- היכא שלקח ישראל חתיכה מהקבוע והביאה לישראל אחר בשליחותו נראה שאנו דנים את החתיכה כדין קבוע. אולם אם המוכר מדעתו פעמים שלוקח מהקבוע, ובא ישראל וקנה ממנו נחלקו בזה הפוסקים, אולם ממשמעות דברי הרשב"א נראה שיש להתיר מטעם כל דפריש מרובא פריש, וכן נראה עיקר
ובשו"ת דברי חיים מצאנז (ח"ב יו"ד סי' נג) מיפשט פשיטא ליה לאסור, שכ' שאם הקונה מבקש מהמוכר לשלוח לו הסחורה שיש שמערבים בה שומן של דבר אחר, והמוכר שולח לו כפי בקשתו, ודאי דבכה"ג חשיב לוקח מהקבוע, שאין חילוק בין אם הוא לוקח מהקבוע לבין שולח שיביא לו משם. ולכן הדבר פשוט לאסור סחורה זו במדינתנו, ובפרט שהסוחרים יודעים שלוקחים מבתי חרושת שעליהם העידו שמערבים שומן של איסור, ואין לפלפל אלא במדינות שלוקחים מהסוחרים של מדינתנו שי"ל שלדידהו מיקרי פירש, אך עדין י"ל שגם בזה כיוון שכבר נקרא שם איסור ביד ישראל המוכר שלקח מהקבוע אסור ליקח ממנו, ע"כ. וכ"כ בפשיטות החזו"א (יו"ד סי' לז או' יג ד"ה היה).
ומרן זיע"א ביבי"א (ח"ו יו"ד סי' כד) העיר ממ"ש הרשב"א בתוה"א (דק"ה ע"א): ומה שאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ה"מ כשלקח הוא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעותו, ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט, אין זה קבוע, שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפירש, ובכל כה"ג אמרינן כל דפריש מרובא פריש, והיינו דקתני בסיפא דברייתא ובנמצא הלך אחר הרוב, ואע"פ שדלתות אותה מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותם חנויות אפ"ה מותר שהרי לא נולד לו הספק בקבוע אלא בדפירש וכו', ע"כ. הא קמן שאף בלקח מהקבוע והניחו חוץ למקום קביעותו חשיב שפיר פירש לדידן, כל שלא ראינו שלקח מהקבוע.
והוסיף להביא מ"ש בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' יד) שהשיג ע"ד הדברי חיים מצאנז הנ"ל, שבאמת כל שהמוכר מביא לו, והוא אינו לוקח מהקבוע, היינו פירש ואזלינן בתר רובא.
ולענ"ד נראה לבאר שבעיקר יסודות הדין לא פליגי. שהיכא שראינו מאן דהו יוצא מהקבוע עם חתיכה, ה"ז אסור לכו"ע, בין אם הוא גוי או קטן או ישראל גדול ולד' הר"ן הוא אסור מדרבנן ולד' רוה"פ מדאו' וכנ"ל. והיכא שראינו ביד גוי או קטן בזה מבואר ברוקח ובשו"ע שחשיב כנמצא, וביאר הפמ"ג דהיינו שאנו לא צריכים לברר עימו עם זה מהקבוע או לא ודיינינן ליה כפירש, משא"כ אם ראינו בידי ישראל גדול שצריך לברר ולשאול אותו האם החתיכה מהקבוע.
ודנו הפוסקים היכא שלקח ישראל מהקבוע והביא לישראל השני, האם אנו דנים את זה כפירש או כקבוע, והרב דברי חיים מצאנז מיפשט פשיטא ליה דחשיב כלוקח מהקבוע, שמה נפק"מ אם הוא לוקח מהקבוע או ששלוחו כמותו לוקח מהקבוע. ובאמת שהכי מסתברא שהרי אפילו אם הוא רואה חתיכה ביד ישראל חיובא רמיא עליה לברר עמו מהיכן החתיכה אם מהקבוע או מבין החנויות, וכ"ש כאן שיודע שהחתיכה הובאה מהקבוע בשבילו, ושלוחו כמותו, ולכן חשיב בשבילו שהתחיל הספק במקום הקבוע. ולכאו' על מציאות שכזו לא מצאנו מאן דפליג.
