• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

השגת השמים מספרים וישוב בדעת מרן זצ"ל בענין סוף זמן ברכת הלבנה

כתב בחזון עובדיה (חנוכה עמ' שמט), "עד אימתי מקדשים את החודש בברכת הלבנה עד ליל ששה עשר לחודש ולא עד בכלל".

ובהערה שם האריך ואציין כמה מן דבריו הנחוצים לעניננו, "ואם לחשך אדם לומר שהרי חכמינו ז"ל קבעו סוף זמן קידוש הלבנה עד שתתמלא פגימתה והרי מיד אחר מחצית כ"ט י"ב תשצ"ג מתחילה הלבנה להתחסר מעט מעט הלוך וחסור אע"פ שלא שלמו ט"ו ימים מעת לעת ואיך יהיה אפשר לברך אז ברכת הלבנה יש לומר כמו שכתב החתם סופר (או"ח סי' ק"ב) על מה שכתבו הכנסת הגדולה בשם רבינו פרץ והמאירי שאפשר לקדשה בליל ט"ז דהיינו טעמא כי מבואר בראש השנה (דף כ:) שבתחלת חידוש הלבנה אינה נראית בעליל אלא לאחר י"ח שעות וכו' ומעתה כל שכן כשהיא זורחת ומאירה בכל תוקף זריחתה אלא שמתחסר מאורה מעט מעט שאין החסרון ניכר ונרגש אלא עד אחר י"ח שעות לכל הפחות ולכן יכולים לקדשה עד אחר י"ח שעות משעה שעברו חצי כ"ט י"ב תשצ"ג וכו' הנה לפנינו תשובה נכונה וברורה המתקבלת על הדעת לשיטת האומרים דבעינן ט"ו ימים שלמים מעת לעת ואין לדקדק בשעות ורגעים וכו' על כל פנים לגבי אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג עדיין קיימת הסברא שהואיל ואין חסרונה ניכר עדיין יש לקדשה כי ט"ו ימים שלמים בעינן מעת לעת וכנזכר לעיל וכו' העיקר שזמן קידוש הלבנה הוא עד סוף ט"ו ימים מעת לעת ואף לאחר מחצית כ"ט י"ב תשצ"ג מותר לקדשה וכו' מסקנא דדינא שבליל ט"ו כולו מותר לקדש הלבנה בשם ומלכות אפילו אם עבר מחצית כ"ט י"ב תשצ"ג וכו' ושכן המנהג ורק בליל ט"ז אין לקדש הלבנה אלא בלי שם ומלכות לפי שעבר זמנה לדעת רוב הפוסקים וכן עיקר". עד כאן תוכן דבריו.

והנה כבר תמה בזה תמיהה רבתי בספר השמים מספרים (בניזרי עמ' 623 והלאה) דנהי דלענין אורך הזמן יש לצדד ולומר דמונין ט"ו יום שלמים אבל הא מבואר בכמה ראשונים (תשב"ץ, מנורת המאור אנקווה, רשב"ץ, ספר המנהגים, אבודרהם, אגודה, מהרי"ל, והטור, עוד) וכן בדעת מרן הבית יוסף ורבים מן האחרונים דאין מונים אלו ט"ו יום מקביעות החודש אלא מן המולד וכלשון מרן בשלחן ערוך, "מברכין עליה עד ט"ז מיום המולד", וידוע דהמולד בהרבה פעמים חל יום או יומים קודם קביעות החודש ולפי דברי החזון עובדיה הנ"ל שלעולם מברך בליל ט"ו כולו הרי הוא כבר מאוחר מקביעות המולד ביותר מט"ו יום [אפילו אם נחשוב הני ט"ו ימים מעת לעת] וכבר עבר זמנו ובכלל חשש ברכה לבטלה הוה וכמו החזון עובדיה הנ"ל בעצמו בתוך דבריו דחה סברת האומרים דאמרינן הכא עד ועד בכלל דליתא משום ספק ברכות להקל והכי נמי יש להשיב לכאורה על שיטתו גופיה דמיקל לחשב מן קביעות החודש. עיין שם באורך.

והנה עיקר השגת ספר השמים מספרים בנוי על יסוד תחילת דבריו שם (עמ' 622) שיש ד' שיטות עיקריות בסוף זמן הברכה: הא' פשט דעת מרן השלחן ערוך שיש לחשב את סוף זמן ברכת הלבנה ט"ו יום מ"יום המולד". וב' דעת הטור וכן ביארו הרבה אחרונים בדעת מרן השלחן ערוך דט"ו יום הוא מ"שעת המולד". וג' דעת הרמ"א נמי לחשב מן שעת המולד כהטור אלא שאין מחשבים ט"ו יום ממש אלא חצי הזמן מאורך החודש הממוצע שהוא כחמש שעות פחות מט"ו יום של מעת לעת. ד' דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל לחשב ט"ו מיום "קביעות החודש" ועל פי זה הקשה כי מרן השלחן ערוך ורבים מן הראשונים ואחרונים אינם סוברים להקל כולי האי כדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והיה ראוי לחוש לספק ברכות להקל כנ"ל (עיין שם שהאריך טובא ואני את תמצית קושייתו זכרתי כי כולו על יסוד הצעת דברים אלה הם בנויים).

והנה דעת הראשונים העומדים בבירור שיש לחשב ט"ו יום מקביעות החודש גם הם רבים ונכבדים ([1])וכמו שהביא בספר השמים מספרים בשם הרמב"ם, סמ"ג, הריקאנטי, סמ"ק, מהר"ח אור זרוע, המאירי, וכן דעת הגהות מיימוניות, והתוספות (סנהדרין יג: על פי שו"ת דברי יציב ח"ב סי' קע"ט) והגהות אשר"י (סנהדרין מא: על פי נוצר חסד פ"ד מ"ה דף מ:) וגם באחרונים מצינו כמה אחרונים הסוברים כן (בית ישראל, דברי יציב, בני יששכר, נוצר חסד, הובאו בחזון עובדיה הנ"ל) ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת דהיה ראוי לנו לחוש לספק ברכות להקל ובפרט שכן דעת מרן בשלחן ערוך לחשב מן המולד וכנ"ל.

וראיתי שכמה מן אחרוני זמננו הבינו מחמת חומר הקושיא דכוונת החזון עובדיה נמי מהמולד ולא לתאריך החודש ומה שאמר "ליל ט"ו לחודש" שיגרא דלישנא בעלמא הוא (בירור הלכה זילבר ח"ד עמ' ש'; חדות המועדים עמ' קיד; שו"ת ברכת יהודה ח"ז סי' ע"ה) ואחר המחילה אין דבריהם נכונים כלל ואין לנו אלא מה שנכתב כמה וכמה פעמים בבירור הגמור שבליל ט"ו לחודש כולו מותר לקדש את הלבנה בשם ומלכות ושכן המנהג וכן הבינו בעטרת פז (ח"ד עמ' קכז) ובספר השמים מספרים הנ"ל בכוונת החזון עובדיה דבתר ימות החודש אזלינן וכן העיד הר' שלמה בניזרי שליט"א (בספרו הנזכר השמים מספרים עמ' 651) שהציג את דבריו [דבעינן למיזל בתר המולד ולא בתר קביעות החודש] בעל פה בפני אביר הרועים מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל וכבוד הרב ז"ל לא הסכים עם דבריו וטען שמונים את הט"ו יום רק מיום ראש חודש ולא מיום המולד ע"ש. וזה כדבריו הברורים בחזון עובדיה הנ"ל וכן כתב בהליכות עולם (ח"ה עמ' לה) ושו"ת יביע אומר (ח"ו סי' ל"ח; ח"ח סי' מ"ב וסי' מ"א; וח"י סי' נ"ה עמ' קלו ובמדו"ב שם עמ' קעג) ודלא כהעורכים בחזון עובדיה בסוף הספר בתוכן ההלכות (חנוכה עמ' תו) שכתבו, "ומונין זמן זה ט"ו ימים שלמים מעת לעת משעת המולד" דליתא. ופשוט.

