לאחר שבעבר הבאנו את דרשתו של מרן הראש"ל זיע"א ליום ט"ו באב, עם הדרכות חשובות לקראת הנישואין (כמובא כאן), הנני מצרף את המשך הדברים מתוך מעדני המלך חלק ב', מדבריו של מו"ר ועט"ר מרן הראש"ל שליט"א בספריו הנפלאים, כפי שנמסר לי על ידו בזמנו בכדי לפרסם את הדברים.
א. תחילת השידוך
א. שידוך ששם הכלה הוא כשם אמו של החתן, אין לדחות את ההצעה אם היא מתאימה לו מכל הבחינות. אלא שנכון שהכלה תוסיף שם אחר על שמה, במסמכים הרשמיים, עד שיתפרסם הדבר, לפחות שלשים יום קודם לחופה. וכאשר שמות המחותנים שוים [דהיינו אבי החתן ואבי הכלה], אף על פי שבצוואת רבי יהודה החסיד מזהיר גם על זה, מהגמרא מוכח שלא חששו בכך, ולכן כל מי שאינו מקפיד לא מקפידים עמו. וכן מותר לשני אחים לישא שתי אחיות, ואין מקפידים בזה על צוואת רבי יהודה החסיד. וכן מותר לישא אשה שניה ששמה כשם אשתו הראשונה, אך יעשו שינוי השם [כנ"ל].
ב. כשיש מידע שלילי על הכלה, יש להיוועץ עם מורי הלכה אם להעביר מידע זה לצדדים, ואין להחליט לבד באיסור לשון הרע החמור. ועל כל פנים בוודאי שאין להטעות את אחד מהצדדים בדברים מהותיים התלויים בתכונות ומעלות המשודך או המשודכת, כגון אם סבו של החתן התגייר, שיש צורך להודיע זאת. וכן אם הכלה מאומצת, או החתן מאומץ, צריך להודיע זאת לצד השני. וכן היודע על מחלה רצינית של אחד הצדדים, כגון מחלה שיש בה סכנה, חובה עליו להעביר מידע זה לידיעת המשפחות, שלא לעבור על לאו 'לא תעמוד על דם רעך'. אך מחלות שאינן חמורות כל כך, אף על פי שאותה מחלה מחייבת את החולה לשמור על דיאטה מסויימת, נראה שאין חיוב לגלות זאת. וכן אם הכלה גדולה מעט מהחתן, גם כן אין חיוב לגלות זאת אם לא נשאלו על כך.
ג. אב שצוה על בתו שלא תנשא כלל כדי שתשרת אותו, והבת רוצה להנשא ולהביא בנים לעולם, אינה צריכה לשמוע לו כלל. וראוי לייעץ לבת שתבקש לה מנוח אשר ייטב לה, ותנשא לאיש הגון אשר תחפוץ בו, ואין לה לחוש למצות כיבוד אב ואם בכל כיוצא בזה. ומכאן מוסר השכל לאיש אשר במקום שישתדל לקיים המצוה להשיא בתו על ידי נדוניה ומלבושים נאים, הוא מצווה עליה לבל תנשא לאיש, שגדול עוונו מנשוא. וצפוי לו עונש מהקב"ה, כי צערא דגופא לא ניתן להימחל.
ד. בעלת תשובה צריכה לגלות קודם החתונה שזכתה לשוב בתשובה, ופעמים שצריכה לגלות הדבר עוד קודם שנפגשה עם החתן [אף שגם הוא זכה לשוב בתשובה], ותעשה כן על פי עצת חכם. אך אינה צריכה לפרט את החטאים שנכשלה, ודי שתאמר באופן כללי שהיתה חילוניה.
ה. מותר לשני אחים להנשא לשתי אחיות. ומותר לאחות צעירה להתחתן קודם אחותה המבוגרת ממנה, כל שהגיעה לזמן הנישואין. אך פעמים שיש להורות לה שתמתין לאחותה הגדולה, והכל לפי הוראת החכם.
ו. כהנת צריכה להזהר שלא להנשא לחתן חילוני המחלל שבת בפרהסיא, שיש בדבר גם סכנת חיים לשניהם. אלא תנשא לבן תורה ירא שמים או למי שהוא קובע עתים לתורה שעה ביום ויותר.
ז. אין לכהנת להנשא לחילוני אף שהוא מבטיח לשוב בתשובה, עד שיאמנו דבריו בבירור גמור למעשה במשך זמן סביר.
ח. חובה על כל כלה ללמוד הלכות טהרת המשפחה בהדרכת רבנית מוסמכת, ועל החתן והכלה לדעת, שהגורם העיקרי להצלחה בחינוך הבנים שיהיו עובדי ה', הוא הכוונה בקיום מצות החתונה, שלא יכוין ח"ו למלאות תאות לבו, אלא לקיים מה שציונו הבורא, ולקיים הכתוב 'והתקדשתם והייתם קדושים'.
ט. מובא בשם החפץ חיים זצ"ל, שמן הראוי לברר לפני הפגישות את כל מה שניתן לברר, ורק אחרי שימצאו התאמה ביניהם בענייני הממון ובכל הפרטים אז יתראו ביניהם, כדי שלא יפגשו שלא לצורך והשידוך יבוטל.
י. מרן הבית יוסף (אבן העזר סוף סימן סו) הביא מה שכתב הארחות חיים בשם הראב"ד, נהגו שלא ליתן אדם לבתו ממון גדול, ומי שמקפיד ומתקוטט בעבור נכסי אשתו, אינו מצליח ואין זיווגם עולה יפה וכו', כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וראוי לאדם שלא יעגן עצמו ולא בת זוגו מפני ממון רב, שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהורי עבירה. ורבים נכשלים בעבירות כשאינן ממהרים לישא אשה, ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון ולא לשם שמים, עשה יעשה לו כנפים.
ונראה שזהו דוקא כשמעגן את עצמו או את בת זוגו עבור הממון, ומפני הרהורי עבירה, הא לאו הכי אין בזה קפידא כלל. וכן בנושא אשה לשם נוי, שרק אם מעגן עצמו החמירו בזה.
יא. אם האב מבקש מבנו שלא ישא אשה בצעירותו, כדי שיעזור לו במסחר, או כדי שיוכל למלאות כרסו בש"ס ובפוסקים, אין לבן לשמוע לאביו בזה, אלא עליו להזדרז לישא אשה בגיל עשרים לערך. ואפילו אם רבו או ראש הישיבה שלו אוסר עליו להנשא בגיל עשרים, אין לו לשמוע להם בזה, דבזמן הזה שאפשר ללמוד תורה גם אחרי הנישואין בכולל, וגם רבה הפריצות ברחוב, יש להזדרז ולהנשא, כדי ללמוד תורה בטהרה. ומי הוא זה אשר יקח על עצמו אחריות כבדה כזו כדי למנוע בחור מלהנשא בצעירותו. [ובחור שעדיין לא מצא את בת זוגו, ישקיע את ראשו ורובו בבירור הסוגיות בהבנה ובעיון בדברי הראשונים, ורק על ידי שיהיה שקוע בתורה יוכל להנצל מהרהורי עבירה].
יב. בזמן הזה אין לנו מי שיהיה כבן עזאי שהיה תורתו אומנותו, ושייפטר מלישא אשה. ולכן אף בן ישיבה שנפשו חשקה בלימוד התורה, וזכה ללמוד תורה בהתמדה, עם כל זה עליו להזדרז לישא אשה, כדי שיצרו לא יתגבר עליו, וילמד תורה בקדושה ובטהרה. ובדרך כלל נכון לייעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים. אך יש בחורים שהעצה היעוצה להם להנשא יותר מאוחר, והכל לפי מה שהוא הבחור.
ב. בין האירוסין לחתונה
א. חכמי הדור ממליצים לאותם שבלאו הכי נפגשים בין האירוסין לחתונה, שלא יפגשו בבית אלא ילכו ברחוב, ועל הכלה להשתדל בכל עוז ותעצומות שלא להכשיל את החתן בהתבוננות בה או נגיעות ושאר דברים האסורים.
