- איסור דרבנן שאסרו אותו חכמים מספק ונפל לתערובת, חזי לאצטרופי לספק ספיקא אפילו שספק אחד בגוף וספק שני בתערובת, אא"כ חכמים עשו את הספק כוודאי וכגון דבר שיש לו מתירין שבזה חשיב כאיסור תורה ולא מהני ס"ס כה"ג
ובאמת שנבוא לעיין בדברי רבותינו הראשונים נראה דמיפשט פשיטא להו שרק היכא שהספק הוא מהתורה אסרו ספק בגוף ספק בתערובת, משא"כ בספק דרבנן שאזלינן בהו לחומרא (אא"כ אסרו אותו בתורת וודאי וכפי שיתבאר).
דהנה הרא"ה בבדק הבית על הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"ב כד.) ובסה"ת (סי' עו) ובסמ"ג (לאוין קמא) כתבו דהטעם שהחמיר ר"י הוא מפני שהספק הראשון נאסר מן התורה, ואם היה בודאו איסור כרת היה חייב על ספיקו אשם תלוי, ולכן הוי כודאי איסור שאינו בטל בתערובת, עיי"ש. ומשמע דאם היה הדין דס' דאו' לחומרא רק מדרבנן, אז היינו מתירים כשנתערב אח"כ, ורק מפני שהספק אסור מן התורה, לכן אסרו כשנתערב. וכן משמע מדברי המצאתי כתוב שהביא מרן בב"י (סי' נז) שג"כ כ' הטעם מפני שהספק אסור מן התורה עיי"ש. וכן כתבו כמה מרבותינו האחרונים שלדעת הראשונים הנ"ל בספק דרבנן מהני ספק בגוף ובתערובת, וכמ"ש הפר"ח (ס"ק מו), וביד יהודה (ס"ק נו), בית מאיר (סי' קי סעי' ט), בן אברהם (אבוקרא, סי' ט), ועוד.
אולם מדברי הרשב"א בתוה"א (ב"ד ש"ב כד:) מבואר לכאו' לא כן, שכתב, שאמרו משמו של ר"י שדווקא היכא שב' הספקות בתערובת אמרינן ס"ס להקל, אבל ס"ס בעלמא שאינו בא מכוח ב' תערובות לא חשיב, ולכן מפרש בביצה שמה שאמרו ואם התערבה באלף אסורות קאי אף על ספק נולדה ביו"ט, דלא מהני ס"ס משום שכבר אסרתו שהיה הספק בגופו שמא נולד ביו"ט, ואחר שאסרתו (מוודאי) היאך אתה חוזר ומתירו, ע"ש. ומשמע שאף באיסור דרבנן כמו ביצה שנולדה ביו"ט שאסורה משום דשיל"מ, גם בזה ל"א ספק בגוף ובתערובת. (אולם כתבו כמה פוסקים שהרשב"א עצמו ס"ל לחוש לר"י רק במילתא דאו' ולא בדרבנן, אך עכ"פ כן הבין הרשב"א בר"י)
ובאמת שצ"ב מאי שנא איסור דאו' מדרבנן, הרי בכולהו שייכא הסברא שכיוון שאסרתו מספק היאך תבוא ותתירו.
ועוד צ"ע מה שהקשה בשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סי' ג או' ב) דלפי"ז הסמ"ג סותר עצמו, שמצד אחד הביא דברי סה"ת בשתיקה שפסק כסברת ר"י לאסור ס' טרפה שנתערבה, וכתב הטעם מפני שהס' טרפה אסור מן התורה. ומשמע דאם היה אסור מדרבנן היה מתיר. ואילו בסמ"ג (לאוין קיז) כתב שבשבויה הקילו "מפני שהספיקות אסורים רק מדבריהם". ומוכח דס"ל כהרמב"ם שס' דאו' אסור רק מדרבנן וא"כ לפי"ז היאך העתיק בשתיקה סברת ר"י דלא מהני סב"ג סב"ת משום שהספק נאסר מהתורה.
ועוד ילה"ק שהנה מרן בשו"ע (סי' קב ס"א) כתב, שאפילו ביצה שספק נולדה ביו"ט שהתערבה באחרות אינה בטלה דהוי דשיל"מ, ע"כ. חזינן שאף בדרבנן ל"א סב"ג ספק בתערובת, והרמ"א בהג"ה לא הגיה כלום, ונראה שהסכים עם מרן. אמנם מאידך הרמ"א כאן (סי' קי ס"ט) כתב שאסרו סב"ג סב"ת הוא משום שהספק הראשון מהתורה, ומשמע שאם הוא מדרבנן שפיר דמי, וכפי שדייק הש"ך מהרמ"א, וכ"כ המנחת יעקב (כלל מג ס"ק לב), ובספר דורש ציון לבעל הנוב"י (דרוש יג ד"ה אלא), ובספר עין יצחק (ספקטור, ח"ב אה"ע סי' ז ענף י). [אמנם לא אכחד שהפר"ח סס"ק מג והמנחת כהן ש"ג פ"ט ד"ה הנה, כתבו איפכא שאף הרמ"א ס"ל להחמיר אף שהספק הראשון מדרבנן ולא בא לחלוק על מרן. אולם בספר תורת חטאת סי' מג ס"ז מבואר כד' הש"ך]
וראיתי בכו"ז ביאור נפלא בספר שבילי הספקות (בר כוכבא, סי' כב) שלעולם אין הדבר תלוי בדווקא אם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן, שיתכן אף איסור מדרבנן שאסרו אותו מספק והוא לא מותר אם התערב, אלא היסוד הוא אם הספק הראשון שם ספק עליו או שם של איסור וודאי, ולכן אם הספק הראשון הוא מהתורה אז הוא אסור בתורת וודאי (או מהתורה או מדרבנן), ואם הוא מדרבנן אז יש מקום לומר שחכמים אסרו אותו רק בתורת ספק ולא בוודאי, וממילא שם ספק עליו ואם התערב שפיר מיקרי ס"ס, אא"כ אנו יודעים שחכמים אסרו בתורת וודאי שבזה דינו כאיסור תורה שהוא וודאי ולא מהני סב"ג סב"ת.
וממילא יתיישבו כל התמיהות שלעולם אין חילוק עקרוני בין איסור תורה או דרבנן, שיסוד העניין הוא אחד האם על האיסור יש שם ספק או וודאי, וכן מובנים דברי הסמ"ג שלעולם הוא ס"ל שספק דאו' אסור מדרבנן וכדעת הרמב"ם, ומ"ש שספק טרפה אסור מן התורה, כוונתו שכיוון שהוא אסור בתורת וודאי חשיב כמו איסור תורה שאסור בוודאי ולא מהני סב"ג סב"ת, אך לקושטא דמילתא בוא אסור רק מדרבנן. וכן מיושב דין ביצה שנולדה ביו"ט שכיוון שחכמים אסרו דין דשיל"מ בתורת וודאי ממילא הוא אסור אף אם התערב וכספק איסור תורה, ולזה הרמ"א מסכים, ורק במקרה שהוא איסור דרבנן ושם ספק עליו התיר הרמ"א הכא. ושכן מתבאר בפמ"ג (מש"ז סוף או' יד) שהביא דברי נקודות הכסף שעל הט"ז (ס"ק יד) שכתב, דבאיסור דרבנן מהני סב"ג סב"ת, ושאין ראיה מביצה דשאני התם דהוי דבר שיש לו מתירין. וכ' בפמ"ג לבאר כוונתו, וז"ל: ויראה לפרש בדבר שיל"מ לא מהני ס' אחד בגופו כיון דשכנגדו בשל תורה לא מהני בדבר שיל"מ החמירו כשל תורה משא"כ בשאר איסור דרבנן עכ"ל. (ואם כנים אנו לפי"ז נמצא שאין כלל מחלו' בין הראשונים ואף הרשב"א מסכים שבספק דרבנן מהני סב"ג סב"ת, ושאני דישל"מ וכנ"ל, וזה דלא כהפוסקים שכתבו שיש מחלו', וצ"ע.)
והוסיף הרב שבילי הספקות דלפי הנ"ל תשובה מוצאת למה שרצו כמה פוסקים (עי' טהרת הבית ח"ב עמו' רמו) להוכיח שדעת מרן היא כדעת הפוסקים שס' דאו' לחומרא מן התורה, הוא מפני שפסק כר"י שסב"ג סב"ת לא מהני, והפוסקים כתבו שטעמו מפני שנאסר הספק הראשון מן התורה ע"כ. ולהאמור אין מזה ראיה, דלעולם י"ל דס"ל שס' דאו' לחומרא מדרבנן ומ"מ כיון שחז"ל אסרוהו מחמת הס' דאו', י"ל שנתנו עליו תורת איסור ודאי, ולא רק חומרא מספק, ולכן הוי ככל איסור ררבנן שאינו מתבטל בתערובת (או כמו איסור חשוב ע' סי' קא, או כמו גבינות עכו"ם דחשיב כאיסור תורה ראה להלן).
וע' בטהרת הבית שג"כ דחה שמדברי הראשונים רואים בהכרח שאין הדינים תלויים אחד בשני שמחד כתבו שסד"א לחומרא מדרבנן, ומאידך אסרו סב"ג סב"ת, ע"ש. וכן רואים בהכרח מדברי מרן השו"ע. והבאור הוא כנ"ל.
שו"ר שכ"כ להדיא מרן זיע"א בטהרת הבית ח"ב (סי' יג עמ' רס בהע') שאי"ז מוכרח כלל לומר שמרן ס"ל שסד"א לחומרא מהתורה משום שהביא דברי מצאתי כתוב שאמר שסב"ג סב"ת אסור משום שהספק הראשון נאסר מהתורה. שהרי מרן השו"ע ס"ל דהאי כללא שייכא אף באיסור דרבנן וכמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קב ס"א), וע"כ דלא תלי הא בהא, אלא הטעם שאוסרים הוא משום שהספק הראשון הוי וודאי, מאחר שכבר נאסר והוחזק באיסור, ולכן גם שיש עוד ספק, הכל נחשב בכלל ספק אחד, וכמבואר בתורת הבית, עכת"ד.
- נחלקו הפוסקים היכא שב' הספקות הם בעניין אחד האם צריך שיבואו כאחד, שי"א שצריך שלא יהיה ידיעה בין ספק לספק. וי"א שכל המחלו' הוא דווקא בספק בגוף כלומר אם יש כאן איסור אם לאו, אבל בספק תערובות לכו"ע מישרא שרי אפילו אם נודע בין הספק הראשון לשני, והספקות לא באו כאחד, וכן נראה עיקר. ומ"מ במילתא דרבנן מהני ס"ס אף שב' הספקות לא באו בבת אחת. וכו"ז הוא דדוקא בספק במציאות, אבל בספק בדין מהני אפי' שהספקות לא באו כאחד
אולם הט"ז (ס"ק יד) הקשה דהיכי משכחת ליה שב' הספקות הם בגוף, והם לא יבואו כאחד, והרי תמיד ב' ספקות יבואו בגוף אחד וכגון מה שאמרו (כתובות ט:) ספק זינתה תחתיו וספק באונס, שהם באים כאחד. ואין לומר שכוונתו לאפוקי היכא שלא הרגישו בב' הספקות כאחד, אלא בתחילה הרגישו בספק אחד ואח"כ הרגישו בספק השני, הא ליתא שאין שום סברא לאסור בזה שהרי לא נולד לנו שום עניין חדש אלא הידיעה הייתה חסרה. והן אמת שברמ"א אפשר להדחק ולומר שכוונתו שהיכא שב' הספקות הם בגוף א"כ ע"כ שנודעו ב' הספיקות כאחד.
והוסיף הט"ז להביא משו"ת משאת בנימין (סי' לז) שכתב, שאין להשגיח בהג"ה זו כי פשוט שבס"ס שע"י ב' תערובות מותר אפי' נודע בנתיים. וממילא ה"ה בס"ס בגוף.
ומתחילה היה נראה ליישב את דברי האו"ה י"ל שעיקר כוונת האיסור והיתר הארוך שכתב שבעינן שב' הספקות יבואו כאחד, ושלא יהיה נודע בנתיים, קאי עמ"ש וה"ה אם הב' ספיקות ס"ס גמורות, "דהיינו בעניין אחד". והיינו בתערובת שבזה שייך שלא יבואו ב' הספקות כאחד, כגון שנפל לתערובת ראשונה ואח"כ לשנייה. אבל עמ"ש "ובגוף אחד", לא קאי, משום שבגוף אחד תמיד הספקות באים כאחד. ואת זה כתב כדי להשמיע לנו בדרך אגב שגם היכא שב' הספקות בגוף שפיר דמי לעשות ס"ס.
אולם ראיתי בערוה"ש (סעי' פו) שתמה על קושיית הט"ז שהרי בדוכתי טובא מצאנו שיש ס"ס בגוף, שב' הספקות לא באים כאחד. כגון מה שאמרו בפסחים (ט.) גבי שפחה שעברה ליד הבור והפילה לתוכו, ומספקא לן אם מותר לכהן לעבור בשפת הבור, ואיכא ס"ס, שמא נפל הפילה שמא רוח, ואת"ל נפל הפילה שמא אכלה את זה חולדה. וכאן הס"ס לא בא בחדא מחתא. וכן באיסורים מצאנו כה"ג, כגו' ספק בישל איסור, ואת"ל איסור בישל שמא עבר מעל"ע. והביא עוד דוגמאות יעויי"ש. ולכן הסיק שוודאי כוונת הרמ"א כפשוטו שאם לא נודעו ב' הספקות כאחד ל"ה ס"ס.
ובדעת הט"ז י"ל שהבין בדברי הרמ"א שבעי' תרתי גם שהספקות יהיו נולדים ביחד וגם שיהיו נודעים ביחד, ולכן הקשה שכיוון שנולדו ביחד פשיטא שיודעו ביחד. אולם באמת שנראה שכוונת הרמ"א ברורה שמהני שהספקות לא יהיו נולדים ביחד, והתנאי הוא שיהיו נודעים ביחד.
והוסיף הערוה"ש (סעי' פז) שבאמת האו"ה והרמ"א דקדקו בלשונם שכתבו שדווקא אם הס"ס בגוף היינו שמא אין כאן איסור, אז בעינן שב' הספקות יבואו כאחד. אבל בס"ס בתערובות אפי' נודע בין תערובת לתערובת שפיר דמי, ובהכי לא יקשה מ"ש הט"ז שהמשאת בנימין הוכיח בכמה ראיות שמהני ס"ס בנתערב בב' תערובות אפי' נודע בנתיים. וחילוק גדול יש בזה, משום שאם הספק בגוף ונודע הספק הראשון א"כ כבר הכרענו לאסור שסד"א לחומרא, וממילא שיבוא הספק השני אין איתו ספק ראשון שהוא כמאן דליתא, אבל בס"ס בתערובות, היכא שהתערב בתערובת ראשונה ה"ז מותר מהתורה ורק מדרבנן אסור משום שהוא דבר חשוב, וממילא אם נתערב אח"כ לתערובת שנייה שפיר הוי ס"ס, שהרי לא פסקנו שאין כאן ספק ראשון שהרי מהתורה זה מותר.
וכן מצאתי בספר בית מאיר (סוס"י קי קונט' בענין קבוע ס"ט) שכ' לבאר דעת הרשב"א שהחילוק הוא בין כשהספיקות באו בזה אחר זה או בבת אחת, ועל הקושיא למה התיר ס"ס שע"י ב' תערובות, אע"פ שבאו הספיקות בזה אחר זה. יש לומר בפשיטות, דכיון שכל הטעם דמחמירים בס' אחד בגוף וס' אחד בתערובת, הוא דאחר שאסרת שוב אין לך להתירו, א"כ יש לומר דכל זה שייך דוקא בספק בגוף שאחר שאמרת על גוף זה לאיסור היאך תאמר עכשיו שמותר הוא, משא"כ בספיקא דתערובת מעולם לא חל איסור על כל התערובת, רק אמרת שלא נתבטל האיסור בתוכו, ויש לחוש שמא תפגע באיסור המעורב, וכיון שעדיין תורת ספק על כל אחד מהתערובת, ממילא שפיר דמי להצטרף לספק אחר, כיון שאין לטעון עליו הטענה הנ"ל דאחר שאסרת אי אפשר להתיר, שהרי מעולם לא אסרתו, וזה חילוק ברור ופשוט לבאר מדוע מהני ס"ס ע"י ב' תערובות, ע"ש. ומצאתי שכ"כ לבאר גם בספר פרי תואר (סי' קי ד"ה ופירושן של דברים), ובספר קרית חנה דוד (יו"ד סי' א) ובספר יוסף דעת (סי' יד או' ג).
ודע שאין להקשות ע"ז שא"כ גם אם התערב איסור חד בחד, ואח"כ התערב שנתיר, שהרי כ"א הוא אסור מספק, הא ליתא שהואיל והתערב חד בחד א"כ כ"א הוא מוחזק לנו כגופו של איסור ממש כמבואר בש"ך (כללי הס"ס דין כא). וכבר יישב כן הרב בית מאיר הנ"ל.
[אולם לפמ"ש לעיל בסעי' ד מהגר"ש ללוש שביאר דברי מרן הב"י, נמצא שאין חילוק בזה וגם היכא שב' הספקות הם בתערובות בעינן שלא נודע הספק הראשון לפני שהתערב. וכן נראה באמת מדברי המצאתי כתוב שהם נתנו הגדרה לס"ס שמהני רק היכא שלא נודע בנתיים, וזה דלא כהערוה"ש שחילק בין ס"ס בגוף, לתערובת, ועיין.]
ולהאמור יש להוסיף ולבאר שכל מה שאסר המצאתי כתוב (ופסקו מרן הב"י) אם נודע בנתיים דלא חשיב ס"ס, היינו היכא שנולדו הספקות בזה אחר זה. אבל אם הספקות נולדו בבת אחת, אפילו שנודע בנתיים שפיר דמי, וכפי שביארנו לנכון בדעת הרמ"א, וכ"פ הט"ז (שם), והסכים עימו הרב מנחת כהן (ח"ג פ"י ד"ה ומצאתי).
בדרבנן מהני ס"ס אפילו ששני הספקות לא באו בבת אחת
בפשטות נראה שיש ללמוד את זה ממה שנתבאר לעיל שבדרבנן מהני סב"ג סב"ת דעכ"פ יש כאן ספק, וממילא אף שנודעו הספקות סו"ס יש כאן ספק, ובדרבנן אנו לא נחמיר לומר שכבר פסקנו על הספק להחמיר.
וכן ראיתי שהביא מרן זיע"א בטהרת הבית (ח"ב סי' יג עמ' שצז מהדו"ח) שכ"כ הפמ"ג או"ח (משבה"ז סס"י קיד), ובשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' ט או' יא), ובשו"ת תורת חסד מלובלין (אה"ע סי' יד או' ד), ובשו"ת עין יצחק ועוד. וכן הביא עוד בטה"ב להלן (סי' יד עמ' תצו). וביבי"א (ח"ה או"ח סי' ו או' ה, ח"ז או"ח סי' כח או' ו), יעויי"ש.
אם בספיקא דדינא בעינן שב' הספקות יבואו ביחד
הנה בחידושי השפת אמת (שבת לד:) כתב בתרוצו השני, שכיוון שלא באו ב' הספקות בבת אחת לא מהני ס"ס, ע"ש. ובמאור ישראל (שבת שם) כתב ע"ד, דאינו מוכרח לפמ"ש בחידושי הגרעק"א ברכות (ב.) דבספיקא דדינא לא בעינן ששני הספיקות יבואו ביחד וכו'. ובין השמשות הוא ספקא דדינא, יעויי"ש.
וכ"כ בספר עין יצחק ח"ב (עמ' רצ) שרק בספק במציאות צריכים שיבואו ב' הספקות כאחד, ולא בספק בדין, ע"ש.
ולכאו' כן מסתבר שהרי כבר ביארנו מברב בית מאיר והערוה"ש שהטעם שבעי' שבספק בגוף יבואו ב' הספקות ביחד הוא משום שכבר חל עליו שם של איסור היאך יחזור להיות ספק, וא"כ זה שייך לומר בספק במציאות, שאסרנו אותו בתורת וודאי, אבל בספק בדין א"א לומר כן שאסרנו בתורת וודאי, שהרי עדין יש לנו שיטות שמתירות.