השקפת התורה על הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, והסברו המנומק של מרן זצ"ל מדוע אין מקום ללימודים נוספים לצד לימוד התורה הקדושה

אחת הטענות המשכנעות לכאורה בגודל החשיבות של הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, הוא לימודי המקצועות שיסייעו ביד הבחור להתפרנס לאחר נישואיו, ובנוסף בכך הוא יתרום גם את כישוריו למען החברה בישראל, וטענה זו כחה יפה גם לישיבות ההסדר [לסוגיהן], במסגרתן לומדים הבחורים במשך תקופה ומתגייסים לצבא בחלק מהתקופה, ובכך לכאורה הינם ממלאים את כל חובותיהם בצורה המושלמת ביותר, גם חובת לימוד התורה, וגם חובת ההתגייסות לצה"ל.
בעיני מרן זצ"ל לא היה מקום לשאלה, האם להעדיף את הלימוד בישיבות אלה על פני הלימוד בישיבות הרגילות שבהן אין לימודי חול ואין הסדר עם הצבא על גיוס לתקופת מה, מרן זצ"ל העדיף את הלימוד הרציף ללא שום תערובת, בפרט כשהשואל היה בחור שמבחינתו המסגרת התורנית היא גם אופציה, אלא שהוא התלבט באיזה מסגרת לבחור [וזאת בלא להיכנס לבעיית מכשירי האייפון ודומיהם והגישה לאינטרנט (ויותר יאה לקרותו "אינטר-מת") המצויים ביד רבים מנערי מוסדות אלו, ומה יעשה הבן ולא יחטא], ואצטט מספר ציטוטים מדבריו של מרן על כך, בכתב ובעל פה, בתוספת מעט מנימוקיו לשם הבנת טעמו של דבר:
באופן כללי, כשאנו מנסים להגדיר את דרכו הסלולה של מרן זצ"ל בנושאים אלו, אין ניסוח מתאים יותר מדברי חז"ל באבות דרבי נתן (סו"פ כח): "רבי יהודה בן אילעי אומר כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל עושין אותו עיקר בעולם הבא. דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל - עושין אותו טפל בעולם הבא. משלו משל למה הדבר דומה, לאיסטרטיא [מעבר] שהיא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג, אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור, ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה, ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה".
כך ממש היה מרן זצ"ל מהלך בין שתי דרכים אלו כל ימי חייו בזהירות ובעירנות שלא לנטות ימין או שמאל, כפי שכבר כתבתי והדגשתי כמה פעמים מעולם מרן לא פסל שום אדם באשר הוא, בלבו הרחום והרחב היה מקום גם לאנשים שרחקו דרכיהם מדרכיו כרחוק מזרח ממערב, ומאידך גיסא לא היה מונע עצמו מלהורות לעם את הדרך הנכונה והישרה אשר ילכו בה, כפי שהורתה חכמת תורתו, וכפי הנסיון והתוצאות שראו עיניו במהלך השנים בהבדלים שבין סוגי מקומות הלימוד.

שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נו:

שאלה: תלמיד שחשקה נפשו בתורה, וברצונו לעבור מבית הספר לישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה במשך כל שעות היום, והוריו דורשים ממנו בכל תוקף לעבור לישיבה תיכונית, האם חייב להישמע להוריו משום מצות כיבוד אב ואם?. ...​

לפיכך גם בנידון שלנו שההורים דורשים מהבן שילך ללמוד בישיבה תיכונית, שצריכים ללמוד שם דברים רבים אחרים מלימודי חול עם תלמוד תורה, והבן סבור שיצליח יותר ללמוד תורה בישיבה קדושה שכל עסקו יהיה בתורה, והמציאות מוכיחה שבענין תלמוד תורה בבקיאות ובפלפול יש הצלחה רבה בישיבות שכל עסקם בתורה, מאשר בישיבות תיכוניות שעוסקים גם בדברים אחרים, וכמאמר החכם, מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת. (והובא בשו"ת התשב"ץ חלק א' סימן עב). לכן אין לבן לציית להוריו בדבר הזה, שגדולה מצות לימוד תורה יותר ממצות כיבוד אב ואם. ועיין במדרש (שמות רבה פרשה ו' סימן ב') שדרשו על הפסוק: כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה, הרי הם מערבבים אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה, מן התורה שניתנה מתנה בלבו של אדם. ע"ש. וכתב הגאון הנצי"ב בספר העמק דבר (בהרחב דבר במדבר פרק כא פסוק כ'), בד"ה וממתנה נחליאל, שאפילו אם הוא כבר חכם בתורה, אם מתעסק בדברים הרבה, בתחלה מתערבב בחכמת העיון והפלפול, שאינו מבין הדברים כהוגן, ולבסוף משכח תלמודו. שכאשר אדם זוכה לתורה, בתחלה זוכה במתנת הזכרון, ואחר כך נוחל חכמת הפלפול והסברא הישרה, ומחדש חידושי תורה, [וכן אמרו (ע"ז יט.), ילמוד אדם תורה, ואח"כ יהגה. (כלומר, שאחר שיגרוס יעיין בתלמודו להקשות ולתרץ ולפלפל ולדמות מילתא למילתא. רש"י). וראה עוד בסוכה (כט.)]. וכשמאבד זכותו, מגיע לחילופי הדברים, שמתחלה מתערבב בחכמת העיון, ואחר כך שוכח תלמודו. ע"ש. ומכל שכן שאם בתחלת לימודו לומד גם לימודי חול עם התורה, שהדברים הנ"ל שייכים ביתר שאת. ...​

בסיכום: תלמיד שנפשו חשקה בתורה, רשאי ללכת ללמוד תורה בישיבה שלומדים בה תורה בכל שעות היום, אפילו אם הדבר הוא בניגוד לדרישת ההורים שרוצים שילמד בישיבה תיכונית, ואין בזה מצות כיבוד אב ואם, שגדולה מצות תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, וכמו ששנינו: ותלמוד תורה כנגד כולם. ומכל מקום אם הדבר אפשרי נכון להשתדל לעשות כן על ידי השפעה של רבנים חשובים ותלמידי חכמים על ההורים ולפייסם בדברים, כדי שהדבר יעשה גם ברצונם, ולהודיע גודל מצות תלמוד תורה וחשיבותה. והאמת והשלום אהבו.​

שו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עה), הליכות עולם (חלק ח עמ' שנ):

שאלה: נער שסיים לימודיו בבית ספר יסודי, האם עדיף להמשיך לימודיו בישיבה תיכונית, לקיים משנת חז"ל יפה תלמוד עם דרך ארץ, או עדיף יותר להמשיך ללמוד בישיבה קדושה, אשר בה כל הזמן מוקדש ללימוד התורה בלבד? ...​

לאור כל האמור נראה שכל שישנה אפשרות שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד, אין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת יותר מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית, כדי שיוכל להיות מושלם בכל מקצועות התורה, כי מי לנו גדול מהרמב"ם שהעיד על עצמו באגרותיו: שכל מה שעסק בחכמות אחרות כפילוסופיא ורפואה וכדומה, אינו אלא לשמש לרקחות ולטבחות לתורה הקדושה להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, ועם כל זה התאונן על כי נתמעטה עונתה של התורה. ואמר החכם מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, כמו שכתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סימן ע"ב). ואשרי חלקו של השם כל מעינותיו בתורתינו הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו. וכמו שנאמר: אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, כי מוצאי מצא חיים. ובפרט אם נתברך בכשרונות מעולים והוצק חן בשפתותיו, שאם ישקוד על דלתות תורתינו הקדושה, יהיה מורה הוראות בישראל וממצדיקי הרבים, שמעלתו גדולה מאוד, ובפרט בדורינו זה. ...​

​

מעדני המלך חלק ג' (פרק ט'):

אם הקב"ה זיכהו בבנים בעלי חכמה בינה ודעת ורוצה שיהיו גדולי תורה, בדרך שאדם רוצה לילך מסייעין בידו, בשמים יסייעו על ידו שבניו יהיו גדולי תורה. אם הוא רוצה באמת בכל לבו, בניו יהיו גדולי תורה.​

צריך גם כן להתפלל לקב"ה, 'ה' יתן דעת ותבונה', קודם כל מה שעליו לעשות יעשה, לא יחפש להם בית ספר ממלכתי דתי - ממלכתי לא דתי, מי שעושה כך שוטה! אתה רוצה שבנך יהיה תלמיד חכם, תלך למקום שהמורים תלמידי-חכמים, יאצילו מהודם עליו, ישים אותם בתלמוד תורה שילך מחיל אל חיל אחר כך ילכו לישיבות בבתי מדרשות, לא ישיבות תיכונית, מה יצא ממנו?​

בתפקידנו כרבנים ראשיים היינו עושים מכרז שיבואו להבחן בהלכות דיינות, מי היה בא להבחן? אפילו אחד מאלה הישיבות התיכוניות לא היה מעיז לבוא, כי היה יודע שיכשל מראש, כי אין לו חכמה, לוקחים אותם 'ששה חודשים בשמן המור' מגייסים אותם, ואח"כ מחזירים אותם ללמוד, ועוד הפעם יוצאים, מסכן האדם הזה נפשו מפוזרת לא מצומצמת בתורה. אלא היו באים רק מהישיבות הקדושות שעוסקים בתורה יומם ולילה, לא יודעים מה זה צבא שום דבר, אלה אין בעולמם אלא תורה, הם היו עוברים את הבחינה, אבל ההם לא היו באים בכלל. עכשיו מעודדים אותם שיבואו ונותנים להם בחינות שיוכלו לעבור אותם, משתדלים לקרב אותם כדי להכניס את 'אנשי שלומנו', זה הכל.​

אבל האמת היא שלא תמצא את התורה אלא באדם שכל כולו עסוק בתורה. וכי אנו יותר מאביי שהיה אומר (עירובין סה.) 'אי אמרה לי אם קריב לי כותחא, לא תנאי'? הוא היה יתום מאב ואם, כשנתעברה בו אמו מת אביו, ואח"כ כשנולד מתה גם אמו, ואסף אותו רבה בר נחמני לביתו, ואשתו של רבה בר נחמני היתה כמו אמא שלו, וכל פעם שאומר 'אמרה לי אם', מתכוין על הרבנית הזאת אשתו של רבה בר נחמני. היה אומר, אם תגיד לי פעם אחת הרבנית לך תביא לי מהחנות ספל של לבן, כל אותו היום לא יכולתי ללמוד כי לא הייתי מיושב בדעתי, לכן לא היתה אומרת לו שום דבר. כל מוחו היה רק תורה, ולכן נעשה גדול הדור.​

אם אדם לא משעבד את כל מוחו ושכלו ודעתו לתורה, אינו יכול להיות גדול הדור בשום אופן. אם ענקי הרוח כמו אביי ורבא היו כך, מה יעשו אזובי קיר בדורותינו? ואם אתה הולך מעסיק אותו בישיבה תיכונית מה ישאר משכלו? אבל כשכל כולו דבוק בתורה, אח"כ יצמח ממנו 'ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים'.​

חלילה וחס, אין לנו דבר נגד הישיבות התיכוניות, הם לומדים שם, לומדים ומשרתים את עם ישראל, וכוונתם לשם שמים, אין לנו טענות עליהם, אבל אנחנו מדברים לגבי בחירת רבנים דיינים בישראל, ומי שרוצה שבנו יהיה רב בישראל, שיזכה את הרבים, שיגדיל תורה ויאדירה, שיהיה דיין בישראל, שכל הדן דין אמת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית (שבת י.), לא יכול להיות שכל הבא ליטול את השם יבוא ויטול, אלא צריך להיות אדם שכל כולו שקוע ומסור לתורה, ואז הקב"ה בעצמו מסייע בידם.​

כשהולך לתלמוד תורה, עולה מחיל אל חיל לישיבות קדושות, והולך ועולה במעלות רמות ושוקד על התורה. זה העיקר, אם אין שקידה לא שווה כלום. 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים', משם תצא מהם תורה, יהיו גדולי הדור, יהיו מזכי הרבים, יהיו דרשנים טובים, הכל צפוי להם. במידה שאמרנו 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'.​

לכן הדבר תלוי בידו של האדם, הוא עצמו כבר גדול בשנים, עסוק בפרנסתו, אבל צריך לדאוג על הדור העתיד, יש לו בנים, יש לו נשמות קדושות שהפקיד הקב"ה בידו, ומה אפשר לצפות מהם, שיהא בנו נגר ופחח? כמה נגרים ופחחים איכא בשוקא. צריך שיהיה דבר שיש בו נחת רוח לבורא יתברך, שיזכה את הרבים, 'אחד ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה', צריך לדאוג כבר משחר נעוריו.​

כיוצא בזה, ילד שסיים את חק לימודיו בבית הספר ועומד עתה בפרשת דרכים; יש שמייעצים אותו לילך לישיבה תיכונית, ויש מייעצים שילך לישיבה קדושה שילמד תורה. והנה אביו משכיל פרופסור דוקטור אומר לו תלך לישיבה תיכונית, לא ישמע לו! אלא ילך לתלמוד תורה, זהו עתידו שילמד תורה. למרות שאביו אינו אומר לו שיעבור עוון, אלא מונע ממנו תורה.​

ישמע חכם ויוסף לקח, ההולך לישיבה תיכונית אינו יכול להיות גברא רבא דיין בישראל, לא יוכל להיות מורה הוראות בישראל! לכן ילך לישיבה קדושה, ימסור עצמו על התורה, ולאחר כך 'נוצר תאנה יאכל פריה', 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו', יהיה דיין. גם יקבל מעמד של כבוד כמו שופט, עורכי דין עומדים לפניו בדחילו ורחימו שלא ינזוף בהם ויקפחו את פרנסתם, גם יקבל משכורת מכובדת, וגם גימלאות הגונות.​

לכן דעו, אין למעלה מישיבה קדושה! אני לא למדתי בישיבה תיכונית ולא מכונית ולא בשום מקום... למדתי בפורת יוסף, וכל הזמן עסקנו בתורה, 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'. בכל לילה לא הלכנו לישון לפני אחת - שתיים, התורה היא החיים שלנו, כמו שאמר דוד המלך 'תורתך שעשועי', היינו נהנים ושמחים בתורה. כשבאנו לבחינות, אמרו "חזק וברוך, לא צריך להבחן". זה כוחה של תורה!​

על כן אדם שבא לשאול אותי, הורי רוצים שאלך לישיבה תיכונית, מה אעשה? אומר לו אל תלך לישיבה תיכונית אלא לישיבה קדושה ותהיה תלמיד חכם גדול, תהיה דיין! רצונך לצאת חצי חכם - חצי עורך דין? רחמנא ליצלן מחצי חכם... תהיה חכם של בית הקברות שיודע לומר רק אשכבות? תהיה חכם כהוגן! בזה אין לשמוע להורים, זהו ענין של תורה.​

לכן אם שואלים מה להעדיף, ישיבת הסדר או ישיבה קדושה, אמנם גם ישיבת הסדר כוונתם לשם שמים, אך אדם ששואל, אומר לו: תראה חביבי, ישיבת ההסדר הם אנשים חשובים ויקרים המוסרים את נפשם על עם ישראל. מאידך, גם אתה מוסר את עצמך על למוד התורה! 'אורייתא - קודשא בריך הוא - וישראל, חד הוא'. על ידי כך תגדל בתורה, תהיה מנהיג בישראל, דיין שדן דין אמת לאמיתו, תהיה מורה הוראות בישראל, זהו יותר חשוב מההסדר.​

כלפי המון העם ודאי ההסדר יותר חשוב, הם עושים קידוש שם שמים, החיילים מוסרים את נפשם על עם ישראל, ואילו לומדי התורה נקראים בפיהם "משתמטים". והאמת שהם מוסרים נפשם על למוד התורה. מחר כשירצו לחפש מנהיג גדול בעל רוח שיוכל להורות הוראה לעם ישראל ושהוראותיו יהיו אמיתיות הלכה למעשה אין בהם נפתל ועיקש, במי תמצא את התורה הזו אם לא באדם שכל ימיו לא הסיח את דעתו אפילו רגע מהתורה? צריך להעריך את כוחותיהם של לומדי התורה.​

דעו! אם רוצים למצוא דיין שדן דין אמת לאמיתו, לא ימצא כן אלא רק במי שהשקיע את כל כוחותיו בתורה, רק הוא יוכל להיות בקי בכל חושן משפט ואבן העזר. אך זה שחצי זמנו כך וחצי זמנו כך, אפילו יהיה בעל כשרונות לא יהיה באותה רמה של זה שהשקיע כל חייו בדברים אחרים.​

עמי הארץ קוראים לבחורי הישיבות "משתמטים", הם אינם יודעים, הם בורים, 'לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו'. בודאי שארצה ששם שמים יתקדש, והגם שההסדר נקראים בפי המון העם "צדיקים מוסרי נפש", ולומדי התורה "משתמטים", הלא בעולם הבא 'עליונים למטה תחתונים למעלה', בשמים יהיה לא כמו שמבינים ההמון, יש אנשים שכאן הם אנשים רמים עליונים, שם הם למטה בשפל המדרגה. ויש אנשים שכאן הם כלום, אך שם הם יהיו למעלה, מפני שהשקיעו את עצמם בלימוד התורה. יש צנועים רבים שלא גלינו את חכמתם, 'ואת צנועים חכמה', והם למעלה למעלה בעולמות העליונים. אם כן לא כפי מה שההמון רואים קובע, אלא התורה היא קובעת!​

לכן אם יבוא אדם לשאלני, בודאי אורה לו כדברי רבי נהוראי בסוף קידושין "מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". "אלא תורה" בלבד! לא נשק ולא תחמושת ולא צבא ולא מאומה, אנו רוצים שגדולי הדור ידעו תורת אמת לאמיתה.​

בימים האחרונים קבלתי ספר שו"ת עמוק, וכותב לי המחבר: "אני הייתי לומד בישיבה תיכונית, ובאתי פעם לשיעור של כבודו שדיבר בשבח התורה, מיד קמתי ועברתי לישיבה, ועתה נעשיתי תלמיד חכם בזכות כבודו"! זכה להיות תלמיד חכם! אשרי אדם שזוכה לכך, אם על ידי לשון רכה תשבר גרם, או אמצעים אחרים. יתייעץ עם חכמים מה ניתן לעשות. שיהיה הדבר נוגע ללבו, לא ישב בביתו כמו אדון, אלא יחקור וידרוש, והקב"ה ישלח לו את עזרו כשיראה כמה הוא מצטער ורוצה באמת את טובת בנו, יפתח את מוחו לטובה וירצה ללכת לישיבה כשיראה בצער אביו ועוניו. כשאדם מגיע למצב שאינו יכול בעצמו, הקב"ה עוזרו, 'הבא ליטהר מסייעין אותו'.​

​

למרות כל האמור מעולם לא מנע מרן את רגליו מביקור בישיבות ההסדר, במסירת שיעורים ושיחות מוסר, הספדים וכדו', כשהוא מרעיף עליהם דברי שבח ועידוד וחיזוק שיתמידו בלימוד התורה, ויהיו לגדולי תורה ומזכי הרבים.
דוגמא מעניינת להליכה זו בין שתי הדרכים, מצאתי בספר 'רבנו' (עמ' ער):

רבי ישראל מאיר יונה מוסר שיעור בשעלבים, ובאים שם בחורים מישיבת הסדר שם, ושואלים את ר' ישראל שאלות בענין סדר הלימוד וכו', ומתוך השאלות היה ניכר שהם ישמעו למה שיאמר להם, ויתכן שזה יהיה לא לפי רוח ישיבת ההסדר שהם לומדים בה, ושאל את רבנו איך יתנהג איתם? רבנו אמר לו שבשיעור ידבר הכל כרגיל, אבל אם ישאלו אותו בחורים איך להתנהג יאמר להם שישאלו את ראש הישיבה שלהם.​

והיינו שלמרות דעתו השלילית של מרן על סדר הלימוד שלהם, לא אבה להורות לו לעשות ההיפך מדעת רבותיהם, אלא בשיעור ידבר את ההשקפה הישרה ככל הנ"ל באופן כללי, ובאופן פרטי יאמר להם לשאול את ראש הישיבה שלהם, בתקוה שהם יבינו שאין זה מן הראוי ולא משורת דרך ארץ לומר להם לעזוב את דרכם, ואם יהיו ראוים יבינו זאת לבד.

