יש לשאול לגבי אדם שזה מקרוב חזר בתשובה, ולכן אינו מורגל בקריאה לפי כללי הדקדוק המדויקיים, כגון שמבטא אות עין כאלף, וכן לא יודע מתי להניע השווא וכד', ואומר אותו אדם שאם הוא ישתדל לדקדק בכל הענינים הללו וודאי שיפסיק את כוונת התפילה הנצרכת. ויש לשאול מה הדרך הנכונה להורות לו.
דרשו חז"ל במדרש שיר השירים רבה (פרשה ב פסקה סו) על הפסוק הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה וגו', אמר ר' אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו[1] עלי אהבה. אמר ר' יששכר תינוק שקורא למשה מַשַה לאהרֹן אהרַן לעפרֹן עפרַן אמר הקב"ה וליגלוגו[2] עלי אהבה ע"ש.
וביאר מדרש זה היפה קול שם:
כל הדרשות אלו סובבים על הוראת 'ודגלו', כי הוא מלשון הכחשה ומעילה. וכן כתב התוספות בעבודה זרה (כב ד"ה רגלא) שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן שנאמר 'ודגלו עלי אהבה', ומפרש רבינו תם המכחישין זה לזה ואינם עומדים על העיקר, אפילו הכי הקב"ה אוהבן וכו', וגם עם הארץ הקורא במקום לאהבה איבה אין לך הכחשה ומעילה יותר מזה. ומכל מקום אם כוונתו היא על אהבת ה' אהוב הוא גם להקב"ה.
וכן כתב שם בביאור כנפי יונה: אף שמהפך אהבה לאיבה, עם כל זה חביב לפני הקב"ה מפאת שמכיון לבו לשמים, ואינו מרגיש בזה שום רע.
וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א תכג)
ועל ענין התפלה שאמרת כי בלתי הכונה נחשבת כמאומה לעובד, באמת כי הכונה יסוד הכל אבל הכונות רבות ונחלקות למדרגות רבות זו לפנים מזו, כפי רבוי הידיעות וההשגות מן הקטן שבאישים ועד משה רבינו עליו השלום ולפי השגת כל אחד ואחד ימצא חן. והמדרגה הראשונה שבכונות שכל ישראל עומדים עליה היא שהכל יודעים ומודים שיש אלוה יתברך מחוייב המציאות חידש העולם ברצונו כאשר רצה ושנתן תורה לעמו ישראל בסיני תורת אמת וחקים ומשפטים צדיקים, ולו אנחנו ולפניו נעבוד, והוא שצונו למסור נפשותינו אליו בקראנו השם ואליו נודה ולפניו נתפלל, כי מאתו נמצא הכל והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר, ועל הכונה הזאת יתפלל כל מתפלל בישראל, ואפילו הנשים ועמי הארץ, וכלם מקבלים שכר חלף עבודתם אשר הם עובדים. ואפילו מי שאינו יודע לכוין המלות ומחליף מלה במלה - מקבל שכר על הכונה הכללית. וכן אמרו ז"ל 'ודגלו עלי אהבה - ולגלוגו עלי אהבה', וחס ושלום למנוע מהתפלל כל מי שאינו יודע לכוין בכונות שמכונין אליהם גדולי החכמים, ולא לרפות ידיהם, שאם אתה אומר כן נמצאו הקטנים והנשים ועמי הארץ נמנעים מן התפלה ומן המצות, ולא אלו בלבד אלא אפילו כל המון ישראל, זולתי אחד או שנים בדור. וכבר אמרו חכמי האמת ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
ובספר חסידים סוף סימן יח כתב:
אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון וקורין לחי"ת ה"א ולשי"ן סמ"ך ולקו"ף טי"ת ולרי"ש דלי"ת איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה כשמגיעים "לנפשנו חכתה" לא נמצאו מחרפים ומגדפים, אל תתמה על החפץ, כי בוראינו אשר הוא בוחן לבות אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו ואחרי שאינו יודע לדבר כענין מעלה עליו כאלו אומר יפה. וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות תפלתם וזמירותם מתקבל כריח נחוח, וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה, ואומר כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו, על זה נאמר (שה"ש ב ד) ודגלו עלי אהבה - מעילתו עלי אהבה, במשפט לא ימעל פיו (משלי טז י) מתרגמינן לא נדגול פומיה. מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר ישמדך, והיה שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים, והראוהו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזרנו יענש בדבר יעו"ש. והרי דעל אף שהוא מדלג האותיות והמילים חביב הוא לפי הקב"ה. עכ"ל.
והנה איתא במגילה (כד:) אמר רב אסי, חיפני ובישני לא ישא את כפיו, תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. ע"כ.
ופרש"י:
כהן שהוא מחיפה או מבית שאן שמגמגמים בלשונם, לא ישא כפיו, שאם היו עושים ברכת כהנים היו אומרים במקום יאר יער ה' פניו, לשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו, ומתרגמינן רוגזי, וכן מעי"ן עושים אל"ף ופוגמים תפלתם. והא דאמרינן (בברכות לב) דבי ר"א קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ההוא בדרשא.
והנה הגאון טורי אבן במגילה שם, הקשה על פרש"י, דל"ל לומר שכשאומרים יער ה' פניו לשון קללה הוא וכו', תיפוק ליה מפני שפוגמים ברכתם ואומרים תיבה אחרת שלא כמו שכתוב בתורה, וכמו שפרש"י עצמו אח"כ שעושים מעי"ן אל"ף ופוגמים תפלתם. ע"כ.
ונראה לתרץ שרש"י הוצרך לפרש כן משום דרב אסי מילתא פסיקתא נקט שלא ישא כפיו, משמע שאפי' היה הכהן דש בעירו אסור. לפיכך פרש"י דהוי קללה, ובכה"ג, אפי' דש בעירו אסור.
וכן מוכח מדברי התוס' (מגילה שם כ"ד:), אהא דאמרי' גבי ר' חייא, כשאתה מגיע לפסוק וחכתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף, ופרש"י שהיה קורא לחתי"ן ההי"ן, ונראה כאומר והכתי, וכתבו התוס', וז"ל:
וקשה שמכיון שלא היה יכול לומר חי"ת, א"כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית, כדאיתא בב"מ (פ"ה:), והא אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן לפי שקוראים לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. וי"ל שכשהיה מתכוין לקרות החי"ת היה קורא אותה יפה ע"י טורח, אבל לא בקל, ולפי שא"ל אליהו לרבי שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו. ע"כ.
ואם נאמר שבדש בעירו מותר, אם כך לא מובן מה קשה לתוס', נימא דר' חייא דש בעירו היה, אלא ודאי דלא מהני דש בעירו, פן יאמר בתפלה תיבות כאלה שהם כחירוף וגידוף או קללה[3].
ובטורי אבן כ' לתרץ, דאי לאו דע"י חילוף אלפי"ן לעייני"ן מתהפך מברכה לקללה, לא היה צריך למונען משום פגם הברכה, דהא לענין תפלה נמי לא קפיד תנא, אלא להודירן לפני התיבה להוציא אחרים י"ח. וה"ט משום שאפשר להוריד לפני התיבה מי שקורא כהוגן, אבל להוציא את עצמן י"ח שפיר דמי, וא"צ לחזר על מי שקורא כהוגן להוציאן, וה"נ לגבי ברכת כהנים אי לאו משום קללה היו נושאין כפיהן, דדמי למוציא את עצמו, קמ"ל טעמא דקללה למונעם מנשיאת כפים. ע"כ.
כלומר לדעת הטורי אבן, אם המתפלל אינו בא להוציא אחרים, אלא רק את עצמו, מותר לו להתפלל כדרכו, אף אם משמע בלשונו לשון קללה, ומה שהקפיד התנא שלא יהפוך ברכה לקללה זה דוקא אם בא להוציא אחרים. וזהו חידוש גדול.
אולם בשו"ת יביע אומר חלק ו' סימן י"א כתב שיש להעיר על זה מתשו' הרדב"ז ח"א (סי' שצ"ד), שנשאל, כהנים הבאים מארץ יון שאינם יכולים לבטא חי"ת, וקורין ויהונך במקום ויחונך, מהו שיעלו לדוכן לנ"כ. תשובה, לא ידעתי מה מקום לשאלה זו, דמה לי הקוראים לאלפין עיינין, ומה לי לחתין ההין, ואף על פי שבמקומות שלהם ודאי נושאין כפיהן כיון שכולם מבטאם כן, אבל במקומותינו שכולם קוראים ויחונך כהוגן, הרי כהן זה עלג ולא יעלה לדוכן, אא"כ לומד לומר ויחונך כהוגן. והרי אנשי חיפה ואנשי בית שאן כולם היו קוראים לאלפין עיינין, ובודאי דבאתרייהו היו עולים לדוכן, אא"כ לומד לומר ויחונך כהוגן. והרי אנשי חיפה ואנשי בית שאן כולם היו קוראים לאלפין עיינין, ובודאי דבאתריהו היו עולים לדוכן, ואם תאמר שהיו מביאים כהנים וש"ץ ממקומות אחרים, זה אינו במשמע, אלא ודאי דלגבי אתרייהו לא חשיב כעלגים, אבל במקומות אחרים אין עולים לדוכן. ע"כ. ומוכח להדיא דאע"ג שבשינוי ויחונך ליכא קללה, אינו רשאי לעלות לדוכן, דלא חשיב כמוציא את עצמו, אלא כיון שבא לברך את ישראל, כמוציא אחרים י"ח דמי[4].
ועוד הביא היביע אומר דברי השו"ת בית אפרים (סו"ס ס"ה) שרש"י רצה ללמדנו שאם הופך את הקללה לברכה אפילו בעירו שכולם הוגים כן לא ישא כפיו, ורק אם משנה באותיות שאינם הופכות את הברכה לקללה ישא כפיו בעירו. ודחה שם דבריו כיון שהרדב"ז ומהרי"ט הנזכרים הלוא המה המדברים בקוראים אלפי"ן עייני"ן, ובכל זאת אמרו שבמקומם ישאו כפיהם ואין לחשוש יותר מחמת שמוציא מפיו משמעות של קללה כיון שבאותו מקום אינו מתפרש כך.
ועיין בחקרי לב (א"ח סימן ט"ו) שהביא מספר חסידים (סימן י"ח) שיחיד עילג רשאי להתפלל לעצמו ולא חיישינן שיקלל או שיחרף ויגדף כשמגיע לנפשנו חכתה, כיון שהקב"ה בוחן ליבות וכליות ואינו שואל כי אם לב האדם, ועל זה נאמר "ודגלו עלי אהבה - אל תקרא דגלו אלא דילוגו וכו'", והסביר הרב שם שלגבי ש"ץ ולגבי כהן לדוכן אין אומרים כן, דמכיון שמדבר אל העם צריך שיהיה בשפה הברורה לגבי השומעים. ולפי זה אם כולם מדברים כך לכאורה יש להקל אף אם בכל העולם נחשב לשון קללה[5].
ובתורת המגיד מביא בשם המגיד ממזריטש, שהרב בעש"ט אמר, אדם שהוא קורא בתורה ורואה אורות התורה באותיות, אעפ"י שאינו מבין הטעמים כראוי, כיון שקורא באהבה רבה וגדולה והתלהבות, אין השי"ת מדקדק עמו, ואף שאין אומרם כראוי, משל לתינוק שאביו אהבו מאוד ומבקש דבר מאביו, אעפ"י שהוא מגמגם מאוד ואין אומרם כראוי, אביו נהנה מאוד. וכן כשאדם אומר דברי תורה באהבה ויראה, השי"ת אוהבו מאוד ואין מדקדק אחריו. כשארז"ל ודגלו עלי אהבה, אפילו ליגלוגו עלי אהבה.
אך יש לדעת כי כל זה דוקא בשאינו יודע לקרוא היטב, דאז קרינן ביה 'ודגלו עלי אהבה' דילוגו והוא חביב לפני הקב"ה, אבל לעולם כל שהוא יכול לקרוא כראוי בודאי חובה עליו להתאמץ ולקרוא כראוי, ובכגון האי דאינו אנוס לא קרינן ביה דילוגו עלי אהבה. ועי' היטב נמי בדברי המג"א (סי' נג ס"ק טו ובסי' קכח ס"ק מו) מש"כ בשם הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' מה וח"ה סי' טז) יעו"ש. וכן כתב בס' ישרש יעקב (ה' ע"א)[6].
ומ"מ ממדרש זה אנו למדים באופן ברור שעיקר התפילה היא אמירת המילים בכוונת הלב, ואף שיש חשיבות גם לדקדוק ולבטוי הנכון של המלים, אין זה מעכב בדיעבד את התפילה, כי עיקרה של התפילה הוא הדבקות בו ית'. וכמו שכתב ר' אברהם אבן עזרא (פרשת כי תשא) קטני המוח ישאלו מדוע היה משה רבנו 40 יום בהר סיני, כמה כבר צריך ללמוד את כל ההלכות. והטעות שלהם היא שחושבים כי עניין המצוות הוא המעשה, ולא ידעו כי שורש כל המצוות שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו. ורחמנא לבא בעי.
ויש ראיה נפלאה לכך מדברי הב"י (ס' ס"א סעיף כ"ד) על דברי הטור בשם רבנו יונה שצריך לקרותה בטעמיה וז"ל:
כתב ר"י בפרק היה קורא (ח' ד"ה אומרים) כתב ולא היו מפסיקין כלומר שלא היו קורים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שמצות ק"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה ע"כ. וסובר רבינו דבטעמים הכתובים בתורה קאמר. ואפשר דלא בעי שיקראנה בטעמים הכתובים בתורה, ומה שאמר צריך שיקראנה בטעמים היינו לומר שיפסוק במקום שראוי לפסוק, כדי שיהא טעם והבנה לדבריו. והכי דייק מה שכתב שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה, שכשאין אדם קורא בנחת לפעמים משתנה הבנת דבריו. ועוד יש לדייק כן ממה שכתב כמו שאנו נוהגים היום, ולא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה. אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה וכן ראוי לנהוג מאמר שרבינו מפרש כן.
כלומר מעיד הב"י שבזמנו לא היו נוהגים לקרוא בטעמים, ומשמע אפילו לא בבתי הכנסיות של ת"ח המופלגים שהיו בזמנו. ולכן מפרש כוונת דברי רבינו יונה שהקפיד על קריאה בנחת ולא במרוצה. ורק לרווחא דמילתא מסיים שראוי לנהוג לקרוא בטעמים, אבל לא מן הדין.
והעיר על כך בדרכי משה שם: ולי נראה דקשה לשנות המנהג בזה כי הקריאה בטעמיה מפסיד הכוונה כי אי אפשר למי שלא הרגיל עצמו בזה מעודו לכוין בנגון ובפירוש המלות כראוי, לכן הקורא כמנהגו לא הפסיד, אבל הרוצה להחמיר על עצמו ויודע שיוכל לכוין בשתיהן יחמיר ותבא עליו ברכה.
אם כך מוכח שבמקרה של מתפלל היודע שאם ינסה לדקדק בתפילה ולקוראה באופן מדויק, אז יפסיד כוונת התפילה, ודאי שעדיף שיוותר על המאמץ הדקדוקי וירכז המאמץ בכוונה של המילים, שאחרי כוונת הלב הן הן הדברים, כי זו תכלית התפילה האמיתית, שמתוך תפילתו ותחנוניו ידבק בקב"ה ויבטח בו.
וכמו שכתב הג"ר חיים ויטאל בספרו שער המצוות בהקדמה: שנתפלל אליו, להורות כי הוא אלוקינו ואנחנו עמו ועבדיו ואליו עינינו תלויות כעיני עבדים אל יד אדוניהם ואין לנו שום עזר אם לא ממנו יתברך וישים כל בטחונו עליו.
[1] בהשמטות הרד"ל למדרש שם מפרש דגלו טעותו ע"פ התוספות לע"ז כב ב ד"ה
[2] הכוונה דברורו המגומגם (כנפי יונה).
[3] עיין בפרי מגדים (מש"ז סי' קכח סק"ל) שכתב וז"ל: והנה יש ב' טעמים שהעלג אינו נושא כפיו, משום קללה, שאומר יער במקום יאר, ומשום שהקהל יסיחו דעתם בשמעם ברכת כהנים משובשת, כמ"ש הלבוש, ולטעם השני מהני דש בעירו, משא"כ לטעם הא' דלא מהני. עכת"ד. ודבריו מתאימים להסבר על דברי רש"י והתוס' דלעיל.
[4] וכן מבואר בשו"ת מהרימ"ט (חאה"ע ס"ס טז), בדין יבם עלג וערל שפתים, שכ' וז"ל, ונראה שמאחר שמכירים אנו שכך מנהגו לבטא האותיות בשיבוש, זו היא אמירתו וכו', שכיון שדרכו להחליף ה"א בחי"ת ואל"ף בעי"ן כך הוא לשונו וכו', והא דאמרי' (במגילה כד:) חיפני ובישני לא ישא כפיו, התם משום דבעינן שהברכה שמברכים הכהנים את ישראל תהא ברורה מפיהם של הכהנים, דומיא דש"צ המוציא את הרבים י"ח, ואדרבה משם ראיה, שלא אמרו שאנשי חיפה ובית שאן אין נושאין כפיהן לעולם, וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ובית שאן לא היו מברכים ב"כ במקומותיהם, א"ו שמברכים ב"כ בעירם, שדבריהם ומילולם ניכרים במקומן, משא"כ במקומות אחרים שאין ניכר. אבל זה כבר ניכר באותיות שהוא משבשם. ע"כ. ומבואר מדבריו שדין ברכת כהנים כדין היורד לפני התיבה להוציא אחרים י"ח, וגם באופן שאינו משתנה לקללה אינו נושא כפיו. אלא שמסוף דבריו מוכח ג"כ שאם הוא דש בעירו נושא כפיו. וכ"כ הט"ז (סי' קכח סק"ל) וז"ל: והרמב"ם הזכיר עוד בין שיבולת לסיבולת וזה מצוי בינינו, ומ"מ נ"ל דברוסיה שזה רגיל הרבה מאד ביניהם הוי כמו דש בעירו ושרי, ואין פיסול בזה מפני שאינו יודע לומר השין כראוי. ע"כ.
[5] ואולי אפשר להביא ראיה מהמעשה שמובא בס' חסידים (סי' י"ח) וז"ל: מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר במקום וישמרך, וישמדך, והיה שם חכם אחד והעבירו, לפי שאינו יודע לחתוך האותיות שבברכת כהנים כהוגן, והראו מן השמים לאותו חכם שאם לא יחזירנו יענש בדבר. ע"כ. ולכאורה ראיה מכאן שאם הוא דש בעירו אף כשאומר בלשון קללה - מהני.
[6] וז"ל: ואל תשעה על מקצת המתחכמים המזלזלים במה שלא השיגה דלות שכלם, וכדי שלא יאמר עליהם שדבר זה מהם נעלם אומרים ומפרסמים שדבר יתר הוא זה ואין שום צורך לדקדק בדברים כאלו, ותולים עצמם באילן גדול מאמר לרבותינו ז"ל במדרש שהש"ר "ודגלו עלי אהבה - ר' אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת, אמר הקב"ה ודלוגו עלי אהבה", כלומר שגמגום דבריו וטעיותיו ערבים וחביבים לפני הקב"ה, כי זה לא נאמר אלא על התינוקות ועמי הארץ שלא הגיעו לכלל ידיעה ולבם נכון עמהם וכוונתם לשמים, והעדר ידיעתם הוא הגורם להם שבמקום שמחשבתם לשבח ולפאר ליוצרם אומרים בפיהם חלול תמורת הלול. אמנם אותם בני אדם שהגיעו לכלל ידיעה וכבר הוזהרו מפי הלומדים שטעות הוא בידם ונותנים כתף סוררת ומחזיקים בשבושיהם ביד רמה בגאוה ובוז, הם אצלי בכלל אותם שנאמר עליהם (במדבר ט"ו ל"א) כי דבר ה' בזה יקריבו נא שיחתם לפני פחתם הירצם או הישא פניהם, הלא אם יארע להם צורך לבקש איזה דבר משרי המדינה אשר הם תחת ממשלתם הולכים אצל אחד מבעלי לשון הצחה ומבקשים המעולה והבקי שבהם בדמים יקרים יסדר להם שאלתם בכתב באופן שתהיה נקיה משבושי הלשון והמכתב קודם שיביאו אותה לפני המנהיגים, ואינם חוששים כלל אל זה בהתפללם אל ה', אלא אדרבא כרתו ברית עם שבושיהם לבל יזניחום לעד, נמצא שמרבים בכבוד בשר ודם רימה ותולעה על כבוד שמים אוי להם כי גמלו לנפשם רעה. עכ"ל.
נערך לאחרונה: