חג שבועות - קיום הברית מחדש
החיוב המעשי בחג השבועות
חג שבועות שהוא יום מתן תורה הוא יום מרומם ונשגב, יום אשר בו עם ישראל כרת ברית עם הקב"ה ובמעמד זה נעשה לעם. ועל מעמד זה נקבע בתורה לעשות יום טוב.ידוע ומוסכם כי לכל מועד ישנה מצוה מיוחדת אשר באמצעות קיומה ניתן לכל יחיד ויחיד מעם ישראל להשיג את היעוד של החג, כלומר להבין את המשמעות המיוחדת של המועד ולהבין מה עליו לקחת עמו ממועד זה, שבסוכות יש את מצות הסוכה, ובפסח מצות אכילת המצה, בראש השנה השופר וביום כיפור הצום[1]. אולם חג השבועות לכאורה נבדל משאר הימים טובים באשר אין בו שום מצות היום יחודית שעל ידה ניתן להשיג את היעוד של יום זה שהוא זכירת מתן תורה. והראיה לכך היא שבספרי הפסיקה לא מובאים הלכות מיוחדות לחג זה, וגם לא הוזכרה בהם שום מצוה יחודית ליום זה, לא בבה"ג לא ברי"ף ולא ברמב"ם. גם מרן השו"ע (ס' תצד) ייחד רק סעיף אחד לעניני החג, וגם הוא עוסק רק בעיניני קריאת התורה. ולכן יש להבין מה תפקידנו ומה החיוב המעשי שחל עלינו ביום זה.
שאלת מהותו של החג מתעצמת כאשר מתבוננים בפסוקי התורה ומגלים שאין בתורה שום התייחסות למצוה מעשית אישית יחודית לחג זה, שהרי מצוות הבאת שתי הלחם היא מצווה המוטלת על הציבור המתקיימת במקדש, ואיננה מצוה המוטלת על היחיד, כך שנמצא לכאורה כי חג שבועות שונה מכל שאר החגים שאין בו שום מצווה המוטלת על היחיד.
גם למנהג הלימוד בלילה אין התייחסות - לא בתלמודים ולא בגאונים ואף לא בראשונים. אף ראשונים הידועים כמקובלים גדולים כרמב"ן והרוקח אינם מזכירים כלל את הלימוד בליל שבועות וכל סדר לילה זה. המקור הראשוני למנהג זה הוא בזוהר (ח"ג צח א) שם מסופר שזה היה מנהגם של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו בלבד, וכן כותב המג"א בשם הזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה. רק מזמן האר"י ז"ל התחיל מנהג זה להתפשט יותר, אבל גם אז היה נחלת יחידים[2].
והיה אפשר לומר שביום זה יש לנו חיוב מיוחד לזכור את מעמד הר סיני, כמו שמובא בפוסקים שמעמד זה אנו מחוייבים לזכור, ואסור לנו לשכוח אותו. אך מדברי הרמב"ן (בהוספות על מצוות לא תעשה מצוה ב'): מבואר שמצוה זו היא מצוה תמידית, ואינה מיוחדת דווקא לחג מתן תורה, וז"ל שם:
שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו, אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים, והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ד ט-י) השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב וגו'.
ואכן מצוה זו מוזכרת בסידורים עם שאר המצוות שיש לזוכרם באופן תמידי. ואם כך יוצא לכאורה שאין שום מצוה יחודית לחג שבועות, והדבר צ"ע, דלא מסתבר שהתורה תקבע יום שבתון מיוחד כזכר ליום מתן תורה, ללא שיהיה בו שום ביטוי מעשי לאותו מאורע נשגב, שעל ידו נזכור את היום הזה שהיה בעבר.
ההכנה לחג שבועות
אך בכ"ז חג שבועות מתייחד משאר מועדי השנה בציווי מיוחד שאין בשום מועד אחר, והוא הציווי להתכונן לחג, כמו שנאמר: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (שמות יט יא). הציווי להתכונן למתן תורה אינו חל רק על דור המדבר, אלא נכון הוא לכל הדורות כולם וזאת בציוויה של התורה על ספירת העומר כהכנה לקראת חג השבועות ומתן תורה.אמנם הגם שהתורה ציוותה לספור לקראת חג השבועות, עדיין נצרך מאוד בירור משמעותו ומהותו של חג השבועות. ולעיל הראנו שבתורה וגם בפוסקים לא הוזכרה שום מצוה יחודית לחג זה, ואם כך הוא הדבר, לשם מה יש ציווי להתכונן ימים כה רבים לחג השבועות?
במדרש מובא "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב ע"א). וכן נאמר: "שלושים יום קודם הרגל דורשים בהלכות החג" (פסחים ו ע"א)? ובב"ח כתב על פי דברי הרוקח (ס' רמד) שדין זה לאו דוקא בפסח, אלא גם בעצרת ובסוכות, וזאת משום שלא לחלק. וצ"ע מה יש לדרוש בעצרת, והרי אין בה מצווה מיוחדת? אך בב"י כתב שאכן אין בעצרת דינים מיוחדים, ומה שנא' ששואלין בהלכות פסת בפסת והלכות חג בחג הינו לדרוש בטעמים שבעבורם נצטוינו במועד ההוא[3].
ואם כך ההכנה הנדרשת לחג שבועות הוא להבין את מהות החג ומשמעותו, וזהו מה שכתב בביאור הגר"א (ס' תכט) שבעצרת צריך ללמוד מיום א' בסיון, שאז הוא הזמן הראוי להכין את עצמו לחג זה.
על כן יש לברר מהם הטעמים שבעבורם נצטוונו במועד זה, וזוהי בעצם ההכנה הנדרשת לחג מתן תורה.
מצוות הבכורים והשייכות לחג מתן תורה
המצווה היחידה המיוחדת לחג השבועות היא הקרבת שתי הלחם כקורבן מנחה של ציבור, והיא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות. וצ"ע מה השייכות בין מצוה זו לחג מתן תורה שהוא זמן שאמור להיות כולו זכר ליום הנשגב הזה בו נהיינו לעם סגולתו של הקב"ה ונכנסו בבריתו.מצוה נוספת שקשורה לחג השבועות [אך לא מיוחדת דוקא ליום זה] היא מצות הביכורים, שעל פי דברי רש"י זמן הבאתם לביהמ"ק היה בעצרת[4], וכך פוסק גם הרמב"ם[5]. הבאת הביכורים היא שבח והודיה לה' על קיום השבועה שנשבע לאבותינו להביאנו לארץ וההצהרה במצות מקרא ביכורים מדגישה ענין זה, ולכן גם כאן יש השאלה מתבקשת, כיצד קשורים הבכורים למתן תורה, שעל פניו לא נראה כל קשר מחייב.
אם נתבונן נראה שיש מכנה משותף בין שתי המצוות הללו, שגם הקרבת שתי הלחם וגם מצות הבכורים הם הודיה לשם על שהוא זן אותנו בטובו וזאת כדי להודיע ולפרסם שהוא זן ומפרנס אותנו, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה'. עניין נוסף המשותף לשתי מצוות אלו הוא שהם סוג של קרבנות (מנחות) בעלי תכונות הפוסלות בקרבנות אחרים, כי המנחה החדשה שבאה בשבועות קרבה חמץ, אע"פ שבדרך כלל כל המנחות באות מצה, כמו כן הבכורים המונפים בעצרת יש בהם תאנים ותמרים שיש בהם דבש, והתורה אוסרת הקרבת דבש במזבח[6]. שני הגבלות אלו שיש בקרבנות נלמדים מאותו פסוק: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ[7]" (ויקרא ב', יא-יב). ויש להבין מדוע דוקא בעצרת יש היתר לשאור ודבש במזבח שלא כשאר ימות השנה.
ונראה שדוקא הבכורים והמנחה החדשה יש בהם להזכיר את זמן מתן תורה, אך על פניו לא נראה כל קשר, ועלינו לחקור מהי השייכות של מצוות אלו לזכרון של מתן תורה.
הכל מודים בעצרת דבעינן לכם
והנה למרות שבתורה לא מוזכרת מצוה יחודית ליחיד לחג זה, אך בכל זאת מצאנו בדברי רבותינו ז"ל עניין המייחד את חג השבועות מכל שאר החגים, וכך איתא בגמ' (פסחים סח):רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחר דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם. רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא.
כל' יום זה נקבע כיום שבו יש חשיבות מיוחדת לאכילה ותענוג הגוף יותר מכל שאר המועדים, שבשאר ימים טובים וגם בשבת יתכן שהעונג והשמחה מהלימוד ידחה את העונג מאכילה ושתיה, ויחשב לו אפילו למצוה שנמנע מהם, אבל בחג שבועות אין בזה מצוה, ואפילו יש בזה איסור, וכמו שמוכח גם מהמשך הגמ' שם:
מר בריה דרבינא כולי שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי.
הגמרא הזאת צריכה הסבר, כי אם בכל יום טוב ס"ל לר"א שאדם יהיה כל היום יושב ושונה ולא יתפנה לצרכי אכילה ושתיה בכלל הרי ביום קבלת התורה ודאי וודאי שיש לכבדו על ידי שיהיה יושב ושונה כל היום כי היום נתנה תורה לישראל אבל לא כך מסכמת הגמרא, אלא הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם בשבועות, גם רבי אליעזר מודה שכל יהודי מחויב לסגור את הגמרא ולענג את היום טוב על ידי אכילה ושתיה ולא יכולים לקיים מצות יום טוב של שבועות על ידי לימוד תורה בלבד. והדבר מוקשה מאד, דהרי אדרבא, דכיון שחג זה של מתן תורה, אותו יום היה צריך להיות כולו לה' מחמת סבה זו[8]. וכן תמה על כך בשו"ת כתב סופר (אור"ח סימן ע"ח) וז"ל:
והוא תמוה לכאורה נהפוך הוא מן המושכל, דביום שניתנה תורה שנתקדשו ישראל וקדשנו במצותיו נהיה קדושים לקדש עצמינו במותר לנו, ולמה אזיל ר"א בתר איפכא דבעצרת לכ"ע בעי לכם ואמר הטעם המנגדתו משום שבו ניתנה תורה[9].
ונראה שרש"י הרגיש בשאלה זו, שאמר שם: דבעינן נמי לכם שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו.
וכן תירץ בחדושי רבינו דוד בקושיתו על הנהגתו של מר בריה דרבינא שהיה צם כל השנה חוץ מעצרת, דלמה לא היה חושש כן גם לענין שבת דכתיב וקראת לשבת עונג, וכן בימים טובים משום שמחת יו"ט, וז"ל:
והנראה בזה דמר בריה דרבינא לא היה יושב בתענית כל השנה בגזרת תענית שגזר על עצמו וכו' אלא לרוב חשקו בתורה היה מונע מעצמו אכילה ושתיה כל הימים וכו' ומפני שהיה מונע מעצמו אכילה ושתיה לחשק התורה אף בשבת היה רשאי בכך שבשבת לא הוזהר אלא לקרוא לו עונג וזה היה העונג שלו, וכן בכל שאר ימים טובים אעפ"י שהלכה כר' יהושע ששמחת יו"ט מצוה "זה היתה שמחתו שלו בעסקו בתורה יותר מאכילה ושתיה", אבל ביומא דעצרתא לא היה רשאי בכך כדי לראות את עצמו שמח במתן התורה כמו שאמרנו, וכן במעלי יומא דכפורי כדי לראות את עצמו שמח על כפרת עוונותיו כמו שאמרנו, וביומא דפוריא דלא סגיא בלא אכילה ושתיה דימי משתה ושמחה כתיב עכ"ל.
אך עדיין יש להבין מדוע הסיבה ששבועות הוא יום שניתנה התורה מחייבת לשמוח באכילה, והרי גם על השבת וגם על כל חג לכאורה צריך להראות שנוח ומקובל יום זה עלינו. ועוד קשה דידוע מה שאומרים התוס' (כתובות קד א) בשם המדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתל; ראה תנא דבי אליהו כו) בגנות האכילה, במה שאמר רבי לפני מותו 'גלוי וידוע לפניך לא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה' - דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי הא עובדא דרבי. ע"כ. כל' ההתעסקות בתענוגי האכילה היא דבר שמרחיק מן דברי תורה[10], ולכן זה פלא עצום מה שנא' שדוקא ביום מתן תורה חייבים להתענג באכילה.
ענין זה של קביעת יום זה לאכילה ותענוג הגוף מרומזת גם בדברי רב יוסף שמובא מיד בהמשך הסוגיה בפסחים שם:
רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא. אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.
ומפרש רש"י שם 'עגלא תלתא' - שלישי לבטן ומובחר הוא, כל' עגל שהוא בריא וטוב[11]. ועוד פירש רש"י כמה יוסף יש בשוק - אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם. ע"כ. ויש להבין, וכי התרוממות שכזו ראוי שתצויין דווקא ע"י אכילת עגל, והרי יותר היה ראוי שיאמר הביאו לי את התורה ואנשק ואחבק אותה, ולא לבקש לעדן את גופו במטעמים משובחים.
לוחות הברית על שם הברית
בתורה מסופר על מספר ארועים של בריתות שנעשו בין איש לרעהו, וכן בריתות שנעשו בין הקב"ה לישראל. מתוך ארועים אלו מתבאר שהמושג 'כריתת ברית' הוא יצירת קשר קיים בין שני צדדים כורתי הברית על ידי עשיית הסכם הדדי, כדי לקשר ולדבק האהבה ביניהם עד ששניהם כאילו הם גוף אחד, כאשר כל אחד מהם מתחייב לשמור את חבירו כשמירתו את עצמו[12]. הברית נעשית כאשר שני הצדדים או אחד מהם מעונינים לבסס ולתת תוקף לנאמנות ביניהם או לשבועה ביניהם[13]. הסכם זה נעשה באמצעות מעשה כל שהוא ולא בהבטחה גרידא, והמעשה הוא העדות לברית שלא תשכח ביום מן הזמנים. הברית יכולה להיות מבוססת על התחייבות חדשה או אפילו על התחייבות ישנה, רק שהיא באה לתת לה מִשנה תוקף למחויבות זו. היתרון של כריתת ברית על הסכם המבוסס רק על התחייבות בעל פה או שבועה, נובע מטבע האדם המייחס לפעולה מעשית חשיבות יתרה על אמירה ללא מעשה.והנה הגדרה זו של המושג ברית איננה רק בברית בין שני בני אדם, אלא היא גם הבסיס לברית בין אדם לאלוהיו, כי עצם המושג ברית הוא משותף לכל אופני קשר מסוג זה.
אם נתבונן בסיפורי הבריתות שבתורה על פי הגדרת המושג 'כריתת ברית' דלעיל, ניתן יהיה להבין וללמוד טוב יותר את עניינם של מעשה בריתות אלו בכלל, ואת מעשה הברית שהיה במעמד הר סיני בפרט.
הברית | בני הברית | התחייבות של צד א' | התחייבות צד ב' | מעשה הברית (האות והעדות) |
ברית הקשת | הקב"ה – נח | לא להביא יותר מבול לעולם | לא התחייב | קשת בשמים |
ברית הבארות | אברהם – אלימלך מלך גרר | השבעה לי אם תשקר לי ולניני ולנכדי, לא לפגוע בפלשיתים יושבי הארץ ולא לגרש אותם ממקומם (רד"ק חזקוני, ריב"ש ועוד) | להיות בשלום עם אברהם ולא לנסות לקחת לו את הבאר. | ויצב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן... בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. שחטו אחת מהבהמות ועברו בין בתריו (רוקח לב) |
ברית בין הבתרים | הקב"ה- אברהם וזרעו | להוריש לזרעו את הארץ | גר יהיה זרעך... ועבדום ארבע מאות שנה[14]. | חיות מבותרות |
ברית המילה | הקב"ה – אברהם הקב"ה – עם ישראל (ברית כפולה) | לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. כל' להשרות שכינתו עלינו | לקיים מצות מילה | מעשה המילה של אברהם וזרעו, יחוד שמו עליו ועל זרעו (והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך) |
גל עד | יעקב – לבן (גל ומצבה, כנגד שתי בריתות[15]) | לא לקחת אשה אחרת על בנותיו, ולא לעבור את הגל להרע לרעהו | לא לעבור את הגל להרע לרעהו | עד הגל הזה ועדה המצבה |
השבת | הקב"ה – עם ישראל | להשרות שכינתו עלינו (נלמד מברית המילה)[16] | מצוות השבת | מנוחת השבת (וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם) |
אמנם למדנו שברית יכולה להיות חד צדדית, דהיינו שרק צד אחד מהשניים התחייב, אך את זאת מצאנו ביחס להתחייבות ד' כלפי בריותיו, או בין שני אנשים, אך מהי המשמעות של ברית חד צדדית של בני ישראל כלפי ד'? והרי בני ישראל מצווים לקיים את כל המצוות כולן, ועל כולן יחד נכרתה ברית בהר סיני ובערבות מואב[7], ואם כן מהי המשמעות שמצוה אחת נקראת "ברית" אם ד' לא התחייב כלפינו אם נקיים את אותה מצוה?
הלוחות נקראים בתורה בשני שמות: 'לוחות אבנים' ו'לוחות הברית'[17]. בשלושה אופנים נזכרו בתורה הלוחות:
- הזכרת שתי השמות יחד "בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית" (דב' ט ט-יא).
- לוחות האבנים בלבד "ויתן ה' אלי את שני לחות האבנים" (דב' ט י); פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (שמ' לד א).
- לוחות הברית בלבד "ואפן וארד וגו' ושני לוחות הברית על שתי ידי" (דב' ט טו).
אם כך 'לוחות הברית' הם בעצם הלוחות שבהם נכתב בתוכם תוכן הברית בין הקב"ה לעם ישראל, שעל זאת הסיבה הם נקראים כך[18]. כמו שמבואר לעיל שהמושג 'ברית' הוא הסכם קשר בין שניים, שכל אחד מהצדדים מתחייב להמנע מלעשות לצד השני רע, או מתחייב לעשות רצונו ולהטיב עמו. והנה חלקו של עם ישראל בברית זו נכתב בלוחות, והם עשרת המצוות שהתחייבו לקבל, אך חלקו של הקב"ה בברית זו לכאורה לא מוזכר כלל, שהרי עשרת הדברות הם ציווים המוטלים על עם ישראל. ואין לומר שאין חייבים להזכיר זאת בתוך עשרת הדברות, שהרי אם אין כל פרטי הברית נזכרים בלוחות לא היו נקראים הם 'לוחות הברית', אלו לוחות הדברות או לוחות המצוות גרידא. אלא ע"כ שהשם מעיד שכל תוכן הברית נמצא בהם.
על כן יש להבין מדוע לא מוזכר חלקו של הקב"ה בברית זו בתוך הלוחות עצמן? אמנם למדנו שברית יכולה להיות חד צדדית, דהיינו שרק צד אחד מהשניים התחייב, אך את זאת מצאנו ביחס להתחייבות ה' כלפי בריותיו, או בין שני אנשים, אך מהי המשמעות של ברית חד צדדית של בני ישראל כלפי ה'? והרי בני ישראל מצווים לקיים את כל המצוות כולן, ואם כן מהי המשמעות שמצוה אחת או עשרה נקראות "ברית" יותר מאחרות אם ה' לא התחייב כלפינו בכלום אם נקיים את אותה מצוה?
עוד יש להבין דהמושג כריתת ברית לכאורה הוא מונח הסותר עצמו מיניה וביה, כי 'כריתה' מורה על ניתוק והפרדה כמו 'ספר כריתות', ואילו 'ברית' מורה על חיבור ודביקות כיצד אמרינן כריתת ברית. ובדברי הגר"א (בפירושו לספר יצירה פ"א מ"ח אופן א') מצאנו תוספת חשובה המגלה לנו מהו הגדר של אותה מציאות הנקראת ברית, ועוזרת להבין את משמעות הקשר והברית בין ישראל להקב"ה, וז"ל:
אומר לך מהו ענין הברית, והיא אדם שיש לו אוהב כנפשו ורוצה שלא יפרוש ממנו אבל אי אפשר להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו, והן נקשרים ע"י הדבר ההוא. אע"פ שנוטל ממנו את הדבר, מכל מקום כל מחשבתו שם הוא, ולשון ברית היא הבטחה שע"י הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנה, וזה ענין לשון 'כריתה', שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו... וכן הוא התורה והמילה - הן דברים אמצעים בין הבורא ית' ובין ישראל, וכל זה לפי שאין יכולת להשיג עצמו יתברך. וכן היו צריכים ישראל המשכן ומקדש לאמצעים כמו הארון וכרובים. ונקראו ארון הברית הכל לפי שאי אפשר להשיגו רק ע"י אמצעים עכ"ל[19].
גילה לנו הגר"א שעיקר הברית הוא קשר השייכות עם הקב"ה, וקשר זה מבוסס על הדברים הקרובים אליו ביותר, שהם התורה וארון הברית, שכביכול כרת אותם מעצמו ונתנם לנו, כדי שיהיו לבו ודעתו כביכול קשורים ודבוקים בנו. ואמנם אילולי שאכן היה כתוב זה בתורה אין ההשגה השכלית הטבעיית משיגה שאכן יתכן הדבר, כי אין בה השגה לשכל האנושי, כי על אף שחביב אדם שנברא בצלם אלהים אשר על ידו יכול להשיג לדעת את האלהים אשר בשמים להשכיל שיש לעולם בורא מנהיג בירה, אולם להבין שיתכן קשר עם ה' ידידות אהבה זה דבר שרחוק מהשגתנו, כי איך יתכן לבשר ודם שייכות עם ה' ית"ש בורא כל ואדון כל. אכן כ"ז הוא רק מכח הברית חביבין ישראל שנקראו בנים למקום[20].
חלקו של עם ישראל בברית וחלקו של הקב"ה
הברית שנכרתה בהר סיני, לא הייתה הברית היחידה שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל[21], כי לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל מצאנו שוב כריתת ברית בין הקב"ה לעם ישראל, ברית זו שנקראת ברית ארץ מואב, היתה חיזוק לברית שהייתה במעמד הר סיני לפני הכניסה לארץ ישראל שבה הזהירות הנדרשת לקיום הברית היא גדולה יותר בגלל דרגת הארץ, וכך נאמר שם:לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים־אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה־לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (דב' כט יא-יב).
ומהמשך הפסוקים מבואר שברית זו היא מתייחסת לאיסור עבודה זרה דוקא, כמו שכתוב:
פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה... וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: (שם יז-כ).
וכן מבואר במדרש:
הנה דם הברית אשר כרת ... ד"א כי תשטה וגו' רבנן פתרין קרייה במעשה העגל. "איש" זה הקב"ה וכו' "כי תשטה אשתו" אלו ישראל וכו', "אל הכהן" זה משה שהיה כהן כל שבעת ימי המלואים וכו'. "והשביע אותה הכהן", זה שבועה שהשביעם שיקיימו את התורה, כמה דתימא "הבה דם הברית אשר כרת ה'" וגו', ואין ברית בלא שבועה. וכך אמר להם משה אם קיימתם שבועת הברית וכו' שלא טעיתם אחר ע"ז שלא השתחויתם לה כו', ומנין שבסיני לקחו שבועת האָלָה שכן כתיב "אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב", הקיש ברית חורב לברית ארץ מואב, מה להלן באָלָה אף כאן באָלָה (במד"ר פ"ט נד)
מבואר אם כן כי חלקו של עם ישראל בברית הוא לא לעבוד ע"ז,
וכן ביארו עוד שם אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה׳ אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרותי שאם מלכותי אינן מקבלים היאך מקיימין גזרותי, כך אמר המקום לישראל אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן והן, כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך, ר״ש בן יוחאי אומר הוא שנאמר להלן אני ה׳ אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם מסיני אמרו לו הן והן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי[22].
אך עדיין לא התבאר מהו חלקו של הקב"ה בברית זו.
יום מתן תורה יום הקידושין בין עם ישראל לקב"ה
והנה מבואר במדרש רבה במדבר (פט נד) שהובא לעיל, שיום מתן תורה היה מעין קידושין בין עם ישראל לקב"ה, וכן נאמר בהדיא במד"ר פרש נשא (פ' יב ח):"ביום חתונתו זה סיני, חיתונים היו, שנאמר "וקדשתם היום ומחר", "וביום שמחת לבו" זה מתן תורה, שנאמר "ויתן אל משה ככלותו" ככלתו כתיב ע"כ.
וכן איתא בדב"ר (עקב פ"ג י"ג):
כך שנו חכמים, אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר, וממי למדנו מהקב"ה, בשעה שקידש לישראל בסיני דכתיב "ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר", ומי כתב השטר הזה משה כו' ע"כ.
כל' במתן תורה כביכול הקב"ה היה החתן וישראל הכלה, ומשה רבנו הוא זה שכתב בשליחות הקב"ה [החתן] את שטר האירוסין והנישואין.
וכן נאמר בסגנון דומה בתנחומא (פ' עקב סימן י"א):
אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ, משל למה הדבר דומה למלך שקדש אשה, אמר לה לאחר זמן אני משלח לך כתובתיך ביד שושבין. שלח המלך אחר זמן, עד שהוא הולך מצא אותה שקלקלה עם אחר. מה עשה אותו שושבין קרע אותה כתובה, אמר מוטב שידון אותה כפנויה ולא כאשת איש. כך הקב"ה קדש את ישראל, שנאמר "וקדשתם היום ומחר" (שמות י"ט י') בא משה ליתן להם את התורה ומצאן שעשו אותו המעשה. מה עשה שבר את הלוחות.
מבואר דהקידושין לישראל מהקב"ה נעשו בשעת מתן תורה שהקב"ה נתן לנו עשרת הדברות, ובקבלת הלוחות נתברר ההתחייבות של בני ישראל להקב"ה, וכן התחייבות הקב"ה כלפי הכלל ישראל. וזו חיבה יתירה שחבב הקב"ה את כנסת ישראל וקדשם בקידושין אליו כביכול ונהג בהם כארוס וארוסתו וכאיש ואשתו, כמאמר הכתוב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים (הושע ב כא), וכן " כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (בישעיה נ' א'). ואם כך הקב"ה רצה כביכול להתנהג עמנו כדרך שבעל נוהג עם אשתו שמחוייב לזון ולפרנס ולתת מקום דירה לאשתו, וכלפי זה יש התחייבות שהאשה מחוייבת לעשות לבעלה ועל כן נהג בנו בדיני הקידושין כמו בעל המקדש אשה, ואחרי כן נתן לנו לוחות הברית הכתובים באצבע אלקים, כמו כתובה שבה מבואר התחייבות הצדדים[23].
ואם כך מתבאר שחלקו של הקב"ה בברית היא להגן על עם ישראל ולדאוג להם לכל צרכיהם ופרנסתם, כמעין התחייבות של הבעל לכלתו. התחייבות זו נכללת בעצם בדברה הראשונה, בה הקב"ה כביכול מצהיר ומודיע לעם ישראל שהוא אלהיהם, כל' מלכם המשגיח עליהם בהשגחה פרטית.
וכך מבואר בפירוש הרלב"ג על עשרת הדברות:
ואמר, כי בזה הברית שהשם יתעלה כורת לישראל היום, יקים אותו לעם מיוחד מבין שאר העמים, לא יובדל עַם לעבודתו זולתו, והוא יהיה לו לאלהים לבדו ולמנהיג ולמשגיח. וכאלו אמר שאם לא יהיה לו לעם כשיתייחד לעבודתו, גם השם יתעלה לא יהיה לו לאלהים, כי זה תלוי בזה[24].
כל' בברית שנכרתה בחורב קבלנו תפקיד להיות עם סגולה עליון על כל הגויים לתהילה לשם ולתפארת. ואילו הקב"ה התחייב לקיים דיבורו לאבות לייחד את עם ישראל לעבודתו ולהיות לעם ישראל לאלהים, כל' להשגיח עליהם בהשגחה פרטית, ולא להחליף את זרעם באומה אחרת (ראה רש"י שם).
ואם כך צ"ל כי גם הברית הראשונה במתן תורה היתה באופן זה בדיוק. ולפ"ז י"ל כי הדברה הראשונה "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" היא חלקו של ה' בברית, שהוא מתחייב להיות לנו לאלוהים, כל' להיות לנו למנהיג ומשגיח, ולא להחליפנו באומה אחרת. ועם ישראל מנגד מחויב לשמור נאמנות לקב"ה ולא לעבוד אל אחר[25].
שתי הדברות הראשונות שורש לכל המצוות
מתבאר אם כך כי לוחות הברית נקראים כך על שם שתי הדברות הראשונות דוקא, שהם עצם הברית בין עם ישראל לקב"ה, שהוא מתחייב להיות לאלהים לעם ישראל, כלומר למשגיח, ועם ישראל מתחייב לא לבגוד בו ולעבוד אל זר. ומה שהוזכרו שאר המצוות, הם תוצאה של אותה הברית ולא הברית עצמה.יסוד זה ששתי הדברות הראשונות הם יסוד ושורש לכל שאר המצוות מבואר בחידושי המהרש"א על מכות (כד), וז"ל:
במצות 'אנכי' שהיא אמונת היחוד, והִפוכה 'לא יהיה לך' שלא לשתף שם שמים ודבר אחר, נכללו כל הלאוין והעשין, אלא שא"א לאדם לומר כן כי מצד שהוא מוטבע בחומר ובזמן בא לו הרבוי, וע"כ אמרו כי כל מצות התורה נכללו בעשרת הדברים [כמ"ש רבנו סעדיה]. ושוב כלל כולם במצות אמונה, שהיא השורש ומקור לכולם, אבל א"א לנו להבין רק ברבוי וכו' עיי"ש.
אך יש עדיין לבאר מדוע התייחדו דווקא שתי מצוות אלו מכל שאר המצוות?
"אנוכי ה' אלוקיך" ציווי או הודעה
בעניין הדברה הראשונה מצאנו מחלוקת גדולה בראשונים האם היא נמנית בתרי"ג מצוות, או שאינה מצווה אלא הודעה. דעת הבה"ג והרס"ג שדברה זו איננה מצווה, אך דעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"א) שהיא מצות עשה של האמונה, וכן דעת הראב"ע ז"ל ביסוד מורא שער השביעי וז"ל:ומצוות הלב תחלתם "אנכי ה' אלקיך" שיאמין בכל לבו שהשם שהוציאו ממצרים הוא אלקיו והנה הוא מצות עשה.
גם דעת הרמב"ן (השגות על ספר המצוות לא תעשה ה') היא שאנכי היא מצות עשה, אך שיטתו היא שזו מצות קבלת מלכות שמים, כמו שכתב וז"ל:
והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה 'אנכי ה׳ אלהיך' מצוה כדעת הרב, ויש לי ראיה בזה מדברי חכמים, אמרו במכילתא: מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם? אמרו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו? מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות, אמר להם אמלוך עליכם? אמרו לו הן והן. כך הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השליו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן, רבי אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה השוו כולן לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה. וקבלת המלכות הזה שקבלו בסיני הוא באמת מדבור 'אנכי'.
והנה אמנם דעת הרמב"ן כי 'אנוכי' היא מצות עשה של קבלת מלכות, אך לפי דרכו זו יש להבין במה שונה ציווי זה מהציווי שנאמר בפסוק 'שמע ישראל' שגם הוא קבלת מלכות. ועוד יש להקשות על ראייתו מהמדרש, שלכאורה מוכח ממנו ההפך, כי משמע במדרש שהמלך לא ציוה עליהם שיקבלו מלכותו אלא ביקש או שאל אותם אם רוצים שימלוך עליהם, כמו שמוכח מתשובת העם אליו, ואם כן גם אנוכי לא היה ציווי כלל.
והנה נמצא במדרש דברים רבה (פרשה ב') פתרון לקושיות אלו,
ומהיכן זכו ישראל לקרות שמע? אמר רבי פנחס בר חמא: ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע. כיצד? את מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחילה אלא בדבר זה. אמר להם: שמע ישראל אנכי ה' אלהיך. נענו כולן ואמרו: ה' אלהינו ה' אחד. ומשה אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
משמע מהמדרש שהדברה 'אנכי' ומצות שמע ישראל משלימות אחת את השניה, כי ב'אנכי' חסר את פועל הציווי, וציווי זה הושלם בפסוק שמע ישראל. ואם כך התחדש בזה שהשורש והיסוד של מצות ק"ש היא הדברה "אנכי ה' אלהיך", כי הדברה 'אנכי' היא הודעה על המלכות, והציווי שלה הוא שמע ישראל, ולכן אין כאן כפילות.
וכן משמע מדברי הרמב"ן עצמו בפירושו על התורה (ואתחנן דב' ד ו)
שמע ישראל ה' אלוהינו - גם זו היא מצוה שיבאר [שכבר נאמרה ונשנתה כדי לבאר אותה], כי הדבור 'אנכי ה' אלהיך' כולל גם את יחודו ית', וכמו שאמרו (במכילתא שמות כ ב) רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הם, שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מיחה כנגדו, אבל בא לבאר המצוה הזו, והזכיר אותה אחר עשרת הדברות לפי שהוא שרש באמונה, וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד עבודה זרה.
מבואר אם כן שהציווי 'שמע ישראל' הוא הפירוש והביאור של הדברה 'אנכי ה' אלוהיך', ולכן אין כאן כלל כפילות. והרמב"ן לשיטתו שגם 'אנוכי' הוא ציווי על קבלת מלכות שמים וכולל גם את היחוד. אך מלשון המדרש שהביא הרמב"ן עדיין לא מתיישב היטב כי משמע שאין כאן ציווי. אך לפי דברנו לעיל שהדבור 'אנוכי' היה חלקו של ה' בברית, הדברים מתבארים היטב, כיון שבמתן תורה הודיע הקב"ה לעם ישראל בדברה הראשונה שהוא אלהיהם, כל' המשגיח עליהם בהשגחה פרטית, והראיה לכם היא שהוציאם ממצרים, וזה מחייבם לקבל עליהם את מלכותו, כי אחרת הם יחשבו ככפויי טובה, ולכן הדברה הזו כוללת בעצם גם ציווי, רק שציווי זה מתבאר רק לאחר קבלת עול מלכות, ולכן מייד אחר כך נצטוו על מצות קריאת שמע.
ואח"כ מצאתי כדברים הללו בשו"ת התשב"ץ (ח"א ס' קלט) שבא ליישב את שיטת הבה"ג שלא מנה מצות 'אנכי' בתרי"ג המצוות, וז"ל:
גם הסברא תסייע לזה (שאין אנכי בכלל תרי"ג) שאין ראוי להקרא בשם מצוה אלא גזרת מלך, שקבלוה העם עליהם, אבל קבלת מלכות אינה מצוה אלא דבר המביא למצוה. וכן יש להוכיח מההיא דמכילתא שהביא הרב (הרמב"ן) ז"ל כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות וגו', דמשמע שאין בכלל הגזרות קבלת מלכות.
מפורש בדבריו ש'אנכי ה' אלהיך' היא הקדמה לציווי, כי כדי שיוכל לצוות על העם צריך קודם שהעם יקבל את מלכותו, וכדי שיקבלו את מלכותו ברצון ולא בכפייה, ולכן ראשית בא הקב"ה להוכיח להם שהוא מלכם הדואג להם והמשגיח עליהם [כדמוכח מהמשל במכילתא], ולאחר שקבלו עליהם אותו כמלך, יכול היה לצוות עליהם, וכמו שנא' במכילתא קודם קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזרות.
ועיין בסהמ"צ לרס"ג ח"א דף קמו שמתרץ על פי הדב"ר דלעיל את שיטת הבה"ג ושאר ראשונים שלא מנו 'אנכי' בכלל תרי"ג מצות משום שסוברים שזוהי בכלל מצות יחוד השם ומ"ע דק"ש. ולדברנו ניתן ליישב זאת גם עם שיטת הרמב"ן אשר מנה אותה כמצות עשה, כמבואר.
עשרת הדברות מפי הגבורה או רק שתי הראשונות
והנה ישנה מחלוקת נוספת הנוגעת לעשרת הדברות, והיא האם כל הדברות נאמרו מפי הקב"ה או רק שתי הדברות הראשונות. ולכאורה מפשט הפסוקים נראה שאכן את כל עשרת הדברות מתחילה ועד סוף שמענו מאת ה', שכן בפתיחת מעמד הר סיני נאמר (שמות פרק כ): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר". ובסוף מעמד הר סיני, לאחר שמופיעות כל עשרת הדברות, רק אז מסופר כיצד העם מבקש ממשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת" – ואכן משה מקבל את דבריהם ומאז משה מביא אל עם ישראל את דברי ה'.אולם האם באמת רק בסוף כל מעמד עשרת הדברות, רק אז ביקש העם שלא לשמוע יותר דברים ישירים מאת ה'? הלא לכאורה מלכתחילה זו הייתה התוכנית – שהקב"ה ידבר אל עם ישראל את עשרת הדברות ולאחר מכן משה ימשיך להעביר את דבר ה' לעם… וכי יש טעם לבקש שה' לא ידבר יותר, כאשר ממילא ה' סיים לומר את כל מה שחפץ?
במסכת מכות (כג ב – כד א), מובאים דברי רב המנונא, שלמד מהגימטריה של המילה 'תורה' (=611) אשר בפסוק "תורה צוה לנו משה", ששני הדברות הראשונים שנאמרו לישראל בסיני, נאמרו ישירות על ידי ה', ולכן משה לא היה צריך למסור אותן לישראל:
"אמר רב המנונא: מאי קרא? "תורה צוה לנו משה מורשה"? 'תורה' בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי! 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום".
כיוצא בזה דורשת הגמ' במסכת הוריות (ח א):
"דבי רבי תנא, אמר קרא: 'אשר דבר ה' אל משה', וכתיב: 'אשר צוה ה' אליכם ביד משה', איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקדוש ברוך הוא, וצוה על ידי משה? הוי אומר: זו עבודת כוכבים, דתנא רבי ישמעאל: 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום"[26].
כנראה על הרקע הזה נחלקו בדבר ר' יהושע בן לוי ורבנן [מדרש שיר השירים רבה פרשה א אות ב', ד"ה דבר אחר ישקני], כאשר לדעת חכמים כל עשרת הדברות נאמרו על ידי ה' לישראל, ואילו לדעת רבי יהושע בן לוי רק שני הדברות הראשונים נאמרו על ידי ה', ואת השאר שמעו מפי משה. ומבאר שעל אף שהפסוק 'דבר אתה עמנו ונשמעה' כתוב רק לאחר כל עשרת הדברות, 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. עוד מובא שם שגם דעת רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון כדעת רבי יהושע בן לוי:
"דבר אחר: 'פן תשכח את הדברים' – שני דבורים שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא, רבי יהושע בן לוי אמר: טעמין דרבנין – אחר כל הדברות כתיב 'דבר אתה עמנו ונשמעה'. מה עבד לה רבי יהושע בן לוי? פליג, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. או אינו מדבר 'דבר אתה עמנו ונשמעה' אלא לאחר שנים ושלשה דברות? ר' עזריה ורבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי תפיסו שטתיה, אמרי: כתוב 'תורה צוה לנו משה' כל התורה כולה שש מאות ושלש עשרה מצות הוי, בגימטריא 'תורה' עולה שש מאות ואחת עשרה מצות דבר עמנו משה, ברם 'אנכי' ו'לא יהיה לך' לא שמענו מפי משה אלא מפי הקדוש ברוך הוא".
רש"י על שמות יט, יט, מביא את דרשת חז"ל במסכת מכות, ומבין ממנה שאת שאר הדברות אכן לא שמעו ישראל ישירות מה':
"משה ידבר – כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא 'אנכי' ו'לא יהיה לך', והקב"ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע".
אמנם בהמשך (שם כ, א) מביא רש"י בשם המכילתא דרבי ישמעאל שעשרת הדברות נאמרו לישראל על ידי ה' בבת אחת, ואחר כך פורשו אחד אחד. ומבואר שגם לדעת רש"י, ישראל שמעו את כל הדברות מאת ה' בבת אחת, אלא שלאחר מכן שמעו שוב שניים מפי ה' ואת השאר מפי משה:
"את כל הדברים האלה – מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו".
ומצאנו בפרוש הכלי יקר ישוב בין השיטות, וז"ל:
י״א שרק 'אנכי' ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וראייתם ממה שב׳ דברות אלו נאמרו בלשון מדבר בעדו ושאר הדברות בלשון נסתר[27], וי״א ששמענו מפי הקב״ה כל י׳ הדברות ומה שאמרו (שמות כ׳:ט״ז) דבר אתה עמנו ונשמעה זהו לאחר ששמעו י׳ הדברות, ולפי זה הדבר צריך ביאור למה נאמרו דוקא שני דברות אלו בלשון מדבר בעדו. ולפי פשוטו אימא מילתא דשווייה לתרוויהו כי מדרך העולם שאחר שהאדם רואה פני המלך ומכירו ויודעו מאז הוא מקבלו למלך ואחר שקבל עליו עול מלכותו ראוי לקבל מצותיו הן מה שיצוה לו על ידי שליח הן מה שיצוה לו בעצמו אע״פ שפני המלך לא ראה בשעת הציווי, אבל אם עדיין פני המלך לא ראה מעולם והוא מסופק בקבלתו איך ישמע לשלוחו כי אם אין משלח אין שליח, כך הוצרך הקב״ה לדבר תחילה בנוכח אנכי ה׳ אלהיך להכניס בברית קבלת אלהותו כי עין בעין יראו את ה׳ קדושיו ואחר קבלת אלהותו ראוי לשמוע גם אל שלוחו אשר יבא בשמו. ואך לפי שאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתיך ואשר ברא שמים וארץ מן הטעם שיתבאר בסמוך. יצא מזה משפט מעוקל לטועים לאמר את״ל שכן הוא שזה ה׳ אשר הוציאנו מארץ מצרים שמא יש אלוה אחר אשר בראנו ואשר ברא שמים וארץ ומאי חזית לשמוע בקול זה אלהים אלהינו אשר הוציאנו ממצרים שמא יש אלהים אחר אשר בראנו ובקולו אשמע. ע״כ אמר מיד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני להורות שאין זולתו שום אלוה וא״כ אין אתה רשאי לשמוע לשום שליח כ״א לזה השלוח מאתי.
ולפיכך הוצרך הקב״ה לצוות ב׳ דברות אלו בנוכח, כדי לחזק בלבם קבלת עול מלכות שמים ואח״ז נתחייבו ממילא לשמוע גם אל שלוחו המדבר בלשון נסתר, אבל לא היה יכול לצוות ב׳ דברות אלו ע״י שליח שהרי עדיין לא קבלו עליהם את המשלח לאלוה, ואם אין משלח אין שליח. ותירוץ זה מסכים לשני הדיעות כי לדעת האומרים אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום אתי שפיר כדי להודיעם מי הוא המשלח אשר ראוי לשמוע בקול שלוחו, ולדעת האומרים שכל הדברות שמעו מפי הגבורה הנה בב׳ דברות ראשונות דבר אתם ה׳ פנים אל פנים בנוכח כדי שיכירו מי הוא מלכם, ואחר זה חייבים לשמוע בקולו אף אם אינן רואין תמונה זולתי קול אף על פי שגם בראשונות לא ראו שום תמונה מ״מ הדבור בנוכח מורה על הדבור פנים אל פנים כמ״ש (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם וגו׳, אבל שאר הדברות דבר בלשון נסתר להודיע כי הוא אל מסתתר ואעפ״כ חייבים לשמוע בקולו אחר קבלת עול מלכותו פנים בפנים.
תשובה לכך נמצא במהר"ל (מכות כד)
ויש לך לשאול למה שמענו אלו שתים מפי הגבורה והשאר מפי משה, אבל הפירוש כי משל הוא למלך בשר ודם בתחילה כובש אומה אחת ומולך עליה ואח"כ שולח שליח אליה לצוות מה שרוצה וגוזר גזירותיו על האומה, אבל כל זמן שלא כבש אותה ולא מלך עליהם אין שייך לזמר שיגזור עליהם וכן 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' שלא יפרקו עול ללכת אחרי אלהי נכר. ולפיכך אלו שתי דברות מפי הגבורה שמענו אבל תורה שהיא לשון 'הוראה' מה שהמלך גוזר ומורה לעם מה שיעשו ומה שלא יעשו, וזה בודאי אחר שהוא ית' מלך עליהם, ולכך מספר המצות חוץ מאלו שנים, שהם עצם מלכותו תרי"א ומכל מקום 'אנכי ה' אלקיך' בכלל תרי"ג מצות, דסוף סוף השם ית' הוא לאלקים על ישראל ואין לאדם לפרוק אלקותו יתברך.
ומעין זה כתב המהר"ל גם בתפארת ישראל (פכ"א שיד)
נמצא שמכלל תרי"א המצות ששמענו ממשה מונח בזה שכבר קבלנו לפני כן את מלכותו ית', כי א"א שיבואו מצות אלא רק לאחר שקבלנו מלכותו, ולכך בעומק תרי"א נמצא גם תרי"ג.
ומה שקרא את עשרת הדברות הכתובים על הלוחות בשם דברי הברית, יובן על דרך שמצינו בכמה מקומות דקידושין נקראים בשם ברית בין איש לאשתו, וע"ד הכתוב (מלאכי ב' י"ח) שהוכיחם הנביא על שעזבו נשותיהם ואמר "ואשת בריתך", וה"נ כתב משה אותם דברים שעשו ברית הקידושין שבין הקב"ה כביכול לישראל שהם בעיקר שתי הדברות הראשונות, וכמו שנתבאר[28].
וכן מפורש במקרא בהדיא (דב' כט כג-כה)
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
ומהי אותה ברית ה' שעזבו? ענין זה מפורש בפסוק הבא:
"וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם".
ולכן, מכל העברות של התורה, רק על העברה של איסור ע"ז נאמר שהוא הפרת ברית, כמ"ש "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי" (דב' יז ב-ג). וכמו שמפרש שם רש"י: לעבור בריתו – אשר כרת אתכם, שלא לעבוד עבודה זרה[29].
ומוסיף הגר"א באדרת אליהו, וז"ל:
לעבר בריתו – לכך עונש ישראל חמור מעכו״ם שישראל עובד ע״ז בסקילה וגוי בסייף, משום שישראל כרתו ברית על ע״ז, ולכך חמור מעכו״ם.
ועל פי דברי הגר"א יבואר מה שמקשים על הפסוקים לעיל, מדוע דוקא הגויים ישאלו שאלה זו ולא ישראל עצמם, ועוד מה חידשו בשאלה ומה חדשו בתשובה, דהרי מפורש כמה פסוקים לפני כן שעונש זה מגיע בגלל שעברו על איסור ע"ז "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם" (שם כט יז). אלא שמה שדוקא הגויים ישאלו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה הלא כמונו כמוהם, עובדים ע"ז, ולמה יחרה אף ה' בארץ הזאת. וע"ז ישיבו משום שעזבו ברית ה', היינו הנישואין עמו כביכול, שנעשה בהוציאו אותם מארץ מצרים, כל' שייחד אותם ושם חלקם רק עמו ולא מאלהים אחרים, ועל כן ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, החרי אף היה על הארץ ההוא כדי להשליכם מעל אדמתם, כי אין להם הזכות לקבל הארץ ההוא אשר ניתן להם מחמת ברית הנישואין, וישליכם אל ארץ אחרת, כלומר שלא נענשו אלא בזה, כי אה"נ שלא הענישם הקב"ה אלא ליקח מהם מה שנתן להם תמורת התחייבותו כבעל לאשתו.
וראה ברמב"ן שמסביר לפי זה מדוע נאמר בפסוק העוסק באיסור ע"ז "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (דב' יז ב), שלכאורה עבירה זו אינה תלויה במקום, ומתרץ בזה"ל:
ועל דרך האמת: יתכן כי הזכיר 'באחד שעריך' בעבור שאמר: לעבור בריתו, והיא התועבה שנעשית בישראל - יודיע הכתוב כי הברית בארץ הברית (ע"פ יחז' ל , ה); אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה (ראה כתובות קי, ב), וכבר הזכרתי הענין הזה (ויק' יח , כה).
שבועות זמן מתן תורתנו
בספרי האחרונים חידשו שזמן של חג שבועות הוא זמן דין על התורה, כל' זהו זמן שניקבע כמה חלק יקבל כל אחד מישראל בתורה, ולכן עבודת היום של היחיד לשיטה זו היא לעמול בתורה ככל יכולתו כדי שיכול לזכות בדין.אולם מלבד שלשיטה זו עבודת היום מצטמצמת רק לגברים ולא לנשים, וכן רק לאלו שהם בר הכי ללמוד ולעמול בתורה, ומי שלא מסוגל לכאורה אין לו שייכות לכך, גם לפ"ז לא מובן מדוע אם כן חובה לעשות את עצרת חציו לה', וכמו שהקשו כבר אחרונים שהיה ראוי שיהיה כולו לה' יותר ממועדים אחרים.
אלא צריך לומר שיש כאן ערבוב מושגים. יום מתן תורה לא היה יום שעם ישראל קיים מצות לימוד תורה, שהרי חלקם של הנשים במתן תורה היה שווה לגברים, אלא זהו יום שעם ישראל קיבלו עליהם את התורה ומצוותיה בחפץ וברצון[30]. והנה הארה זו חוזרת כל שנה מחדש, ולכן מצות היום העקרית היא לקבל את התורה, ולאו דוקא ללמוד תורה.
וכמו שכתב בספר 'דרך ה'' לרמח"ל ז"ל (פ"ד פ"ז) וז"ל:
שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה עפ״ז נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש״ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, וע״כ נתחייב באותם הענינים כלם. ועד״ז חג השבועות למתן התורה[31].
הבדל זה מפורש להדיא בשתי ברכות התורה, כאשר הברכה הראשונה "צוונו על דברי תורה" היא ברכה על עסק המיוחד. וברכה שניה היא הודאה על עצם נתינת התורה ומצוותיה, שבזה הבדילנו מן העמים.
כיצד ניתן לקיים קבלת התורה בפועל
נמצנו למדים שעבודת היום העיקרית של חג השבועות היא להכנס בברית עם הקב"ה ולקבל התורה מחדש, ולא רק לימוד התורה. וכן היו מעוררים על כך הגר"ד פוברסקי והגרא"מ שך זצ"ל, שאין די בסדר הלימוד כדי לקבל את התורה בשבועות, אלא צריך לקבל על עצמו את כל המצוות, ולא רק מצוות ת"ת, וראה רמב"ן פרשת משפטים שהמצוות שנאמרו בעשרת הדברות הם כמצוות שנאמרים לגרים בשעת קבלתם, ואם מקבל עליו רק מצוות ת"ת, לא עלתה לו גירותו, וכן בבכורות ט. לומדים קבלת הגרות ממתן תורה.ולכן אין בחג זה שום מצוה מעשית אלא רק הסכמה בלב, כיון שגם עם ישראל במתן תורה לא עשה פעולה מעשית אלא רק הסכים בלבו בחפץ וברצון לקבל מלכות השם ועול מצוות. קבלת התורה היתה צריכה להיעשות מתוך בחירה חופשית, שכן רק מתוך בחירה חופשית אמיתית קיימת משמעות לדבריהם של בני ישראל: "נעשה ונשמע". לכן היה צורך בבחירה חופשית. וגם כאשר כפה עליהם ריבון העולמים הר כגיגית, עדיין הייתה זו בחירה חופשית.
אך בעוד שעם ישראל נכנסו לברית חדשה על ידי קבלה של המצוות שלפני כן לא היו מחויבים בהם, אנו לעומת זאת כבר מחויבים במצוות הללו, ומקיימים אותם בפועל, ולכן לכאורה עבודת היום המוטלת עלינו היא רק חידוש הברית, ועל כן יש להבין כיצד אפשר לקיים ולחזק ברית שכבר קיימת ועומדת, ומה היא צורת הקבלה הנכונה.
והנה ידוע מנהג ישראל להישאר ערים בליל חג שבועות וללמוד תורה, ואף תוקן סדר לימוד מיוחד ללילה זה, ובתוך סדר זה נמצא לימוד של כל תרי"ג המצוות. ולכאורה על ידי לימוד זה אפשר לקיים את מצות היום המיוחדת שהיא קבלת המצוות שהיא חלקנו בברית המתחדשת. ועל כן נדרש לומר אותם מתוך מחשבה לשמרם לעשותם ולקיימם, ואז הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. וכן העיד על עצמו האדר"ת[32], וז"ל: "ביחוד התענגתי על לימוד תרי"ג מצוות, והייתי מהדר ללמוד אותם בעיון ובהבנת הדברים היטב, והייתי מחדש ב"ה תמיד באמירתם הערות חדשות, והייתי שמח מְאֹד בעת לומדי אותם, והתפללתי אחר כך שאזכה לקיימם, ותהא אמירתי חשובה כקיומם. רבות פעמים זלגו עיני דמע גיל בעת אמירתם, בחשבי אז כאילו קיימתים בפועל" (סדר אליהו, תולדות האדר"ת עמ' 129).
אך כאמור לא מוזכר בחז"ל ולא בספרי הפסיקה שיש צורך ללמוד את תרי"ג המצוות בחג שבועות, ועל כן לא ניתן לומר שזהו חיוב עבודת היום.
והנה מצאנו בחז"ל שיש בחינה של קבלת התורה בחג השבועות בכח קריאת התורה של החג, דמובא בספר הרוקח (סימן רצ"ו) בשם חז"ל בפסיקתא דרב כהנא ובילקוט שמעוני (פר' יתרו רמז רע"א) בזה"ל:
אמר הקב"ה לישראל, בני הוו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה.
וכוונת חז"ל שם היא על קריאת עשרת הדברות בחג השבועות עיי"ש. וביאור הענין הוא עפ"י מש"כ בספר דרך ה' להרמח"ל ז"ל (ח"ד פ"ח) וז"ל:
צריך שתדע שמהתיקונים הגדולים שביררו הנביאים לישראל הוא ענין קריאת התורה וכו', שעל ידי זה תימשך לנו הארתו וכו', וגם בזמנים המיוחדים וכו' ראוי שנקרא בפרשיות הנוגעים לענינים ההם לחזק הארת הימים ע"י כח התורה שהוא הכח היותר חזק שיש לנו.
והיינו דע"י שאנו קורין בתורה בענין היום טוב אנו מעוררים הארת היו"ט, וכבר ידוע מאמר הקדמונים ז"ל דהקריאה מעוררת הזמן, וזהו על דרך דברי הרמח"ל ז"ל, ולפי"ז מובן למה ע"י קריאת עשרת הדברות אנו מעוררים את ההתחדשות של מעמד הר סיני, ודו"ק. ובס' קדושת לוי פר' יתרו כתב וז"ל:
והנה אם אדם זוכה שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריזין "אנכי ה' אלהיך". נמצא כמה צריך האדם להכין את עצמו בהכנות רבות שיזכה לשמוע דיבור הקב"ה שכמה אלפים רבבות מלאכים ושרפי קודש אוחזים חיל ורעדה ורתת וזיע מאימתו יתברך, ומכ"ש אנחנו בני אדם, ולא סגי בג' ימים לבד ואפילו אם יכין את עצמו כל השנה לא סגי.
מרכזיות האכילה בחג מתן תורה
לעיל הקשנו מדוע מחויבים אנו דוקא בחג השבועות בעינוג גשמי יותר משאר ימים טובים, כמו שמוכח ממה דאמרינן הכל מודים שבעצרת בעינן נמי לכם, וכן מהנהגת מר בריה דרבינא שהיה צם כל השנה חוץ מעצרת וכו', וכן מדברי ר' יוסף שביקש עגלא תלתא. וכן מדוע התורה מצוה דוקא ביום על מצות הבאת שני הלחם והבאת ביכורים שהם גם עניינים הקשורים למזון האדם.ולפי דברינו הדברים מתבארים באופן נפלא, היות וחג מתן תורה הוא זמן מתן תורתנו בו מתחדשת כל שנה מחדש אותה ברית עם הקב"ה במתן תורה, שהיתה כביכול מעשה של 'קידושין' בין עם ישראל לקב"ה, כאשר ברית זאת באה בעצם ליצור קשר נאמנות ושייכות ביניהם. הביטוי של נאמנות זאת מצד הקב"ה היתה אמירת הדברה הראשונה שבא הצהיר והודיע להם השי"ת "אנוכי ה' אלוהיך", שהמשמעות של זה היא שמתחייב הוא לשמור ולהגן עליהם ולספק מזונותיהם ושאר צרכיהם, כמו שהוכיח להם זאת מזמן יציאת ממצרים ועד עתה. כנגד התחייבות זאת עם ישראל מקבל גם הוא את חלקו בברית שעיקרה היא לא לעבוד אלהים אחרים [כדוגמת אשה המתקדשת לבעלה ובזה היא נאסרת על כל העולם].
על כן כל שנה בהתחדש זמן הברית, עלינו כעם ישראל לקבל על עצמנו ברצון וביתר שאת את אלוהות ית', ובקבלת מלכות זו אנחנו בעצם מחזקים בנפשנו את קבלת התורה. אך גם הקב"ה מקיים את חלקו בברית זו, והיא להגן עלינו ולזון אותנו, ועל כן נצטוונו ביום זה על הבכורים ועל הבאת לחמי הבכורים וזאת כדי להראות שגם הקב"ה מקיים את חלקו בברית בכך שנתן לנו ארץ שנתברכה בשבעת המינים ובתבואה בשפע.
ועל פי זה יובן מדוע הותר בקרבנות אלו מה שלא הותר בקרבנות אחרים - להביא חמץ ולהביא דבש,
והנה אם אדם כדוגמת מר בריה דרבינא שהעונג שלו הוא לצום, יחליט להמנע מאכילה גם בעצרת, הנה הוא כביכול נמנע מלבטא את חלקו של הקב"ה בברית זו, שאינו מראה שהקב"ה זן אותנו, ולכן יחשב לו זה כעוון גדול אם לא יאכל. וזהו שביקש רב יוסף הבו לי דוקא עיגלא תלתא, שבזה אני מראה שהקב"ה הוא אלהי, שהוא משגיח עלי וזן אותי בשפע רב, ואז רצוני לקיים גם אני את חלקי בברית יתגבר עוד יותר, ואוכל להגיע למדרגה גבוהה יותר בקבלת עול מלכותו.
ועל כן הזכיר דווקא 'עגלא תלתא' ולא דבר אחר, ולא מחמת תאוות אכילת ח"ו, אלא רצה לרמוז בזה שהקב"ה מקיים את חלקו של בברית עמנו, בכך שהוא משגיח עלינו וזן אותנו והוא לנו לאלהים, ורמז בזה לאותה הברית הראשונה בין עם ישראל לקב"ה - ברית בין הבתרים, ששם הבטיח הקב"ה לאברהם שהוא יהיה לו ולזרעו ולאלהים, וכאות לאותה ברית צווה אברהם לקחת עגלה משולשת.
והדברים נפלאים ממש!
עיקר ההשגחה היא שזן ומפרנס אותנו
והנה ישנה ראיה מפורשת בכתובים שחלקו של השם בברית להיות לנו לאלהים הוא דוקא על ידי כך שזן ומפרנס אותנו. הבה נעיין במזמור פ"א בתהלים (למנצח על הגיתית לאסף) אשר הוא מתמצת בראשי פרקים (כדרכם של מזמורי התהלים) את השתלשלות המאורעות מיציאת מצרים עד מתן תורה.- בתחילה מספר כיצד הקב"ה הופיע במצרים להושיע את ישראל: "עדות ביהוסף [=בישראל] שמו בצאתו על ארץ מצרים"(פ' ו)
- ומיד מגיעה ישועת השם: "הסירותי מסבל שכמו... בצרה קראת ואחלצך" (פ' ז- ח)
- בפסוק לאחריו רומז הכתוב לטביעת המצרים בקריעת ים סוף "אענך בסתר רעם"[33] (פ' ח).
- ולבסוף מסיים במתן תורה, ומזכיר דוקא את שתי הדברות הראשונות: "שמע עמי... לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר: אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים" (פ' י- יא).
ויש להקשות מדוע מזכיר כאן רק את שתי הדברות הראשונות? ועוד קשה מדוע מזכיר את עניין המזון בהקשר של קיום הדברות הללו דוקא? עוד קשה לשון הפסוק 'הרחב פיך ואמלאהו', שיש כאן לשון ציורית שכביכול מרמזת על רעבתנות מרובה ואכילה גסה. ועל פי המבואר לעיל יפתרו על הקושיות כמין חומר, דמה שמזכיר רק שתי דברות משום שהן עיקר הברית, ומה שמסמיך להם את העניין שה' מבטיח לזון ולפרנס את עם ישראל, כי זהו בעצם חלקו של ה' בברית, שהמשמעות של הדברה הראשונה "אנכי ה' אלהיך" היא שאהיה לכם למשגיח ומגן, ואזון אתכם בשפע רב עד שכביכול פיכם יהיה מלא לחלוטין מרוב המזון שאשפיע עליכם[34].
וכך אומר ה' לעם ישראל: "תמיד, כשהיית בצרה וקראת אליי לעזרה, חילצתי אותך. וגם עכשיו אני מבקש שתשמע לי: אל תפנה אל אלים זרים ונכריים! אני ה' אלהיך, אני העליתי אותך מהצרה הקשה ביותר שהיא ארץ מצרים, וגם עכשיו אני יכול להושיע אותך. כל' יציאת מצרים היא ההוכחה שה' השגיח על עם ישראל בעבר, ולכן היא גם הראיה שה' ימלא כל צרכם גם בעתיד. ולכן אומר המשורר שאם עם ישראל ישמור על חלקו בברית, אז גם הקב"ה ישמור על חלקו שלו, שהוא להגן על ישראל מאויביהם וגם לזון אותם בשפע של מזון[35].
מבואר אם כן שעיקר הביטוי של "אני ה' אלהיכם" הוא שהוא זן ומפרנס אותנו, ועל זה נחתמה הברית במתן תורה, ולכן מובן מדוע בחג שבועות תופס עניין המזון רעיון מרכזי במהות החג.
[1] אף למ"ד ששמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, מ"מ יש בו מצות שמחה יתירה, שבו מגיעה לשיאה הדבקות עם הקב"ה בבחינת הביאני המלך חדריו, והביטוי המעשי של יום זה הוא הדבקות עם התורה, שנאמר נגילה ונשמחה בך – בך בתורתך.
[2] ואפילו מרן רבי יוסף קארו שידוע כי קיים את מנהג הלמוד בלילה של מתן תורה, על פי המעשה המפורסם שמובא בשל"ה (שני לוחות הברית מסכת שבועות אות ה') לא הזכיר מנהג זה בשו"ע, משמע שהבין שמנהג זה לא מסור לכל אחד אלא רק ליחידים הבקיאים בתורת הנסתר. ובמטה משה (עמוד העבודה דיני שבועות סי' תרצד) כתב: "נהגו קדמונים ז"ל משרתי עליון שלא לישן בליל שבועות, ועכשיו בשתי לילות. ובכל לילה קורין בתורה בנביאים ובכתובים, ומדלגין בתלמוד ובאגדות, וקורין בחכמת של סתרי תורה עד אור הבוקר, וקבלת אבותיהם בידיהם. והעניין הוה טוב ונכון הוא, ואשריהם ואשרי העם שלו ככה. והטעם ידוע לחכמי האמת".
[3] והוסיף שיש גם כן לדרוש בדברים שאסור ומותר לעשות ביו"ט, ותדע דדומיא דעצרת קתני שאין בו הלכות אחרות אלא אלו. עכ"ל.
[4] בתוספתא לסנהדרין (ב, ב) נאמר: על שלשה סימנין מעברין את השנה: על האביב, ועל פירות האילן ועל התקופה. תוספתא זו מובאת בגמרא בסנהדרין (יא ע"ב). וכתב שם רש"י (ד"ה ועל פירות האילן): אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת – מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים, דכתיב: "וביום הבִּכורים", ואם לא יביאם בבואו לרגל, צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת. עכ"ל. ובאבודרהם מקשר בין מצות שתי הלחם למצות הבכורים, וז"ל: שתי הלחם הם ביכורים שעל שמם נקרא עצרת "יום הביכורים", ואמר הקב"ה: הביאו לפניי שתי הלחם הזה, המין המובחר והטוב מכל מיני הצמחים לצורך חיי האדם, כדי שיתברכו לכם שאר כל מיני האילן שהביאו מהם ביכורים. עכ"ל. ואמנם יש חולקים על כך וסוברים שלא היו מביאים בכורים בעצרת, עיין אך בתוס' שאנ"ץ (מובא גם בשיטה מקובצת שם) שכתב: "וי"ל דביכורי יחיד לא מייתי עד לאחר עצרת" (ועיין שם גם בדברי התוס' ד"ה מלאתך).
[5] וז"ל הרמב"ם: שאין מביאין בכורים קודם לעצרת, שנאמר 'וחג הקציר בכורי מעשיך', ואם הביא אין מקבלין ממנו, אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן, וכן אין מביאין בכורים אחר חנוכה שהבכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת (הלכות בכורים פ"ב ה"ו).
[6] שני אלה רמוזים בתורה, דלאחר הכתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב'), נאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'", ופרש"י: קרבן ראשית תקריבו, מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית - שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר 'חמץ תאפינה', ובכורים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים.
[7] התורה קושרת את איסור תוספת הדבש ואיסור השאור [החמץ] יחדו כאשר עיקרו של האיסור נוגע בחמץ, אך בנימוק לאיסור, התורה משלבת גם את איסור הדבש. הסיבה לכך היא שבעצם לפנינו איסור אחד, כפי שמשמע מהרמב"ם שפסק שהמקטיר שאור ודבש יחדו לוקה רק על איסור אחד: "ואם הקטיר שניהן כאחד אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד" (איסורי המזבח, פ"ה הל' א). וזו דעת הראב"ע שהאיסור הוא החמצת המנחה, אלא שניתן להחמיץ אותה על ידי תוספת שאור או על תוספת דבש: "שאור – הוא המחמיץ, גם כן הדבש". לפי קריאה זו עלינו לברר רק את איסור החמץ בקורבנות מפני שאיסור הדבש הוא חלק ממנו. לפי עמדה זו, כשהכתוב חותם את האיסור באזכור 'קורבן ראשית': "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ב', יב), הוא אינו מתייחס אל ביכורי הפירות, אלא אל שתי הלחם בלבד. הנושא היחיד הנדון בפסוקים הוא החמצת בצק, ולא הבאת פירות למשכן.
[8] וכן הקשה בבית הלוי פר' יתרו, וז"ל: לכאורה אינו מובן הטעם דגם בפסח יש בו מעלה שיצאו בו ממצרים וגם דעיקר הטעם אינו מובן דכי בשביל שניתנה בו תורה יהיו החיוב לאכול ולכאורה אדרבה יותר היה צריך לקיים ביום זה הך דלה'. ע"כ לשון קושיתו. ושם האריך לתרץ שעניין זה בא לרמוז על הסיבה שאנו קבלנו את התורה ולא המלאכים, וזאת כיון שאנו קרוצי חומר, כיון שהמלאכים אינם יכולים לקיים מצות הגוף, ומעלה זו שיש באדם שיוכל לקיים מצוה שבגוף הועיל לו הרבה זה היום דעי"ז נתן התורה לישראל (ובדרך זו הלכו אחרונים נוספים, ראה משך חכמה יתרו; מכתב מאליהו ח"ד). אך תירוץ זה קשה, שהרי עיקר שמחתנו במתן תורה היא על שהבדילנו מן הגויים ונתן לנו את תורתו ולא להם, ולא מה שלא נתן למלאכים, וכמו שנא' בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמ' יט ה), וכן מורים מבואר בדברי חז"ל שענין זה הוא היסוד של מתן תורה, כמ"ש בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" וכן בתפילה "ברוך... שהבדילנו מן הטועים וחיי עולם נטע בתוכנו".
ועוד עיין באוה"ח על הפסוק ה' אלהינו כרת וגו' (דב' ה ב- ג): הנה לא ביאר משה מה ברית הוא זה, אם ברית שכרתו ישראל לקיים תורת ה', דכתיב (שמות כ'ד ח): "הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", או ברית שכרת ה' לישראל שלא יחליפם באומה אחרת, דכתיב (שמות ל'ד י): "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת" וגו', ופירשו ז''ל שכרת להם ברית על זאת שלא תשרה שכינתו על האומות, והדעת מכרעת שעל ברית זה הוא אומר, והוא מה שרמז באומרו "ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב" (דב' ה ב) פירוש על שיהיה אלהינו ולא לזולתינו, כרת עמנו ברית, ועליו חוזר מאמר הברית הזאת שאמר אח''כ, וכפי זה כוונת המאמר לשבח ישראל, המושג מה' להם. עכ"ל. והוסיף בפסוק הבא: ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ - פירוש על שיהיה אלהינו ולא לזולתינו. "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת" וגו'. ופרש שם רש''י 'בלבד', כל' לא רק עם אבותיכם, וקשה אם לזה נתכוין הכתוב לא היה צריך לומר, שכבר אמר 'כרת עמנו'. ולפי מה שפירשתי בפסוק לעיל שחוזר לברית שלא ישרה שכינתו על האומות, יתבאר על זה הדרך, לא את אבותינו כרת הברית כל עיקר, שלא מצינו שנשבע להאבות שלא ישרה שכינתו על אומה אחרת, וכפי זה לא הספיק במאמר כרת עמנו שיכול להתפרש גם עמהם ואינו לשלול האבות, לזה חזר לומר לא את אבותינו, והכונה בזה שזכו ישראל דברים שלא הובטחו בהם האבות.
[9] ותירץ שם על פי מה שכתב רש"י, מדכתיב "לא שלח ידו" שהיו ראוי' להענש מפני שאכלו אכילה גסה, והענין תמוה על אצילי ב"י שיעשו כדבר הזה, ורמב"ן הפך לטובה שששו ושמחו בקבלת התורה ואכלו ושתו והקריבו קרבנות, וצ"ל מה דאמר קרא לא שלח ידו למה ישלח בהם יד והם למצוה נתכוונו ומעשיהם רצויים לה'. ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית אם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו וכו' והנה מי שיש לו צער בלבו לא יערב עליו אכול ושתות וכן מי שהוא אנוס לקבל עליו ולעשות דברים בע"כ דיליה, וכ"ש אם הוא ענין שהוא לו ולזרעו לדורותיו, וישראל שנאנסו לקבל עול התורה להם ולזרעם אחריהם לא ערב לנפשם לאכול ולשתות כה"י כי עגמה נפשם עליהם וכל לבב דוי, כ"ז להמונים, אבל אצילי ב"י קבלו התורה בשמחה ועמדו בדבריהם שאמרו בתחלה נעשה ונשמע ולא חזרו ע"י האש וקול גדול, הם הראו שמחתם וטוב לבם ע"י שאכלו ושתו ביותר מהרגיל כדי להראות לעיני כל שמחתם בקבלת התורה, ומהם ילמדו וכן יעשו, והיינו ואל אצילי ב"י לא שלח ידו כוונתו דלא היה צריך לשליחות יד להתרות בהם ע"י מראה ושליחות יד שאם לא יקבלו שם תהיה קבורתם כי היו מקבלים בשמחה ויחזו את אלקי' ויאכלו וישתו להראות כי ששים ושמחים על כי זכו לחזות אלקי' וא"ש נכון, ואומר מעתה מה"ט אמר ר"א בעצרת נמי בעינן לכם יותר מכל יום טוב משום שבו ניתנה תורה, ואפשר לחשוב כי מי שעושה כולו לה' משום שנפשו עגומה עליו ביום זה ולא יערב לנפשו אכול ושתות מפני שקבלו בו עול תורה ומי יבוא לפרוק עול תורה אחר שכבר קבלו עליהם, אבל נפשו עליו האבל על מעשה אבות שכך עשו מחמת אונס, וכדי להראות שאינו כן מצוה שיהי' נמי לכם, משא"כ בשארי יום טוב דמי שהוא עושה כולו לה' אין לו טעם אחר רק לשם ה' שיודע בנפשו שא"א לו לכוין דעתו לש"ש עושהו כולו לה' (שו"ת כתב סופר סימן ע"ח).
[10] ומאמר זה הביא גם המסילת ישרים יג שדן בשבח הפרישות, וז"ל: עוד אמרו עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. וכן בהמשך כתב בגנות התאוה הזו: אמנם, מלוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר דברים רעים. כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתיה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו, יכאב לו וירגיש מאד ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשתהיה שולחנו ערוכה כרצונו ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפלה, מה שהיה נפטר מכל זה אם מתחלתו לא משך עצמו בהנאות אלה. עיי"ש עוד.
[11] בתוס' בגיטין (נו.) מבאר שעיגלא תילתא פירושו כמו 'ושלישים על כולו' (שמות יד' ז'. ובתרגום שם כתב וגיבורין) וכמו עגלה משולשת ואיל משולש, פי' בריא וטוב. וכך כתבו תוס' בבכורות (יט' ע"א) להדיא וז"ל: אלא דתילתא לשון חשיבות כמו 'ושלישים על כולו', ע"ש. וזה לא כמו רש"י (בראשית טו' ט'): ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו'. פי' רש"י, ג' עגלים רמז לג' פרים וכו'. וכן הוא בתרגום: עגלין תלתא. אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל פי' עגלא ברת תלת שנין (עגלה בת שלש שנים). וכן פי' באבן עזרא עגלה בת שלש שנים.
בחז"ל אנו מוצאים כמה וכמה פעמים ביטוי לבשר משובח בשם 'עגלא תילתא'. הגמ' בשבת (קיט ע"ב) מספרת שהיו מכינים לרבי אבהו עיגלא תילתא. ובגמ' סנהדרין (סה' ע"ב) מסופר על רב חנינא ורב אושעיא שהיו יושבין כל ערב שבת ועוסקין בספר יצירה ובוראים 'עיגלא תילתא' ואוכלים אותה בשבת. ובגמ' תענית (יב ע"ב) מסופר שרב יהושע בריה דרב אידי היזדמן לבית רב אשי והכינו לו עיגלא תילתא. ובגמ' חולין (קלג' ע"א) מסופר שרבא ורב ספרא היזדמנו לביתו של מר יוחנא בריה דרב חנא בר אדא וי"א לביתו של מר יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא והכין להם עיגלא תילתא. ובגמ' פסחים (סח ע"ב) אמרינן שרב יוסף ציוה לאנשי ביתו להכין לו לחג השבועות עיגלא תילתא. ובגמ' מגילה (ז ע"א) מסופר שרבי יהודה נשיאה שלח לרבי אושעיא משלוח מנות ירך של עיגלא תילתא ונוד של יין (עי' ברש"י שם). ובמעשה דבר קמצא מבוא' בגמ' שם (גיטין נו ע"א) שהקיסר ברומי שלח בידי בר קמצא קרבן לבית המקדש 'עגלא תלתא'. ובגמ' ערובין (סג' ע"א) מסופר שרב אלעזר מהגרוניא ורב בר תחליפא הזדמנו לבית רב אחא בנו של רב איקא במקום שבו גר רב אחא בר יעקב, וביקש רב אחא בנו של רב איקא להכין להם לאכול עיגלא תילתא. ופי' רש"י מהו עיגלא תילתא, עגל שהגיע לשליש גידולו שהבשר שלו טעים מאוד כמו שמצינו במשנה בבבא מציעא (סח ע"א) שעגלים וסייחים מגדלים אותם עד שיהו משולשין. ואמרינן עוד שם (סט' ע"א) מותר שליש בשכרך, אלמא אורחיה עד שליש. עוד פי' מביא רש"י שם מהו עיגלא תילתא, שלישי לבטן, דהיינו שהבהמה בקטנותה אין בכחה עדיין להוליד וולדות שהם טובים ובריאים, לכן שני וולדותיה הראשונים אינם בריאים אך הולד השלישי הוא בריא ומשובח וזהו עיגלא תילתא, [בספר אוצר הגאונים (שבת קלו' ע"א) כתוב: וששאלתם עיגלא תלתא, עגל שהוא שלישי לבטן שהוא משובח מכל ולדות בהמה מפני שתחלתן ולד שיוצא ראשון גופה צר והולד דחוק הוא ואינו משובח וכן השני, אבל לולד שלישי משובח הוא, וכן רביעי ואילך הגוף כחש ואין ולדותיה משובחין וכו'. עגל שהוא שלישי לבטן משובח מכל ולדות פרה] וכך מפרש רש"י גם בגמ' שבת (יא ע"א) שרב יהושע בריה דרב אידי הזדמן לביתו של רב אשי והכינו לו עיגלא תילתא. וברש"י בפסחים (שם) כותב: שלישי לבטן ומובחר הוא. אך על פירוש זה הקשה רש"י בחולין, מהגמ' בסנהדרין שהבאינו לעיל שרב חנינא ורב אושעיא היו עוסקין בספר יצירה וכל ערב שבת היו בוראים עיגלא תילתא, ולכאו' שם מה שייך לומר שלישי לבטן הרי הוא מעולם לא היה בבטן. וגם בתוס' גיטין (נו ע"א) הקשו כך. (בתוס' הרא"ש שבת יא' ע"א פירשו מכוח קושיא זו, שעיגלא תילתא פירושו: שמן וזריז ובריא שגדל שליש) ולכאו' כשנתבונן היטב ברש"י בחולין שפי' על הא שהם בראו בערב שבת עיגלא תילתא בפירושו השני וז"ל: שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שליש לבטן, עכ"ל. דהיינו שרב חנינא ורב אושעיא בראו עפ"י ספר יצירה עגל משובח ומעולה בטיבו וטעמו כאילו הוא שלישי לבטן.
[12] לפיכך היו כורתים בעל חי לשנים ועוברים בין הבתרים לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל החי ההוא בהויתו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חבירו עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק לחלק האחד היה חבירו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המות, כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד בהיותם בחיים, ולא יפריד ביניהם רק המות, ומזה יתחייב כי כאשר ירגיש האחד זו נזק או צער בא על חבירו בעל בריתו שיכניס עצמו בדוחק להצילו כמו שיכניס עצמו בסכנה בעד עצמו. וכן לא מסתיר ממנו דבר ממה שידע או ירגיש שחושבים רע אליו או שחשבו עליו איזו מחשבה רעה, וכן יגלה לו סודותיו ומצפוני לבו כמו שיגלה אותם עצמו, כי אין החבר זולת עצמו ראוי לו שיאהב אותו כאהבתו לעצמו.
[13] במדרש במד"ר (פט נט) נאמר שאין ברית ללא שבועה. משמע שהברית באה לתת תוקף לשבועה. וכן כותב רש"י בעניין ברית הקשת (בר' ט ט) "אמר לו ההני מסכים לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי ואתן לך אות".
[14] אין גזרה זו באה כעונש, אלא היא מהלך מחוייב, כדי להראות ולהוכיח לעם ישראל שהקב"ה הוא זה שמשגיח עליהם בהשגחה פרטית ואשר הנהגה זו נבדלת מהנהגתו עם שאר האומות. ואכן עם ישראל בחר במודע להיכנס למצרים אף שידע שכלול בזה עינוי שנים רבות, כיון שבברית בין הבתרים הודיע הקב"ה שזהו התנאי לירושת ארץ ישראל. ואכן חז"ל מכנים זאת שטר חוב, ולא עונש. ואמנם גם עשיו יכול היה לבחור לקבל את הארץ אם היה נכנס לשעבוד, אולם דרשו חז"ל על הפסוק "ויקח עשיו את נשיו ואת בנותי וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" (בר' לו ז) מפני שטר חוב של גזירת "כי גר יהיה זרעך" המוטל על זרעו של יצחק. עכ"ל המדרש (ומביאו רש"י על פסוק זה). וכן פירש השבה"ל בהגדה: ויעקב ובניו ירדו מצרים – לפרוע שטר חוב שנגזר עליהן בין הבתרים. ע"כ. וכן כתב החזקוני על הפסוק ויאחזו בה (שם מז כז): שנאחזו בענוי ועבדות בשביל שטר חוב שיצא עליהם מאביהם, דכתיב ועבדום וענו אותם (שמ' טו יג).
[15] לדעת ר' יצחק עראמה בעל העקדה הגל היה כנגד הברית שלא יקח נשים אחרות על בנותיו, והמצבה כנגד הברית שלא ירעו זה לזה, וכך פירש הנצי"ב. אבל דעת ר' אברהם בן הרמב"ם שהגל היא המצבה, וז"ל: וויקח יעקב אבן וג׳ – בחר (יעקב) ע״ה את העדות והסימן ממה שבטבעו שיעבדו עליו לה׳ יתעלה; ולא אותה האבן לבדה היא המצבה אלא היא ראש המצבה או תחילתה והמצבה (עשויה) ממנה ומן האבנים אשר לקטו אחיו והגל היא המצבה או תהיה המצבה לחוד והגל בצדה; והגל שם הערמה והמצבה (שמה) נגזר מן הצורה המוצבה.
[16] נא' במכילתא (שמ' לא טז) "לעשות את השבת לדרתם ברית עולם – ר' אליעזר אומר: דבר שהברית כרותה לו. ואיזו זו? זו מילה". כל' ברית השבת נלמדת מברית המילה, שכמו שבברית המילה התחייב ה' להשרות שכינתו עלינו, כמו שכתוב: "להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (בראשית י"ז, ז), שפירושו השראת השכינה (ראה רבינו בחיי), אם כן גם הברית שבשבת משמעותה שד' ישרה שכינתו עלינו. וכך כותב המלבי"ם בפרושו למכילתא וז"ל: "ר' אליעזר מפרש לעשות ברית עולם שיעשה בו המילה, שהוא ברית עולם, שבעשיית המילה לא נקרא מחלל שבת, כי נכרת בהמילה ברית על השראת השכינה בישראל, שהשבת מורה עליו". ואמנם המלבי"ם כתב את דבריו האחרונים כנימוק לכך שהמילה דוחה שבת, אך כלול בזה גם ההסבר של המכילתא למשמעות ה'ברית' של השבת. והארכנו בזה במקום אחר.
[17] אמנם הלוחות נקראים מלבד השם הכללי גם לוחות העדות (שמות לב טו), כיון שכל ברית משמעותה עדות, כמו "עד הגל הזה ועדה המצבה".
[18] וזה לשון המלבי"ם (דב' ה ב): על המצות האלה כרת עמנו ברית בחורב, שענין הברית הוא ששני כורתי הברית מתקשרים ע״י הברית בחיוב תמידי לעולמי עולמים. וכדי שלא יאמרו שהברית הזה אינו נמשך לדורות מצד שני טעמים, טעם א׳ יאמרו שלא נכרת הברית רק לדור המדבר שהיו בשעת מתן תורה, ע״ז השיב: לא את אבותינו כרת ה׳ את הברית הזאת – כי הם מתו כלם במדבר ובמתים חפשי מן המצות וע״כ שלא כרת ברית עם האישים הפרטים שחיו אז, רק עם כלל האומה, עד דור דורים שהכלל יחיה לעולם, ועז״א כי אתנו אנחנו אלה פה היום באשר כלנו חיים וכמ״ש העקדה והרי״א להמשיל זה לבונה גלגל הרחים על אמת המים שאין ספק שלא כוון בבנינו אל אותם המים שעוברים עתה רק על המים בכללם שעוברים תמיד, וכן היה הברית עם כל הדורות העתידים: פנים – טעם הב׳ שיאמרו שהברית הזה לא ימשך לדור דורים שיצויר שיקום נביא ויבטל תורת משה ויאמר שה׳ שלחו לתת תורה אחרת, ע״ז משיב שלא קבלנו את התורה ע״י שליח רק ה׳ דבר עמכם פנים אל פנים, וכל שלא יבא שנית בעצמו וידבר עם ששים רבוא פנים אל פנים שהוא מבטל תורת משה ונותן תורה אחרת אין להאמין לשום שליח, כמ״ש כי יקום בקרבך נביא וכו׳ ובא האות והמופת וכו׳:
[19] וברמב"ן בפרשת נח כתב ששורש ברית הוא מלשון 'בריאה' [שהת"ו הוא נסמך]. כל ברית היא בריאה נוספת מחוץ לסדר העולם. הבריאה עצמה מתפרשת גם מלשון לברא ולחתוך, כי פי הבריאה הוא דבר שבמידה מסוימת נעשה מציאות לעצמו ונפרד משורשו. כך שבין בבריאה ובין בברית מונח ענין הכריתה.
[20] נבין את זה בהקדם מה שאמר המד"ר: "ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, ואמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול, נמכרתי עמה, שנאמר: "ויקחו לי תרומה". משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לארצו וליטול את אשתו, אמר ליה, בתי שנתתי לך יחידתי היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לד "אל תטלה" איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך, קיטון (חדר) אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי; כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם "אל תטלוה" איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד תעשו, שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש" וגר. והנה, ענין המכירה שמכר לנו הקב"ה את התורה, לא היה כמו שאר מכירות שבעולם, שאין מי שמוכר חפץ ימכור גם את עצמו, אבל הקב"ה אינו כן, שמכר לנו את תורתו, כביכול, ונמכר עמה. אלא שמכירתו אינה כשאר מכירות ואינה אלא כמו שהמשיא בתו היחידה שאין הבת נמכרת באופן שנפקעת מאביה מכל זכות ורשות, כן התורה אע"ג שנתנה לישראל, לא נתן אותה במתנה גמורה באופן שנפקע ממנו כל זכות ורשות. וכמו שהאב משגיח תמיד על הבת שהבעל יתנהג בה בכבוד, כן הקב"ה משגיח שישראל יתנהג בה תורה בכבוד ולקיים כל המצוות הכתובות, ושמירתה היא שמירת הנשמה של אדם: "נר ה' נשמת אדם"... וזה מד. שאמרה התורה: "ויקחו לי תרומה" אמר הקב"ד, לישראל: במה אהיה נמכר לכם ותקנו לי, כשאהיה לכם "תרומה", כי תבדילו ותרימו עצמכם מכל אלהים ותאמינו כי אנכי ה' אלקיכם ואין עוד מלבדי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
[21] כך נאמר במדרש: ג' פעמים כרת הק' ברית עם ישראל בתורה, ראשונה בחורב "ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה", ואומר כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל וכו' (מדרש מכת"י על פ' עקב ראה). ובאוצר הגאונים פירושים ברכות מח: (מס' המפתח לרבינו ניסים): פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות. ואדונינו האי גאון ז"ל כתב בפירושו דברכות, הני ג' (בריתות) דתורה מפרשי רבנן דאמורין בלוחות שניות "הנה אנכי כורת ברית" (שמות לד, י) "כרתי אתך ברית" (בחורב (שם כז) "ויכתוב על הלוחות (כמכתב הראשון) את דברי הברית" (שם כח), ע"כ. ובערוך ערך "ברית" עפ"י כ"י פי' שלש בריתות דתורה [בלוחות שניות] ויאמר הנה אנכי כרת ברית, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו'. ובמכתב הראשון בפרשת ואלה המשפטים, ויקח ספר הברית וגו', ע"כ.
[22] ומוסיף שם הרמב"ן לבאר עניין זה, וז"ל: הרי שבארנו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות, ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו ויאמן העם ונאמר עוד ויאמינו בה׳, והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליהם הן הן, שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא המוציא ממצרים כלומר החפץ היכול המחדש, א״כ דבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה אחת והיא המצוה להאמין בעיקר, ונמנה 'לא יהיה לך אלהים אחרים' הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע״ז יזהיר שלא נודה אלהות לזולתו כלשון 'ואנכי אהיה לכם לאלהים', 'את ה׳ האמרת היום להיות לכם לאלהים', יכלול מניעה בע״ז מהמקבלו עליו באלוה והמשתחוה והעובד כענין ששנינו (סנהדרין ס׳:) העובד ע״ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והמקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו 'אלי אתה', ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכילתא אבל כולן לאוין בעבודת אלילים עצמה כלומר בעובד אותה אמר לא יהיה לך אלהים מכל צבא השמים לקבלו באלהים ולומר לאחד מהם 'אלי אתה' ולא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם וגם לא תעבדם. וכן בכל מקום יתפוס בעבודת אלילים כלשון הזה 'פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל', ואין הכונה בעשייתן אלא בעבודתם והקבלה באלהות שלהם:
[23] ובזה ניתן ליישב מה שהתקשו רבים מדוע נקרא חג השבועות בלשון חכמינו ז"ל בשם 'עצרת', דבקידושין (ו' ע"א) איתא 'עצורתי מהו', ר"ל אם בעל אמר לאשה עצורתי מהו אם הוא לשון קידושין. ופירש"י עצורתי לשון עצרת שתהא נאספת עמי לבית ע"כ. ועל כן יום מתן תורתינו שבני ישראל נתקדשו להקב"ה, ותכלית הקידושין הי' שיבנו מקדש ומשכן לכבודו ית"ש, כדאיתא במדרשים ריש פ' תרומה, וידועים דברי התנא דבי אליהו פי"ז ט' כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, ועל כן שפיר נכון לקרות שם החג 'עצרת' שבו ביום נעשה ענין העצרת שבני ישראל יהי' עצורים בביתו של הקב"ה.
וכן בזה מתורץ מה שמקשים כיצד יתכן שמשה רבנו שבר את הלוחות. דלאחר ששהה משה רבינו בהר סיני ארבעים יום ולילה, ירד הוא עם לוחות הברית לתתם לעם ישראל. אך לאחר שראה שחוטאים הם בע"ז השליך הלוחות מידיו ושיברם. ולכאורה הדבר תמוה מאד, שנראה כביכול שזה פעולה הנובעת מתוך כעס הגורם לדחף בלתי נשלט, והרי תכונה כזו לא ראויה אפילו לאדם רגיל, ומצופה מכל אדם לשלוט ברגשותיו, וכל שכן שקשה לייחס זאת למשה רבינו - איש האלוקים.
[24] ובבכור שור פירש גם כן את צדדי הברית שם: למען הקים אותך - למען כן כורת עמך ברית הזה, להקים ולקיים שתהיה לו לעם, ולהיות לך לאלהים - שתקבלנו עליך לאלהים כאשר דבר לך - שאמר לך: "אנכי ה' אלהיך" (שמ' כ , ב), ואף אמר: "אתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמ' יט , ו). ע"כ. ואמנם מפרש 'להיות לך לאלהים', שזהו חלקו של עם ישראל בברית, אולם כבר בארנו שחיוב המצוות של עם ישראל שורשו וסיבתו הם השגחת השם המיוחדת עליהם שבעבור זה התחייבו מצוות יתירות על שאר האומות. וכמו שמבואר במכילתא (יתרו) שקבלת מלכות באה רק לאחר שהמלך מגלה שהוא רוצה בעם ופורס עליהם חסותו. ואמנם לכאורה תלוי הדבר במחלוקת האם דברת 'אנכי' היא ציווי הוא הודעה, אולם גם למ"ד שהיא הודעה שהקב"ה הוא מצוי ומשגיח, מ"מ הציווי על אמונה זו נאמר בפסוק 'שמע ישראל', וכמו שמוכח מדברי הרמב"ן שאומר שגם 'אנוכי' וגם 'שמע ישראל' עניינם קבלת מלכות שמים.
והנה אחת הראיות שאנוכי אינה מצווה היא מלשון הכתוב שאינו לשון צווי, וטענה זו לכאורה יש לה על מה לסמוך, כמו שנראה מדברי הכס"מ על הרמב"ם (הלכות תפילה א א) שכתב: מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם'. אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. והקשה הכס"מ על דבריו מדוע לא למד הרמב"ם ישירות מן הפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם', ותירץ וי"ל משום 'דלעבדו' לאו מצווה היא אלא סיפור דברים, "אם שמוע תשמעו לאהבה את ה' ולעבדו ונתתי מטר ארצכם". היוצא מדבריו שלשון הכתוב מכתיבה מהי מצווה ומה אינה מצווה. אך בלב שמח על מ"ע א' כתב: ומה שלא בא בלשון צווי אינה טענה כי יש לנו כיוצא בו "החודש הזה לכם ראש חדשים" שגם בו אין הלשון מורה על הצווי, ומנאן הרמב"ם במ"ע קנ"ז לקדש חדשים, א"כ צווי הוא ובא בלשון הודעה, משום שמאליו הדבר נשמע שאינו עושה להם הודעה זו אלא כדי שיקבעו עליהם לראש חדשים ויקדשהו, כן הדבר הזה ד'אנכי ה'' שמשמעותו סיפור והודעה במקום הזה היא עצמה המצווה, כי על מה הוא מודיע להם זה אם לא שרוצה לצוות שיהיה כן גם עתה מקובל עליהם, וזו מ"ע". עכ"ל. מבואר כי בעל לב שמח מודה שלשון הכתוב מהווה מדד להבחין בין סיפור לציווי, אלא במקום ששם מוכח הדבר שנאמרו הדברים לציווי אף על פי שהלשון לשון סיפור זוהי מצווה. אך בדיבר 'אנכי' אין הכרח לפרשו כציווי, הואיל והציווי של מצות האמונה נאמר בפסוק 'שמע ישראל', ועל כן ניתן לומר שהדברה הראשונה היא הודעה על מציאותו ומלכותו, ולאחר שקבלו מלכותו ניתן גם לצוות עליהם על מצוה זו. וכך מוכן מהמכילתא על פסוק זה ש "קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם".
[25] מלבד ברית זו היתה גם ברית על הברכות ועל האלות שנאמרו בהר עיבל, כמ"ש אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב (דב' כח סט). ומה שאמר מלבד הברית בחורב הכוונה לקללות והברכות שהוזכרו בפרשת בחוקותי שנאמרו בסיני (רש"י; חזקוני ועוד). ואם כך ברית זו היא ברית על קיום מצוות ואזהרה לא לעבור עליהן, ולא ברית נאמנות כמו שהיה במעמד הר סיני. ודו"ק.
[26] מדרש זה מובא גם בפסיקתא זוטרתא שמות יתרו, כ: "אלו עשרת הדברות [החרותות על לוחות האבנים, אבנים ספיר] היו, והמכתב מכתב אלוהים היה. מנין אותיות של עשרת הדברות הם שש מאות ושלש עשרה, כנגד שש מאות ושלש עשרה מצות, שנתנו לנו על ידי משה רבינו? שנאמר: 'תורה צוה לנו משה' – תור"ה תרי"א, ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום".
[27] כך מדייק ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה בלשון הדברות ומחזק מתוך פשט הפסוקים את שיטת ר' יהושע בן לוי. האבן עזרא מסב את תשומת ליבנו לכך ששתי הדברות הראשונות מנוסחות בגוף ראשון, כנאמרות על ידי הקב"ה. כך מנוסח הדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". כך גם הדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" – אם משה היה אומר זאת, היה מנסח את הדברים ואומר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ה' אלקיך". הניסוח בגוף ראשון – "עַל פָּנָי", מראה שגם הדיבר השני נאמר על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. גם בהמשך, הדיבר השני מנוסח כנאמר על ידי הקב"ה – "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". אילו משה היה אומר משפט זה, היה מנסח אותו "כי ה' אלקיך אל קנא… עושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצוותיו". אם כך בולט ההבדל בין שתי הדברות הראשונות לבין הדברות הבאות, ועל כך מבוססים דבריו של ר' יהושע בן לוי הטוען שרק שתי הדברות הראשונות נאמרו ישירות מפי הקב"ה.
ואמנם בעקדת יצחק דברים, שער פט, מבאר שאת כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי ה', ואין קושיה מלשון גוף שלישי כי מצאנו כבר בתורה כעין זה. והסיבה ששני הדברות הראשונים נאמרו בגוף ראשון והשאר לא, היא שהיות ושני הדברות האלו הם עיקר התורה, וכל שאר המצוות "סמוכים עליהם", לכן אותם אמר ה' לישראל בדרגת נבואה גבוהה יותר, של דיבור ישיר אליהם, אך גם את שאר הדברות אמר הוא עצמו לישראל:
חיזוק נוסף לדברי ר' יהושע בן לוי ניתן ללמוד ממזמור פא בתהילים [פסוקים ט-יא]: "שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי: לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ". בפסוקים אלו קורא הקב"ה לעם ישראל ומתאר כיצד הוא מעיד בנו. ומהן העדויות שאותן אמר לנו הקב"ה? "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר" – זהו הדיבר השני, ועדות נוספת – "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – זהו הדיבר הראשון!
[28] נאמר בתורה (במדבר ל"ו כ ב) "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דבר ה' אל משה", ופירש רש"י שם שהעבירה שהתורה מדברת עליה בפסוק זה היא חטא עבודה זרה אשר היא שקולה כנגד כל המצוות. הדבר נפלא למתבונן כי התורה רומזת לחטא ע"ז במלים המצוות "אשר דבר ה' אל משה", ומפרש רש"י 'אנוכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום. התורה החמירה בע"ז לדונה בפר לעולה ושעיר לחטאת, כי החוטא בחטא זה מבטל את אותן דברות קודש 'אנוכי' ו'לא יהיה לך' שנשמע מפי הגבורה ואשר כוללים את כל התורה כולה! עונש העובד ע"ז מפורש בכתוב (שם ל"א) "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", דקדוק הלשון 'דבר ה" מביא את רש"י לפרש אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה. גם כאן מדגישה התורה במתק לשונה שהאזהרה של חטא הע"ז כלולה בדבור שנאמר מפי הגבורה, ולכן עונשה 'הכרת תכרת', כי אותו דיבור קודש שיצא מפיו ית' הורה על גילוי בבחינת עצמותו יתברך ויצר קשר נצחי בין נשמת ישראל לבורא העולם, וכל המכהה קשר זה פוגע בבבת עינו ומכרית במו ידיו את נפשו משורשה (ושמחת בחגך עמ' 244).
[29] ובספרי (בשלח במ' טו כא) מבואר להדיא שדוקא עובד ע"ז נקרא מפר ברית: "וכי תשגו ולא תעשו" יכול שהוא מדבר בכל המצות (שהעובר חייב להביא קרבן זה)? אמרת אם מעיני העדה, ומפר ברית ומגלה פנים בתורה, ואיזו זו עבודת כוכבים שפורק עול ומגלה פנים בתורה, שנאמר (דברים יז ב) "לעבור בריתו" ואין ברית אלא תורה, שנאמר (שם כח סט) "אלה דברי הברית", רבי אומר נאמר כאן 'כל' ונאמר להלן 'כל', מה כל האמור להלן בע"ז מדבר, אף כל האמור כאן בע"ז מדבר. עכ"ל ע"פ גירסת הגר"א.
וראה עוד בהמשך דברי הספרי שם: "אשר דבר ה' אל משה", מנין אתה אומר שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות ת"ל [במדבר טו כב] "אשר דבר ה' אל משה", ולהלן הוא אומר "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר, "אחת דבר אלוקים" [תהילים סב יב] "הלא כה דברי כאש נאום ד'" [ירמיה כג כט] מנין אף במה שנצטוה משה שנאמר "את כל אשר צוה ד' אליכם ביד משה" [פסוק כ"ג] מנין אף במה שנצטוו אבות, ת"ל ל"מן היום אשר צוה ד'. ומהיכן התחיל הקב"ה לצוות, מאדם שנאמר [בראשית ב טז] "ויצו ד' אלוקים אל האדם". ומנין אף במה שנצטוו נביאים, שנאמר "והלאה לדורותיכם". מגיד הכתוב שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים. וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה. עכ"ל הספרי.
ועיין הוריות [דף ח' א'] "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה", איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצוות, הוי אומר זו עבודת כוכבים, וכר עי"ש. ובחולין [דף ה' א'] חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ע"ש.
ואמנם הרשר"ה מניח מסברה שלעבור בריתו מתייחס לכל מצוה ומצוה, ולא דוקא לע"ז, וז"ל: אשר יעשה את הרע בעיני ה׳ אלקיך לעבר בריתו, מן הסתם אינו מתייחס רק לחטא עבודה זרה הנידון בפסוקים הבאים, אלא הוא כינוי כללי לכל העבירות שבית דין מענישים עליהן. העבירה על כל איסור שהוא – הווי אומר, עשיית דבר שה׳ אמר עליו שהוא ״רע בעיניו״ – היא עבירה על ברית ה׳. כל אחת ממצוות ה׳, ללא יוצא מן הכלל, נכללת בכמה וכמה כריתות ברית (עיין שמות כד, ח; להלן כח, סט; כט, ח; סוטה לז:), ובכך הפכה כל מצווה ל״ברית״, דבר מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. עכ"ל. אך לפי דברנו אין צורך להידחק כך, אלא מדבר דווקא על עברת ע"ז כמו שמוזכר בפסוק שלאחריו, וכמו שמבואר בחז"ל.
[30] כמו שנא' אם אינכם מקבלים את התורה כאן תהיה קבורתכם. וכבר כתבו בספרים שבתחילה היה בכפיה ואח"כ היה ברצון. ומ"מ הייתה כאן 'קבלה'.
[31] וכן כתב בס' קדושת לוי (שבועות) וז"ל: בכל שנה בעת שאנחנו מקיימים מצות הבורא ב"ה, היינו מצות השבתת חמץ ואכילת מצה בפסח ושאר מצות התלוים בה, אזי נתעורר עלינו בחסדו הגדול הארה גדולה כמו שהיה לאבותינו בשעת יצ"מ, הארה גדולה מאוד בשכר המצות שקיימו. כמו כן גם אנחנו מבני בניהם כשאנחנו מקיימים המצות אזי אנחנו מקבלים גם כן הארה שהיה לאבות בפסח, ולכן אנו אומרים בפסח זמן חירותנו ובשבועות זמן מתן תורתנו, כי מתעורר עלינו כך זמן חירות וזמן מתן תורה כפי מעשינו הטובים וקיום מצותיו. והנה יציאת מצרים היה ע"י הקב"ה בכבודו, וכן המתן תורה מפי הקב"ה, וכשם שהוא חי לעד וקיים לנצח כן דבריו חיים וקיימים לעולם, לכן על ידי קיום מצותיו אנו מעוררים בכל דור ודור את הארה בפסח זמן חירותנו ובשבועות זמן מתן תורתנו, נמצא אנחנו מקבלים הארה קדושה מההארה הגדולה שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים ובשעת מתן תורה. עכ"ל.
על פי יסוד זה ניתן להסביר את הגמ' (שבת קכט:) המלמדת, שאין להקיז דם בערב חג השבועות, מכיוון "דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח, דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו", וכך נפסק בשולחן ערוך (תסח י). ההסבר הוא שעם ישראל קיבל את התורה מתוך רצונו ודעתו. קבלת התורה היתה צריכה להיעשות מתוך בחירה חופשית, שכן רק מתוך בחירה חופשית אמיתית קיימת משמעות לדבריהם של בני ישראל: "נעשה ונשמע". לכן היה צורך בבחירה חופשית. וגם כאשר כפה עליהם ריבון העולמים הר כגיגית, עדיין הייתה זו בחירה חופשית.
אולם בבחירה חופשית קיימת גם סכנה. כשם שעם ישראל בחר לקבל את התורה, ולומר "נעשה ונשמע", כך היה יכול עם ישראל גם לסרב לקבל את התורה, ואז היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. אמנם בסופו של דבר קיבלו בני ישראל את התורה, והעולם ניצל, ועל ידי קבלת התורה ואמירת "נעשה ונשמע" נתחדש עולם חדש, אולם בשעת המעשה היתה בידי עם ישראל בחירה חופשית, והם היו יכולים להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, וכפי שכתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמ' לג ה) וכמו שהגמרא אומרת במסכת שבת (פח א). ומכיוון שבשעת מעשה הייתה סכנה מוחשית לעולם, הרי סכנה זו חוזרת בכל שנה ושנה מחדש. אותה סכנה מוחשית, שהיתה לעולם כולו, ולעם ישראל בפרט, באותו יום לפני יותר מאלפיים שנה, שדמם היה נשפך, חוזרת בכל שנה מחדש, ולכן אומרת הגמרא, שבכל ערב שבועות יש סכנה בהקזת דם, וצריך להיזהר ביום זה מאותה רוח, ששמה טבוח, העלולה להחריב מחדש את כל העולם. אלמלא היה הדבר כתוב בדברי חז"ל, היה קשה לאמרו; אולם כך אומרת הגמרא, והובאו דברים אלו בספר "הרוקח" בהלכות חג השבועות, וכך נפסק בשולחן ערוך לגבי כל הדורות כולם. בכל דור ודור חוזרים ימים אלו, וכל המשתמע מהם, הן לחיוב והן לשלילה. ואם בסכנה הדברים כך, הרי שבקדושת הימים על אחת כמה וכמה.
[32] רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, רבה של ירושלים בשנת תרס"א.
[33] כמ"ש וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם (שמ' יד כד), ופרש רש"י שם בשם פדר"א: כל מקום שנא' בו מהומה – הרעמת קול הוא, וזה אב לכלן: וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם (ש"א ז י)
[34] ואמנם יש המפרשים: "הַרחב פיך - לשאול ממני כל תאות לבך, ואמלאהו - ככל אשר תשאל אמלא" (רש"י). "הנה, הלא אני המעלך מארץ מצרים וידי בכל משלה, ולזה הַרחב פיך לשאול ממני כל חפצך ואמלאם אם תשמע לי" (מצודות). אך אין זה פשט אלא דרש, שהרי לא נאמר אמלא משאלותיך, אלא אמלא פיך. וכן לא נאמר פתח פיך [שהוא לשון דיבור] אלא הרחב פיך, שהיא פעולה הקודמת לאכילה דוקא. וזוהי הסיבה שהרד"ק פירש עניין הרחב פיך לעניין אכילה, שכתב אם תשמע לי אדאג לך שלא תרעב ולא תצמא.
ואמנם מצאנו לכאורה פועל 'רחב' במובן של דבור, שנא' בחנה "רחב פי על אויבי", אך אין זה עניין בקשה או שאלה, אלא כמו שמסביר המלבי"ם שאמרה זו כנגד שצרתה קפצה פיה, שלא יכלה לדבר. וכן כתב היריעות שלמה ערך 'קפץ' שהוא לשון צמצום, ונאמר בהקשר לפה, כי הפה יש לו כפלים וקמטים, וההפך שלו זה רחב פי על אויבי. ולכן ניתן לומר שזה עניין שחוק, שכאשר אדם שוחק אז פיו מתרחב, וזהו לשון מליצה על כך שהיא שמחה בישועת ה', וכמו שנא' בהמשך רמה קרני בה' שגם הוא מליצה מעין זה.
[35] וזוהי הסיבה שעיקר פסוקי דזמרה הוא מזמור אשרי יושבי ביתך, כי מוזכר בו עיקר השגחתו של ה' עלינו שהוא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". וראה מה שכתב הטור בסי' נ"א וז"ל: ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב''ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסן עכ"ל. ולכן בגמ' (ברכות ו) היה הו"א לבחור במזמור הודו לה' כי טוב במקום מזמור אשרי יושבי ביתך, ולא משום גבורות השם הגדולות המוזכרות בו, כמו "גוזר ים סוף לגזרים" וכן "המכה מצרים בבכוריהם", אלא רק משום שיש בו הפסוק "נותן לחם לכל בשר".
נערך לאחרונה: