין להיות מוקד מכירה של ספר הזכרון השנתי למרן ״קובץ בית יוסף תשפ״ג״ (בתגמול)? שלח כעת מייל לכתובת: office@moreshet-maran.com
  • כל עבודות הדפוס במחירים מוזלים לחברי הפורום! לקבלת הצעת מחיר שלחו מייל לכתובת: dfus@moreshet-maran.com

המבטא וההגייה הספרדית ודקדוק האותיות

פותח הדיון
פותח הדיון
ב

בנימין לוריא

Administrator
חבר צוות
פעילות

39%

אֲרִיכוּת יָמִים

22%

שו"ת יביע אומר חלק ו' - אורח חיים סימן יא
נשאלתי מאברך תלמיד חכם מאחינו האשכנזים, שבילדותו חונך וגדל בבית הספר בארצנו הקדושה, במבטא ובהיגוי הספרדי, וככה הורגל להתפלל ולברך בהברה ספרדית, וכן עתה התעורר אם הוא צריך לשנות מנהגו ולחזור להתפלל ולברך במבטא אשכנזי כמנהג אבותיו, משום אל תטוש תורת אמך, או יוכל להמשיך במנהגו הקודם ולהחזיק במבטא הספרדי. וכמו כן יש לשאול אודות בית כנסת של אחינו האשכנזים שמתפללים וקוראים בס"ת בהברה ספרדית, וישנם מערערים על כך, וברצונם שיחזרו למבטא האשכנזי כמנהג אבותם, ובפרט בהזכרת השם שהאשכנזים מבדילים בין קמ"ץ לפת"ח, ומבטאים שם ה' בקמץ, ואילו אצל הספרדים הקמץ והפתח שוים. וישנם שרוצים להמשיך במבטא הספרדי. יורנו איזה דרך ישכון אור. ולקוצר הפנאי הנני להשיב בקיצור נמרץ.
(א) לכאורה במבטא האותיות אין ספק שהנכון לבטאת בהברה ספרדית, שהיא נכונה ואמתית, כי הספרדים מבדילים בין חי"ת לכ"ף רפויה, ובין קו"ף לכ"ף דגושה, ובין סמ"ך לתיו רפויה, וכן בין אלפין לעיינין, משא"כ אצל האשכנזים. וגרסינן במגילה (כד: ) אמר רב אסי, חיפני ובישני לא ישא את כפיו, (ופרש"י, כהן שהוא מחיפה או מבית שאן שמגמגמים בלשונם, לא ישא כפיו, שאם היו עושים ברכת כהנים היו אומרים במקום יאר יער ה' פניו, לשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו, ומתרגמינן רוגזי, וכן מעי"ן עושים אל"ף ופוגמים תפלתם. והא דאמרינן (בברכות לב) דבי ר"א קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ההוא בדרשא). תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. ע"כ. והנה הגאון טורי אבן במגילה שם, הקשה על פרש"י, דל"ל לומר שכשאומרים יער ה' פניו לשון קללה הוא וכו', תיפוק ליה מפני שפוגמים ברכתם ואומרים תיבה אחרת שלא כמו שכתוב בתורה, וכמו שפרש"י עצמו אח"כ שעושים מעי"ן אל"ף ופוגמים תפלתם. ע"כ. ולכאורה נראה שרש"י הוצרך לפרש כן משום דרב אסי מילתא פסיקתא נקט שלא ישא כפיו, משמע שאפי' היה הכהן דש בעירו אסור. ואף על גב דבמתני' תנן כהן שיש בידיו מומין לא ישא כפיו, וכ' התוס' בשם הירוש' דבדש בעירו מותר, מ"מ אמורא צריך לפרש דבריו יותר, וכמו שפרש"י בגטין (ד), ורשב"ם בפסחים (קא), ובתוס' ביצה (כה) ד"ה כאן, ובשבועות (כו: ) תד"ה אלא, ובמנחות (לט: ) תד"ה ופליגא. וכ"כ המהרש"א בקידושין (מט: ) ובב"מ (פח: ), ובכמה דוכתי. לפיכך פרש"י דהוי קללה, ובכה"ג, אפי' דש בעירו אסור. וכן מוכח מדברי התוס' (מגילה שם /כ"ד:/), אהא דאמרי' גבי ר' חייא, כשאתה מגיע לפסוק וחכתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף, ופרש"י שהיה קורא לחתי"ן ההי"ן, ונראה כאומר והכתי, וכ' התוס', וקשה שמכיון שלא היה יכול לומר חי"ת, א"כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית, כדאיתא בב"מ (פ"ה: ), והא אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן לפי שקוראים לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. וי"ל שכשהיה מתכוין לקרות החי"ת היה קורא אותה יפה ע"י טורח, אבל לא בקל, ולפי שא"ל אליהו לרבי שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו. ע"כ. ואם איתא דדש בעירו מותר, מאי ק"ל להתוס' נימא דר' חייא דש בעירו היה, א"ו דלא מהני דש בעירו, פן יאמר בתפלה תיבות כאלה שהם כחירוף וגידוף או קללה. ושוב מצאתי להפרי מגדים (מש"ז סי' קכח סק"ל) שכ', והנה יש ב' טעמים שהעלג אינו נושא כפיו, משום קללה, שאומר יער במקום יאר, ומשום שהקהל יסיחו דעתם בשמעם ברכת כהנים משובשת, כמ"ש הלבוש, ולטעם השני מהני דש בעירו, משא"כ לטעם הא' דלא מהני. עכת"ד. והוא תנא דמסייע לן בתירוץ דברי רש"י. [ושו"ר שכ"כ במגן גבורים סי' קכח ס"ק כד].
(ב) אמנם הטורי אבן כ' לתרץ, דאי לאו דע"י חילוף אלפי"ן לעייני"ן מתהפך מברכה לקללה, לא היה צריך למונען משום פגם הברכה, דהא לענין תפלה נמי לא קפיד תנא, אלא להודירן לפני התיבה להוציא אחרים י"ח. וה"ט משום שאפשר להוריד לפני התיבה מי שקורא כהוגן, אבל להוציא את עצמן י"ח שפיר דמי, וא"צ לחזר על מי שקורא כהוגן להוציאן, וה"נ לגבי ברכת כהנים אי לאו משום קללה היו נושאין כפיהן, דדמי למוציא את עצמו, קמ"ל טעמא דקללה למונעם מנשיאת כפים. ע"כ. אולם יש להעיר על זה מתשו' הרדב"ז ח"א (סי' שצ"ד), שנשאל, כהנים הבאים מארץ יון שאינם יכולים לבטא חי"ת, וקורין ויהונך במקום ויחונך, מהו שיעלו לדוכן לנ"כ. תשובה, לא ידעתי מה מקום לשאלה זו, דמה לי הקוראים לאלפין עיינין, ומה לי לחתין ההין, ואף על פי שבמקומות שלהם ודאי נושאין כפיהן כיון שכולם מבטאם כן, אבל במקומותינו שכולם קוראים ויחונך כהוגן, הרי כהן זה עלג ולא יעלה לדוכן, אא"כ לומר /לומד/ לומר ויחונך כהוגן. והרי אנשי חיפה ואנשי בית שאן כולם היו קוראים לאלפין עיינין, ובודאי דבאתרייהו היו עולים לדוכן, אא"כ לומד לומר ויחונך כהוגן. והרי אנשי חיפה ואנשי בית כפיהן, /אחת עשרה מילים אחרונות נכנסו לכאן בטעות וצריך למחקן/ וכ"ת שהיו מביאים כהנים וש"צ ממקומות אחרים, זה אינו במשמע, אלא ודאי דלגבי אתרייהו לא חשיב כעלגים, אבל במקומות אחרים אין עולים