ב. וכן יש להזהר שלא להפגש במקומות שיש בהם פריצות [לובי של בתי מלון, מסעדות וכדו'], שהרי הם נצרכים לסיעתא דשמיא כדי להגיע לידי החלטה אם זיווגם מתאים או לא, ואם הבחור מטמא את מוחו בראיות אסורות, אין מקום לסיעתא דשמיא לנוח עליו, ודוחה את השכינה מלקיים את הזיווג.
ג. ומרן אאמו"ר זיע"א היה מקפיד מאוד שלא להתאחר לשוב מהפגישות בשעת לילה מאוחרת. ומי שנזהר בזה בתקופת האירוסין, יראה ברכה והצלחה ושלום בית, בכך שניצול מהרהורי עבירה הקשים מעבירה.
ד. יש להזהיר את החתן והכלה שישמרו בכל משמר שלא להכשל ח"ו בנגיעות, והדבר מצוי בעת שהחתן והכלה מטיילים כשהם מאורסים, וכן גם הכלה אסור לה לגעת במשודך לה, שמכשילתו באיסור נגיעה. שהרי אף בפנויה איכא איסור נדה.
ה. אין להתעכב זמן רב בין האירוסין לחתונה, כדי שלא יבואו ח"ו לידי מכשול של נגיעה והסתכלות אסורה, ויקיימו בעצמם 'ויאמר לקוצרי'ם ה' עמכם'. וישתדלו לקיים החתונה עד לשלשה חודשים בלבד בין האירוסין לחתונה.
ו. יזהרו שלא יבואו לידי יחוד קודם החתונה, ואין לחתן להרבות להכנס לבית כלתו לבקר ולאכול שם, וכל שכן לישון שם בלילה, מחשש שיבוא לידי הרהורי עבירה הקשים מעבירה. ונכון שהחתן והכלה יחמירו על עצמם בזמן האירוסין שלא לעלות במעלית כשהם לבדם, אף שמעיקר הדין בדרך כלל אין איסור יחוד במעלית.
ג. יום החופה
א. ראוי ונכון שהחתן והכלה לא ילכו להצטלם ביום החתונה קודם החופה, מחשש נגיעה זה בזו, כפי שהנסיון הוכיח, ובפרט שאין לאבד יום יקר זה בדברים של מה בכך.
ב. יש להזהיר את הכלה שתשים לב למה שהחתן אומר לה בעת נתינת הטבעת, ולא תשים כל מעיינה בצילומים, ותבין את משמעות הדברים שאומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". ועל החתן לידע שנותן הטבעת לשם קידושין ולא לשם מתנה.
ג. מעיקר הדין היה מקום להתיר לכלה לחבוש פאה נכרית בליל החתונה [בלבד], לפי מנהגינו שאין עושים יחוד אלא בסוף החתונה. אך למעשה אין ראוי להתיר לקנות פאה נכרית לצורך ליל הכלולות אלא אם רצון הכלה לחבוש פאה בליל החתונה [קודם היחוד בביתם], הנכון הוא שתשאיל פאה מחברתה [או מסלון כלות], רק עבור ליל החתונה. ואם עשו "חדר יחוד" אחר החופה כמנהג האשכנזים, חייבת הכלה לכסות את ראשה כפי הדין מיד אחר הייחוד, ולא די בפאה נכרית. ומן הראוי לכל חתן שישפיע על כלתו עוד מלפני הנשואין לבל תחבוש פאה נכרית, שמלבד הפוסקים הרבים שאסרו זאת, רבים מאותם רבנים שהקילו בזה יודו שבפאות הנכריות שבזמנינו אין הדבר מגדרי הצניעות ללובשן. ולכן על החתן להשפיע בדברים עם הכלה בענין זה, ויקרא בפניה את דברי רבותינו שאסרו חבישת פאה נכרית. [וכלה המתעקשת לחבוש פאה נכרית, יש להיוועץ עם מורה הוראה ספרדי מוסמך להוראה אם לבטל השידוך].
ד. כלה או חתן שחלק מבני משפחתם חילוניים, וחוששים שירקדו ריקודים מעורבים, עליהם לדאוג שהתזמורת תפסיק לנגן אם יתחילו לרקוד ריקודים מעורבים. וראוי לחברי החתן שירקדו ביתר שאת כדי למנוע ריקודים מעורבים.
ה. אסור באיסור חמור לנשים לרקוד לפני הכלה במקום שאין מחיצה.
ו. אם עושים צילום "וידאו" יש להזהר שלא לצלם את ריקודי הנשים, כדי שלא להכשיל אחר כך את אלה שיחזו בצילומים. ואם בכל זאת צילמו את ריקודי הנשים, על הצלם לערוך את סרט הוידאו ולהפריד את צילומי הנשים בסרט נפרד. שהרי אין שום היתר לאנשים או לחתן לראות ריקודים אלה בוידאו, ומה שונה זה מהסתכלות בטלויזיה, וידוע שעצם הכנסת טלויזיה לבית והסתכלות בה, מלבד שיש בזה איסור משום מושב ליצים וביטול תורה, עוד בה שמגרה יצר הרע בעצמו, שמסתכל בסרטים המלאים זימה, ומראות נגעים ומשאות שוא ומדוחים המלאים בפריצות ותועבות אשר שנא ה', וגדול עוונו מנשוא, ועתיד הוא ליתן את הדין, ובפרט אם יש לו ילדים קטנים בבית. (וראה בדבריו של מרן זיע"א במעדני המלך ח"א עמ' רע"ג).
ז. ונכון להקפיד אף באלבום תמונות, באופן שמראים האלבום לזרים, להפריד את תמונות הנשים ולהניחן בסוף האלבום, או להניחן באלבום נפרד.
ח. אסור לאנשים ללכת במחול [מעגל] עם הכלה בשבת ימי המשתה. ובמקומות שנהגו כן לשמחת חתן וכלה, חובה קדושה לבטל מנהגם, שאין להתיר שום איסור לצורך שמחת חתן וכלה.
ט. אף על פי שמעיקר הדין מותר לאב לנשק את בתו הכלה, וכן את בנותיו הגדולות, מכל מקום ראוי שלא יעשה כן בפרהסיא. ולכן מה שמצוי שאבי הכלה מנשק לבתו הכלה בפרהסיא, ראוי לבטל מנהג מכוער זה. והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
י. המנהג פשוט אצל הספרדים וכל עדות המזרח שאין החתן והכלה נכנסים לחדר יחוד אחר החופה אלא רק לאחר סיום הסעודה בביתם. ואין לבן תורה ספרדי לשנות ממנהג רבותיו ואבותיו, שכבר כתבו גדולי האחרונים שמנהג מכוער הוא להתייחד מיד לאחר החופה. ואמנם יש מרבני האשכנזים הקוראים תגר על מנהגינו בזה, אך אינם משגיחים שכך נהגו כל גדולי התורה וארזי לבנון הספרדים מדורי דורות, ומנהג רבותינו בידינו. וכן כתבו כמה גדולים, ומהם: המשאת בנימין, שיירי כנסת הגדולה, שער המלך, נהר פקוד, זבחי צדק ועוד. וכן הנהיגו ראשי ישיבת פורת יוסף; מורנו הגאון רבי עזרא עטייה, הגאון רבי יהודה צדקא, והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ולכן אין לבטל את מנהגנו. [ועיקר הטעם, שהרי מנהג העולם שחופת נדה מהני, ודלא כהרמב"ם ומרן, ועיקר היחוד על פי המנהג הוא פריסת הטלית מעל החתן והכלה, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל]. ואותם מבני התורה הספרדים המשנים את מנהגם על פי הרבנים האשכנזים, עושים שלא כהוגן, ויש להם לחוש לזלזול בכבוד רבותינו הספרדים בדורות האחרונים, שהיו גדולי תורה וענקי הרוח. ועל כל בן תורה לקיים בעצמו 'ויגבה לבו בדרכי ה'', ולא לשנות ממנהג רבותינו הספרדים מדורי דורות. ואין לרבנים האשכנזים לכפות על תלמידיהם הספרדים לשנות ממנהג הספרדים, מנהג שמיוסד על פי דעת גדולי תורה [ואינו מנהג של המון העם].
יא. וזכורני שמרן אאמו"ר זיע"א סידר קידושין לבת-תורה אחד, ורבו [ספרדי] דרש ממנו שיעשה יחוד מיד לאחר החופה. פנה מרן אאמו"ר זיע"א לאותו רב ואמר לו, הלא אביך שהיה מגדולי התורה הספרדים לא עשה חדר יחוד בחופתו לפני עשרות שנים, ואם כן לשיטתך הוא נהג שלא כהוגן, ונמצאת מוציא לעז על הקדמונים!
ובאחת החופות שמרן אאמו"ר זיע"א השתתף, בקשנו ממנו להזמין כעדים שני ראשי ישיבות, בתחלה רצה מרן זיע"א להביא עדים אחרים. אך כאשר אמרנו לו שיש חשיבות שדוקא הם יהיו העדים, מאחר שהחתן אינו עושה יחוד אחר החופה, וגם עושה שבועה חמורה, ומקיים ויגבה לבו בדרכי ה'. מיד הסכים לזה מרן אאמו"ר שליט"א, וכן היה שאותם שני ראשי ישיבות [חברון] גדולים בתורה שמשו כעדים בחופת חתן שלא עשה יחוד אחר החופה כלל, ונשבע שבועה חמורה, כדי להודיע ולפרסם שכל יסוד מנהגנו מבוסס על פי גדולי תורה.
יב. אם החתן ספרדי, יש להקפיד לכתוב כתובה ספרדית. ולכן מה שיש נוהגים לכתוב גם בכתובה של הספרדים 'כסף זוזי דחזי ליכי "מדאורייתא"', הוא מנהג בטעות, וראוי ונכון לבטלו, וצריך לכתוב דחזו ליכי בלבד. ואם אין כתובה אחרת, יש למחוק תיבת "מדאורייתא".
יג. המנהג אצל הספרדים, שבעת קריאת הכתובה, הרב מסדר הקידושין משביע את החתן בשבועה חמורה ובתקיעת כף, כפי הנאמר בכתובות שלנו, ומנהגנו מיוסד על פי דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ויש אומרים שכך המנהג מזמן הרמב"ם, וכן העידו על המנהג: הרדב"ז, מהרי"ט, המבי"ט, מהר"י בן לב, מהרשד"ם, מהר"ם אלשיך, מהר"ם חאגיז, המחנה אפרים, מרן החיד"א ועוד. ולכן מה שיש כמה מראשי הישיבות האשכנזים הקוראים תגר על מנהג הספרדים בזה, ומונעים מהחתן להשבע מחמת חומר השבועה, אינם צודקים בזה כלל, אחר שמנהגנו מיוסד על אדני פז, וכל המשנה ממנהג רבותנו ידו על התחתונה.
וזכורני שבשנת תשל"ג מרן אאמו"ר זיע"א סידר קדושין לאחד מתלמידיו, שלמד בישיבת 'בית התלמוד' בירושלים, ובעת שמרן אאמו"ר ערך את השבועה חמורה כפי מנהגנו, ראש הישיבה הגאון הרב שוורצמן שליט"א נזדעק והעיר בכעס למה עושים זאת ומכשילים את החתן לעבור על שבועה חמורה? ובאותה עת עמד לצדו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ואמר לו, האם כבודו יודע מה המקור לשבועה זו? והשיב שאינו יודע שום מקור לזה ואינו מבין זאת. ואז אמר לו הגרב"צ חלק מהמקורות הנ"ל, והסביר לו שמנהגנו מיוסד על פי דעת גדולי הדורות, שהוא בא במקום חרם דרבינו גרשום, ויש לו יסודות איתנים בהלכה, ואין לזלזל במנהג ישראל מדורי דורות, וקיבל הדברים.
יד. מה שנהגו בכמה מקומות לרקוד עם הכלה בהפסק מטפחת, אין להנהיג כן אצלינו.
טו. אף על פי שהכלה מותרת לחתן לאחר החופה, יש להזהירם לשמור על צניעות וקדושה ברבים, וכל שכן להשמר מכל מיני קירוב, וכן כשהם מצטלמים יזהרו בדבר, שאין לאדם להראות חבה לאשתו ברבים. ומי שלא ידע דבר זה ולא נשמר בזה בעת חופתו, ישמיד התמונות שאינן צנועות, שלא יבואו אחרים להסתכל בהן.
טז. כבר נהגו לברך את הכלה בשעת נשואיה במזל-טוב, ואין בזה משום שאלת שלום לאשה. וכן מותר לברך ולהתפלל בעדה ואפילו לפניה, שאין זו אלא תפילה בעלמא, ולא שאלת שלום.
יז. יש לדאוג קודם החופה מבעוד מועד להכין יין בהכשר המפורסם שהוא יין הכשר לברכת הגפן, דהיינו שרובו יין ואין מערבין בו רוב מים. ואם לא היה שם יין אלא יין שהוא בהכשר הבד"ץ [הנעשה על פי דעת הרמ"א שרובו מים, ואנו הספרדים מברכים עליו ברכת שהכל], אף על פי שאין מברכין ברכות האירוסין והנשואין אלא על יין, מכל מקום יוכל לברך ברכת האירוסין והנשואין על יין זה, ויברך "שהכל נהיה בדברו". וכן אם אין שם יין כלל, יברכו על שכר, כמו בירה לבנה, ערק, ויסקי, ובכל אלה יברך בתחלה שהכל ואחר כך יברך ברכות האירוסין. ואם אין לא יין ולא שכר, יברך את ברכת האירוסין לבד בלי כוס, אך שבע ברכות לא יברכו אם אין שם יין או שכר.
יח. על החתן להזהר ולשמור על כל לילותיו, שלא יאבד אפילו לילה אחת בלא לימוד תורה, אם מעט ואם הרבה, ויקבע זמן ללימוד בביתו בכל לילה, והדבר יסייע בידו להקים בית נאמן בישראל מתוך שלום בית, אהבה ואחוה שלום וריעות. ומי שלא זכה להיות בן ישיבה, ילך בכל ערב לשיעורי תורה, ויקבע עתים לתורה בלימוד ההלכה, או לימוד גמרא אליבא דהלכתא, ועל האשה לסייע בידו לקבוע עתים לתורה, שיש לה חלק וזכות בלימוד התורה של בעלה ובניה.
יט. ראוי ונכון להמנע בזמן הזה לערוך חופות בבית הכנסת, לאחר שהמציאות הוכיחה שנכנסות לשם נשים בבגדים לא צנועים, ואשר בודאי אינם הולמים מקום קדוש כזה, ואין קדושת המקום נשמרת. אולם אם הנשים מקפידות לבוא בלבוש צנוע, וגם מקפידים על ההפרדה בין הנשים לאנשים, ש'עדר עדר לבדו ישכון', וגם האנשים שומרים על קדושת המקום, מצד הדין אין כל מניעה לערוך חופה בבית הכנסת.
כ. כשעורכים חופה בבית הכנסת, יש להזהיר שלא להתנשק עם החתן וקרוביו לאחר החופה, שאין לנשק בבית הכנסת, להודיע שאין אהבה כאהבת המקום. וכמו כן ראוי לערוך את השלחנות עם הכיבוד מחוץ לבית הכנסת. ואין לערוך את סעודת נישואין או שבע ברכות בבית הכנסת, במשתה שיש בו יין. ומה שכתבנו להתיר לערוך חופה בבית הכנסת, היינו רק לענין החופה.