ואחר העיון נראה לענ"ד ליישב בהקדם דברי החזון עובדיה מדוע לא חשש לסברת הרמ"א שעל פי דבריו אי אפשר לברך אחר חצי הזמן מאורך החודש הממוצע ומשום ספק ברכות להקל היה לנו לחוש לסייעתו דרבים נינהו וכתב החזון עובדיה לתרץ בשם עצי ברושים (סי' ס"ג) וכ"כ בנוצר חסד (פ"ד מ"ה דף מ:) שלא הקפידו על זה אלא לכתחילה אבל בדיעבד מודה הרמ"א דשפיר דמי כדעת מרן השלחן ערוך לחשב ט"ו ימים וממילא אין כאן ספק ברכות וקיימא לן כדעת מרן השלחן ערוך ע"ש, והנה לכאורה יסוד זה אינו מספיק ליישב ההשגה דלעיל כי גם לדעת מרן השלחן ערוך אי אפשר לברך ט"ו מן החודש אלא מן המולד דוקא אבל הנראה לי שהחזון עובדיה הבין שאין כאן אלא ב' שיטות ותו לא כי כל הסוברים שהולכים בתר שעת המולד בעל כרחם סוברים דבחישוב מילוי הלבנה תליא מילתא ובודאי חושבים כדעת הרמ"א שאינו ט"ו יום אלא חצי כ"ט י"ב תשצ"ג אבל אלה שחולקים על הרמ"א ואומרים החישוב הוא ט"ו יום כדעת מרן השלחן ערוך היינו משום שאין החישוב עיקר אלא המציאות עיקר([2]) ומסתברא שמוכרחים לסבור שהולכים אחר החודש דוקא כי רבותינו בקביעת החודשים כוונו לפגוע במולד האמיתי ולא במחושב כמ"ש שו"ת מהרי"ל (סי' י"ט) בשם הרמב"ם (קידוש החודש פ"ז ה"ז) וכמאי דסלקא דעתיה התם דהולכים אחר קביעות ראש חודש ואף על פי שהמהרי"ל דחה זאת היינו כי הוא מן העומדים בשיטת הרמ"א ומקורו משא"כ אנן דסוברים ט"ו שלימים על כרחך היינו מן קביעות החודש([3]).

וזהו מה שכתב מרן השלחן ערוך, "עד אימתי מברכין עליה עד ט"ז מיום המולד", פירוש מיום הולדת החודש דהא לא כתב 'שעת' המולד שהוא המחושב האמצעי אלא מ"יום המולד" ואין "יום" המולד האמצעי קובע אלא או שעת המולד או יום החודש כי המולד האמיתי ראוי הוא להיות יותר עיקר מן האמצעי ורבותינו בקביעת החודשים כוונו לפגוע במולד האמיתי (כמ"ש הרמב"ם שהביא מרן בבית יוסף) והולכים אחר קביעות רבותינו דוקא והיינו קביעות החודש וממילא אחר ט"ו ימים גמורים מעת לעת מקביעות החודש שהוא עד סוף יום ט"ו אפשר לברך ברכת הלבנה [ומצאתי ראיה לזה משו"ת מהר"ז בינגא (עמ' קסד בהגהה נ"א) דאף על פי שכתב דמונין מן המולד מכל מקום ביאר דהיינו מן קביעות החודש הנקבע על פי המולד ע"ש].

והגם שהטור לפי גירסת מרן הבית יוסף כתב, "והני ט"ו מיום המולד מונין אותם" והטור סיים שם "ולא מיום קביעות החודש" ובעל כרחך "מיום המולד" שעת מולד קאמר וממילא הוא הדין נמי בדעת מרן השלחן ערוך שעת מולד קאמר וכדברי האחרונים שהביא במשנה ברורה (כאן) זה אינו שהמעיין בבית יוסף יראה שלא העתיק מרן המשך דברי הטור שכתב, "ולא מיום קביעות החודש" ואף לא בלשון "וכולי" כדרכו וגם מרן בשלחן ערוך השמיט לשון זה ומוכח שלא היה כתוב כן בגירסתו אלא רק "מיום המולד מונין אותם" ותו לא [ובלאו הכי גירסת מרן הבית יוסף בלשון הטור שונה ממה שלפננו כי אצלנו כתוב בטור "משעת המולד" וממילא דוקא בגירסא שלפננו יש את הסיום "ולא מיום קביעות החודש"] והבין מרן הבית יוסף בכוונת הטור נמי לומר דהוה ט"ו יום בקביעות החודש והביא דברי המהרי"ל כלומר שיש חולקים על דעת הטור הנ"ל אלא שדעת הטור והרמב"ם שהובא במהרי"ל עיקר להלכה [ואף על פי שבפירוש הרשב"ץ על ברכות (סוף פרק ד') מצינו כלשון זה "מיום המולד מנינן ולא מיום ראש חודש" והיינו כסברת האחרונים דשעת מולד הוה מכל מקום סובר בחזון עובדיה שאין זה האמת בכוונת מרן השלחן ערוך כי מדוע יעזוב מרן דעת הרמב"ם וסייעתו לנקוט כסברת מקצת חכמי אשכנז ובפרט שלא מסתבר דיקבעו חכמים דיני הלבנה הצריכים לכל אדם בדבר שאין מסור לרוב בני אדם כי מנין להם לידע חישוב שעת המולד וחצי חודש המדוייק ולעולם חכמנו ז"ל מילתא דפסיקתא בעו למינקט (וכן העיר בשו"ת דברי יציב הנ"ל)].

ואין להקשות דהיאך שרינן לברוכי כל ליל ט"ו הרי יתכן שזה יהיה כארבעים שעות אחר המולד הממוצע (כפי הכללים שיסדו הפוסקים בסימן תכ"ח בדחיית ראש השנה מן המולד האמצעי) דהא אין זה קושיא כי כבר הביא החזון עובדיה סברת החתם סופר ונוצר חסד וסייעתם הנ"ל דכדי להפסיד הברכה בעינן שיהא פגימת הלבנה ניכרת ובפועל אין פגימת הלבנה ניכרת אחר מילואה אלא אחר כששה עשר יום מן המולד האמיתי ולפעמים אף בששה עשר ומחצה מן המולד ואף שאין קביעות ההלכה תלוי באלו שיעורים מכל מקום בקביעות ט"ו לחודש שקבעום חכמנו ז"ל יצאנו נמי ידי חובת המציאות הנראית ודי להם לחכמים בזה שאין קביעותם נסתרת מן המציאות הנראית [ואם באמת ימצא שבסוף ליל ט"ו לחודש יהיה פגם הלבנה ניכרת לעין כמו שיתכן בחוץ לארץ במערבו של עולם בשנים מסויימים ובחודשים מסויימים אין הכי נמי דבזה שוב לא יברך יותר ועדיף אף מליקוי הלבנה שכתב בו בבית יוסף בשם המהרי"ל דאזלינן בתריה אע"פ שלפי חשבוננו עדיין הלבנה בחידושה מפני שסותר המציאות ע"ש, וכאן שהפגם ניכר לעין כל רואה גרע טפי ובודאי עברה לה זמנה אף בליל ט"ו אלא שאין זה שכיח כולי האי ולכן סתם הדברים כהווייתם (ד"ע) ואהני לן בזה לבאר סוף לשון הרמב"ם (ברכות פ"י הי"ז) דמברך עליה עד ששה עשר יום בחודש "עד שתמלא פגימתה" כי תרוייהו צריכי והכי מסתבר וק"ל].

וכל זה שהעלה בחזון עובדיה לקבוע סוף זמן ברכת הלבנה בליל ט"ו לחודש היינו לענין בדיעבד שעדיין לא בירך עד אותו הזמן אבל לכתחילה היכא דאפשר יש להקפיד לקדש החודש טרם חצי החודש הממוצע מזמן המולד כמ"ש הרמ"א בשם המהרי"ל כי מהיות טוב אל תקרי רע וכן הורה מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל לכתוב בלוח השנה "לוח המאור" את זמן הרמ"א לחומרא לכתחילה [ולפי הזמנים שאנו רגילים בהם חצי החודש הוא: י"ד יום, ח"י שעות, כ"ב דקות, שניה, ושני שליש שניה (כי חודש שלם הוא: כ"ט יום, י"ב שעות, מ"ד דקות, ג' שניות, ושלישית השניה)] אך היכא דלא הספיק לברך לא הפסיד הברכה אלא אחר ליל ט"ו לחודש כנ"ל (השמים מספרים עמ' 623).
וזה שהעלה למנות הימים מזמן קביעות החודש ולא מזמן המולד זהו דוקא לענין סוף זמנה אבל לענין ז' ימים דתחילת זמנה לא הצריכוהו להמתין בכך אלא כל שעברו ז' ימים מזמן המולד שפיר דמי לברך כמ"ש בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' כ"ד) וכן מוכח בחזון עובדיה (חנוכה עמ' שסב) כי בכך כבר נתבשם הלבנה כדי צרכה ובמידי דרבנן שומעים להקל וגדולה מזו העלה בחזון עובדיה (שם) דמזה הטעם אין להקפיד על שבעה ימים שלמים אלא יכול לברך בתחילת שבעה משום מקצת היום ככולו ע"ש [והוא בצירוף סברת הרמב"ם שמברך בתחילת החודש ממש ומדין התלמוד מברך עכ"פ אחר ג' ימים והמתנת שבעה ימים חומרא בעלמא הוה (עיין חזון עובדיה חנוכה עמ' שנח)].


