- נחלקו רבותינו האחרונים האם אפשר לומר על חצי בהמה שהיא היתר מאחר שהיא התבטלה ברוב, ועל החצי השני שהוא אסור מאחר שלא התבטל ברוב, או שדין אחד צריך להיות להם ואו שכל הבהמה מותרת או שהיא אסורה, ולהלכה הסכימו הרבה מגדולי האחרונים שיש לדון כל חצי בהמה לפי הדין שלה
ונחלקו בזה הפוסקים, ע' בפת"ש שהביא מהמהרי"ט שכתב בזה ג' דעות, שדעת הרב חלקת מחוקק להתיר אף את החצי שבמקולין. ודעת הר"ר שמואל קיידנאוויר לאסור את החצי שבחוץ שנמשך אחר הבפנים. ודעת הפר"ח שהחצי שבפנים אסור, והחצי שבחוץ מותר, ע"ש עוד מה שהאריך בזה.
ובכה"ח (או' סד) הביא שהסכמת הפוסקים כדברי הפר"ח שהחצי שבפנים אסור, והחצי שבחוץ מותר, שכ"כ הכריתי והפליתי, מנח"י, פמ"ג, יעב"ץ, חקרי לב, מהר"י אסא, שמן המשחה, מהר"י הלוי, זבחי צדק, יעויי"ש.
והוסיפו הפוסקים (ראה כה"ח או' סה) שלפי"ז מי ששלח לחבירו ע"י גוי תיבה אחת שחתומה בחותמת שיש שם בשר וגבינה, א"כ הגבינה מותרת הואיל וסגי לה בחתימה אחת, והבשר אסור שצריך ב' חותמות, והגם שהם שני הפכים בנושא אחד לית לן בה והוי כדינא של הפר"ח בהא דמקולין שכ"א דנים אותו כפי דינו, וכ"כ הרב נדיב לב בשם מהר"י אסא ומהר"י הלוי, והוסיף מהר"י הלוי שבזה לכו"ע מותר משום שהבשר והגבינה הם ב' גופים, ע"ש. וכ"כ הזבחי צדק.
מיהו הסתפקו הפוסקים (משבה"ז או' ה, וזבחי צדק או' מב) היאך יהיה הדין שיש שלש בהמות שאחת מהם טרפה ונתערבו, וחצו אותם לחצאים, חלק האחוריים לבד וחלק הפנים לבד, ונפל חלק הפנים אחד לים האם הותרו כל שאר חתיכות הפנים וכדלהלן סעי' ז, או דילמא יש לאסור כיוון שחצי השני של הבהמה אסור, ואף לסברת הפר"ח שדנים כ"א כפי דינו, אפשר שכאן אף הוא יסכים לאסור שיש לחשוש שמא יבואו להתיר את החלק האחוריים, ונשארו בצ"ע, ושיש לצדד במקום הפסד מרובה, ע"ש.
- דעת מרן השו"ע (ס"ו) כדעת הרשב"א שאף בדין קבוע מדרבנן כלומר דברים החשובים, אמרינן ובנמצא הלך אחר ברוב, ולכן אם פירשה מעצמה חתיכה מהתערובת שבהם דברים חשובים או בע"ח, הרי היא מותרת, ואין לגזור שמא יקח מהקבוע, ורק אם הוא הפרישו בידים שייך לגזור שמא יקח מהקבוע ואסור. אולם לדעת הרמ"א יש בזה חילוק שאם כולם זזו ממקומם א"כ אם פירשה חתיכה הרי היא מותרת דתו ליכא למיגזר שמא יקח מהקבוע, שהרי כולם פירשו, אבל אם כולם במקומם ויש להם דין קבוע, א"כ החתיכה שפירשה הרי היא אסורה שיש לגזור שמא יקח מהקבוע
ותירץ ר"י שהתם האיסור והיתר מעורבים זה בזה, ואי שרית ליה כשפירש אתי למישקל מהקבוע, כיון שאין מקומו ניכר, אבל הכא שמקומו ניכר א"כ לא חישינן שאם נתיר לו כשפירש אתי למישקל מהקבוע שהרי האיסור קבוע, ולא יבוא לקחת ממנו.
אולם הרשב"א כתב שאם החתיכה פרשה מעצמה (ולא ראינו שפרשה), או שכל החתיכות התפזרו, א"כ בטלה קביעותם ומותרות, ושכן דעת ר"ת ז"ל. ולא דמי למה שאמרו בזבחים לגבי שור הנסקל גזרה שמא יקח מן הקבוע, שהתם איירי שמזיז אותם בידיו, ובזה ודאי איכא למיחש שאם נתיר לו להזיז, שמא יקח בלא להזיז, וכ"כ בשאילתות דרב אחאי, ע"כ.
אולם דעת התוס' בחולין (צה. סוד"ה ה"נ) כדעת ר"י שהיכא שהאיסור מעורב עם ההיתר (והוא נקרא קבוע מדרבנן) אסור אף בפירש גזרה שמא יקח מן הקבוע, ודחו דברי ר"ת שהתיר. וכן הרא"ש (פ"ז סי' כא) הביא דברי השאילתות שהתיר, וכתב ע"ז שהלכה למעשה כר"י, ע"ש.
והנפק"מ הוא בקבוע מדרבנן שכל החתיכות מעורבות שלדעת ר"י אכן בזה יש להחמיר, ולא נאמר ובנמצא הלך אחר הרוב, וכן דעת התוס' והרא"ש, מאידך דעת ר"ת שרק היכא שלוקח בידים יש לגזור שמא יקח מהקבוע, משא"כ בפירש מעצמו, וכן הסכים הרשב"א, וכ"פ מרן השו"ע.
והטור כתב (ס"ג, ס"ו) כדעת ר"י שהיכא שהחתיכות מעורבות ויש שם חתיכה חשובה, אפילו פירשה מעצמה אסורה.
והנה ע"ד הטור הקשה הדרכי משה (או' ד) סתירה בטור, שהרי הוא גופיה כתב (סי' נז) מהסמ"ג גבי ספק דרוסה שנתערבה מותר משום ספק ספיקא, וכתב עליו שאפילו נימא שהיא ודאי דרוסה מ"מ נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומרן הב"י שם יישב שהטור אמר כן אליבא דהסמ"ג שאפשר להתיר אף בודאי דרוסה ולא רק בספק, אך הוא עצמו סובר כר"י שאסור אם פירש שמא יקח מהקבוע. אולם עוד העיר הדרכי משה שהרי יש עוד מקום שהטור כתב כן ושם א"א לתרץ כן, שבסי' טז לגבי בהמה ששחטו את אימה באותו יום שנתערבה באחרות כתב ג"כ הטור מדנפשייה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש.
ויישב הדרכ"מ בשם חמיו מוהר"ר שכנא ש"ן שמ"ש הטור כאן שאסור גזרה שמא יקח מהקבוע, איירי שפרש אחד ממקום החתיכות, דחשיב פרש מן הקבוע (דרבנן), ומ"ש הטור להתיר איירי היכא שהחתיכות ניידי וזזו ממקומם, ופרשה מהם חתיכה, שבזה שרי, דתו ליכא למיגזר שמא יקח מהקבוע, שהרי הם לא קבועות. והוסיף הרמ"א שכ"ה להדיא דעת הטור או"ח (סי' שכט) דאיתא התם שתשעה כנענים וישראל מפקחים עליהם את הגל, וה"מ שהיו במקומם, או אפילו אחד פירש מ"מ דין קבוע יש להם וספק נפשות להקל, משא"כ אם כולם פירשו ואין להם דין קבוע בזה אזלינן בתר רובא ואין מפקחים את הגל, ע"כ. אלמא שחילק בין אם רק מקצתם פירשו דאכתי הוו קבוע, לבין אם כולם פירשו דלא חשיבי קבוע. [ובעיקר ראיית הרמ"א ילה"ק שהרי התם הנדון האם הוא קבוע או לא וברור שהיכא שפירשו הם לא קבועים, אך אכתי מאן יימר לן שאין לגזור שמא יקח מהקבוע, שמשם אין להוכיח מידי שאינו עניין כלל לגזרה, וכן הקשה הט"ז. והש"ך ג"כ כתב שראיית הרמ"א צ"ע]
וכ"פ הרמ"א בהג"ה (סעי' ו) בזה"ל: והא דאסור אם הפרישו במתכוון היינו שלא פירש רק מעט ונשארו מקצת האיסורים במקומם, דאז חישינן שמא יקח מן הקבוע ג"כ, אבל אם נתפרשו כולן ביחד, ולא נשארו במקומם, ובשעת עקירתן פירשו קצתן, אותם שפירשו אז מותרים, ע"כ.
ובעיקר דברי הרמ"א ביאר הש"ך (ס"ק לז) שאין כוונתו שמותר לכתחילה להפרישם, אלא כוונתו שאם לא ידע שאסור להפרישם, אפילו הפרישם במכוון, וממילא הוא ראה שהם פירשו מ"מ שרי, משום שכיוון שהם התפזרו כולם תו ליכא למיגזר שמא יקח מהקבוע.
ובט"ז (סק"ז) הקשה, שהרי בגמ' זבחים (עג.) אמרו להדיא שלא מהני, שהרי אמרו לגבי בע"ח שנתערבו שפסולים מלהיות קרבן, ופריך ונכבשינהו דניידי שלא יהיו קבועים ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזרה שמא יקח מהקבוע, אלמא שגם היכא שכולם התפזרו איכא למיחש. (וע' בנקודות הכסף שיישב שהתם לעניין לכתחילה קאמר, והכא לעניין דיעבד שכבר פירשו, שבזה שרי היכא דניידי. עוד העיר דאמאי לא תירץ דשאני התם דהוי קדשים והחמירו בהם יותר מחולין, אולם י"ל דהוא גופא קאמר הט"ז להלן, אלא שהבין דהרמ"א לא ס"ל הכי, ראה מ"ש להלן).
על כן ביאר הט"ז, שיסוד מחלוקתם של ר"י ור"ת הוא האם דין חולין כדין קדשים, או שיש לחלק ביניהם, והיינו דווקא בעיקר הדין, כלומר היכא שהם עדיין במקום קביעותם ופרשו חלקם, שבזה לר"י ה"ז אסור אף בחולין וכדין קדשים דמאי שנא, ולר"ת דווקא בקדשים החמירו לאסור ולא בחולין. אולם כו"ז דווקא היכא שאכתי הם במקום קביעותם ורק חלק פירשו, אבל אם כבר כולם ניידי ונעקרו ממקום קביעותם, שבזה אין האיסור מדינא אלא מצד גזרה, בזה אף ר"י מסכים שדווקא בקדשים דחמיר טפי גזרו, אך בחולין מישרא שרי ולא גזרו. (ויסוד מחלו' הט"ז והרמ"א, הוא משום שהט"ז הבין שהרמ"א קאמר חילוק כללי, וע"ז הוקשה לו שהרי בקדשים ודאי ליתא, ולכן ביאר שיש חילוק וכו'. אולם הש"ך בנקודות הכסף הנ"ל הבין בפשיטות שאפש"ל שד' הרמ"א לחלק בין קדשים לחולין וממילא לק"מ)
ובש"ך (ס"ק לז) ביאר את דברי הרמ"א שכיוון שהם התפזרו א"כ בטלה קביעותם, ואפילו שאח"כ באו כולם למקום אחד, מ"מ כל שהתפזרו ממקומם הראשון ובטלה קביעותם, לא חשיב קבוע, שהרי דין קבוע הוא חידוש וכמו שכתב הר"ן, ואין לך בו אלא חידושו, דהיינו שישאר במקומו הראשון.
וכתב הרב כה"ח (או' עה) שרש"ל פרק גיד הנשה (סימן כ"ד) פסק כדעת ר"י להחמיר, וכן בתורת חטאת (כלל מ"ג) כתב וטוב להחמיר, ט"ז ס"ק ו' ש"ך ס"ק ל"ו, ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא נראה להקל מנחת יעקב על התורת חטאת (שם אות ג), שפתי דעת (אות לו), חכמת אדם (כלל סג סוף אות ה). אמנם הרב פרי חדש (אות כו) הסכים כדברי השלחן ערוך שאם פירש ממילא מותר, וכן כתב זבחי צדק (אות מט) דהעיקר כדברי מרן ומור"ם ז"ל, והמחמיר בזה בהפסד מועט קדוש יאמר לו, ע"ש. ולעניות דעתי נראה כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא בהפסד מועט ודאי יש להחמיר לחוש לדעת האוסרין אבל בהפסד מרובה או בשעת הדחק וכדומה יש לסמוך אמתירין, ע"כ.
- קבוע מיקרי בין שנשאר האיסור קבוע במקומו הראשון, ובין שנעקר כל הקביעות ונקבע במקום אחר נעשה קבוע במקום השני, ודין קבוע הוא בין בבעלי חיים, ובין בשאר דברים