לדוכן. ע"כ. ומוכח להדיא דאע"ג שבשינוי ויחונך ליכא קללה, אינו רשאי לעלות לדוכן, דלא חשיב כמוציא את עצמו, אלא כיון שבא לברך את ישראל, כמוציא אחרים י"ח דמי. וכן מבואר בשו"ת מהרימ"ט (חאה"ע ס"ס טז), בדין יבם עלג וערל שפתים, שכ' וז"ל, ונראה שמאחר שמכירים אנו שכך מנהגו לבטא האותיות בשיבוש, זו היא אמירתו וכו', שכיון שדרכו להחליף ה"א בחי"ת ואל"ף בעי"ן כך הוא לשונו וכו', והא דאמרי' (במגילה כד: ) חיפני ובישני לא ישא כפיו, התם משום דבעינן שהברכה שמברכים הכהנים את ישראל תהא ברורה מפיהם של הכהנים, דומיא דש"צ המוציא את הרבים י"ח, ואדרבה משם ראיה, שלא אמרו שאנשי חיפה ובית שאן אין נושאין כפיהן לעולם, וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ובית שאן לא היו מברכים ב"כ במקומותיהם, א"ו שמברכים ב"כ בעירם, שדבריהם ומילולם ניכרים במקומן, משא"כ במקומות אחרים שאין ניכר. אבל זה כבר ניכר באותיות שהוא משבשם. ע"כ. ומבואר מדבריו שדין ברכת כהנים כדין היורד לפני התיבה להוציא אחרים י"ח, וגם באופן שאינו משתנה לקללה אינו נושא כפיו. אלא שמסוף דבריו מוכח ג"כ שאם הוא דש בעירו נושא כפיו. וכ"כ הט"ז (סי' קכח סק"ל) וז"ל: והרמב"ם הזכיר עוד בין שיבולת לסיבולת וזה מצוי בינינו, ומ"מ נ"ל דברוסיה שזה רגיל הרבה מאד ביניהם הוי כמו דש בעירו ושרי, ואין פיסול בזה מפני שאינו יודע לומר השין כראוי. ע"כ. ולכאורה יש לדחות דמיירי באופן שאין משתנה מברכה לקללה. אלא דהניחא להמהרימ"ט הנ"ל, משא"כ בנידון הט"ז שאומר וישמרך ויסמרך, יש משמעות קללה, כמו בתהלים (קיט, ק"כ) סמר מפחדך בשרי, ופי' המצודות, נתקשה בשרי כמסמר מפחדך הרב, כמו (איוב ד) תסמר שערת בשרי, (וע' בש"ע א"ח סי' שכ"ח ס"ז ובאחרו' שם). וכבר כתבנו שמד' התוס' משמע דל"מ דש בעירו. וכן פסק בש"ע הגר"ז (סימן קכ"ח סמ"ח) שאין להתיר אפי' דש בעירו, ואין היתר למי שקורא חתי"ן ההי"ן, ואלפי"ן עיינין, ושבולת סבולת, אלא במקומות שרובם ככולם קוראים כן. ע"ש. ולפ"ז צ"ל דרש"י לאו דוקא נקט הטעם דהוי לשון קללה. וכן דעת הבית מנוחה (בדיני כהנים הראויים לנ"כ אות יב). והפתח הדביר (סי' קכח ס"ק כד). ע"ש. והן עתה ראיתי בשו"ת בית אפרים (חאו"ח ס"ס סה), שהביא קושית הטורי אבן על רש"י הנ"ל, דל"ל טעם קללה תיפוק ליה דפוגמין ברכתן, וכ' לתרץ, דמ"ש חיפני ובישני לא ישא כפיו, היינו אפילו כל המקום קורין כן, והוא במדינתו, אפ"ה לא ישא כפיו, משום קללה, משא"כ לירד לפני התיבה דוקא במקום אחר לא ירדו לפני התיבה, דאיכא פגם בתפלתן לפני אנשים שקוראים כהוגן, אבל במקומן בודאי שיורדין לפני התיבה, דאטו יצטרכו להביא להם ש"צ ממקום אחר, וכן מדוייק מלשון הש"ס דנקט חיפני ובישני לא ישא כפיו, והדר תני אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפה וכו', ואמאי לא תני חיפני ובישני לא ירד לפני התיבה, א"ו כמש"כ, דהברייתא מיירי במקום אחר שאז יש פגם בתפלתן, משא"כ במקומן, אבל לענין נ"כ אפי' במקומן אינן נושאים כפיהם. עכת"ד. ובמחכ"ת אין דבריו נראים, שבמקומם בודאי שאין לבטלם ממצות נשיאות כפים, וכמבואר להדיא בתשו' הרדב"ז ומהרימ"ט. וזה ברור. ולכאו' י"ל עוד בכוונת רש"י שפי' דה"ט משום דהוי לשון קללה, דנ"מ שאפילו אם עלה ירד, ודלא כמ"ש הפר"ח (סי' קכח ס"ק לג) שאם עלה לא ירד. וכבר חלק עליו הגאון מהר"י עייאש במטה יהודה (סי' קכח סק"א), ודייק כן מלשון הרמב"ם (ר"פ טו מה' תפלה): ששה דברים מונעים נשיאות כפים, הלשון והמומין וכו', הלשון כיצד, העלגים שאין מוציאים האותיות כתיקונן, כגון שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, או לשבולת סבולת וכו'. ולשון מונעים נ"כ משמע לגמרי וכו'. ע"ש. וס"ל לרש"י דה"ט משום קללה, הלא"ה אם עלה ירד. וע' בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' טו, דכ"ב ע"א), שהביא מ"ש התוס' מגילה (כד: ) הנ"ל, דה"ט דרבי שהרשה לר' חייא לעבור לפני התיבה מפני שע"י טורח היה קורא כהוגן, וכ"ה בפסקי התוס'. ואילו בב"מ (פו) תירצו דהיכא דלא אפשר באחר שרי. וכ"ה בפסקי התוס' שם. ותירץ, שהכל שפה אחת ודברים אחדים, שאפי' יכול לקרות כהוגן ע"י טורח, אין מורידין אותו לפני התיבה, דזמנין דלאו אדעתיה ויקרא שלא כהוגן, אא"כ לא אפשר באחר, כההיא דר"ח שהוצרכו למהר הגאולה, וכמו שסיימו התוס' במגילה שם. ועפ"ז העלה להלכה, שאם יכול לקרות כהוגן ע"י טורח לכתחלה לא ישא כפיו, ואם עלה לא ירד, אבל אם א"א לו בשום אופן לקרות כהוגן אפילו אם עלה ירד, ודלא כהפר"ח דס"ל דבכל גוונא אם עלה לא ירד. ע"ש. וכיו"ב כ' מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' נג סק"ה) להשוות דברי התוס' דמגילה וב"מ הנ"ל, שמי שדרכו לקרות לאלפין עיינין אף על פי שע"י טורח ודוחק קורא כהוגן אין למנותו לש"צ, דלאו כל שעתא לבו נכון לכוין לקרות כהוגן, ורק באופן דלא אפשר בלא"ה שפיר דמי, ומש"ה כי מתרצי התוס' במגילה דר"ח היה קורא כהוגן ע"י טורח, אכתי לא איפרק, דזמנין דמשתלי וקרי כי ארחיה, לפיכך הוצרכו לסיים, ולפי שא"ל אליהו שעל ידו תמהר הגאולה, כלומר דשאני התם דלא אפשר בלא"ה. וכן כוונתם בתוס' (ב"מ פו) והדברים אחדים. עכת"ד. וע"פ זה כ' הגאון מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"ב (חאו"ח סי' א) לתרץ ד' רש"י שהוצרך לומר דהוי לשון קללה, דאי לא"ה, לא הי"ל לרב אסי לסתום שחיפני ובישני לא ישא כפיו, דמשמע אפי' יכול לבטאת האותיות כהוגן ע"י טורח, אפ"ה לא ישא כפיו, שהאמורא צריך לפרש דבריו, ולכן פירש דה"ט משום דהוי לשון קללה, ושמא לא ישים לבו כי לו רגל על לשונו