אולם היכא שהמוכר לקח וקנה מעצמו ולא נודע אם קנה מהחנות האסורה או מהחנות המותרת, בזה נראה שמותר לקנות ממנו, ואפילו שאנו יודעים בוודאות שפעמים ואכן הוא קונה מהחנות האסורה, מ"מ אנו דנים את מה שאצלו כפירש, שהרי לדידן אין כלל שייכות למעשיו, ובשבילנו הספק מתחיל ממה שפירש ולא מהקבוע, וכלל גדול בידינו כל דפריש מרובא פריש, וזה מבואר להדיא בדברי הרשב"א הנ"ל. ואמנם הרב דברי חיים מצאנז גם בזה צידד לאסור, אך בזה נראה מהרשב"א איפכא, וכן מבואר ביבי"א (שם, וכן בסי' יב או' ד) שנקט להלכה למעשה.
וע"ש ביבי"א (סי' יב) שלכן הקונה כלי בחו"ל שרוב החנויות של גויים צריך להטביל את הכלי בברכה (וע"ש שלא שייך לומר סב"ל כיון שהוא רוב במציאות שהוא רוב דאו', משא"כ במחלו' הפוסקים), ואין לומר שכיוון שיש מקצת חנויות של ישראל א"כ כל קבוע כמחצה על מחצה ולא יברך דסב"ל, שמדברי הרשב"א מבואר כהגר"ש קלוגר שכל שהוא לא לקח מהקבוע אלא הביאו לו (והוא לא יודע) לא חשיב קבוע, וכ"ש לקונה שהוא כלי שלישי. והוסיף שאין לדחות שבנדון הרשב"א הלוקח ידע ממה לקח, והספק נולד בפירש ולא בקבוע, שגם אצלנו הרבה פעמים מי שלקח מהחנות יודע אם היא של גויים או יהודים ולדידיה ל"ה ספק. ולכן יש לנו לומר כל דפריש מרובא פריש ויטביל את הכלי בברכה.
- היכא שהיו עשר חנויות שמוחזקות בהיתר ולקח מאחת מהם, ואח"כ התברר שהיה טרפה באחת מהם, ולא נודע מאיזה חנות לקח, נחלקו בזה הראשונים האם דנים את החתיכה כדין קבוע, או שהואיל ונלקחה בהיתר אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ולהלכה רק בהפסד מרובה יש להקל
אבל הר"ן בפג"ה הביא מהתוס' שלדעתם כיוון שדין קבוע הוא חידוש, א"כ אין לך בו אלא חידושו, ורק היכא שהספק היה במקום הקבוע אמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה, אך היכא שהספק נוצר אח"כ, אפי' שאיגלאי מילתא למפרע שהספק היה במקום הקבוע, מ"מ מישרא שרי, ע"ש. וכתב הרב כה"ח שכן הסכימו הפר"ח והלחם פנים.
וכן ביאר הב"ח את דברי הרא"ש שכתב שקודם שנולד הספק ה"ז מותר דאיירי בכה"ג, שאפי' אם התברר שהספק נולד במקום הקבוע, מ"מ למפרע לא אמרינן. אבל כבר העיר עליו הש"ך שמתשובת הרא"ש שהובאה בטוב"י מבואר שכוונתו שאם נתערבו חתיכות ראויות להתכבד ופרשו לפני שנולד הספק מותר, ואין כוונתו כלל לומר מצד שהספק בלקח מהקבוע היינו מהחנויות.
ולעניין הלכה כתב הרב כה"ח (או' לד) שכתב השפתי דעת שבהפסד מרובה יש להקל, וכ"כ הזבחי צדק, יעויי"ש.
עוד הוסיף הש"ך (ס"ק טז) שלפי"ז יוצא נפק"מ להיכא שפרש בין החנויות, שהנה לד' הרא"ש היכא שפרש מקבוע דרבנן, ה"ז אסור ולא דמי לפרש מן החנויות דשרי, דהתם ליכא למיחש שמא ייקח מהקבוע, שהרי החנות האסורה ידועה, משא"כ היכא שהחתיכות מעורבות, וא"כ לדבריו ה"ה שכאן שיש לאסור אף בנמצא, כיוון שאנחנו לא יודעים מהי החנות האסורה, וחשיב כנתערבו. (אלא שלדידן בלא"ה גם אם פירש מקבוע דרבנן שרי וכדעת ר"ת).