[1]- והגם שבספר השמים מספרים שם רצה לדחות דאין הכרח שכוונת אלה הראשונים לומר החישוב מקביעות החודש פשוט שדבריו דחוקים מאוד ואין בהם ממש כמ"ש בשו"ת דברי יציב (ח"ב סי' קע"ט). וברור הוא.

[2]- ושוב הראוני כעין זה בירחון אור המזרח (כרך נ"א חוברת א'-ב' עמ' 128 ועמ' 130) מאמר מאת הרב אברהם פאהמער שביאר בדעת מרן השלחן ערוך דחצי החודש הוא קובע ללא התיחסות למצב הירח האמיתי ע"ש.

[3]- ובאמת מרן החזון עובדיה יצא מגדרו ונטש יסודתו בהבנה זו כי דרכו בקודש למאן במחודש נגד פשט הדברים וכאן על פי סברא בעלמא דמסתבר דאזלינן בתר החודש הוצרך לחלוק על הבנת כמה אחרונים בכוונת מרן השלחן ערוך וכן מחוייבים לדחוק בלשון מרן השלחן ערוך וכמה ראשונים והאחרונים דכוונת מולד היינו תחילת החודש (וכמו שהארכנו בפנים) וכל זה ודאי אינו דרך סלולה ופשוטה ועל אף כל זאת קא פסיק ותני בפשיטות דברוכי נמי מברכינן על פי קביעות החודש ולא חש להאי כלל דבכל מקום חיישינן לה טובא לומר ספק ברכות להקל ואין אצלי ספק דמרן זצ"ל מכח עוצם חביבות מצוה גדולה זו של ברכת הלבנה השקול כמקבל פני השכינה וכדי שלא להפסיד ברכה יקרה זו הלך למרחקים להגיע לזה ההכרעה והוא בבחינת "באהבתה תשגה תמיד" וקרי ביה תשגה מלשון השגה וכדכתיב "כארז בלבנון ישגה" והגם דאנן בעונותנו הרבים לית לן באהבה זו לא מיניה ולא מקצתיה והויות דרב ושמואל קא חזינא הכא מכל מקום אתכא דמרן זצ"ל סמכינן וכבר הורה זקן ויש לנו על מי לסמוך.
והנה ברוב הזמנים וברוב המקומות יש לנו עוד צירוף להקל כדעת החזון עובדיה ולברך בליל ט"ו בחודש ובפרט כשמברך בתחילת הלילה כנהוג בעולם והיינו על פי השיורי כנסת הגדולה (סע' ב') ואליה רבה (סק"ח) בשם ר' פרץ והמאירי דהני ט"ז עד ועד בכלל הוה ואם כן אפילו נימא דמחשבים מן המולד ולא מן קביעות החודש אי נימא כדברי אלה הפוסקים עדיין אפשר לברך בליל ט"ו לחודש דט"ז יום הם עד ועד בכלל ואף דלא קיימא לן כדבריהם כמ"ש בחזון עובדיה (חנוכה עמ' שמט ועמ' שנב) וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ו סי' ל"ח) מכל מקום בצירוף הרמב"ם וסייעתו דסבירא להו ודאי דמחשבים מן החודש שפיר דמי להקל וכספק ספיקא דמיא אלא שזה לא יהגה מזור לגמרי כי יתכן חודשים יוצאי דופן שליל ט"ו לחודש עודף הוא על חישוב ט"ז מן המולד ובפרט בסוף הלילה או במערבו של עולם ובעל כרחך נצטרך להסתמך במקרה זה לגמרי על פסק החזון עובדיה דלעולם מונין מן קביעות החודש מיהו על מקרים בודדים אלה ודאי ניתן לומר כדאי הוא מרן החזון עובדיה לסמוך עליו בשעת הדחק [ובלאו הכי כתבנו בסמוך (ד"ה ואין להקשות) שגם החזון עובדיה מודה שאם באמת ימצא שבסוף ליל ט"ו לחודש יהיה פגם הלבנה ניכרת לעין כל רואה אין הכי נמי דבזה שוב לא יברך יותר ולא קאמר בחזון עובדיה שכל ליל ט"ו לחודש כשר לברכה אלא בסתמא שעל פי הרוב אין פגם הלבנה ניכרת לעין כל רואה בט"ו לחודש אבל במקרים נדירים שרואים שהלבנה נפגמה ונראה בעליל סתירת מציאות חשבוננו בזה לית מאן דפליג דתו לא שייך לברך].
 
חזור
חלק עליון