לקרות לאלפין עיינין ויבא לידי קללה. ונסתייע מד' הברכי יוסף הנ"ל. ע"ש. וע"ע במראה הפנים על הירוש' (פ"ב דברכות ה"ד), שג"כ כ' כהברכי יוסף והחק"ל הנ"ל ששני התירוצים אמת, ושלא כמי שכתב שתירוצם במגילה שונה ממ"ש בב"מ, והיינו דקאמר ליה ר' כשאתה מגיע למ"ש וחכתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף, כי רק ע"י טורח רב היה יכול לבטאת כהוגן. ע"ש. (וכ"כ הברכ"י שם בסו"ד, שאף שיוכל לבטאת וחכתי לה' כהוגן, לא יבצר איזה פעם בעוד שהוא קורא לא יהיב דעתיה ונמצא כמחרף ומגדף). וע' במגן גבורים (סי' קכח ס"ק כד) ובשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' ה). ע"ש. [וע' בחקרי לב שם שתי' עפ"ז קו' התוס' (ב"מ פה: ) כי מטא למחיה המתים רגש עלמא, ואף על גב דאיכא נמי מחיה מתים מקמי משיב הרוח ומוריד הגשם וכו', ולפ"ז י"ל דאה"נ במחיה המתים שבתוך הברכה סירכיה נקט ואתא וקרא מהיה מתים, ומש"ה לא רגיש עלמא, משא"כ בחתימת הברכה שהיה קוראו כתיקונו להכי רגש עלמא. ע"כ. ולזה כיון מדנפשיה בשו"ת נצר מטעי (סי' א). ע"ש. והנה בס' חסידים (סי' י"ח) כ' וז"ל: מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר במקום וישמרך, וישמדך, והיה שם חכם אחד והעבירו, לפי שאינו יודע לחתוך האותיות שבברכת כהנים כהוגן, והראו מן השמים לאותו חכם שאם לא יחזירנו יענש בדבר. ע"כ. ולכאורה צ"ע, שהרי כשאומר בלשון קללה אפי' דש בעירו לא מהני. וכנ"ל. וא"כ שפיר עביד אותו חכם שהעבירו, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. וע"ע בס' חסידים שם, ובתוס' ע"ז כב: סוף ד"ה רגלא, מהמדרש. ודו"ק].
(ג) והנה בזוהר הקדוש באדרא זוטא (פר' האזינו דף רצה ע"ב) איתא, אחה"ע בגרון, גיכ"ק בחיך, וכן ברעיא מהימנא פר' פינחס (דף רכח רע"א) איתא, אחה"ע בגרון, בומ"ף בשפוותן, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלישנא, זסשרץ בשיניים, והאשכנזים שמבטאים חי"ת כמו כ"ף רפויה, הרי הבטוי בחיך ולא בגרון, וכן מה שמבטאים תי"ו רפויה כמו סמ"ך ה"ז בשיניים, ולא בלשון. (ואצל עדות הבבלים והתימנים התי"ו הרפויה שונה בהחלט מתי"ו דגושה). ובס' נוהג כצאן יוסף (עמוד ס"ח) כ' ע"מ שמבטאים התי"ו רפויה כמו סמ"ך, וכמו ש' שמאלית, וקרא עליו הפסוק: וכסילים מתי תשכילו, וסיים שהספרדים קוראים תי"ו רפויה כמו הדגושה בשינוי קצת, והדין עם הספרדים אליבא דהדקדוק. ע"כ. גם אות רי"ש אצל האשכנזים מבטאה לקוי, שמבטאים אותה כמו שמבטאים עדות המזרח גימ"ל רפויה, ומעתה היא בחיך, ואין לה כל קשר בשיניים, ובניגוד לד' הזוה"ק הנ"ל. (וצ"ל שאצל הספרדים השיניים מסייעות ללשון בהברתה). ומדברי הזוה"ק הנ"ל תשובה מוצאת גם לאחינו התימנים שמבטאים גימל דגושה בשיניים, (כמו שאנו קוראים ליוסף בלעז ג'וזיף, או כמו ג'ורג' וכיו"ב), והרי מבטא הגימל אינו אלא בחיך ולא בשיניים, וכדאמרינן גיכ"ק בחיך, ולכך נראה ברור שהעיקר בזה כמבטאינו בהברת הגימ"ל. ומלבד כ"ז הספרדים מבחינים היטב בין טי"ת לתי"ו דגושה, ואילו אצל האשכנזים הברת הטי"ת והתי"ו שוים. (וע' שו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' כד לגבי שמות גיטין)., וכן הברת הקו"ף והכ"ף דגושה שוים אצל האשכנזים, בת ק' כבת כ', ואצל עדות המזרח מבטאם שונה לחלוטין, וכן האשכנזים קוראים החי"ת כמו כ"ף רפויה, ואצלנו רב המרחק ביניהם, והיא גרונית, וכמש"כ לעיל. (ועמש"כ באורך בדיני שמות שיש בהם אותיות אלו לגבי גיטין, בשו"ת יביע אומר ח"ג סי' כג אותיות ד - ו). והגאון יעב"ץ בסידור בית יעקב (בסולם בית אל דף ו ע"א), כ' שהמבטא בלשון הקדש הוא שלם בחיתוך הלשון, כל מום לא יהיה בו וכו', ומה נמלצו אמרי נועם, וביחוד שלא לקרות לעיינין אלפין, וכן לחתין ההין, וכל שכן שיש להשמר מחילוף קריאת אותיות שאינן ממוצא אחד, כלל כלל לא, כמו שאנו האשכנזים עושים בקרית ת' רפויה כקריאת ס' לבושתינו. עכת"ד. ובס' בית מנוחה (דיני כהנים הראויים לנ"כ אות א) כ', כהן מבני אשכנז שנמצא בערי המערב (מרוקו ואגפיה), וכן בבבל וסוריה ומצרים, ובכל ערי ארץ ישראל אין לו לישא כפיו, שהוא משונה בקריאתו, שקורא לאות עי"ן כמו אל"ף, וקו"ף כמו כ"ף דגושה, וחי"ת כמו כ"ף רפויה, וכן משונה הוא בנקודות, והו"ל כהן זה אצל בני הספרדים כדין עלג לשון. ומ"מ לא ראיתי מקפידים בזה, וכהן כזה עולה לדוכן ונושא כפיו ואין פוצה פה. עכת"ד. וצ"ל דה"ט כמ"ש הגאון מהרימ"ט שהואיל והם מצויים בינינו ומכירים אנו שכן מבטאם, הו"ל כדין דש בעירו, וכיון שעלה לא ירד, כי גדול כבוד הבריות וגדול השלום, והו"ל כאילו א"א בלא"ה. וכיו"ב כתב בכף החיים (סי' קכח ס"ק קצב) שאם אין שם כהן אלא הוא, ודש בעירו, נושא כפיו, כדי שלא יתבטלו מנשיאות כפים. ע"ש. ועכ"פ מכל זה יוצא ברור שהצדק עם הספרדים במבטא האותיות, וכמו שהעיד הגאון יעב"ץ שהוא מאחינו האשכנזים. וכ"כ הגאון ר' יחיאל יעקב ויינברג ז"ל בשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' ה), שהדבר ידוע שההברה האשכנזית לקויה וחסרה כמה ביטויים ואותיות, כמו למשל תי"ו רפויה שמתבטאת אצלם כמו ס', וכן החי"ת כמו כ"ף רפויה, והעי"ן כמו אלף, וכהנה רבות, וכבר נתקבלה דעת המומחים שההברה הספרדית היא טובה בהרבה בחינות יותר מן ההברה האשכנזית. וכן הכריע באמת גם הגאון מהרי"א הענקין בס' עדות לישראל, שבאותיות הלקויות בהברה האשכנזית יש לאמץ את ההברה הספרדית, עכת"ד. והנה הרה"ג ר' ברוך הלוי אפשטיין בס' מקור ברוך ח"ב (דף שצ"ז ע"ב), הביא מ"ש בגמרא (ברכות טו: ), ולמדתם שיהא לימודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים, עני רבא בתריה, כגון בכל לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל וכו'. וכתב, ומכאן ראיה שחכמי התלמוד היו מבטאים בהברה ספרדית, והדגישו את הרפה אצלינו, ולכן הצריכו ליתן ריוח בין עשב לבשדך, שאל"כ אין כל הכרח להפריד ביניהם, כי הב' של עשב רפויה, והב' של בשדך דגושה. וכן הכנף פתיל, הפ' של הכנף רפויה, והפ' של פתיל דגושה, כמשפט בג"ד כפ"ת בראש תיבה, וא"כ אין כל השואה ודמיון במבטאם כדי שתהיה אפשרות לאחת מהן להבלע בשניה, א"ו ששניהם דגושים ושוים במבטא. ע"כ. ותמיהני עליו שהרי גם הספרדים ועדות המזרח מבדילים בהחלט בין פ' סופית שהיא רפויה לפ' שבתחלת תיבה שהיא דגושה, ורב המרחק בניהם /ביניהם/ במבטאם, ועם כ"ז הזהירו להבדיל בין הכנף לפתיל, הואיל ועכ"פ קרובים זל"ז ושניהם ממוצא אחד, לפיכך חששו פן תבלע אחת מהן, וה"נ הב' של עשב אף שהיא רפויה כמנהג רוב עדות הספרדים (חוץ מבני בבל וכיו"ב שאינם מבדילים בין בית דגושה לרפויה), יש לחוש פן תבלע עם הב' הדגושה הסמוכה לה, ע"י מהירות הקריאה, מפני שקרובה היא לביטוי הדגושה, ולכן הזהירו לתת ריוח בין הדבקים. ועי' בבית יוסף אה"ע (סי' לד) בשם בעל העטור, שעיקר הנוסחא בברכת אירוסין: על ידי חופה בקידושין, בבי"ת, כי הקידושין קודמין לחופה, אלא מפני שהדווקנים קראו לבי"ת ההיא רפה, מפני שהיא סמוכה לאות ה' של חופה, שהיא מאותיות אהו"י, ומרפות בג"ד כפ"ת שאחריהן, טעו הסופרים וכתבו וקידושין בוא"ו, ע"כ. וכ"כ בארחות חיים ח"ב (עמוד סז) ובס' התניא (סי' פט). ע"ש. נמצא שגם אצל הספרדים הבי"ת הרפויה שונה מבי"ת הדגושה, ודומה לביטוי וא"ו. (ומיהו כל זה לא שייך לבני בבל שמבטאים אות ו' כמו בלשון ערבית, והיא שונה בתכלית מבי"ת רפויה שלנו). והראב"ע בפי' (שמות כה כט) השיג על הערוך ורש"י שכ' קשוות דמות קנים כי כן יקראו בלשון ישמעאל, שהמגיד להם לא ידע לשון ערבי כי נלעג לשון היה, שהקנים יקראו קצב, בצד"י, וגם בבי"ת, ע"ש. נראה שהב' רפויה שוה במבטא לב' דגושה, כמו בלשון ערבי, ואינה דומה למבטא הוא"ו. וע"ע בפי' הראב"ע בשיר השירים (ח, יא) וז"ל: ובעבור כי לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקדש, כי בניניו ואותיות יהו"א והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן. וכן בחשבון, ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקדש וכו'. ע"ש. וכל זה יעיד בבירור על אמתות הביטוי של עדות המזרח, שדומה לביטוי לשון ערבי, כי הם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם, ואכמ"ל. וע' בס' התורה והמדינה (כרך יג עמוד ש"צ) שכ' כעין ראית המקור ברוך הנ"ל. ואין זו ראיה. וכמש"כ. וע' בשו"ת זכר יהוסף ח"ב (תהלוכות האגדות פרק טו) סוף ד"ה ובמא"ע. ע"ש. [שו"ר בתפארת ישראל (פ"ב דברכות אות יט) שהקשה עמ"ש הרמב"ם שלא להדגיש הרפה ולא להרפות הדגוש, שא"כ ל"ל לרבא לומר, עשב בשדך, הכנף פתיל, הרי בלא"ה אחד רפה ואחד דגוש. ובתפארת יעקב שם כ' שמכאן סיוע למבטא הספרדים שאין מבדילים בין בית רפויה לדגושה. וליתא, דמה יענה להכנף פתיל, אלא העיקר כמש"כ שהם קרובים במבטא. וכ"כ בשו"ת מתת ידו ח"א (סי' לד). ע"ש].
(ד) אולם בענין ביטוי הנקודות אין אתנו יודע עד מה להכריע בין האשכנזים והספרדים, ובדרך כלל כל עדה תופסת מנהג אבותיה, והנה אין ספק שעיקר הניקוד בביטוי התיבות וצירופן הוא מהלכה למשה מסיני, וכמ"ש מהר"ל מפראג בתפארת ישראל (סי' סו), שקריאת התיבות עם הנקודות ניתנו יחד במתן תורה, לקרותם בקמץ או בפתח, בצירי או בסגול, בחולם או בשורוק, וכיו"ב. ורק צורת הניקוד שהונחה לסימן, נעשתה ע"י עזרא הסופר וכו', ע"ש. והנה בענין הברת הקמץ והפתח, אף שרוב הספרדים אינם מבדילים ביניהם, וכמ"ש בשו"ת רב פעלים ח"ב (בחאו"ח ס"ס כה). אולם הדייקנים מבדילים בין הקמץ שהוא תנועה גדולה, לפתח שהוא תנועה קטנה, אף שההבדל הוא מועט, המבינים מרגישים בו. וז"ל רבינו בחיי (ר"פ וירא), בפסוק, אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך: ואף על פי שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא יש הפרש ביניהם במבטאם, שתנועת הקמץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפתח למטה ממנה, שהקמץ יורה על דבר העומד בפני עצמו, ואינו נסמך לאחר, כמו וישלח מלאך בקמץ, ואילו מלאך הברית שהוא נסמך לשאחריו הוא בפתח, ומטעם זה בניקוד השם לא תמצא פתח אלא קמץ, שהיא המעלה העליונה, והוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא, ומפני זה כשהוא קדש נכתב אלף דלת בקמץ, וכשהוא חול בפתח. עכת"ד. ומכאן סיוע לספרדים המדקדקים שמבדילים קצת בין הקמץ לפתח. ולאפוקי ממי שחשב להוכיח מד' רבינו בחיי הנ"ל שהחילוק בין קמץ לפתח כמבטא האשכנזים, שעושים קמץ שלהם כמו החולם שלנו, ובחולם שלהם מולידים יו"ד יתירה בתוך התיבה להוראת החולם. ובאמת שמעולם לא עלה על דעתו של ר' בחיי לומר כן, שא"כ למה כתב בתחלת דבריו: שאע"פ שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת, והלא רחוקים הם מאד, ולא קרב זה אל זה, אלא ודאי שכוונתו כפי שנוהגים הספרדים המדקדקים שעושים הבדל דק בין תנועת קמץ שהיא תנועה גדולה, לפתח שהוא תנועה קטנה. וזה ברור. ובסידור הגאון יעב"ץ (בסולם בית אל דף ו ע"א), שיבח מנהגם בתנועות הניקוד, ושלא כהספרדים שאינם מבדילים בין קמץ לפתח, ועושים קדש חול, וכמ"ש ר' בחיי ר"פ וירא להבדיל ביניהם, והוא ז"ל היה מהם, והזהיר ע"ז מאד, וכ"כ בס' לוית חן שאין קורא על נכון תנועת הקמץ כמו האשכנזים. ועוד שגורעים מספר הנקודות שניתנו בסיני שאין להם פתח ניכר, והחולם בטל אצלם לגמרי, וכה עשו בסגול וצירי שהשוו הברתם וכו', אך בזה משוגותינו אתנו חטאת קבועה שאין אנו מבדילין בין צירי לשוא. עכת"ד. ובמחכ"ת לא שת לבו למדקדקים הספרדים שמבדילים קצת בין קמץ לפתח, וגם ר' בחיי לא נתכוון כלל לקמץ של האשכנזים שהופכים אותו לחולם שלנו, (וע"פ דרכו כתב שהחולם בטל אצלינו, וליתא). ופוק חזי בספר נוהג כצאן יוסף (עמוד סח) שכ', ולענין הנקודות אף על פי שהספרדים קוראים אותם בקריאה נכונה, מ"מ אין לנו (האשכנזים) לקרות אלא כמנהגינו, לפי שהורגלו בני עמינו בקריאה זו, ואם ירצה הקורא לשנות ולקרותם כדין, ישתמע לפנים אחרות, כי השומע יחשוב על הקמץ שהוא פתח, וישתנה פירוש התיבה לפי מבטא הקריאה ההיא, והעתיק לשון ר' בחיי הנ"ל. ע"ש. הא קמן שהוא ז"ל שהיה מאחינו האשכנזים מעיד בגדלו שהניקוד של הספרדים הוא נכון, וכדין הם עושים, וכנראה שהרגיש בהבדל הדק של המדקדקים שמבדילים בין קמץ לפתח, ולזה כיון גם ר' בחיי, ולא כמבטאם שעושים הקמץ לחולם. ואמנם ראיתי להגרצ"פ פראנק ז"ל בשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' ד) שכ', ואלה מהאשכנזים שבחרו להם המבטא הספרדי דוקא, ובהזכרת השם מבטאים אות הנ' בפתח, ולא בקמץ כמנהג אבותינו, הנה אין רוח חכמים נוחה מהם, במה שהחליפו המבטא שקבלנו מאבותינו הקדושים אנשי השם אשר מעולם, והנה ר' בחיי היה מגדולי הספרדים, ואעפ"כ הזהיר מאד שלא להחליף המבטא בין קמץ לפתח בשם ה'. ובודאי שהיה מהראוי למחות בידם, אך במקום שיש לחשוש שלא יהיו דברינו נשמעים מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה: ). ע"כ. וכן בשו"ת קול מבשר ח"ב (חאו"ח סי' יב) כ', ששינוי מבטא האשכנזי, למבטא הספרדי, הוא חמור יותר משינוי נוסח אשכנז לנוסח ספרד, שהרי הטועה בניקוד ס"ת ונשתנה הענין מחזירין אותו אף בדיעבד, ובנ"ד הרי אין מבדילים בין קמץ לפתח בקריאת השם, וכבר הזהיר ע"ז ר' בחיי שהוא עושה בזה מקודש חול, אף על פי שהוא היה ספרדי. ע"כ. ובמחכ"ת לא שתו לבם שאדרבה בביטוים של האשכנזים שקוראים הנו"ן כמו בחולם שלנו, גרע טובא לסברת ר' בחיי ז"ל עצמו, והשינוי נעשה ביתר שאת ויתר עוז, וכל עיקר כוונת ר' בחיי לדקדק בהברת הקמץ כמו שעושים המדקדקים הספרדים. אבל אין כל סיוע מדברי ר' בחיי למבטא האשכנזים כלל. (ואגב, מה שהעירו לנכון בשו"ת הר צבי, ובשו"ת קול מבשר, ע"ד ר' בחיי שם, שכתב, ומ"ש בלוט אל אנא /נא/ אדוני, בקמץ, והוא חול, לפי שהוא סוף פסוק. ותימה שהרי מבואר בשבועות (לה: ) כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה שהוא קודש. וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מיסודי התורה ה"ט. והניחו בצ"ע. כבר קדמם להעיר בזה המנחת שי (פר' וירא יט, יח), והוסיף להקשות כן גם על הראב"ע שכ' שהוא חול ונקמץ מפני שהוא סוף פסוק. והוא נגד הגמרא והפוסקים. ע"ש). וסמך לדברינו בזה, ממ"ש התוס' (ברכות טו: ) בין הדבקים, וז"ל: רב אלפס מוסיף, כגון וחרה אף, שאם לא יתן ריוח ביניהם אז נראה כאומר וחרף. וכן פסק בש"ע (סי' סא סי"ט). ובשלמא אם הקמץ דומה לפתח במקצת, אגב ריהטא בבליעת האלף של תיבת אף, יהא נשמע וחרף, משא"כ אם הקמץ שבסוף וחרה מתבטא כעין נקודת החולם שלנו, ואילו האלף נקודה בפתח, לא יגיע למצב שיהא נשמע כאומר וחרף, שהניקוד מבדילם, א"ו שהקמץ ופתח אין ביניהם אלא הבדל דק מאד, וכמו שנוהגים החזנים המדקדקים שלנו. ודו"ק. (וע' למהר"ל מפראג בתפארת ישראל (סי' סו) הנ"ל. וע' בפרש"י ותוס' כתובות (סט רע"ב), ובס' גט פשוט (סי' קכט ס"ק קכה). ודו"ק).
(ה) ואנכי הרואה להרה"ג המפורסם מהר"י שווארץ בשו"ת דברי יוסף (דף קסו ע"א) שכתב, בדבר הברת האשכנזים שקוראים קמץ כמו קמץ חטף, ר"ל שנוטה מעט לחולם, והספרדים קוראים הקמץ כמו הפתח, לדעתי נראה ברור שהברת הספרדים היא הנכונה, כי הם לא הלכו כל כך בגולה מדחי אל דחי, כי אם בחורבן בית שני באו משם לספרד עד גלות הארץ במשך יותר מאלף ושלש מאות שנה, ולא שינוי /שינו/ הברתם אשר הביאו עמם, ואשר השתמשו בה אבותינו בירושלים ובבית המקדש ובכל ארץ ישראל. וביותר הברת אנשי עדות המזרח בבל וסוריה ומצרים אשר לא נפסק הישוב מהם בכל הדורות, משא"כ האשכנזים שהלכו בגולה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, גולה אחר גולה, בארצות פזוריהם, ולכן היתה סיבה שנשתבשה הברתם ולשונם, כי נתערבו בגוים רבים, וילמדו מהברתם ולשונם, וישתמשו גם בלשון הקדש כדרך הברת לשון העמים. וראיה לזה ממ"ש בב"ר (פרשה ט) ר"מ אומר והנה טוב מאד, טוב מות, וכן היה דורש ר"ש בן אלעזר בשם ר"מ. ומוכח שביטוי אות ת' כהברת הספרדים שדומה קצת לדל"ת, אבל פי הברת האשכנזים שהתי"ו דומה לסמ"ך אין שום מקום לדמות מלת מאד למלת מות. ועוד ראיה לזה מפיוטי ר"א הקלירי, שי"א שהוא ר' אלעזר ב"ר שמעון, [כמבואר בתוס' חגיגה יג, ובפסקי רבינו אלי' מלונדריש לברכות עמוד מח, וע"ע במחזיק ברכה א"ח סי' קיב סק"ג, ואכמ"ל], שייסד בקרובץ של ט' באב, אז אמרתי הנה באתי לבית מעדני (בפתח) עדני (בקמץ), אזי דיני (בפתח) אומרה לאדוני (בקמץ). וכיו"ב בקרובץ פרשת זכור. ומכאן ראיה ברורה לספרדים שהברת הקמץ כמו הפתח. וכן בפיוט צור משלו אכלנו, שהוא פיוט קדמון, ברכו אמוני (בפתח), כדבר אדוני (בקמץ). עכת"ד. ובס' צרור החיים (אמסטרדם תק"פ, דנ"ח סע"ד) כ' וז"ל: ומה שהעידו על הגאון החסיד מהר"ר נתן אדלר מפרנקפורט זצ"ל, שהיה מתפלל במבטא ספרדי, גם אני ידעתי החשו, כי בימי בחרותי התפללתי שם, ושמעתיהו מתפלל במבטא ספרדי, וזכיתי להכיר את האיש ואת שיחו, והוגד לי מפי מגידי אמת, כי בבית הגאון החסיד רנ"א התאכסן איש אחד מירושלים במשך שנתים או שלש שנים, אך ורק לתכלית שילמוד ממנו המבטא הספרדי, ומי יכול לשפוט מהאדם הגדול בענקים הזה, ואם הוא ז"ל עם עוצם תשוקת נפשו הקדושה, ורוב עצמתו בזכרון ותפיסה, היה צריך ללמוד הכרעת המבטא הזאת שנים רבות, כמה מן השנים נצטרך אנו כדי ללמוד לדבר במבטא ספרדי בעת אשר איננו כדאים להיות מצע להדום רגלי הגאון החסיד הנ"ל. ומ"מ שאר גאוני הדור לא נהגו כמוהו וכו'. עכת"ד. ובדרך הנשר ח"א (דף מה ע"א) הביא המעשה הנ"ל על הגאון ר' נתן אדלר, והוסיף כי אותו חכם שלימד המבטא הספרדי להגרנ"א היה הגאון ר' חיים מודעי, מחבר שו"ת חיים לעולם. [ונזכר ג"כ לשבח ולתהלה בתשובת נודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' פז - פח), מדי עברו שם בשליחות מצוה לכונן את קהלת הקדש בצפת ת"ו]. ע"ש. אתה הראת לדעת מעשה רב, שלכתחלה נטש מבטא שנהגו בו אבותיו, ולמד במיוחד מבטא ספרדי, להתפלל ולברך במבטא זה, ומכל שכן אלו שזכו להתחנך כאן בארצנו הקדושה במבטא הספרדי, שיכולים בודאי להמשיך במבטאם, ולא לחזור למנהג מבטא אבותם. ואין בזה חשש משום לא תטוש תורת אמך, כמ"ש בשו"ת מהרדש"ם (בחאו"ח סי' לה). בענין שינוי בסדר התפלה, שכל שאין נדנוד איסור בדבר, לא שייך בזה אל תטוש תורת אמך, וכ"ש כאן שאדרבה אשתני למעליותא, וכמעשה רב של הגאון ר' נתן אדלר זצ"ל הנ"ל. והגאון רידב"ז בשו"ת בית רידב"ז (סי' כז) כתב להגאון ר' יוסף ידיד הלוי זצ"ל, שהיה מארם צובה (חלב), בזה"ל: וקרוב לומר שהמבטא שלכם בלשון הקדש, הוא מתוקן יותר משלנו, יען כי אנחנו נדדנו בעוה"ר כמה פעמים מגולה אל גולה, יותר מכם, ולכן יש להאמין שהמבטא של לשון הקדש אצליכם מתוקן הרבה יותר. עכ"ל. וזה קרוב למ"ש בדברי יוסף שווארץ הנ"ל. חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה דמילתא, וא"כ מי שם פה לחייב את הנוהגים כבר במבטא ובהיגוי הספרדי, לשנות ממנהגם לחזור למבטא שנהגו בו אבותם, וקרוב הדבר שלא יעלה בידם, ויהיו קרחים מכאן ומכאן, ולכן בודאי שיש להורות שישארו במנהגם במבטא הספרדי. [וע' בשו"ת גנת ורדים (כלל ב סי' כג) בתשובת הגאון מהר"י פראג'י ז"ל, בד"ה ומה שאמרו, ובשו"ת תעלומות לב ח"ד (סי' מב). ע"ש. ודו"ק].
(ו) ותבט עיני להגאון הראש"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאו"ח סי' א), שהביא מ"ש הגרא"י קוק בירחון קול תורה (אב תרצ"ג), שאין לשנות ממבטא למבטא אחר, שכל המשנה הרי הוא בכלל קרא ולא דקדק באותיותיה שאסור לכתחלה, ונוסף ע"ז, שכל עדה חייבת לקיים מנהגה, משום אל תטוש תורת אמך, שקבלת האבות היא קיום התורה, ושאל אביך ויגדך. והשיב הרה"ג המחבר ע"ז, שלדעתו הואיל ואין בידינו להכריע בזה, דעבר /דעבד/ כמר עבד ודעבד כמר עבד, ולא שייך בזה מ"ש: קרא ולא דקדק באותיותיה, כיון שהוא קורא ומדקדק באותה הברה שבחר בה לקראה כהוגן וכו', ולכן אין ביכלתנו לומר שהקורא במבטא אחר מזה שקבל מאבותיו לא יצא י"ח, ונכשל באל תטוש תורת אמך. ע"כ. והגרא"י קוק בהסכמתו למשפטי עוזיאל בראש הספר, חזר להעמיד דבריו, שאין להתיר לשנות מנהג אבות שהוחזק מאות בשנים כיון שאין לנו הכרעה כלל איזה מבטא יותר נכון, ע"ש. ושניהם לא זכרו ממעשה רב של הגאון ר' נתן אדלר הנ"ל דעביד עובדא בנפשיה, ומי לנו גדול ממנו, ובודאי דההוא דינא דקרא ולא דקדק באותיותיה לא דמי לנ"ד כי אוכלא לדנא. וה"ז כמבואר. וכן ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חאו"ח סי' ג), בתשובת הרה"ג ר' שבתי בוחבוט, אב"ד בירות, שהרבה להשיב ע"ד הגרא"י קוק שבירחון קול תורה הנ"ל. והחרה החזיק אחריו הרה"ג המחבר שבין לפי הפשט ובין לפי הקבלה אין שום נדנוד איסור כלל לאשכנזי שמחליף מבטא לטובה כמנהג הספרדים, ואדרבה מצוה קא עביד, ובפרט לאותם שקורין לעיינין אלפין שחובה עליהם לשנות ולקרות כהוגן. ושני הרבנים הנ"ל הוסיפו עוד טעם, כי היישוב בא"י מעיקרו היה במבטא ספרדי, ומן הראוי שכל הבא לא"י קמא קמא בטיל לגבי מנהגי הספרדים. [כמ"ש באבקת רוכל סי' רי"ב]. ובפרט שכעת פשט המנהג אצל האשכנזים לבטאת כמו הספרדים, לאחר שחונכו כן בבתי הספר ובשפת הרחוב באה"ק, ובודאי שכן רצוי שיהיה מבטא אחיד לכל תושבי הארץ, ולעזוב את המבטא הגלותי שלהם וכו' עש"ב. והרה"ג ר' מנחם מנדל קירשבוים הי"ד, מחבר שו"ת מנחם משיב, כתב בהערה להרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ג' (דף קג ע"ד), וזת"ד, וכשדברתי בזה עם ידידי הגאון ר' יעקב זריהן אב"ד טבריא, אמר לי, שהרא"י קוק לא צדק בזה במח"כ, וכו'. והעיר ג"כ מהמעשה של הגאון ר' נתן אדלר שהזמין אליו את הגאון ר' חיים מודעי ללמוד ממנו המבטא הספרדי, ומאז היה מתפלל במבטא הספרדי. [וכן הובא מעשה זה בס' מדי חדש בחדשו חלק ו עמוד עה]. ע"ש. [וע"ע בשו"ת מנחם משיב ח"ב סי' מ"א אות כ', ביתר אריכות]. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סי' ג' וד'). ע"ש. כל קבל דנא ראיתי בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סימן ט'), שנשאל, אם מותר לשנות מבטא התפלה וקריאת ספר תורה כפי המבטא הספרדי שנהוג בארץ ישראל. והעלה לאסור לשנות המבטא בכל דבר שבקדושה, והביא מ"ש המג"א (ר"ס סח) בשם ס' הכוונות, שהמנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו, כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים, וכל שבט יש לו שער ומנהג, מלבד מ"ש בגמ' שהוא שוה לכל. ובירוש', אף על פי ששלחנו לכם סדר תפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם, עכ"ל המג"א. וכ' ע"ז המנחת יצחק, ופשוט שכל זה שייך גם בנוגע למבטא, שהוא עיקר גדול בדיני ק"ש ותפלה וכל דבר שבקדושה, כמבואר בטוש"ע סי' סא שצריך לדקדק באותיות של ק"ש וכו', וכ"כ בסידור בית יעקב להגאון יעב"ץ. וכמה מעלות טובות יש במבטא האשכנזי, והמעלה הגדולה שבהם שמבדילים בין קמץ לפתח, ובפרט בשם ה'. וכבר רמז בסידור הגאון יעב"ץ לד' ר' בחיי שהעיר על הספרדים שאינם מבדילים בין קמץ לפתח, והוא ז"ל עצמו היה מהם, ואנן מה נענה בתרייהו, ולכן יש לפרסם שאסור לשנות המבטא של האשכנזים למבטא הנהוג בא"י ע"פ הספרדים, עכת"ד. ויש להעיר עמ"ש שדברי המג"א שייכים גם למבטא, שלכל שבט יש שער ומנהג בפ"ע, והרי כתב מרן החיד"א בקשר גודל (סי' יב אות ט) וז"ל: מנהגי שרשי התפלות אין לשנות מן המנהג הקדום, כי י"ב שערים ברקיע כנגד י"ב שבטים, והתפלות של כל שבט אחד עולה דרך שער מיוחד. ותפלת נוסח הספרדים עולה בכל אחד מהי"ב שערים. האר"י ז"ל. עכ"ל. והרי ברור שנוסח תפלת הספרדים קשורה גם עם מבטאם, ועל תפלתם נאמר שהיא העולה בכל אחד מהי"ב שערים, וא"כ אין מקום לאסור שינוי המבטא מאשכנזים לספרדים, דאשתני למעליותא, גם מ"ש להסתייע מדברי ר' בחיי, שהוא עצמו היה מהספרדים וכו', כבר כתבנו שאדרבה מבטאם של האשכנזים שמשנים הקמץ לחולם גרע טובא לדעתו של ר' בחיי, וכל כוונתו היא להבדיל בין קמץ לפתח כפי המדקדקים הספרדים שההבדל בין זל"ז דק מאד, אבל לא להפכו לחולם, ואין מדבריו שום סיוע למבטא האשכנזי. וגם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' מז סעיף ד), בתשובה להרה"ג ר' ישראל וועלץ, וז"ל, ומה מאד נהניתי ממ"ש כבוד הדר"ג בצדקת דברי בח"ג סי' ט בנוגע לאיסור שינוי המבטא האשכנזי למבטא הספרדי, והנה כי כן ראיתי עתה בס' לקט הקמח (סי' קכח אות קכג) בשם הגאון החזון איש שכתב ביתר עוז, שאין יוצאים ידי חובת קריאת התורה במבטא ספרדי, בבהכ"נ שמתפללים במבטא אשכנזי. ויל"ע. ע"ש. עכ"ד. ואנא דאמרי לאו מר בריה דרבינא חתים עלה, והפריזו על המדה לומר שאין יוצאים י"ח בקס"ת במבטא ספרדי, שא"כ איך היה האר"י ז"ל מתפלל בכל ימות השנה (חוץ מימים נוראים) עם הספרדים ושומע קס"ת מהם. ואם נפשך לומר, דשאני התם שהיא בהכ"נ של הספרדים, אטו המקום גורם לומר שאין יוצאים י"ח גם בדיעבד? הא ודאי בורכא היא. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' לא אות ג, ע"ש). ואין להאמין לכל מה שמוסרים בשם החזון איש. ורק יתכן שאמר שאין לעשות כן לכתחלה, ובפרט משום הזכרת השם, שלדעתם אינהו עדיפי מינן, שמבדילים בין קמץ לפתח. והרה"ג החסיד ר' בנימין יהושע זילבר בס' אז נדברו ח"ג (עמוד קא) הביא מ"ש השואל בשם החזון איש שאשכנזי שמתפלל בהברה ספרדית, עליו להזהר לומר שם שמים בהברה אשכנזית, וכתב ע"ז, ואף שאנו מסתייגים תמיד ממה שמוסרים בשם החזו"א, אבל כאן הדבר מסתבר מאד, שכל עדה יש לה להתפלל בהברה שלה, אבל אין זו לעיכובא, אלא רק לכתחלה יש להקפיד על כך. ולכן אשכנזי שהתרגל בהברה ספרדית כמו שמצוי כאן באה"ק, ורוצה לשנות למבטא אשכנזי, ועי"ז נגרם לו שטועה בכמה טעויות, שמערבב באמצע הברה אחרת, ולפי האמור אין להקפיד ע"ז כלל. ושוב הביא ד' ר' בחיי הנ"ל, וסיים, ולכן בודאי אף שכל עדה ועדה יש לה להזהר לבטא השם לפי הברתה, שמנהג אבותיהם בידיהם, אבל האשכנזים לא ינהגו כן. עכת"ד. הא קמן שלא הקפיד החזו"א על מה שאשכנזי מתפלל בהברה ספרדית אלא רק עליו לבטא השם בקמץ כמנהגם, וגם זה אינו רק לכתחלה. וע"ע בשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' ה). שנשאל, אודות בר מצוה שעולה לקרות בתורה בהברה ספרדית, בבהכ"נ של אשכנזים שמתפללים וקוראים במבטא אשכנזי, והשואל רמז בקצרה מחלוקת הגרא"י קוק עם הגרב"צ עוזיאל, אם רשאים האשכנזים לשנות מבטאם למבטא ספרדי, וכתב ואני לא ראיתי דבריהם במקורם. ולכן איני יכול לדון בהם, וגם איני רוצה להכריע בין הרבנים הגדולים הנ"ל, ובסו"ד העלה להקל בנידון, והביא מ"ש הגאון רי"א הענקין בס' עדות לישראל, שמה שמבואר בספרים שיש י"ב שערים ברקיע כנגד י"ב שבטי ישראל, כנראה שנתכוונו לחילופי ההברות, ולכן אף שלכתחלה ראוי לכל קהל לבחור ש"צ הקורא בס"ת בהברה שלהם, מ"מ באקראי נראה שאין להקפיד בכך, ובתוך דבריו הביא מ"ש בשו"ת ארץ טובה בשם הגרא"י קוק להחמיר בזה, והביא ראיה מהלכות גיטין שאם האות אינה ניכרת לתינוק דלא חכים ולא טפש, הו"ל כמאן דליתא דמי, וכ' ע"ז, ואיני מבין הדמיון בזה, שהמבטא במבטא ספרדי בודאי שאין הענין משתנה, ובכה"ג מפורש בד' הרמ"א בהגה (סי' קמב) שיוצא י"ח. ולכן אשכנזים ששומעים קריאת ס"ת מספרדי יוצאים י"ח, ושכ"כ כמה מאחרוני זמנינו שאין כל חשש בשינוי ההברה האשכנזית להברה ספרדית, עכת"ד. ובשו"ת חלק לוי (חאו"ח סי' פח) נשאל אם אשכנזי יכול להוציא ספרדי י"ח קידוש והבדלה, וכן להיפך אם ספרדי יכול להוציא אשכנזי י"ח קידוש והבדלה, א"ד כיון שבמבטא וחיתוך האותיות חלוקים הם זמ"ז אינם מוציאים זא"ז. והביא מ"ש בסוטה (לב) אלו נאמרים בכל לשון ק"ש ותפלה ובהמ"ז, ובתוס' שם דה"ה קידוש והלל, והא דלא תנן להו, משום דבהני אף על פי שאינו מבין יוצא י"ח. ע"ש. ומיהו ה"מ במקדש לעצמו, אבל כששומע מאחר, ד' הרא"ש שאינו יוצא י"ח כשאינו מבין, וד' רש"י שיוצא י"ח אף על פי שאינו מבין. והמנהג כרש"י. וכמ"ש מג"א (סי' קצג). ולכן מבטא של אשכנזי לספרדי דלא גרע מלשון אחת /אחרת/, לא מבעיא כשהוא מבין פשיטא שיוצא י"ח אלא אפי' אינו מבין יוצא י"ח לרש"י. ע"כ. ולכאורה למטוניה דמר י"ל שכיון שמרן הש"ע (סי' קצג) פסק כהרא"ש וסיעתו שאינו יוצא י"ח בשמיעה אא"כ מבין, א"כ לא מהני מה שספרדי שומע קידוש מאשכנזי אא"כ מבין מה שאומר הלא"ה לא יצא. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח ר"ס יב) שאף בתפלה ובהמ"ז בלשון הקדש אינו מוציא י"ח אלא כשהשומע מבין. עש"ב). ומ"ש המג"א שהמנהג כרש"י, ה"מ לדידהו, אבל אנו קבלנו הוראות מרן. ומ"ש עוד החלק לוי שם, ובלא"ה נ"ל שאין לחוש בזה, מדאמרי' (מגילה כד: ) דא"ל לר"ח כשאתה מגיע לפסוק וחכתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף, ופרש"י שהיה קורא לחתין ההין, ונראה כאומר הכתי, ומוכח דהא לאו הכי שרי ליה לירד לפני התיבה, אף על פי שהיה לו מבטא שונה, ש"מ דלא איכפת לן במבטא של המשמיע שיהיה דומה למבטא של השומע. ע"כ. דבריו תמוהים, דמנ"ל דשרי ליה לירד לפני התיבה, אלמלא שהוא כמחרף ומגדף, ואדרבה מבואר יוצא מד' התוס' והאחרונים הנ"ל שגם בלא זה אינו יורד לפני התיבה. (וכמש"כ לעיל אות ב). וצע"ק. ומ"מ לדינא נראה דקושטא קאי שיכולים להוציא זה את זה, כשמבינים הלשון והמבטא, איש שפת רעהו, והגם כי רגיל אני להזהיר את בני הישיבות הספרדים, החוסים בצל הישיבות של האשכנזים, שבשבת פרשת זכור ילכו לשמוע קריאת פרשת זכור מפי ש"צ ספרדי במבטא ספרדי, מפני שקריאת פר' זכור היא מן התורה, (וכמבואר בש"ע סי' תרפ"ד), מ"מ בשאר שבתות השנה שפיר יוצאים י"ח קס"ת במבטא אשכנזי ואין להקפיד כ"כ בזה, כיון שקס"ת בכל שבתות השנה מדרבנן, (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' יז), ואפי' בקידוש של ליל שבת, אין להחמיר להצריך לשמוע הקידוש במבטא ספרדי, מכיון שלדעת הרבה פוסקים יוצאים י"ח קידוש מה"ת בתפלה, (וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א סי' טו), ולכן שפיר יוצאים י"ח קידוש על היין גם במבטא אשכנזי, וה"ה להיפך. ועמ"ש הגר"ע סופר בתשו' שהובאה בס' רבי עקיבא ותורתו (עמוד קעב). וע"ע בשו"ת נצר מטעי (סי' א). ע"ש.
(ה) וכן בקדש חזיתיה להגרא"י אונטרמן שליט"א בתשובה שהובאה בס' כתר אפרים (עמוד ש"ס) שהעלה, שבימינו אלה שנתוספו מאות אלפים מאחינו בית ישראל שלא שמעו מעולם רק הברה ספרדית, כמו שנהוג באה"ק, ושני דורות חונכו רק ע"פ ההברה הספרדית, לא יתכן לשלול מהם את הזכות לקרות ולהתפלל בהברה שגודלו וחונכו בה, והרי גם המתפללים במבטא אשכנזי, יכולים היום להבין היטב את קריאת התורה והתפלה במבטא ספרדי, מאחר שבכל יום שומעים את המבטא והצלצול הספרדי, בשיחות, נאומים, וחדשות היום, וכו', ואף שבס' אמירה נעימה להגאון ר' יוסף צבי הלוי ז"ל מביא דברי ר' בחיי שקורא תגר על ההברה הספרדית בשם ה', אבל בענינים כאלה אין שום הכרעה, וכל אחד מצדד בהברה שהורגלו בה אבותיו. ושמעתי שהגאון ר' יצחק מוואלוז'ין היה רגיל בכל יום לחזור לקרות קריאת שמע אחר התפלה במבטא ספרדי, מפני שחש שהיא ההברה הנכונה, והחמיר על עצמו בענין מ"ע דאורייתא. סו"ד שאין לכפות על מי שמתפלל בהברה אחת לשנות מנהגו והרגלו, אף אם רוב הצבור רגילים בהברה אחרת. אך הש"צ והחזן הקורא בתורה צ"ל כדרישת רוב הצבור. ואין ספק שבסופו של דבר תשלוט ההברה הספרדית בכל מקום, וכשיגדלו נערי ישראל הלומדים בבתי הספר שלנו תתקבל בהחלט הברה זו על כל המקומות. עכת"ד. גם ידידי הרה"ג רבי יהודה זרחיה סגל שליט"א בהתורה והמדינה כרך יג (עמוד שפז והלאה), האריך למעניתו בזה, והביא ג"כ בקצרה תשו' הגרא"י אונטרמן להקל, ודחה ראית הגר"י צבי הלוי שהיה מחמיר בכל עוז שלא לשנות המבטא האשכנזי למבטא הספרדי. והעלה שאין להקפיד בזה רק לכתחלה וכו' ע"ש. גם ידידי הגרא"י ולדינברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז (סי' כח אות ח), כתב לאברך ת"ח שהוצע לפניו תפקיד לומר קידוש בכל ליל שבת בבית חולים, ושאל אם מותר לו לשנות מבטאו האשכנזי במבטא ספרדי, בקידוש, והעלה להקל בזה אף לכתחלה, מכיון שאינו משנה באופן קבוע ממבטאו, כי אם רק באופן עראי להוציא ע"י כך י"ח קידוש לרבים המבינים אך ורק בהברה הספרדית, ולכן אין בזה שאלה כלל משום אל תטוש תורת אמך, ורמז בקצרה למחלוקת הגרא"י קוק והמשפטי עוזיאל בזה, והזכיר המעשה רב של הגר"נ אדלר ששינה מבטאו למבטא ספרדי. וגם ציין לתשובת בית רידב"ז שכתב, שהמבטא הספרדי מתוקן יותר מהמבטא האשכנזי, עכת"ד. וגדולה מזו אני אומר שאם אין מחלוקת מצד המתפללים שבבהכ"נ יכולים לשנות מבטאם האשכנזי במבטא הספרדי אף לכתחלה, וכמו שעשה מעשה רב הגאון ר' נתן אדלר זצ"ל, ובזה נוכל לקרב הרבה את הנוער הישראלי לעבודת ה', להסתופף בחצרות ה', לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, כי המבטא האשכנזי מוזר להם, והבא פעם לבהכ"נ, לא יוסיף לבוא פעם אחרת, וליוצא ולבא אין שלום. ונכונים בזה דברי הרה"ג ר"א אורנשטיין ז"ל בספרו הדרוש והנאום (פרשת עקב צד פט), שמכיון שהמצב העובדתי הוא, שהשפה המדוברת היא במבטא הספרדי, לכל הצבור הרחב בא"י, ובמיוחד לנוער הישראלי, איזו השפעה ואיזו השראה יכולה להיות על נפש הצעיר בבואו לבהכ"נ שמתפללים שם במבטא האשכנזי, שכולו זר לו לגמרי, ובמצב כזה הלא נרחיקם מלבוא פעם נוספת לבהכ"נ וכו' ע"ש. ובאמת שאחר כוונת הלב הן הן הדברים. כלל העולה, שאשכנזי שחונך ע"פ המבטא הספרדי יוכל להמשיך במנהגו זה, ואין בזה שום חשש משום אל תטוש תורת אמך. והנלע"ד כתבתי.
 

יצחק משען

Well-known member
פעילות

20%

אֲרִיכוּת יָמִים

38%

תודה על הדברים הנפלאים.
מה כבוד מרן זצוק"ל אומר בסרטון הראשון בדקה 5:37? [מיד אחרי תיאור השיבוש בין ח' וה' ובין א' וע'.]
והיה לאין מחמד כל עין. (מסדר העבודה ליוה"כ). מליצה נפלאה שהעי"ן נהיה אין....
 
חלק עליון