בדרך זהב זו ממשיך ומהלך מר בריה דמרן זיע"א מורנו עטרת ראשנו מרן הראשון לציון שליט"א, שאמנם מכתת את רגליו להרבות תורה ודעת גם בישיבות התיכוניות כדרכו בקודש, ומאידך גיסא משיב לשואליו את הדרך הנכונה והראויה לחפצים להתעלות בתורה וביראה, ואצטט מספר ציטוטים מנומקים מספרו החדש והנחוץ לכל בן עליה "אגרות השקפה ומוסר":

ב"ה. כ"ב אב תשע"ח​

לכבוד האברך השקדן, דבק בתורה רבו, זוכה ומזכה את הרבים בדבר ה' זו הלכה, מוקיר ורחים רבנן, הרה"ג רבי אליהו דניאל אוזן שליט"א, יו"ר אגודת "להבין ולהשכיל"
באשר שואלים אותו היאך להסביר לבחורים צעירים הרוצים ללמוד בישיבה תיכונית, שעדיף יותר ללמוד כל היום רק תורה, וכן אברך עדיף שיקבל משכורת מהכולל, מאשר לעסוק במלאכה, מה המקורות לדבר זה.
הנה הרמב"ם (בפ"ג מהל' ת"ת ה"י) כתב, שכל המשים אל לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה אלא יתפרנס מן הצדקה, ה"ז מחלל את ה', ומבזה את התורה, ונוטל חייו מהעוה"ב, לפי שאסור ליהנות בעוה"ז מד"ת. וכבר אמרו חכמים אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וכן צוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכו'. וכן האריך בזה הרמב"ם בפי' המשניות (בפ"ד דאבות).
אולם כבר עמד ע"ז מרן הכס"מ שם, והוכיח במישור מכמה מקומות בתלמוד שהחכמים ותלמידיהם היו מתפרנסים מן הצבור, וכמו שאמרו בחולין (קלד: ) בשק של דינרי זהב הובא לביהמ"ד ונשלח עבור בני הישיבה. ובגיטין (ס: ) ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה, ולבסוף בי רבה, ולבסוף בי רב יוסף וכו'. ופרש"י שיפורא, כמו שלש עשרה שופרות היו במקדש, שהיו נותנים בו התרומות שנשלחו לבני הישיבה, ובסוטה (כא.) אמרו שר' יוחנן היה מתפרנס ע"י הנשיא כדי שיוכל לעסוק בתורה. וכן ראינו שכל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו, היו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור. ועוד, שאפי' אם נודה שהלכה מעיקר הדין כדברי רבינו, מ"מ כבר הסכימו כל חכמי הדורות להתיר. משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצויה מתרומות הצבור, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת מישראל ח"ו. אבל בהיותה מצויה יוכלו לעסוק בתורה תדיר, ויגדיל תורה ויאדיר. והאריכו בזה הרשב"ץ בתשובה (סי' קמב) ומרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ב).
וכן הביא ממהרש"ל שכתב "ואמת שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו", ומסיק יותר ד"עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים, אפי' יודע חכמה ומלאכה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה, כי אי אפשר שיבטל מלימודו" ע"ש. ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות, אם מדינא אם מתקנה, ד"עת לעשות לה' הפרו תורתך", שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להימנע מזה אפי' ממידת חסידות. ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו, ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שאי אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כל שכן בדורינו דור יתמא דיתמי, וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי אי אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מידת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מה"ת. ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה תלמידי-חכמים, היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.
גם מהר"ח בן עטר בספר ראשון לציון (סי' רמו סעי' כא) כתב, שבזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות, הלואי וילמד כל היום ויטיב לדעת את הדינים הנצרכים, ולכן יותר טוב שילמוד כל היום ויטול פרנסתו מאחרים.
ובביאה"ל (סי' קנו) כתב, כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה. וזהו שאמרו בברכות (לו: ) הרבה עשו כר"ש בן יוחאי ולא עלתה בידם. רצונו לומר, דוקא הרבה. וכעין זה כתב הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטין ויובלות) "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו, לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשאו האלהים, ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו וכו', ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים". ע"כ. ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו כל צרכיו כדי שיעסוק בתורה, בודאי לא שייך זה ויששכר וזבולון יוכיח. עכ"ד הביאה"ל. וכ"כ בשו"ת אג"מ כרך ה' (יו"ד סי' קסז). וכבר הפליגו בשבח המחזיקים בלומדי התורה, וכמו שאמרו במדרש בראשית רבה (פרשה עב סי' ה, ופרשה צט סי' ט), שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צרכו כדי שיעסוק בתורה. ולכן משה הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר, שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, ועל זבולון נאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכמבואר כ"ז בתשובת מרן אאמו"ר זיע"א שהובאה בספר הלכות כיבוד אב ואם (עמ' נו). וע"ש עוד.
ובשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ב סי' קטז) כתב בענין קבלת פרס לפרנסתם מהכוללים כדי שיוכלו להתגדל בתורה, וז"ל: "בדבר ת"ח הרוצים להתעסק בתורה ולהחכים בה בידיעת התורה בכמותה ואיכותה, ונהנים לפרנסתם ממה שנוטלים פרס בכוללים, וכן הרבנים וראשי הישיבות הנוטלים פרס לפרנסתם, אם שפיר עבדי, או שיש להתפרנס ממעשה ידיהם. הנה ודאי שפיר עבדי, שכן נפסק ברמ"א (יו"ד סי' רמ"ו סכ"א) שאפי' לבריא מותר, ומותר לחכם ולתלמידיו לקבל מילגה מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעי"ז יכולין לעסוק בתורה בריוח. והש"ך (סק"כ) הביא אף מהכס"מ שפסק כן אפי' אם נימא שאין כן דעת הרמב"ם, משום שכל חכמי ישראל קודם זמן רבינו, ואחריו, נוהגין ליטול שכרם מהציבור, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת מישראל, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק בה. והוא לשון הכס"מ (פ"ג מהל' ת"ת ה"י בסופו).
ובס' "בדרכי עבודת ה'" מהגר"מ שטרנבוך (חוקת תשע"ח, עמ' ג) כתב: "שמעתי פעם מפי הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לבאר מה שאמר משה רבינו (במדבר טז ט) "המעט כי הבדיל אתכם אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני ה' לשרתם", שמשה רבינו טען לעדת קורח מה לכם לחפש 'שטעלע' (משרה), והרי עצם הדבר שהקב"ה הבדיל אתכם מכל ישראל לדרגת שבט לוי, זהו השטעלע הגדולה ביותר, שבני לוי הם משרתי ה' ובני התורה, והם מחזיקים את כל העולם כולו בזכות ובכוח התורה, ואין חשיבות גדולה מזו, ומה להם לחפש 'שטעלע' חוץ מעצם הדבר שהם בני תורה משבט לוי. והוסיף הגר"י אברמסקי, שזהו הוראה לתלמידי חכמים שבכל דור שהם שבט לוי, שאם זוכים ללמוד בכולל כל ימי חייהם בלא שום משרה, ראוי להם לשמוח מאד בגורלם שזכו לשבת בכולל וללמוד, ולא לחפש משרה חשובה בישיבה או בכולל, אלא לדעת שעצם מה שהם לומדים בכולל זהו המשרה הגדולה ביותר, שהרי כל בית ישראל קיימים וחיים בזכות מה שהם לומדים את התוה"ק".
ואף לאלו שאין להם כשרונות לשמש כרבנים וכלי קודש, ע"פ דברי היערות דבש (ח"א דרוש ב') יש להמשיך בלימוד חמשה שנים אחר הנישואין בלא לשוטט בחוצות על המחיה ועל הכלכלה, ובשנים אלו ימלא כריסו בתורה ומוסר ויראת שמים, ואח"כ יוכל לצאת להתפרנס, ויתפלל הרבה שימצא אומנות נקיה וקלה שאינה מביאה לידי נסיונות קשים והרהורים רעים ולא תעבירנו על דעתו ועל דעת קונו, ויקבע עיתים לתורה כמבואר בסי' קנ"ה.

...
בברכת התורה ולומדיה
יצחק יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל​

בס"ד, ‏ג' תמוז תש"פ​

לכבוד הבחור החשוב והיקר כש"ת ה"ה .......... נ"י
שלום וברכה,
במענה לשאלתו בעניני השקפה, שהוא בחור בן עשרים, לומד בישיבה גדולה שיעור ג' בישיבה חשובה בירושלים, ואביו משכנע אותו שיצא ללמוד מקצוע ולעבוד, שבזה גם יעבוד את ה' וגם תהיה לו פרנסה, שמבלעדי זה לא יוכל להתחתן ולפרנס בית, שבדור זה קשה להתפרנס מקצבה של כולל שהיא זעומה ביותר. וגם לוחץ עליו שימצא איזה עבודה בימי בין הזמנים בלילות.
ראשית, תסביר לאביך שיחי' שעל פי ההלכה צריך ללמוד תורה ולהיעזר בנדיבי עם שב"ה כיום מחזיקים אברכים. ואין כאן כיבוד אב ואם, כי אתה ואביך חייבים לשמוע לצו ההלכה, וכך ההלכה אומרת. ואשר על כן כל בחור שזכה להכנס לישיבה, לשאוף להיות ת"ח, שהוא הדבר הטוב ביותר שיש בעוה"ז, ויגדל חשקך לעסוק בתורה הקדושה, וגם בזה תוכל להתפרנס בכבוד, להיות רב ומורה הוראות בישראל, או דיין, או ר"מ בישיבה, או מורה ומחנך במקצועות תורניים וכיוצא, ולקבל שכר בטלה, וטוב לך בעוה"ז ובעוה"ב.
והנה שנינו בקידושין (פב.), אמר רבי נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ולכאורה דברי רבי נהוראי אלה סותרים למה ששנינו באבות (פרק ב' משנה ב') רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון.
ובברייתא קידושין (כט.), חייב אדם ללמד את בנו תורה וללמדו אומנות. ובגמרא שם (ל:) למדו דבר זה מהפסוק (בקהלת ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות. פרש"י, שכשאין לו במה להתפרנס, עומד ומלסטם את הבריות.
ובברכות (דף ס"ג ע"א) דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה.
וכן אמרו (בברכות ח.) גדול הנהנה מיגיעו יותר מיר"ש, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
ובכתובות (דף ה' ע"א) תניא, משדכין על התינוקות בשבת ללמדו ספר וללמדו אומנות. ופירש רש"י, שאין זה בכלל ממצוא חפצך, כי מצוה היא ללמדו אומנות, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כלומר, למוד אומנות שתחיה ממנה יחד עם התורה ע"כ.
אולם נראה שהדברים מגיעים למה ששנינו בברייתא (ברכות ל"ה ע"ב), תנו רבנן, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבם? תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. (פירש רש"י, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שאם יצטרך לבריות ולא יעסוק במלאכתו סופו להבטל אף מדברי תורה). רשב"י אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה! אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכרכם וכורמיכם, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י עצמם. אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם. עכ"ל.
ולפ"ז נראה, שמה ששנינו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, זוהי מדת כל אדם, שאם לא יתעסק גם בדרך ארץ, סופו להתבטל אף מדברי תורה, וכמו שסיים וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, לפיכך צריך לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, כדברי רבי ישמעאל.
ואמרו חז"ל (במדרש שוחר טוב מזמור כ"ג), כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך, יכול אפי' יושב ובטל, תלמוד לומר בכל מעשה ידיך, אם עשית אתה מתברך, ואם לאו אינך מתברך.
אולם רבי נהוראי דיבר רק לאותם נערים אשר אדיר חפצם להתעלות במעלות התורה ויראת ה' טהורה, ובפרט לאלה אשר חנן אותם ה' כשרונות נעלים בתפיסה מהירה וזכרון מופלא, אשר נשקף להם עתיד מזהיר להיות מורי הוראות בישראל, ולדון דין אמת לאמיתו, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ולזכות את הרבים להגדיל תורה ולהאדירה, אשר אין לך מדה טובה הימנה. ולכן אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שידע את נפש בנו הזכה והטהורה, ושקידתו על דלתות התורה, כי גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו. וכמו שאמרו בברכות (מ"ח ע"א) בוצין בוצין מקטפיה ידיע.
וכבר אמרו בקידושין (כ"ט ע"ב), שאף על פי שהוא קודם לבנו ללמוד תורה, אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו. הרי שגם רבותינו התחשבו בכשרונות התלמיד, שאם ההצלחה בלימודו מאירה לו פנים ורואה סימן יפה בתלמודו, מוטלת חובה עליו ביתר שאת ויתר עוז לתת כל מעיניו בתורה. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כי אין מחסור ליראיו. ואין למדים מן הכלל על הפרט.
וכן הוא בפני יהושע (בקידושין פ"ב ע"א) שכתב, שרבי נהוראי אינו חולק על רבן גמליאל שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כי בודאי מדת כל אדם ללמוד תורה עם המלאכה שיתפרנס ממנה, שאין כל אדם זוכה שמלאכתו תהיה נעשית ע"י אחרים, וחלילה יכול לבוא לידי ליסטות או לבזיון התורה. אבל רבי נהוראי דיבר כלפי עצמו, לפי שראה שבנו זריז וממולח וצדיק גמור, ובודאי שיזכה שתהיה מלאכתו נעשית ע"י אחרים, לכן אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה ע"כ.
ומרן החיד"א בספר כסא רחמים במסכת סופרים (פרק ט"ז הלכה א') כתב, בחון לשון הזהב של רבי נהוראי, לפי רוב הענוה אשר במאמרו, לא דיבר דרך תוכחה או אזהרה, אלא הוא אומר מה שהוא עושה לבנו, וישנו בנותן טעם לשבח ע"כ.
ולפי מה שהסברנו, יש להוסיף, שלכן לא אמר זאת דרך תוכחה או אזהרה, שאין לכל אדם ללמד את בניו אלא תורה, מפני שאין זו מדת כל אדם אלא ליחידי סגולה שכמותו בלבד.
וכן הגאון רבי פנחס הלוי איש הורוויץ בספר המקנה (קידושין שם) הסביר כעין דברי הפני יהושע, שאין כל הכוחות שוים בענין זה, שהדבר תלוי, אם לבו בטוח בה' באמונה שלמה שיזמין לו פרנסתו כדי שיוכל ללמוד תורה, צדיק באמונתו יחיה, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ועל זה אמרו במדרש תנחומא לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, אלו תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ואדיר כל חפצם בתורת ה', ולא יליזו מנגד עיניהם יומם ולילה בסוד ה' עלי אהלים, והם הזוכים לכתרה של תורה, ועל כגון זה אמרו חז"ל בביצה (דף ט"ו ע"ב), אמר הקב"ה, בני, לוו עלי והאמינו בי ואני פורע, שכפי חוזק האמונה כן יהיה ה' מבטחו. ולכן אמר רבי נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. אך מי שאין מבטחו חזק ולבו דואג ונוטה אנה ואנה, אין לו לסמוך על הנס, ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי, ותהיה ברכת ה' עליו בכל אשר יעשה. ולכן אמרו הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, כי לא היה בטחונם חזק ולכן לא הועילו. ועל זה אמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ עכ"ד.
וכיום יש נדיבי עם שב"ה מאפשרים ללמוד תורה, ולהחזיק את עולם התורה, אשריהם ואשרי חלקם. כי התורה שלנו ארוכה מארץ ורחבה מני ים וצריכים להספיק ללמוד תלמוד בבלי ירושלמי ב"י ש"ע ונושאי כליו וספרי השותי"ם. וגם בזמנינו יש יצר הרע והתורה מצילה את האדם מהפיתויים שיש כיום בחוץ.
ובעצם הדבר שכב' זכה ללמוד בישיבה קדושה, יש לו לשמוח על כך, כי ראיתי בני עלייה והמה מועטים ביחס למליונים שיש בעולם, ושנינו בקידושין (דף פ"ב ע"א), אמר רבי נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ולכן כל שישנה אפשרות שימשיך את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד, אין ספק שעדיף ללכת לישיבה כזאת יותר מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית, כדי שיוכל להיות מושלם בכל מקצועות התורה, כי מי לנו גדול מהרמב"ם שהעיד על עצמו באגרותיו: שכל מה שעסק בחכמות אחרות כפילוסופיא ורפואה וכדומה, אינו אלא לשמש לרקחות ולטבחות לתורה הקדושה להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, ועכ"ז התאונן על כי נתמעטה עונתה של התורה. ואמר החכם מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, כמו שכתב בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סי' ע"ב).
ואשרי חלקו של השם כל מעינותיו בתורתינו הקדושה, כי היא חיינו ואורך ימינו. וכמו שנאמר: אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, כי מוצאי מצא חיים.
ובפרט אם נתברך בכשרונות מעולים והוצק חן בשפתותיו, שאם ישקוד על דלתות תורה"ק, יהיה מורה הוראות בישראל וממצדיקי הרבים, שמעלתו גדולה מאוד, ובפרט בדורינו זה.
וזו לשון הרמב"ם (בפרק י"ג מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"ב): ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם כל שבטי ישראל, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות לרבים דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא זוכים לעצמם בכח גופם, אלא הם חיל השם יתברך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו, לדעת את ה', ולהבין ולהורות בתורת ה', והלך ישר כמו שעשהו ה' ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכהו בעולם הזה בדבר שיספיק לו פרנסתו, כמו שזיכה לכהנים הלוים, וכן אמר דוד, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. עכ"ל.
והמהרש"א (תמורה טז ע"א) כתב, מאי ותצנח. מאי אשמועינן שתצנח מעל החמור, וקאמר דאינו אלא משל שנתן לה איש בעל תורה שלא יוכל לפרנס את אשתו כמו החמור שצועק על מזונותיו, כך האשה צועקת על מזונותיה, וע"כ אמרה תנה לי ברכה וגו' שיוכל לפרנס אותי, והשיב לה כי נתתי לך גולות עליות וגו', כדאמרינן בברכות (לה ע"ב) בעושין תורתן קבע ומלאכתן עראי שמלאכתן מתברכת מלמעלה וק"ל.

בברכת התורה
יצחק יוסף
ראשון לציון הרב הראשי לישראל​

 

[שילה אפרהימי]

מדפיס לסדר מוסר של מחר בעז"ה.

 

[אושרי רביב]

מדפיס לסדר מוסר של מחר בעז"ה.

כמותו יראו וכן יעשו!

 

[הלוי]

יישר כח על העלאת הנושא החשוב הזה, אין ספק שדברי מרן זצ''ל קילורין לעיניים.
אולם לענ''ד יש להעיר משהו בענין זה. מרן זצ''ל כתב את דבריו לפני עשרות בשנים, וישנה גם תשובה שראיתי פעם ביחוה דעת שם הורה לת''ח שעדיף ללמוד כל היום ולהתפרנס מהמלגה של הכולל בדוחק, מאשר לצאת לעבוד וגם ללמוד כי אינו דומה מי שלומד ברצף כל היום למי שעובד ולומד, ולכן עדיף לחיות בצמצום וללמוד כל היום. עכת''ד מן הזכרון.
והנה יש לדעת שלפני עשרים או שלושים שנה היה אפשר לחיות בצמצום ולהתפרנס מהמשכורת של הכולל משום שבזמנו היה אפשר לשלם מהמשכורת [שבקושי היתה 1800 ש''ח] את המשכנתא [או השכירות] ולהשאר עם עודף. כמו כן היה קצבאות ילדים שהיו מגיעות לאלפי שקלים בחודש למשפחות ברוכות ילדים [שאל זקניך ויאמרו לך]. לכן היה אפשר לאברך שאשתו עובדת חצי יום כגננת או משכירה וכדו' לרכוש דירה בבני ברק של ארבעה חדרים ולחיות "טוב" בצמצום, והיו כאלה שאף הצליחו להחזיק רכבים.
אולם כיום לאחר הגזירות של הממשלה לפני שנים שבטלו את קצבאות הילדים, והדירות הכפילו את עצמם, יוקר המחיה עלה השכירויות הכפילו את עצמם פי שתים וחצי, אך משכורות האברכים לא רק שלא עלו אלא צומצמו. נמצא א''כ שכיום מי שרוצה ללמוד אין באפשרותו אלא א''כ יחיה חיי "עוני" ויצטרך כל פעם לצפות לקבל צדקה ומעשרות מאחרים, ופעמים שמהדוחק יכולים להגיע למצב של מלסטם את הבריות שבימינו פירושו הוא לזייף תלושים או להעלים מסמכים כדי לקבל הנחה בתשלומים כגון ארנונה, מעונות וכדו' או כדי לקבל מלגות שלא מגיע לו כגון הבטחת הכנסה וביטוח לאומי וכדו' שכידוע שיש בדברים אלו בעיות הלכתיות, וכל זה נובע מתוך העניות והסבל שת''ח נמצאים כיום.

אשר על כן נראה לענ''ד שדברי מרן זצ''ל אינם אמורים לדורינו, ואדרבה כל מי שרוצה להיות אברך צריך לחשב צעדיו מבעוד מועד כיצד הוא הולך לפרנס את משפחתו, ולכן יש ששולחים יד במלאכת הספרות וכדו' או יש שנתמזל מזלם וקיבלו משרת רבנות וכדו', אך יש לדעת שאין מקום לכולם במשרות אלו, ולכן לא נפלאת היא גם לשלוח יד במקצועות חול כמחשבים וכדו' כשצריך.

כמובן שדברים אלו נכתבים בצער רב כי בתוך עמי אנוכי יושבת ואני רואה וחש את צערם ודוחקם של האברכים ושל נשותיהם וילדיהם. וודאי שהיה יותר עדיף להפעיל כח פוליטי ולהחזיר את קצבאות הילדים כמו שהיה בימי קדם, וכפי שנוכחנו בתקופת הקורונה והמלחמה וארבעה תקופות בחירות, שיש למדינה הרבה כסף, וכן יש להעלות היום את משכורות האברכים לפחות ל-4500 ש''ח, ורק אז יהיה אפשר לקיים את פסקו של מרן זצ''ל לחיות בצמצום וללמוד תורה. אך במצב של היום זה לא נראה אפשרי ולכן אנו רואים שישנם רבים שיוצאים לעבודה, ותורה מה תהא עליה??? כיצד נזכה שבדור הבא יהיו ת''ח ודיינים מורי הוראות בישראל אם לא ידאגו לזה מעכשיו. אך לעת עתה לצערינו הרב ההכרח לא יגונה. והשי''ת יחוס ויחמול על עמו''י. אכי''ר.

 

[יצחק משען]

חלילה וחס לומר כדברים הללו
אבקש מכב' לחזור בו מדעתו שאינה נכונה כלל ועיקר, ודברי מורנו חכם עובדיה שרירים וקיימים לעד בלא שום שינוי עד סוף כל הדורות, יצא נא כבודו ויראה כמה שבט "הלוי" איכא בעלמא, אברכים עמלים בתורה ורק בתורה, שחיים בדוחק השעה והפרנסה, ולא יחסר להם כל טוב, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, קונים בתים ומחתנים את ילדיהם בכבוד והדר, וכל גזירות הממשלות לדורותיהם תוהו המה הבל הבלים מאותותיהם לא נחת, ולא מפיהם אנו חיים, ואין אני מדבר על המשוער בדעתי אלא על המציאות הקיימת, פוק חזי מאי עמא דבר, ולכן בודאי שכל דברי רבותינו קיימים לנצח נצחים, ואם יש בודדים שדוחק השעה אילצם לצאת לתור אחר טרף לביתם אין זה אומר שכל הדברים הללו אינו שייכים אלינו, וכל זה פשוט וברור ללא שום צל ספק

 

[הלוי]

ודברי מורנו חכם עובדיה שרירים וקיימים לעד בלא שום שינוי עד סוף כל הדורות,

ישנם אברכים שגם היום יכולים להתקיים, משום שתמכו בהם בתחילת הנישואים ע''י זה שקבלו סכום כסף מכובד לקניית דירה. כמו כן ישנם שיש להם משפחה תומכת, או שאין להם עדיין הרבה ילדים ולכן אין להם הרבה הוצאות, או שילדיהם קטנים ועדיין לא משלמים סכומי עתק לישיבות וסמינרים ועדיין לא הגיעו לשלב של חיתון הילדים.

אני דיברתי על מצב שבן ישיבה מתחתן ללא סיוע לדירה, וללא משפחה תומכת, יש לדעת שאין זו עבירה לעשות השתדלות לפרנסה, אך גם אני מסכים שאין זה רצוי והיה עדיף ללמוד כל היום ברצף, אך מה נעשה והמציאות השתנתה.
וכן מוכח גם ביביע אומר [ח''ז חיו''ד סי' יז] בדברי הסיכום שבסוף התשובה שכתב וז''ל: ואף אם המשכורת מהכולל זעומה "ומספיקה לו בדוחק", כבר הבטיחו חז"ל שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. עכ''ל. ומשמע שאם המשכורת לא מספיקה לו גם בדוחק צריך לעשות השתדלות בפרנסה. ולצערי הרב המצב כיום בהרבה בתים הוא כזה, וככל שעוברות השנים מתרבות ההוצאות ונהיה קשה עוד יותר.

מאידך לא צריך מיד לקום ולעזוב את התורה אלא צריך לעשות כל דבר בשיקול דעת ובהתיעצות עם חכם, וכמובן שצריך רצון עז לזכות לשבת ללמוד. ועדיף לפעמים שיעבוד כארבע או חמש שעות ביום ושאר שעות היום יעסוק בתורה כשש או שבע שעות, מתוך ישוב הדעת, מאשר לשבת כל היום בכולל ולחשוב מהיכן יביא כסף לכל הוצאותיו המרובות הגורמות לו ולאשתו ולילדיו עוגמת נפש ועצבות בבית.

 

[יצחק משען]

ישנם אברכים שגם היום יכולים להתקיים, משום שתמכו בהם בתחילת הנישואים ע''י זה שקבלו סכום כסף מכובד לקניית דירה. כמו כן ישנם שיש להם משפחה תומכת, או שאין להם עדיין הרבה ילדים ולכן אין להם הרבה הוצאות, או שילדיהם קטנים ועדיין לא משלמים סכומי עתק לישיבות וסמינרים ועדיין לא הגיעו לשלב של חיתון הילדים.

אני דיברתי על מצב שבן ישיבה מתחתן ללא סיוע לדירה, וללא משפחה תומכת, יש לדעת שאין זו עבירה לעשות השתדלות לפרנסה, אך גם אני מסכים שאין זה רצוי והיה עדיף ללמוד כל היום ברצף, אך מה נעשה והמציאות השתנתה.
וכן מוכח גם ביביע אומר [ח''ז חיו''ד סי' יז] בדברי הסיכום שבסוף התשובה שכתב וז''ל: ואף אם המשכורת מהכולל זעומה "ומספיקה לו בדוחק", כבר הבטיחו חז"ל שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. עכ''ל. ומשמע שאם המשכורת לא מספיקה לו גם בדוחק צריך לעשות השתדלות בפרנסה. ולצערי הרב המצב כיום בהרבה בתים הוא כזה, וככל שעוברות השנים מתרבות ההוצאות ונהיה קשה עוד יותר.

מאידך לא צריך מיד לקום ולעזוב את התורה אלא צריך לעשות כל דבר בשיקול דעת ובהתיעצות עם חכם, וכמובן שצריך רצון עז לזכות לשבת ללמוד. ועדיף לפעמים שיעבוד כארבע או חמש שעות ביום ושאר שעות היום יעסוק בתורה כשש או שבע שעות, מתוך ישוב הדעת, מאשר לשבת כל היום בכולל ולחשוב מהיכן יביא כסף לכל הוצאותיו המרובות הגורמות לו ולאשתו ולילדיו עוגמת נפש ועצבות בבית.

אני שמח שכב' חזר בו מדבריו שכתב שדברי חכם עובדיה אינם נכונים לדורנו, אלא הם נכונים ונכונים בלי שום שינוי, וכל השינוי חל רק בנו!
וגם אברך שלא קיבל דירה ולא תמיכה ומשתכר בצרור נקוב, עיננו רואות שאם הוא ורעייתו ששים ושמחים להסתדר עם מה שיש דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, הם חיים וקיימים לעד, אלא מה נעשה שיש בנים ובנות שאינם מוכנים ושמא גם אינם יכולים להסתפק בהתאם למה שיש, ועליהם לא דיבר הכתוב ובודאי שעליהם לעשות כל טצדקי להביא טרף לביתם כפי אשר שנתחייבו בכתובתם
וחכם עובדיה בעצמו סיפר לא פעם ולא פעמיים שאחר נישואיו היה בעניות ובדוחק ולא עלה על דעתו לעזוב לימודו, ופוק חזי מה עלה בסופו, שזכה לכבוד מלכים, ושמעתי שגם בנו שליט"א חי בתחילת ימיו בעוני ובמחסור, ולצערי אין בידינו כל כך ידיעה מקורות חייו, והיודע יודיענו אם נכונה השמועה.

 

[shimon]

אני מסכים עם הלוי אך ורק בדבר אחד, שצריך להעלות את משכורת האברכים.

 

[shimon]

כפי הנראה, רוב רובם של אלו שיוצאים לעבוד לומדים מעט מן המעט.
תורה עם דרך ארץ, הכוונה החל מ 5 שעות מינימום לימוד, ואז יש מה לדבר אולי להוסיף עבודה. כך נראה לי.

 

[הלוי]

אני חושב שאין בינינו מחלוקת, דהמעיין ביביע אומר יראה שתוכן השאלה היתה אם עדיף לאדם לעבוד וללמוד, או ללמוד כל היום ולהתמך על נדיבי עם, דהיינו משכורת מהכולל. וע''ז השיב הרב שעדיף ללמוד כל היום כי אין נחסר משכרו של האברך מאומה וכדעת הפוסקים שסוברים כן. אח''כ דן הרב בשיטת הרמב''ם שסובר שצריך לעבוד וללמוד, וע''ז כתב שדעת רוב ככל הפוסקים פליגי עליו מתרי טעמי. חדא, משום שבתלמוד תורה אין זה נחשב כמתפרנס מן הצדקה וכדין יששכר וזבולון ועוד ראיות אחרות. ותו, משום שגם לפי שיטת הרמב''ם, בדורות האחרונים יש לומר עת לעשות לשם וכו' כדי שלא תשתכח תורה מישראל, אחר שהתורה התרחבה עד מאד וצריך שהת''ח יהיו שקועים בה כל היום.

אך כל זה מדובר כאשר הוא מקבל משכורת מהכולל שבזה אמרינן דעדיף טפי משיעבוד, אך כאשר אין לו גם משכורת מהכולל [או שהמשכורת זעומה ביותר ואינה מספקת] ע''ז לא דיבר הרב, וודאי שיש לו לעשות השתדלות במה שיכול כדי להתפרנס [ודרך אגב היום המצב הוא שאם אדם אין לו מקצוע שמכניס יותר כסף בקצת שעות לא תמיד ישתלם לו לעבוד לפי שכר מינמום כי אז יוצא שהעלה את ההכנסה ממה שהיה מקבל בכולל לא באופן משמעותי כ''כ, וזו בעיה גדולה]. וזו הסיבה שאנו רואים שנתרבו המכללות החרדיות והרבה בני ישיבות אחר נישואיהם הולכים ללמוד מקצוע מכובד כי יודעים בנפשם שלא יוכלו לפרנס את ביתם אף בצמצום אם יהיו אברכים לצערינו הרב. כמו כן ודאי שלא שייך להורות לאדם שאין לו הכנסה שימשיך ללמוד ויצבור חובות שהרי כתיב לוה רשע ולא ישלם.

אשר על כן ודאי שיותר עדיף להגדיל את משכורות האברכים ואת קצבאות הילדים ולהוריד את מכירי הדירות כדי שנוכל באמת לראות בשגשוג התורה וריבוי ת''ח ומורי הוראה בדור הבא.

 

[הלוי]

בענין מש''כ הרב אליהו כהן להגדיר את ההבדל בין הישיבות הקדושות לישיבות ההסדר, לענ''ד עיקר ההבדל הוא בהשקפה על הביטול להנהגת גדולי הדור גם בענינים שלכאורה לא קשורים לתורה כגון ענינים פוליטים, שבזה הציבור החרדי מקבל את מרותם של גדולי הדור ומאוחד תחת הנהגתם, אך הציבור הדתי לאומי על אף שיש ביניהם אנשים ת''ח ויראי שמים, מ''מ הם חונכו לכך שבעניני הנהגה אין חיוב לשמוע לגדולי הדור וכל אחד לפי דעתו יעשה. ומאידך החדירו שצריכה להיות השקפה ימנית וארץ ישראל תופסת אצלם מעלה קצת יותר משאר מצוות. ולכן כיום הם רואים שהחינוך שלהם כשל כי גם לרבנים שלהם הם לא שומעים כי כך חונכו, ולכן היום הם מפוצלים בדעותיהם חלקם ימנים קיצונים חלקם מרכז וחלקם נוטים או מוכנים להתפשר יותר שמאלה. ולכן מפלגותיהם כמעט לא עוברים את אחוז החסימה [בו בזמן שבעבר הם מנו כעשרה מנדטים והיום היו צריכים להיות הרבה יותר לפי הגידול הטבעי כמו שהיה במפלגות החרדיות]. וכל זה נובע מהשקפה לא נכונה שהעיקר זה ארץ ישראל. אך השקפת רבותינו היתה שהעיקר זה התורה ושמירת מצוותיה, והתבטלות למנהיגי הדור, אף אם אומר לך על ימין שהוא שמאל שמע בקולו.

תוצאות חינוך קלוקל מצאנו גם בציבור שלנו. מי שזוכר לפני הרבה שנים היו רבנים שהיו מדברים בזלזול על מרן הרב עובדיה זצ''ל כי דעת רבותיהם לא היתה כדעתו וזה הספיק להם להתיר לדבר בו סרה ולחנך כך את הדור שהשקפת בני תורה היא רק לפי שיטתם. והנה עברו השנים ונטיעותיהם עשו פירות אשר בשם "שונאים ומחבלים" יקראו, ועושים חילול השם נורא והכל מתוך מה שלמדום רבותיהם שאם רב מסויים לא חושב כמו הרב שלך אז מותר לזלזל בו ואף מצוה קעביד. וע''ז אמרו חז''ל באבות [פ''א יא] אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל.