• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

למה חשוב ללמוד את רעיונות התפילה

שואלים אותי לא פעם למה עיקר עיסוקי הוא דווקא בתפילה?

התשובה לכך היא פשוטה. גם אדם שהוא שומר תורה ומצוות, אינו עוסק רוב שעות היום במצוות ועבודת השם, אלא מקדיש זמן רב לעיסוקים של חול, עבודה אכילה, מטפל בצרכי הגוף מדבר עם בני משפחתו וחברים. רק חלק משעות היום מוקדש ישירות לעבודת השם, וגם בחלק הזה שהוא קודש נטו, את רובו אנחנו מקדישים לתפילה. בבוקר מתפללים כשעה, צהרים וערב עוד כמעט שעה, ברכת מזון, ברכות נהנין, ק"ש על המיטה..., יוצא שזו בעצם העבודה והמצווה העקרית שלנו בימי החול וכל שכן ביום השבת וימים טובים. ואפילו בחורי ישיבות ואברכים שרוב עיסוקם בתורה, גם הם מקדישים זמן רב לתפילה.

ודוקא בגלל זה, צריך ללמוד עת ענייני התפילה כל הזמן, כי כותב הרמח"ל במסילת ישרים שישנם מצוות אשר כפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי והשכחה רבה.... כי אדם אומר לעצמו, אני יודע את פרטי המצווה מגיל קטן, לכן הוא לא טורח לבדוק האם הוא מקיים את המצוה כראוי בכלל, ואולי הוא שכח בכלל את הפרטים העקריים שלה. כמו שפעם שמעתי אדם שומר מצוות מדבר לה"ר גמור, ללא שום היתר. ועוד אומר בבטחון זה לא לה"ר, מותר לדבר עליו!!. הערתי לו על כך, אמרתי לו:

שמע, אתה עובר איסור, ואין שום היתר לדבר כך, למדת פעם הלכות לשה"ר?

כן בטח.

אתה יודע שיש 7 תנאים שצריך שיתקימו כדי לדבר דבר רע על משהו.

כאן הוא השתתק, והתחיל להרהר, וראיתי עליו שהבטחון המופרז שהפגין לפני כמה שניות כבר איננו. ואז הודה בקול חלוש שהוא באמת לא זכר את זה.

וכך הוא גם בעניין תפילה, אדם אומר לעצמו, אני מכיר את התפילה מגיל חמש, קראתי אותה מאות ואלפי פעמים, עד שכבר אני יודע לומר הכל בעל פה. אז אם יש לי זמן ללמוד משהו, עדיף ללמוד דברים חדשים, מסכת חדשה, הלכות חדשות וכו'. ולכן יתכן שאדם יהיה בן 50 וישאר עם רמת הבנה של התפילה כמו שלמדו אותו בגיל 10 בתלמוד תורה.

לפעמים אני נתקל באנשים שבטוחים בעצמם שהם יודעים הכל על תפילה, ושאף אחד לא יכול לחדש להם כלום, וכדי לעורר אותם, שהם חסרים אפילו ידע בסיס בתפילה, אני בוחן אותם, ושואל אותם איזה שאלה שנראית פשוטה, ולפתע הם שמים לב שהם אף פעם לא חשבו על זה. לדוגמא, כל ילד יודע שהמשפט הראשון שצריך לומר בבוקר בקומו משנתו זה: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי, רבה אמונתך. החלק הראשון כמובן זה הודאה על החזרת הנשמה, שאדם משול כמת בלילה שנשמתו עולה, ואז בבקר ה' ברחמיו מחזיר לנו אותה. אבל מה זה רבה אמונתך. אמונה של מי? אם זה אמונה שלי היה צריך לומר אמונתי, ואם של הקב"ה, וכי הוא מאמין? במה הוא מאמין?. וכאן בד"כ אותו חכם בעינו חושב רגע או יותר ואז אומר לי:

שהקב"ה מאמין בי שאני אשמור מצוותיו, לכן הוא מחזיר לי את הנשמה.

אז התירוץ הזה לא נשמע משכנע גם אותו, ולכן הוא מנסה עוד תירוצים, אבל בכולם הוא לא עונה כמו שצריך.

למה באמת זה לא משכנע בכלל? כי מה ההבדל בין אמונה לידיעה? ידיעה מבוססת על הוכחות שאין בהן ספק, ואילו האמונה היא יותר תחושה, כלומר הרגשת שכנוע שאינה מבוססת על הוכחות. כך למשל יכול אדם לומר שהוא יודע שהשמש זורחת כרגע... שציפורים יכולות לעוף.... ושלונדון היא בירת אנגליה..., משום שדברים אלו מוכחים וברורים ללא ספק; לעומת זאת, הוא מאמין... שמחר ירד גשם, או... מאמין שהוא יצליח בבחינה. למה רק מאמין ולא יודע? משום שדברים אלו אינם מוכחים בבירור ויש בהם עדיין ספק.

האם שייך ספק כל שהוא בידיעה של הקב"ה. הרי אין אצלו שום ספק, והכל ידוע וגלוי לפניו. היה צריך לומר אם כבר 'רבה ידיעתך'. אבל גם אז לא כל כך מובן הקשר לזה שהנשמה חזרה אלי.

התשובה מאד פשוטה, 'אמונה' בלשון המקרא היא לא ידיעה לא מבוססת, אלא מלשון 'אמון' נאמנות. "חדשים לבקרים רבה אמונתך" כל' ממה שאתה מחדש הנשמה כל יום מחדש אנו יודעים שרבה נאמנותך לתחיית המתים. כל' שהקב"ה מקיים נאמנותו והבטחתו כל בקר להחזיר לנו הנשמות שהפקדנו אצלו. ופירוש זה כתוב במפורש במ"ב בסימן הראשון בש"ע (ס"ק ח) ומעטים זוכרים את זה.

לעיתים שוכחים אפילו עניינים יותר חשובים, אפילו הייתי אומר יסודיים שקשורים לתפילה.

מסופר על אברך אחד שגרתי, לא מי יודע מתמיד אבל גם לא בטלן חס ושלום. היה קם שעה לפני הכולל רץ לשטיבלאך ומשתחל לאיזה מנין מתקדם ומשם רץ לטעום משהו ומשם לכולל בערב נהג לעסוק באיזה משהו צדדי להכנסה נוספת עד השעות המאוחרות. בקיצור חיים שיגרתיים. יום אחד הוא מתעורר בבוקר וכולו מרוגש ונפעם... הוא ישב על המיטה עם פנים בוהות. ואז פנה לרעייתו ואמר לה:

את לא תאמיני מה חלמתי.

מה חלמת?

זה פשוט לא יאומן שיש בדורנו כאלה חלומות.

נו, מאיצה בו האשה, ספר כבר מה חלמת.

הוא שתק, נראה כאילו הוא עדין בתוך החלום. ואז האשה כבר נעשתה סקרנית עוד יותר,

מה היה לך איזה חזיון... ראית את המשיח?

מה פתאום עם המשיח את לא תאמיני עם מי דיברתי, חלמתי שאני עומד באיזה היכל בשמים ועומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא יושב על כסא הכבוד ואני עומד מולו ומדבר איתו והוא מקשיב לי לכל מילה ומילה. שמעי. זה היה ממש אמיתי. זה הרי מדהים. לא מבין מה זכיתי לכך. את חושבת שיש בדור שלנו עוד כאלו שזוכים לכאלו חלומות?

אשתו לא נראתה כל כך מרוגשת, למען האמת אפילו אדישה לחלוטין

שמע, אמרה לו, לא יודעת אם יש... אבל אתה זוכר אתמול בלילה שחלמתי שנשרפה לנו המכונית, ואז אמרת לי, עזבי, חלומות בטלים, אין אדם חולם מתוך הרהורי לבו..., זה בגלל שבערב שרפת את השניצלים, אז חשבת על זה בלילה. לכן אני לא כל כך מבינה את ההתרגשות שלך, מה הפלא שאתה חולם שדיברת עם הקדוש ברוך הוא הרי אתה מדבר איתו שלש פעמים כל יום...

הוא היה המום. הוא השתתק לכמה שניות ופלט בשפה רפה נכון את צודקת וכי מה יאמר לה שהוא לא שם לב בכלל שבתפילה מדברים עם הבורא עולם בכבודו ובעצמו והוא מקשיב לנו לכל מילה. אז הוא שתק בבושה.

את הסיפור הזה סיפר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לתלמידיו בישיבת פורת יוסף כאשר רצה להמחיש להם כמה עלינו באמת להתפלל ולא רק לומר את התפילה. יתכן כזאת מציאות שהאדם עושה הכל, באמת הכל! מהדר בתפילין בארבעת המינים מנצל את זמנו ללימוד התורה מתפלל במנין איטי, אבל הכל נעשה כמו מישהו שיש לו טבלת מטלות עם סימונים של והוא דואג שהיום גם כן יהיה מסומן שעשה, כמו טכנורקראט. ולכן הוא גם לא שם לב בכלל לתכלית התפילה העקרית שהיא ההרגשה שאתה עומד מול הקב"ה ומדבר עמו כאיש אל רעהו (כך כותב המסילת ישרים).

על כן זה הסיבה שבחרתי לעסוק דווקא בנושא זה, כי זה דבר נצרך מאד, ואם זה לא יביא תועלת לאחרים לפחות יביא תועלת לי, כי ודאי שגם אני עצמי צריך תזכורת כל הזמן בעניני התפילה, להעריך אותה ולדעת מה מטרתה.

__________________________________________________________________________________________

הפעם רציתי להציג שאלה ששאל אותי פעם יהודי... זה היה בתקופה שעסקתי בקרוב והיהודי הזה שאל שאלה שבמבט ראשון נשמעת אולי פשוטה, שלא צריך להתעכב עליה.

אותו יהודי שאל אותי:

תגיד, למה בכלל צריך להתפלל?

אמרתי לו:

מה הכונה למה צריך להתפלל, כי ה' ציוה שאם אדם צריך משהוא אז שיתפלל אליו!

כן אני יודע שזה מצוה, אבל מה הצורך במצוה הזאת. מה השם לא יודע מה אני צריך, הרי הוא יודע הכל, לא?! אז מדוע אני צריך להגיד לו מה שהוא כבר יודע.

שאלה מעניינת, לא? חשבתם על זה פעם?... שימו לב שהשאלות המהותיות החשובות נשאלות דוקא על ידי אלו שלא גדלו ולמדו במסגרות דתיות, כי הם לא מקבלים כל דבר כמובן מאליו, אלא הם רוצים לדעת למה ומה הסיבה של כל מצוה ומנהג.

עניתי לו

כי על ידי התפילה אפשר להתקרב לקב"ה, להרגיש את קרבתו, להרגיש חיבור אליו.

אבל הוא המשיך להקשות עלי

אבל אני למדתי שכל המצוות מטרתם שנחוש קרבה אליו, אז למה לא מספיקות 613 המצוות שיש לנו, יחד עם כל המצוות מדרבנן. במה שונה מצות התפילה?

האמת שזו שאלה מצויינת, כי כך באמת כותב הרמב"ם (במורה נבוכים) שתכלית כל המצוות הם להביא אותנו לזכור את השם תמיד, ולאהוב אותו[1], ודבר זה הוא גם מסתבר. כי אין אדם שעושה מיוזמתו בלי סיבה מעשים שהם לא נוחים לו או קשים לעשייה, אם אין משהו שמחייב אותו לעשות אותם. ומה מחייב אותנו לעשות מצוה שהיא קשה ולא נוחה לנו..., לדוגמא... לא לאכול ביום ט' באב, זה לא נוח ואפילו כרוך בסבל, אז מה מחייב אותי בכל זאת לגרום לעצמי סבל?.. או דוגמא נוספת, לתת מעשר כספים מהשכר שאנחנו מקבלים משכורת.... הרי זה נגד הרצון הטבעי שלנו לתת לאחר משהוא שעמלנו עליו.

ודאי שזה רק משום שאנחנו מאמינים שיש כוח עליון שציוה עלינו לעשות כך. ואם כך, בעצם עשיית כל מצוה ומצוה אנחנו מעידים שיש 'מצוֵה', כלומר שיש משהו עליון, איזה כח עליון שציוה לעשות את מצוותיו. וזה קושר אותנו אליו.

אז באמת מה שונה התפילה מכל המצוות האחרות?.

הסיבה לכך קשורה לטבע האדם... אנחנו רואים שכל אדם שואף להיות עצמאי, לא להיות תלוי באחר, ושאף אחד לא יצוה עליו מה לעשות.

רואים את זה כבר אצל הילדים הקטנים.

כל אמא יודעת את זה, שבשלב שהתינוק שלה כבר מרגיש שהוא יכול להסתדר לבד, הוא כבר מסרב להמשיך שהיא תאכיל אותם בכפית. הוא רוצה לבד, ואם את בכל זאת מנסה, הוא סוגר את הפה. לא מוכן. רק לבד, ואז אומרת האמא: טוב, גבור גדול שלי, בוא נראה אותך מסתדר לבד, והוא לוקח את הכפית ומנסה להרים את האוכל ולא מצליח, אבל הוא ממשיך להתעקש. לא נותן לאמא בחזרה את הכפית, הוא מנסה בעצמו, עד... שהוא מצליח להרים..., מסתכל על אמא, רואה הצלחתי, אבל אז... הופ... הכל נופל בחזרה, ובנתיים כל האוכל נשפך עליו ועל השולחן, ועל הרצפה שרק לפני חצי שעה שטפת. אבל הוא לא יתן לך שתאכילי אותו. יגוע ברעב ולא יתן לך. למה זה, ממה נובעת תכונה זו?! אומר המהר"ל מפראג (דרך חיים על אבות ג יד) דבר מדהים, תכונה זו נובעת מהעובדה שהוא נברא בצלם האלוקים. כיון שהקב"ה ברא את האדם בצלמו, אז הוא נטע בו תכונות נפש המזכירות את התכונות האלוקיות. ולכן כשם שהקב"ה הוא עצמאי לחלוטין, לא תלוי באף אחד אחר, כך גם האדם שנוצר בצלמו שואף להיות בלתי תלוי. טבע האדם לא להיות תחת מרות, להיות חופשי משלטון של משהוא אחר עליו. ולכן כבר בהיותו תינוק, הוא מחפש להיות עצמאי.

הבעיה היא שכאשר אדם מתרגל למציאות שהוא עושה הכל בעצמו, זה עלול להיות מסוכן מבחינה רוחנית... הוא מתחיל לחשוב שכל גורלו נתון רק בידו והוא אדון לגורלו. הוא רואה שלהחלטות שלו יש קשר ישיר להצלחה או לכשלון שלו, ואז הוא עלול לחשוב שהקב"ה לא נמצא בתמונה, שהוא אינו מעורב כלל בעשייה שלו... אפילו אם הוא אדם דתי, מקפיד לקיים את כל המצוות כהלכתן, בכל זאת הוא יכול להגיע למחשבות כאלו.

וזה מה שאומרת התורה "השמר לך.. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת". התורה מדברת אל אדם שמצליח בפרנסה, כל' אם ההשקעות שלך בנדלן מצליחות ואתה עושה רווחים, וממשיכה התורה "וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה", כל' גם השקעותיך בבורסה פורחים, ואתה עושה הון, אז אתה עלול להגיע למצב של " ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים". אז יש סכנה שתשכח בעצם מי הוא מקור כל הברכה הזאת, מי זה שקובע אם המדד של המניה שלך יעלה ב10% או ירד ב50%. ואז ההדרדרות שלך יכולה להיות גדולה עוד יותר, שלא רק שתשכח שה' הוא זה שעוזר לך, שזה כפיות טובה גדולה, אלא תגיע למצב "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", כל' שתאמין שאתה הוא זה שקובע את גורלך. כל' אני לא צריך עזרה ממנו, אני מסתדר לבד.

כלומר יכול להיות אדם שמצהיר על עצמו: אני מאמין שיש בורא לעולם שברא את הכל ובין היתר ברא גם אותי. ואני גם מקיים את כל המצוות.... שומר שבת, מניח תפילין... מתפלל. ולכאורה הכל טוב, אבל כשאתה מדבר איתו אתה מגלה שיש לו שיבוש בהשקפה שלו. אתה מגלה שהאמונה שלו בבורא היא שטחית ביותר, כי הוא חושב שהבורא כל כך גדול ורם כך שלהתעסק בי זה קטן עליו מאד ולא מתאים... הוא מתעסק רק בפרוייקטים גדולים, ענקיים. לדאוג שהשמש תאיר בזמנה, שהכוכבים ינועו כל אחד במסילותיו, לנהל גלקיסות. דברים גדולים! אבל העניניים שלי קטנים עליו, זה הוא השאיר לי לנהל לבדי, בזה הוא סומך עלי, לכן הוא נתן לי שכל... והנה הראיה שאני סך הכל מצליח מאד לנהל את העסקים שלי. לא?

פעם נסעתי במונית עם נהג מונית שנראה שהוא דתי שומר מצוות, וכל הדרך הוא סיפר לי בגאוה איך מנהג מונית שכיר פשוט שמרויח כמה גרושים, הוא נהיה היום בעל עסק, שמחזיק 4 מוניות, ושיש לו נהגים שכירים, משרד ומזכירה, ומרויח היום אלפי שקלים בחודש. אמרתי לו:

תדע לך שהייתה לך סייעתא דשמיא גדולה, כי אני מכיר אחד שהתחיל כמוך והשקיע בקניית מוניות, ובסוף פשט רגל וברח והשאיר חובות גדולים, ואנשים מחפשים אחריו, ולכן הוא מסתתר.

הוא לא מתבלבל, מתעלם מהרמז הגדול שרציתי שישים לב אליו, והוא עונה לי,

אה, זה שמוליק מכפר סבא! אני מכיר אותו, סתם טיפש, הוא ישר הלך על מרצדס, השקיע כסף בלי לחשוב. אם היה עושה כמוני לא היה נופל ככה.

ואני שומע אותו ממשיך להתפאר בחכמתו וכשרונותיו וקשה לי לחבר בין החזות שלו לבין דברי הגאוה על עצמו. לא מסתדר לי, שמצד אחד הוא נראה אדם מאמין ומצד שני בדיבורים שלו הוא לא מזכיר בכלל את הקב"ה, כאילו הוא לא בתמונה בכלל. אז הבנתי שאדם יכול להיות דתי שומר תורה ומצוות ואף מאמין, אבל כופר באחד מעקרי האמונה היסודיים ביותר שהיא ההשגחה... וזאת רק בגלל הצלחתו, כמ"ש וישמן ישורון ויבעט.

ולזה נועדה התפילה... כדי שלא נגיע למצב כזה. ולכן אנו צריכים להתפלל שלש תפילות ביום.

אבל אותי יהודי מתקרב לא הרפה, עדיין התשובה לא סיפקה אותו, טוב בחור חכם. רוצה לדעת עד הסוף.

אבל למה שלש? שאל אותי, למה לא מספיק תפילה אחת. הרי אנחנו חוזרים בדיוק על אותם מילים. מה אתה חושב שאולי השם לא שמע אותך בבקר לכן אתה מזכיר לו גם בצהרים ובערב. מחשבה כזו היא עצמה כפירה.

כבר אמרתי בהתחלה שהשאלות של אותם חוזרים בתשובה הם השאלות הטובות ביותר. וזו באמת שאלה מצויינת. והייתי אפילו שואל יותר מזה.. אם כל התכלית של התפילה להזכיר לנו שיש בורא שמנהל את העולם וגם אותנו אז למה לא מספיקה תפילה אחת בשבוע, או פעם בחודש. כמו ברכת הלבנה, שהיא שבח על כך שהוא מנהל את העולם, שלא מברכים עליה כל פעם שרואים אותה אלא פעם אחת בחודש בלבד.

התשובה היא:

שחז"ל אומרים שהעולם נקרא עולם מלשון העלם. מה נעלם, הקב"ה מסתתר. היכן הוא מסתתר, בתוך הטבע. אלקים בגמ' טבע. אבל בעוד שבטבע אין כח לאדם להתערב לכן יש פחות חשש שיגיע למחשבה שהשמש מתנהלת ודואגת לעצמה, אבל בענינים שלו עצמו נראה כאילו הוא מנהל אותם, ולכן יש חשש גדול שהאדם יגיע לטַעות. לכן לא מספיקה תפילה אחת. צריך ג' תפילות ביום:

תפלה הראשונה שחרית, בבקר מוקדם, כדי שלפני שאדם יוצא למלאכתו ולעיסוקיו ולעבודתו או לימודו, צריך לזכור שהוא צריך את הקב"ה שיתן לו ברכה והצלחה במעשיו ידיו...

תפלה שניה באמצע היום, באמצע העבודה העיסוק או הלימוד... כשאתה בשיא של העבודה והפעילות, אומר לך ה' תעצור, תכבה את המכונה או המחשב, תסגור את המשרד, תגיד לכל אלו שממתינים בחנות מצטער מייד אשוב, תזכר בי 10 דקות רבע שעה ואז תחזור. כן, דוקא בשיא הלחץ תעצור ותזכור מי זה שנותן לך את היכולת להצליח.

תפילה שלישית בסוף היום, שאתה מסתכל אחורה ורואה מה הפסקת לעשות, לאיזה השגים הגעת ומה הרוחת, אז לפני שתתפח לעצמך על השכם בגאוה, אומר לך הקב"ה שוב,

בא אלי, תזכור אותי, תדבר אלי, תבקש ממני בריאות, פרנסה, סליחה, ... כל זה רק כדי שתזכור שלא אתה מנהל את העולם, גם לא את עולמך הפרטי, אלא אני.

ולכן התפילה בנויה מבקשות. הבֵית אלקים למבי"ט כותב שאין התכלית של הבקשות לקבל ולהשיג מהקב"ה עזרה חסד וטובות, שאחרת באמת היה מספיק להתפלל פעם אחת ביום או אפילו פעם בשבוע.... אלא שמתוך זה שאתה מבקש אתה בעצם מחזק את ההכרה שהוא זה שנותן לך את הפרנסה והוא זה שנותן לך בריאות והצלחה. וזו התכלית העקרית של התפילה, וסוף השכר לבוא.

ברור לנו כעת מדוע יש להתפלל ג' פעמים ביום ולא מספיק פעם אחת, ועברנו אם כך משוכה אחת להגיע ליעד של מצות תפילה בשמחה ובחשק, כי הנסיון מעיד שכאשר מבינים את הטעם של המצוה, יותר קל לקיימה.

אבל כעת יש משוכה נוספת שצריך לעבור, משוכה זו נקראת תפילה בכוונה. כי דווקא העובדה שזו תפילה קבועה ג' פעמים ביום, היא זו שמפריעה לכוונה. הסיבה לכך היא שהחזרה הופכת את התפילה לפעולה שגרתית. וכוחה של שגרה להרוס כל רגש של התפעלות והתלהבות. כי כך הוא טבע האדם. קשה להילחם נגד זה. לכן דוקא בעלי תשובה שמתפללים לראשונה בחייהם חשים התרגשות גדולה בתפילות, כי לעמוד בתפילה ולדבר עם ה' זה דבר חדש עבורם. אך גם הם לאחר זמן מרגישים ירידה בהתרגשות.

אפשר להמשיל זאת לאדם שמצא מקום עבודה מרוחק ממקום מגוריו, ובגלל המרחק החליט לסוע ברכבת. והנה בפעם הראשונה שהוא נסע הוא התבונן כל הדרך מבעד לחלון הרכבת ופשוט היה מרותק מהנוף המדהים שנגלה לנגד עיניו. הרים גבוהים שעליהם ישנם עצים גבוהים, קרני השמש שעולה בבקר חודרות דרך הענפים, עופות גדולים עפים באין מפריע בשמים, חיות מעיינות שממהרות לברוח מפחד כאשר הרכבת עוברת. נוף כזה שאפשר לראות רק במקומות מרוחקים מישוב. וכך גם היה בפעם השניה והשלישית שהוא נסע. בפעם הרבעית עדיין הוא התבונן בנוף... אבל כבר לא ריגש אותו כל כך. ובפעם החמישית... הוא כבר קרא כל הדרך בעיתון[2].

ככה זה טבע האדם. וקשה להילחם בו. אבל... אפשרי.

כיצד נעשה זאת, יש כמה דרכים להילחם בשגרתיות, ואחד מהם הוא הלימוד של עיניני התפילה. לא לימוד רק של פירושי מילים, שזה פשיטא שחובה לדעת, אלא לימוד של הרעיונות העמוקים שהכניסו חז"ל לתוך מטבע הברכות. וזה אכן עושים כל אלו שמאזינים לתוכנית כוונת הלב - יסודות התפילה.



[1] וז"ל הרמב"ם במורה נבוכים שם האריך בענין הדביקות: ודע שמעשה העבודות האלו כולם כקריאת התורה [ר"ל לימוד התורה] והתפלה ועשות שאר המצות אין תכלית כונתם [אלא] רק להתלמד להתעסק במצות הש"י ולהפנות מעסקי העולם וכאלו אתה התעסקת בו יתעלה ובטלת מכל דבר זולתו (שם נא)
אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל ואתה חושב במקחך וממכרך... מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כוונתו, לא תחשוב שהגעת לתכלית, אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם: קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. אכן כוונת העבודות ההם זכרון השם תמיד ואהבתו ויראתו ושיאמין בה' יתברך מה שהוא הכרחי לכל בעל דת שיאמינהו (מו"נ ח"ג פנ"א).
[2] קיימים יותר ממאה מיליארד תאי עצב במוח האנושי היוצרים רשת סבוכה ומורכבת של קשרים ביניהם. הבסיס הביולוגי של הזיכרון האנושי מצוי בתאי עצב במוח וברשתות שהם יוצרים בינם לבין עצמם.
תהליך יצירת הזיכרון מתרחש כאשר תאי עצב אלו מעבירים אותות חשמליים ביניהם. ככל שהאדם יקלוט מידע רב ומורכב יותר, כך כמות גדולה יותר של תאי עצב ישתתפו במסלול הזיכרון (הקשרים שבין תאי עצב במוח יוצרים את מסלול זיכרון) ומסלול זה יתחזק. יש לציין כי מוחנו מתעלם מגירויים סתמיים ולכן לא כל מידע המגיע אלינו מאוחסן בזיכרון או יוצר מסלול זיכרון
 
נערך לאחרונה:
חזור
חלק עליון