המילה עומדת לך על קצה הלשון?! אתה בטוח שמצאת השגה ניצחת?! קצת ענוה! פרק רביעי בסדרת החורף הקדוש

​

אחד הנסיונות המאיימים על לומדי התורה הינו נסיון הגאוה, לפעמים מצוי בעת הלימוד עם החברותא שהוא טועה בסברתו ואתה נהנה להעמידו על טעותו... ומה התגובה כאשר החברותא עומד על דעתו ומצליח להוכיח לך שדוקא אתה טועה?

וחמור הדבר יותר כאשר הת"ח כותב תשובה הלכתית ומוצא השגה ניצחת [לפי דעתו] לדבריו של אחד מהפוסקים בדורות הקודמים, מהי הדרך הנכונה בכתיבת ההשגה?

ומצד שני כמה ענוה צריכה להיות ללומדי התורה? האם עליהם להשפיל את עצמם לעפר במסוה של הענוה?

מרן זיע"א בהדרכותיו לבני תורה היה שב ומדגיש נקודות אלו להלך בדרך הזהב, להכיר את מקומו ביחס לדורות הקודמים, ולדעת את מעלתו בתור בן תורה הזוכה להיות מבני היכלא דמלכא ומהיושבים ראשונה במלכות!​

התורה לא תימצא בבעל גאוה
​

"אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים'? לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז.).​

התורה נקנית אצל מי שיש לו ענוה, מי שיש לו רמות רוחא וגבהות לב והוא גבה עינים ורחב לבב, לא תמצא בו התורה! סימן לגסות הרוח עניות בתורה (קדושין מט: ), מי שהוא גס רוח הינו עני בתורה ריקם מכל. ככל שיהיה יותר עניו כך תמצא בו התורה. כמו המים שנזחלים ויורדים למטה ואינם נשארים למעלה, כך אדם שמשפיל דעתו למטה שורה בו התורה. אך מי שהוא גאה סרוח, 'וישמן ישורון ויבעט', אין בו תורה. וגם אם יש בו, זו תורה פגומה ועקומה, ללא אמת ויושר, 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.



התורה משתמרת בכלים פשוטים​

​

"ואמר רבי אושעיא, למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו, במים וביין ובחלב. דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים', וכתיב 'לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב'? לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית שם).​

טבע החלב שאם יניחוהו בכלי מתכת חם יתקלקל, ולכן מקומו בכלי חרס שבו החלב נשאר קריר. גם טבעו של היין כן, אם יניחוהו במרתף קר ישאר קיים ויציב, משא"כ אם יהיה במקום חם. וכן במים כשהם חמימים אין להם טעם וריח, אך אם הם קרים 'ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו', מודה ומהלל לה' איזה מים קרים החיו את נפשו העייפה. כך התורה צריכה להיות בפחות שבכלים שהוא החרס, ואם תהיה בכלי זהב ונחושת יחמיץ. דעתו תהא שפלה עליו 'ונפשי כעפר לכל תהיה', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כמו החרס שהוא פחות שבכלים ואין לו חשיבות, 'שבירתן זוהי טהרתן'. וכך גם הקב"ה יזכהו שהתורה תחקק בו ולא תשכח ממנו, יגדל בתורה ויתרומם בה, יבינה היטב על בוריה. אך גס הרוח ישכח את תורתו, כאשה שיולדת וקוברת שמוטב שלא ילדה.



משה זכה לתורה בזכות הענוה
​

"משה קבל תורה מסיני" (אבות א, א). וכי משה קבל את התורה מסיני, הלא הוא קבל אותה מהקב"ה?​

ביארו המפרשים, הענוה היא שגרמה למשה שיקבל את התורה. כשהקב"ה אמר לו (שמות ג, ט) 'הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים'. ענה משה ואמר 'מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים'. אמר לו הקב"ה 'ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך', דוקא מחמת שאתה אומר מי אנכי, אני שולח אותך!

הגאה ובעל רמות רוחא, הקב"ה אינו יכול להביט בפניו! כנאמר (תהלים קא, ה) 'גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל'. ובגמ' סוטה (ה.) "אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל', אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל.

אדם שיש לו גסות הרוח, דוחק את רגלי השכינה, 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי' (ישעיהו סו, א), והוא דוחק כביכול רגלי השכינה. אך העניו, הקב"ה נמצא עמו! במקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו (מגילה לא.), שכן הקב"ה אוהב את הענוים, ולכן אמרו בגמ' (ע"ז כ: ) ענוה גדולה מכולם.

וזו היתה מעלת משה רבינו, כמו שנאמר (במדבר יב, ג) 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה'. וענוה זו היא שגרמה לו לכל הכבוד ולכל המעלות, עד שנאמר בו (במדבר שם, ז) 'בכל ביתי נאמן הוא', וזכה לגאול את ישראל שתהיה תשועתם על ידו, ויקבלו את התורה.

וזהו "משה קבל מסיני", הר סיני היה סמל הענוה, כמו שאמרו רבותינו (עי' מגילה כט. ובראשית רבה ר"פ צט) בשעה שבקש הקב"ה לתת את התורה לישראל התחילו כל ההרים לרקד ולהגביה את עצמם, כמו שנאמר (תהלים קיד) 'בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז ... ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן'. הם רצו שהקב"ה יתן עליהם את התורה, בחשבם שבימה יותר גבוהה טובה יותר, שכך ישמעו הדברים יותר טוב, אך הקב"ה אמר להם 'מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור. ההרים תרקדו כאילים גבעות כבני צאן. מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים'. הקב"ה רצה דוקא את הר סיני מפני שהיתה לו ענוה, והוכיחם 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו', זה הר סיני.

ובגמ' סוטה ה' (ע"א), "אמר רב יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני". כך צריך להשפיל את דעתו ולא יחפש לעצמו רמות רוחא.



מהו אחד משמונה שבשמינית בגאוה

ועוד אמרו שם בגמ', "א"ר חייא בר אשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית"[1]. שמינית שבשמינית היינו אחד חלקי ששים וארבע, וכתב מהרש"א דרך רמז, ג"ס רוח עולה בגימטריה ששים ושלוש, מי שיש לו רק שמינית שבשמינית אינו גס רוח, שכן אחוז קטן זה בטל בששים.

אך יש להבין מפני מה נקטו דוקא שמינית שבשמינית? בגמ' בבא בתרא דף ע"ג (ע"ב) אמר רבה, לדידי חזי לי אורזילא בר יומיה דהוה כהר תבור, והר תבור כמה הוי? ארבע פרסי. ובמדרש[2] איתא שגובהו של הר סיני חמש מאות אמה. נמצא שגובהו שמינית שבשמינית מהר תבור, שהרי אורכו של מיל אלפיים אמה, וממילא חמש מאות אמה הם רבע מיל. בפרסה יש ארבע מיל, ולפי זה גובהו של הר תבור היה שש עשרה מיל, ואם נכפילם בארבע פעמים חמש מאות אמה של הר סיני נקבל ששים וארבע. וזהו אחד משמינית שבשמינית, שהרי אם היה הקב"ה רוצה ענוה היה לו ליתן את התורה בגיא או בעמק, אלא ודאי צריך שיהיה מעט משהו של גאוה.


על התלמיד חכם לשמור על כבודו
אם התלמיד חכם ינהג עם כל אחד בפשטות 'כמוני כמוך כעמי כעמך', יזלזלו בו ויחשבו שאפשר לחלוק עליו, שהרי כפי שהוא חבר במילי דעלמא כך גם במילי דשמיא אפשר לחלוק עליו. אך כשמראה נשיאותו ברמה, כמו שאמרו בכתובות קג (ע"ב), תהיה ממנו יראת כבוד ודרך ארץ. ועל כן לפני הצבור יראה מעט גבהות.

ובאמת שמי שהוא טעון משרה, מוכרח לנהוג כן, כמו שאמר רבינו הקדוש לבנו רבן גמליאל, בני, נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים. כך התלמידים יכבדו את הרב, ויעשו את המוטל עליהם לחזור על לימודם כהוגן ולא יתרשלו, ביודעם שיש מי שעומד עליהם עם שוט בידו, גוער ונוזף בהם, תהיה להם יראת כבוד בפניו. אך אם בכל דבר יפהק בפניהם, יצחקו עליו 'בן הא הא אומר בן בג בג אומר'... לכן ינהג בתקיפות.

ובאמת בגמ' הקשו, "איני, והא כתיב 'ואת יראי ה' יכבד', ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי? לא קשיא, הא בצינעא הא בפרהסיא". בצנעא בינו לבין החכם יעשה לו כבוד מלכים, אך בפרהסיא בפני הצבור אם יראוהו מתנהג בענוה, יחשבוהו למאומה ולא יתחשבו בדבריו, אלא יטיל עליהם אימה. 'שום תשים עליך מלך', שתהא אימתו עליך (סנהדרין כב.).

ומצינו שנאמר ביהושע בן נון (במדבר יג, טז) 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע'. ובתרגום יונתן איתא, "וכדי חמא משה ענוותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע". שכן בטבעו של עולם, עניו ההולך עם רבים ורואה שהם חולקים עליו הינו מבטל את דעתו בפניהם. ומשה ידע שהמרגלים עתידים לחטוא, אלא שהקב"ה אמר לו 'שלח לך', וכך רצו כל ישראל, כמו שנאמר (דברים א, כב) 'ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט'. ובפחדו שמא גם יהושע מרוב ענוותו יאמר מי אני בפניהם, אמר לו "יה יושיעך מעצת המרגלים", דוקא מחמת הענוה.

ללמדך שפעמים צריך להחזיק בדעתו בתקיפות. ועל כן לאחר מכן כשהעביר לו את הנשיאות, נאמר (דברים לא, ז) 'ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם'. פשט הפסוק שמשה אמר לו כן לעיני כל ישראל. אך בדרך דרש מבארים, על התיבות "לעיני כל ישראל חזק ואמץ" יש זרקא וסגולתא שמחברם למשפט אחד, כאומר, כשתהיה בינך לבין עצמך תוכל להיות עניו כפי שגם משה היה עניו. אך לעיני כל ישראל - חזק ואמץ, היה גבור ונהוג נשיאותך ברמים.

הוי אומר שגם בענוה יש הפרש וצריך לדעת את הגבול מתי צריך להתנהג בה ואיך להתנהג בה. וזהו ענין הר סיני שניתנה עליו התורה כיון שיש בו את מדת הענוה. וכפי שהקב"ה הניח את כל ההרים ונתן את התורה רק על הר סיני, כך ינהג האדם לא רק עם הקב"ה אלא עם חבריו וידידיו. כלפי הקב"ה ודאי צריך להתנהג בענוה 'אין עצה ואין תבונה לנגד ה'' ללא שום ספק. אך גם כלפי בני אדם יתנהג כן.

וכדמצינו בגמ' חולין פט (ע"א), אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון, כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה, עשה אזניך כאפרכסת. 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני 'ואנכי עפר ואפר'. למשה ואהרן, אמרו 'ונחנו מה'. לדוד, אמר 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד, אמר 'הבה נבנה לנו עיר'. לפרעה, אמר 'מי ה''. לסנחריב, אמר 'מי בכל אלהי הארצות וגו''. לנבוכדנצר, אמר 'אעלה על במותי עב'. לחירם מלך צור, אמר 'מושב אלהים ישבתי בלב ימים'. ע"כ. אברהם אבינו התעטר בכתר מלוכה, כמ"ש (בראשית יד, יז) 'אל עמק שוה אל עמק המלך. ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון', מהו עמק שוה עמק המלך, שהשוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבוהו מלך עליהם (במדב"ר פט"ו פי"ד)! כשראו המלכים את כוחותיו איך ניצח ארבע מלכים חמושים בנשק ותחמושת ולצדו רק שלש מאות ושמונה עשרה חיילים, הסכימו כולם שיהיה מלך עליהם, ולכן כשבא אל בני חת אמרו לו (בראשית כג, ו) 'נשיא אלהים אתה בתוכנו', ובכל זאת הוא אומר 'ואנכי עפר ואפר! דוד ניצח בכל מערכות ישראל ומעולם לא נסוג. בדרך כלל, קורה לפעמים שאפילו הגבור מובס, ודוד לא נכשל אפילו במלחמה אחת, כמו שאמרה לו אביגיל (שמואל א' כה, כח) 'כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך'. ובכל זאת אומר על עצמו 'ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם', 'לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני'.

כך ינהג כל אחד בינו לבין חברו, שהרי משה מדבר עם ישראל ואומר להם 'ונחנו מה', כחירגא דיומא! לא כמו שאנשים חושבים בודאי בפני הקב"ה אני כלום, אך בינו לחבירו חושב את עצמו יותר חכם ועשיר ממנו, אלא הענוה תהיה כללית.



לא יבוש לומר טעיתי

הרוצה לזכות לתורה, יזכה דוקא על ידי הענוה. התורה נקנית בדקדוק חברים, כשהוא שומע את דברי חבירו ולא רק רוצה להשמיע את דעתו, כמו שנאמר (ויקרא י, כ) 'וישמע משה וייטב בעיניו'. משה רבינו עליו השלום היה רבן של כל ישראל וגם אהרן שמע ממנו תורה, ובכל זאת כשאהרן נתווכח עמו קבל את דבריו. משה קצף על אהרן, ומשום כבודו שהיה גדול ממנו פנה אל אלעזר ואיתמר, על שלא אכלו את החטאת, ואמר להם 'מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'. הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה, אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צויתי'. את החטאת היו הכהנים אוכלים ומתכפר להם, והם שרפו אותו, ועל כך קצף משה. עד שבא אהרן וחילק לו, אין הנידון דומה לראיה, שכן בשר החטאת הזה קדוש לדורות, ורק בשעיר שהביא נחשון שקדושתו קדושת שעה נאכל, כפי שהגמ' בזבחים דף קא (ע"א) מאריכה לבאר את הויכוח שהיה ביניהם.

ולאחרי שמשה שמע את דברי אהרן והבין את דבריו 'וייטב בעיניו'. וכתב בתרגום ירושלמי: "ושמע משה ושפר קדמוי, ואפיק כרוזא במשריתא למימר אנא הוא דאיתעלמית הילכתא מני ואהרן לאבילא למיכל מיניה, ואנא דארע יתי אבילא רובא יומא הדין דמיתו תרין בני נדב ואביהוא ואנא אביל עליהון, הא אילו אכלית חטאת יומא דין האית אפשר דשפיר ותקין קדם ה'". משה שלח שלוחים בכל ישראל שיכריזו "משה טעה ואהרן החזירו מטעותו". ולמה היה צריך לספר כל זאת, דיים שיגמרו את הויכוח ביניהם. אלא לומר לך שלעולם לא יבוש מלומר טעיתי!

"לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי ומודה על האמת", ההודאה על האמת זו מדרגה של ענוה. אדם שאינו מודה על האמת, כשיטעה אי פעם, יכסה ויטייח שלא ידעו שטעה. אך הנה משה טעה ופירסם זאת ברבים.

ולכן אמרו רז"ל (תענית ז.), "אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים'? לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". התורה לא תמצא באדם בעל רמות רוחא כמו הר, אלא יהיה כפוף ויקבל את האמת ממי שאמרה.



ממדבר מתנה

וכן מצינו בנדרים נ"ה (ע"א), רבא בן רב יוסף בר חמא בצעירותו היה תלמידו של רב יוסף בר חייא, שהוא סתם רב יוסף שבגמ', ולאחר מכן נתגדל רבא בתורה ונעשה תלמיד חבר לרב יוסף. אירע פעם שרבא נסתפק באיזו הלכה ושלח לשאול את רב יוסף. שקל רב יוסף בדעתו והשיבו איך לדעתו צריך לעשות. אך רבא שקל והתבונן בדעתו בדבר והגיע למסקנא שרב יוסף אינו צודק והורה אחרת. כששמע רב יוסף שרבא עשה אחרת מדעתו, הקפיד ואמר אם כן אינו צריך לנו, ומדוע הוא שואל אותנו ומטריחנו לחינם? וכעס עליו.

שמע רבא שרב יוסף רבו לשעבר כועס אליו, והלך לפייסו בערב כיפור. נכנס רבא למטבח וראה את רב חגי שמשו של רב יוסף מוזג לו כוס יין, אמר לו תן לי ואני אמזוג את הכוס. בזמנם היה היין חזק מאוד, ובדרך כלל היו מוזגים שליש יין ושני שליש מים, רבא היה יותר מדאי עדין, והיה מוזג רבע יין ושלושת רבעים מים, וגם זה היה חריף בשבילו. מזג כהרגלו והגיש את הכוס לרב יוסף שהיה סגי נהור ולא ראה מי מגיש לו.

לקח רב יוסף את הכוס, ואחרי ששתאו אמר זו לא המזיגה הרגילה, אלא כך מוזג רבא בר יוסף בר חמא. אמר לו אני הוא! אמר לו רב יוסף, אתה הוא?! לא תשב עד שתפרש לי את הפסוקים (במדבר כא, יח ואילך) 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון'! אלו שמות של מקומות, אך רמז יש בהם.

אמר לו רבא, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר וממדבר מתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל. וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות. ואם הגביה עצמו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר ומבמות הגיא. ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר ונשקפה על פני הישימון. ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר כל גיא ינשא. המדבר הכל דשים עליו, ומעולם לא הפגין עד מתי כולם דורכים עלי, אלא מקבל הכל באהבה, הנוהג כך, הקב"ה נותן לו את התורה במתנה. וממילא ממתנה נחליאל, מתחיל לחדש חידושים להקשות ולתרץ כמעיין המתגבר, וכיון שנחלו אל, נותנים לו משרה גבוהה. ואם מזיח דעתו, 'מבמות הגיא', זורקים אותו לארץ חביט חביט ולא בריך. וכשחזר בתשובה הקב"ה מגביהו, שנאמר כל גיא ינשא. ורבא אומר לו זאת כמרמז שינהג בענוה וימחל לו. וכך נתפייסו ביניהם.

זהו שאנו אומרים, הלומד תורה צריך להיות מודה על האמת, וכך יזכה לדברים הרבה ויגיע ללימוד תורה לשמה. אך אם רצונו להתרברב להתנפח ולהתפאר, אין זו המדה של מודה על האמת, וגם התורה מתרחקת ממנו. וזהו ששנינו "משה קבל תורה מסיני", גולת הכותרת של הלימוד היא להתנהג בענוה ולקבל את האמת ממי שאמרה.



מפני מה זכה מרן לחבר את השלחן ערוך?

בדורו של מרן היו שלשה שכל אחד מהם היה ראוי לחבר בית יוסף ושלחן ערוך. ושלשתם היה שמם "יוסף". הראשון, מרן רבי יוסף קארו. השני, רבי יוסף בן לב, מהריב"ל, שמלבד השו"ת שלו חיבר שיטה על גטין, ומהרש"א בגטין מזכירו רבות וכותב "הקשה הרב בן לב". והרב השלישי היה רבי יוסף טאיטצאק, רבו של מהרשד"ם רבי שמואל די מודינא מעמודי הפוסקים, ורבו של הראשית חכמה רבי אליהו די וידאש. בספר ראשית חכמה מספר עליו, שלא ישן במטה ארבעים שנה, אלא היה יושב ולומד כל הלילה, והיה מניח לרגליו שני ספלים של מים צוננים, כדי שיכניס לתוכם את רגליו כשתתגבר עליו השינה, ורק ביום היה מנמנם מעט, וסיפרה כן אשתו אחרי פטירתו.

וכתב החיד"א: משמיא קא זכו ליה לרבינו יוסף קארו שהוא יחבר את השלחן ערוך ולא אחר. ומספר עוד, לאחר שמרן חיבר את הבית יוסף, גזר רבי יוסף בן לב שלא יכניסו את הספר הזה לבית מדרשו, לא מחמת קנאה חלילה, אלא מחשש שספר זה יחליש את המרץ של תלמידיו ביודעם שיש להם על מי לסמוך. היו לו ששים תלמידים גדולי תורה בקיאים בכל הש"ס, וביותר היה כל אחד בקי במסכת אחת שהיה יודע אותה על בוריה. ולא היה קוראם בשמם, אלא לזה ברכות ולזה שבת, עירובין, פסחים. וכשהיו לומדים טור ללא הבית יוסף, והיה הרב יודע שהמקור נמצא במסכת עירובין, פונה ל"הרב עירובין" ומבקשו שיאמר את הסוגיא, ואותו תלמיד פורש את הכל בעל פה, גמרא רש"י ותוספות. וכך ממשיך הרב בלימוד הטור, וכשיודע שהמקור ממסכת יבמות, אומר ל"הרב יבמות" שירצה את הסוגיא, וגם הוא אומר הכל בעל פה, והיו ממש 'כמו חי כמו חרון ישערנו' (עפ"י תהלים נח, י), כמו ספר תורה חי! משום כך חשש הרב שהבית יוסף יחליש את מרצם ויחשבו שאינם צריכים לטרוח כל כך, וגזר שלא יכניסו את הספר הזה לישיבתו.

יום אחד היה מהריב"ל קורא את הטור ונשכח ממנו המקור. שאל את תלמידיו אם יש מי שזוכר היכן המקור. אך 'אם רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו'. ביקש שיביאו את הבית יוסף, פתחו והנה הביא מקור ברור מסוגיא מפורשת. אמר כנראה משמיא זכו ליה, אני מבטל את גזירתי, ומאז הותר הבית יוסף לבוא בקהל...



השכינה שורה עם בעל הענוה

ורבינו החיד"א מוסיף וכותב, הטעם שכל זכות זו נפלה רק בחלקו של מרן, מחמת הענוה שלו! בבחינת מה שאמרו בעירובין יג (ע"ב), "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". בית הלל לא היו מעלימים את דברי בית שמאי, אלא מזכירים אותם ומנמקים את טעמם לאחר מכן.

ומרן הבית יוסף בספרו כללי הגמרא מקשה, וכי בגלל שבית הלל היו נוחין ועלובין פוסקים הלכה כמותם? וכי כששני חכמים חולקים בודקים את המידות של כל אחד ופוסקים כמי שיותר עניו? אטו עושים פרוטקציה או שנותנים להם פרס?

ומתרץ, כיון שבית הלל היו ענוים, ממילא השכינה היתה שורה במעשי ידיהם, כמו שאמרו (סוטה ה.), "אמר רב יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני". 'כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים' (ישעיהו נז, טו). אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם! שנאמר 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל', אל תקרי "אותו" אלא "אתו" לא אוכל. ואם השכינה עם העניו, בודאי שהלכה כמותו.



ענוותנותו של דוד המלך

וכן מצינו שאמרו בגמ' סנהדרין צג (ע"ב) על דוד המלך, 'ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו'. ואמר רב יהודה אמר רב, כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. "יודע נגן" שיודע לישאל. "גבור" שיודע להשיב. "איש מלחמה" שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "ונבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר. "איש תואר" שמראה פנים בהלכה. "וה' עמו" שהלכה כמותו בכל מקום.

שואלים מה השבח שיודע להישאל, הלא עיקר החכמה היא שידע להשיב? לפי האמור בדברינו, צריך שידע המורה מי הוא השואל, ספרדי או אשכנזי[3].

"וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום". דוד זכה לזה מפני שהיה עניו, כמו שאמרו ביומא כו (ע"א), אמר רבא, לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי, דכתיב 'יורו משפטיך ליעקב'. יששכר, דכתיב 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל'. ואימא יהודה נמי, דכתיב 'יהודה מחוקקי'? אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא. והקשה המהרש"א, הרי דוד היה משבט יהודה ובכל זאת פסק הלכה למעשה? ומתרץ, שאני דוד שהיה עניו, ולכן זכה שהשכינה שרתה עמו. וזהו גם ענין בית הלל שפסקו כמותם לא בגלל מדותיהם הטובות, אלא המדות הטובות הוו גרמא שיכוונו לאמת ותהי ההלכה כמותם. וכן כל אדם שהוא שפל רוח, הקב"ה מזכהו שיכוין לאמת.

בוא וראה כמה גדלה ענוות דוד. בפסוק שאמר דוד (תהלים קלא, א) 'ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני', ודרשו רז"ל (במדבר רבה פ"ד פ"כ) "אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד, הדא הוא דכתיב דהוה אמר לפני אלהים ה' לא גבה לבי - בשעה שמשחני שמואל למלך. ולא רמו עיני - בשעה שהרגתי את גלית. ולא הלכתי בגדולות - בשעה שהחזירוני למלכותי. ובנפלאות ממני - בשעה שהעלתי את הארון. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו - כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו, כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך. כגמול עלי נפשי - כהדין ינוקא דנפק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה לינוק משדי אמו כן הות נפשי עלי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל! אמר רב אדא ב"ר חנינא, אמר לו הקב"ה, אתה שוית עצמך לגמול, חייך כשם שאין לתינוק הזה עונות כך אין לך עונות, שנאמר גם ה' העביר חטאתך לא תמות. מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו".

הלא דוד היה זרוק אחרי הצאן והכי בזוי ממשפחתו. בספרי הרמ"ע מפאנו יש אריכות דברים בזה מפני מה היה הכי שפל ובזוי מכל משפחתו[4]. והקב"ה אמר לשמואל (שמואל א' טז, א) 'עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל, מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך'. ואמרו בזוהר[5], לי מלך - מלך שיהיה מלך עלי כביכול, הוא גוזר ואני מקיים! כשבא לישי וראה את אליאב הבכור יפה תואר וגבה קומה, אמר 'אך לה' נגד משיחו'. אך הקב"ה אמר לו 'אל תבט אל מראה ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו', שכן היה קפדן, כמו שאמרו בפסחים סו (ע"ב), "אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנלן, מאליאב, שנאמר 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת'. וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכולהו כתיב 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא". העביר לפניו את השני אבינדב, ויאמר לו ה' גם בזה לא בחר ה', וכן בבן השלישי שמה, והרביעי והבאים אחריו, בכולם 'לא בחר ה''. בסופו של דבר שאל שמואל 'התמו הנערים'? בתחילה אמר ישי, תמו הנערים. אך שמואל מחה, הקב"ה שלחני למשוח את אחד מבניך למלך, ואתה אומר תמו?! עד שקם אחד מהנערים 'ויאמר עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן'. עד כדי כך לא היתה בלב ישי הווא אמינא שדוד יהיה מלך על ישראל מרוב שהיה שפל בעיניהם.

וכשדוד הגיע 'והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא', אמר לו הקב"ה, משיחי עומד ואתה יושב?! קום בפניו! ושמואל ששקול כמשה ואהרן עמד בפני עלם צעיר לימים כזה עודנו בן שלושים שנה (מדרש תנחומא וירא ו).

שוו בנפשכם היאך היתה צריכה להיות התגובה של אדם כדוד שהיה כל כך שפל בעיני יודעיו ומכיריו ולפתע מושחים אותו למלך? והוא אומר, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך איזו גבורה עילאית צריך כדי לכבוש את יצר הרע של הגאוה אפילו בסתר לבבו, ואפילו הכי לא גבה לבי!

'ולא רמו עיני', בשעה שהרגתי את גלית הפלשתי. מי היה יכול להתמודד עם ענק כזה 'שש אמות וזרת', שהוא יותר משלוש מטר, ולפי שיעור החזון איש היה יותר מארבע וחצי מטר, יכל לשחק כדור סל... ודוד הקטן עמד וניצחו על ידי נס, ובכל זאת אומר 'לא רמו עיני'! היה הולך בדרכו לשאול וראשו של גלית בידו, יצאו בנות ישראל וזרקו עליו זהב ותכשיטין כדי שירים את עיניו, אך הוא משפיל את עיניו והולך, ואמר לנושא כליו תרים את הכל קודש לה'. כמו שאמר לשלמה בנו (דברי הימים א' כב, יד-יז), 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף, וכסף אלף אלפים ככרים, ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרוב היה, ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף. ועמך לרוב עושי מלאכה חוצבים וחרשי אבן ועץ וכל חכם בכל מלאכה. לזהב לכסף ולנחשת ולברזל אין מספר, קום ועשה ויהי ה' עמך'. וכי אדם עני יכול להכין כמות כזו של זהב? אלא באותה שעה היה רועה, ובכל זאת הקדיש את כל הזהב קדש לה'.

ועם ענוה כזו של דוד לא פלא שהלכה כמותו בכל מקום. כך כל אדם שמתנהג בענוה סופו של דבר שהלכותיו יתקבלו.



יכתוב בלשון ענוה וכבוד

וכך כל הלומד בבית יוסף רואה את יחסו שמדבר את כל דבריו בענוה. לפעמים יש לו השגה על תרומת הדשן שלא היה מרחק רב בינו לבין התרומת הדשן, היו רק ששים או שבעים שנה ביניהם, ובכל זאת מזכירו בצורה מכובדת וחולק עליו בכבוד.

היום בעוונותינו יש בחורים צעירים שכותבים "ראיתי להרשב"א שכתב כך וכך, ודבריו תמוהים ולא נכונים"... מי אתה לפני הרשב"א?? איך בחור קטן כזה שעדיין לא נפקחו עיניו יכתוב כך על הרשב"א?

"אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא, אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פינחס בן יאיר אלא כשאר חמורים" (שבת קיב: ). וכי רבותינו מסופקים אם הראשונים כבני אדם או כמלאכים? אלא כתבו המפרשים, ללא ספק לבם של הראשונים היה פתוח כאולם, ומאן ניהו? רבי עקיבא וחבריו. רבי עקיבא ידע שבע מאות סדרי משנה בעל פה. לנו יש רק ששה סדרי משנה, ומי שיודע אותם נקרא "גאון". כמה יש היום באמת שיודעים את כל התלמוד, נער יספרם בודדים בכל הדור.

וכך אמר רבי יוחנן, לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ראשונים - רבי עקיבא. אחרונים - רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי ראשונים - רבי אלעזר בן שמוע. אחרונים - רבי אושעיא בריבי. ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. אמר רב אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה (עירובין נג.). ואם רבי יוחנן אומר כך, לנו לא נשאר מה לומר, הכל סתום וחתום! אם כן מי יבוא לדבר על הראשונים? אם אנו מעריכים את הראשונים כמלאכים אז אנו כבני אדם, אך אם אנו מחשיבים את הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים! זה חמור שאינו יודע את ערכם!



אתה חמור!

פעם ישבו כמה גאונים לפני הגאון בעל חתם סופר שמלבד גדולתו בהרבצת התורה, היה ידוע במידותיו ובנועם שיח שפתותיו, ומעולם לא דיבר בלשון קינטור. והנה ישבו התלמידי חכמים והתפלפלו ביניהם, קם אחד מהם והקשה מגמ' מפורשת שלא הובאה ברמב"ם, מפני מה לא הביא אותה. בעודם מעיינים, פתח אחד מהם את פיו ואמר, מה יש, הלא גם הרמב"ם היה אדם ושכח להביא את הגמ' הזו. באותה שעה נתאדמו פניו של החתם סופר, הסתכל עליו ואמר לו "חמור"! 'ויתמהו האנשים איש אל רעהו' איך יצא מפיו של החתם סופר דבר כזה. אמנם אפשר לפרש פירושים חמו"ר ראשי תיבות חכם מופלא ורב רבנן... אך הוא התכוין כפשוטו.

אמר להם, רבותי! רואה אני שאתם תמהים על שקראתיו חמור, אך זו גמ' מפורשת שהוא חמור! ותמהו יותר. עד שפירש שיחתו ואמר "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם", מי שמעריך את הרמב"ם כמלאך, סימן יפה לו שהוא בן אדם. אך מי שמחשיב את הרמב"ם כבן אדם, כמו אותו חכם שאמר הרמב"ם היה בן אדם ויכל לשכוח, אותו אדם הינו כחמור נוער, ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר!



וכי הרשב"א חברך?!

חובה לדעת את ערך הראשונים, אנו רק כמלקטים אחרי הקוצרים. לכן כשכותב יזהר בלשונו לכתוב בענוה, ידע להעריך נכונה את הרמב"ם והרשב"א ורבותינו כולם.

לפעמים אברכים מחברי ספרים מביאים אלי את ספרם לקבל הסכמה, ואני רואה איך הם כותבים ובאיזה גישה, מביאים את דברי הרשב"א ומקשים עליו "דבריו אינם נראים לי"... תכתוב בענוה "לא זכיתי להבין את דברי קדשו"! הוא לא הבין את דברי הרשב"א וכותב דבריו לא נהירים לי... אפילו רבי עקיבא איגר שהיה גאון עולם יחיד בדורו, כשהיה מתעצם ומתקשה באיזה דבר כותב על התוס' הרשב"א ושאר הראשונים "לא זכיתי להבין דברי קדשם". הרשב"א היה עמוד העולם אשר באורו נראה אור, כמו שכתב עליו מרן הבית יוסף[6]. בלעדיו היינו כעיורים בהלכות רבות שהובאו בשלחן ערוך מספרו תורת הבית ומהשו"ת שלו.



היו מחזיקים ממנו תלמיד חכם

הגאון רבי זלמן, אחיו של רבי חיים מוולאז'ין ותלמידו של הגר"א מוילנא, נפטר בקיצור ימים ושנים, בהיותו בן שלושים ושמונה שנה, וכבר בגיל עשרים ואחת מעיד עליו רבי ישראל משקלוב בהקדמת ספרו "תקלין חדתין" עמ"ס שקלים[7], שזכה להכיר אישיות דגולה כרבי זלמן, ינוקא קדישא דנהירין ליה כל שבילי הש"ס כמאן דמנחא בכיסתיה, ובקי בבבלי וירולמי, תוספתא מכילתא ספרא וספרי, כל לשונות התוספות וכל הרמב"ם, כולם שגורים על לשונו מלה במלה בעל פה, לא יכיל הרעיון איך בגיל צעיר כזה שלט בכל התורה כולה, לא הניח דבר קטון וגדול. ואפילו הגר"א היה משבחו לאמור שהוא היה בקי בכל הש"ס. ואצל הגר"א בקיאות היינו ידיעה עמוקה מאוד.

בספר עליות אליהו מספר, רבי זלמן היה מנדד שינה מעיניו, ובכל לילה היה ישן רק ארבע שעות, והיה אביו רבי יצחק חס על בריאותו ומוכיחו, מפני מה אתה ישן ארבע שעות, הלא פסוק מפורש הוא (איוב ג, יג) 'ישנתי אז ינוח לי', א"ז עולה בגימטריא שמונה שעות! אך רבי זלמן ענהו, ידוע שבכל יום יש עשרים וארבע שעות, וביומיים יש ארבעים ושמונה שעות, אם ישנתי א"ז -שמונה שעות- ינוח ל"י -שהם ארבעים שעות- ואם כן די בארבע שעות בכל יום... ממקום שהביא אביו ראיה הוכיח להיפך.

פעם אחת ישב לפני הגר"א ומרוב עמלו נרדם על השלחן, וראה הגר"א שראשו של רבי זלמן הולך להישמט מעל השלחן קם ותפסו בעדינות שלא ישמט. ובדיוק באותו רגע נכנס מישהו לדבר עם הגר"א, ולא ידע שיש אדם ישן בחדר. לחש הגר"א ואמר לו, תשמור על השקט, כעת כל התורה בידי... כך העריצו וידע את גדולתו, שכן באמת היה כמעיין המתגבר כמו שמובא בספר "תולדות אדם" כל גדולתו וחידושיו וסברותיו הפלא ופלא, ועל כולנה היתה לו ענוה יוצאת מן הכלל.

והנה שאלו לגר"א אחרי פטירת רבי זלמן, יאמר לנו רבינו עד כמה הגיעה גדולתו של רבי זלמן שכב' כל כך משבחו ומפארו? אמר, אילו הוא היה בדורו של הרשב"א, היה הרשב"א מחזיק ממנו תלמיד חכם... ואם כך, תתארו לעצמכם מה היה הרשב"א עצמו!

בדורות הראשונים כמלאכים כדי שיחזיקו מאדם בתור תלמיד חכם, היה עליו ללמוד הרבה ולדעת הרבה. ובימינו באים אנשים צעירים שלא הגיעו לקרסוליהם, ומעיזים לכתוב "ודבריו לא נהירים לי". זו עזות וגסות רוח!

צריך כל אחד לדעת את ערכו, כמו שכתב הרב חיד"א ע"ה בדורו לפני מאתיים שנה: בדורותינו לא שייך לומר ענוה! בדורות הראשונים שהיו באמת גדולים, שכלם היה רחב ולבם פתוח כאולם וחבקו זרועות עולם בידיעותיהם, היה זה רבותא אם יעשו ענוה, אך בנו מה שייך ענוה? הלואי שנכיר את מיעוט ערכנו, נתפלל לקב"ה שיתן לנו דעת שנבין כמה אנו מעטים, 'אדעה מה חדל אני'!

ואם החיד"א כתב כך, מה נענה אנן אבתריה! מה אנו בפני הדורות ההם, כמה צריך לטרוח ולהעמיק להבין, והלואי שנשיג להבין את דעתם לפני שנבוא לחלוק עליהם ח"ו. אם אדם אינו יודע ואינו מבין, אם ריק הוא - מכם[8]! סימן שעדיין לא למד כפי הצורך.



הענוה מונעת טעות

הענוה היא שמקנה לאדם את ידיעת התורה ומכוונת אותו שיפסוק שמעתתא אליבא דהלכתא כהוגן, כיון שמכיר את מיעוט ערכו. אך אם מתרברב ומתחכם על הראשונים, כל תורתו אינה שוה כלום! אנו קטנים כלפי הראשונים, וגם כלפי האחרונים, צאו וראו כמה צריך לחוש בענייני ספק ברכות ובעניינים אחרים, כפי כללי ההוראה. לא בכל דבר יעיז לומר כך נראה לי וגמרנו, וכי אתה יכול להתעלם מהפוסקים?

יש רבנים בדורותינו אומרים אל תקשה עלינו מאחרונים, גם אנו אחרונים, 'ואת אחרונים אני הוא' (עפ"י ישעיהו מא, ד)... זו רמות רוחא, ולא זו דרכה של תורה. צריך להתייחס לכל מה שנאמר עד עתה, יש לנו פוסקים מאירי עיני ישראל, כמו הרב חיד"א ע"ה, רבי חיים פלאג'י, וכל הגדולים שאנו שותים בצמא את דבריהם. לא זו דרכה של תורה להתעלם מהם.



לכן אני הרב הראשי ולא אתה...

במרוקו היו שני חכמים גדולים, רבי שלמה אבן דנאן ורבי רפאל אלנקווה. רבי רפאל היה הרב הראשי ואב"ד וכל ענייני הציבור היו מוטלים על שכמו, ורבי שלמה אבן דנאן היה ראש ישיבה חריף ומפולפל. יום אחד נפגשו שניהם יחד, פנה רבי שלמה לרבי רפאל ואמר לו, ביני ובינך יודע אתה שאני גדול ממך, מפני מה בחרו בך שתהיה רב ראשי ואב"ד, ואילו אותי מינו רק ראש ישיבה, מה העוול הזה?

צחק רבי רפאל ואמר לו, אספר לך מעשה. אתמול הגיע "שלוחא דרחמנא" שליח מארץ ישראל לגבות כספים, וכבדתי אותו שידרוש לפני המגבית, שמע נא ואומר לך מה הוא דרש. שמע רבי שלמה את הדרוש והתחיל מעוות את פניו, אין בדברים לא טעם ולא ריח!

- התדע מה אני עשיתי? אחרי כל משפט שהוא אמר נישקתי את אצבעותי ושמחתי, חשבו כולם שכנראה דבריו כל כך עמוקים שרק הרב מבין אותו והם לא מבינים, ובאמת לא היה בהם לא טעם ולא ריח.

- במקומך הייתי מגרש אותו ומסלק אותו, אמר רבי שלמה.

לכן אותי עשו רב ראשי, ענהו רבי רפאל.... כשראו שכל כך נישקתי את ידי, הרימו כולם את תרומתם ונתנו לו בעין יפה, האחד נתן עשרת אלפים דולר והשני חמישים אלף, כיון ששיבחתיהו 'ישקני מנשיקות פיהו'. על ידי הרב הרויחו עניי ארץ ישראל, כולם היו בטוחים שהשליח גאון עצום, ורק אנו לא מבינים את דבריו.

הענוה משתלמת! רבי רפאל היה ענוותן באמת, וכפי שנראה בספריו. רבי שלמה אבן דנן היה חריף, חיבר את ספר "אשר לשלמה", מלא פסקים חריפים ופלפול.



למה תתראו?
​

"ואמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים. אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא, בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו. שמע מינה" (סנהדרין צב.).​

רבי אלעזר מאלפנו בינה שלא להתבלט, אלא יהיה עניו ושפל רוח, נחבא אל הכלים כאיש פשוט, על ידי כך יחיה. "קבל" לשון אפלה, כך ישאר "קיים", יהיו לו חיים טובים וארוכים. אך 'נגד שמה אבד שמיה' (אבות פ"א מי"ג), הרוצה ששמו ישמע למרחקים, ועושה פעולות כדי שיהיה מפורסם, יאבד מן העולם. ומביא ראיה מהמשנה "בית אפל אין פותחים לו חלונות לראות נגעו", כשיש נגע בבית צריך בעל הבית לבוא אל הכהן ולומר לו 'כנגע נראה לי בבית' (ויקרא יד, לה), בא הכהן ורואה 'לכל מראה עיני הכהן' (ויקרא יג, יב), ואם הבית חשוך אינם צריכים להדליק בו אורות, אלא הכהן מטהרו והולך. בבית מואר רואה הכהן את הנגע, ואז יש תנאים אם הנגע טהור או טמא, ואם נמצא שהנגע טמא 'ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא' (ויקרא יד, מה), מחריבים את הבית. ובבית אפל נשאר הבית קיים, בזכות שהוא אפל ללא חלונות ואור.

וכן הוא באדם, כשאינו בולט ומתבלט אלא נחבא אל הכלים 'בתוך עמי אנכי יושבת', לא פותחים לו חלונות, ומטהרים אותו. שכן בעיני הבריות יש עוד רבים כמותו, אינם מדברים על אנשים פשוטים, ואין עליהם ביקורת ועין הרע. אך כשהוא בולט, כל אחד מחפש לו נגע בדבר אחר ואין לדבר סוף, ומי יכול להנצל מפי הבריות. זהו הוי קבל וקיים, תהיה מעורב עם הבריות ולא תתבלט, וכך תשאר קיים.

​

---

[1] ועיין למרן זיע"א בענף עץ אבות (עמ' רנד) דלמסקנא דדינא לא קי"ל הכי, אלא אפילו שמינית שבשמינית אסור שתהא בו. וע"ע ביאור נוסף בגמ' זו במאור ישראל דרושים (עמ' שכ, שכג).
[2] מקורו של חידוש זה מסוף ספר חנוכת התורה (בלקוטים אות ר"ז) משם ספר דברי יאיר (דף יח ע"ג), ומייתי לה משם המדרש פר' בא (פר' החדש הזה לכם), ולע"ע לא מצאתי שם.
[3] וראה ביאור נוסף במעדני המלך ח"ב (עמ' 376).
[4] ועוד עיין במאור ישראל ח"א (מו"ק טז: ) שביאר כמה עניינים ביסוד נשמת דוד המלך ע"ה ומלחמת יצרו.
[5] וכן הובא נמי בבן יהוידע עירובין יג. ובגמ' מועד קטן טז: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על. 'נאם דוד בן ישי' שהקים עולה של תשובה. 'אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים', מאי קאמר? אמר רבי אבהו הכי קאמר, אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה והוא מבטלה. וכעי"ז בשמו"ר טו, כ. ודב"ר י, ג. ותנחומא כי תבא א. ועוד.
[6] בית יוסף יו"ד סימן קי ס"ה: ומ"ש רבינו ואיני מבין דבריו מה שכתב להתיר בחתיכות שאינן ראויות להתכבד וכו'. תמהני עליו היכי חשיב להרשב"א לקטיל קני באגמא שלא ידע דין קבוע כמחצה על מחצה שהתלמוד מלא ממנו, ולא עוד אלא שבתחלת דבריו ידעו וכשבא לגמור דבריו שכחו ונעלם ממנו לפי מה שעלה על דעת רבינו, וזה דבר שא"א לאומרו על שום מעיין, כל שכן על מעין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור. ומבואר הוא שדבריו נכונים וברורים כו'.
[7] כך כתב הגאון רבי שאול שישקעס בהקדמתו לספר שביל הישר על הרי"ף: ואחרי אשר עזרני הש"י לגמור כל זאת על כל תלתא סדרי הרי"ף ז"ל, הקרה ה' לפני מקרה טהור גברא קטן בשנים א"ך גדול בענקים, ינוקא קדישא חסידא ופרישא, מילא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת בכל הש"ס עם כל השיטות הפוסקים קדמאי ובתראי ערוכים ומחודדים בפיו לאמר בלי גמגום הוא ניהו קדושת שמו מפארים מוהר"ר שלמה זלמן בהרבני מוהר"ר יצחק מק"ק וולאזין חתן הרבני מוהר"ר יחיאל מיכל מתושבי יקירי קהילתנו יצ"ו, למד את כל תלתא סדרי הרי"ף עם חיבורי הנ"ל, ובכל מקום ומקום אשר מצא שהשמיט מלהביא איזה גירסא או איזה פירוש או טעם או איזה פוסק השייך על דברי הרי"ף רשם על הנייר ומלאתי אותם בכל המקומות כו'. וע"ע אודותיו בספר שרי המאה ח"ב (פט"ז ועוד).​

[8] בראשית רבה פ"א פי"ד: כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא - מכם. למה? שאין אתם יודעים לדרוש בשעה שאי אתם יגיעין בו. 'כי הוא חייכם', אימתי היא חייכם? בשעה שאתם יגיעין בו.​

 

[אמונה ובטחון]

חזק ואמץ