אושרי רביב
Well-known member
בס”ד, כ”ז אדר תשפ”א, 911-2/פ”א
לכבוד
היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש”ת הרב מאור אלפסי נר”ו
שלום רב,
מה ששאל אודות בקבוק מים שהיה בפריזר וכולו נקפא ויש בו קרח, האם מותר לשפוך על גביו מים ע”מ להמיס את הקרח, שבספר ילקוט יוסף שבת כרך ג’ (סי’ ש”כ סעיף ל’) בהערה נתבאר, שדוקא אם אינו מתכוון להשתמש במים אלו והם הולכים לאיבוד, אבל אם מתכוון להשתמש אסור וכאן מתכוון להשתמש.
בספר ילקוט יוסף שבת כרך ג’ (סי’ ש”כ), נתבאר, דלהלכה יש להורות שלא לרסק או לבחוש שלג או ברד בכף וכיו”ב, ובסעיף כ”ט מובא, שדין הקרח כדין השלג והברד, שאסור לרסקו, כתבנו זה מפני שמדברי הטור והמרדכי והראבי”ה משמע דפליגי על השבולי הלקט, ודין הקרח כדין השלג והברד שאסור לרסקן כדי שיזובו מימיהם, ולאפוקי ממ”ש בשבולי הלקט סי’ פה בשם אחיו ר’ בנימין, דדוקא שלג או ברד אסור לרסק מפני שהוא מוליד משקה שלא היה בעולם, ודומה לסחיטת פירות, אבל מים שנקפאו מותר לרסקן, ואין בו משום תולדת משקה. ע”ש. וכ”כ לצדד מדנפשיה הערוך השלחן סכ”ה. ע”ש. אבל הטור סי’ שכ, והמרדכי ס”פ במה טומנין, הביאו להלכה דברי ראבי”ה, שהתיר לשבר הקרח ליטול המים שתחתיו, ומשום דדמי למ”ש בשבת קמה. שובר אדם חבית כדי ליטול ממנה גרוגרות. ובב”י הסביר עוד, שאע”פ שכאשר משברו ניתזים חתיכות דקות, אפ”ה מותר, שלא אסרו אלא כשמרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא אין מימיו זבים ע”י כך, ואפי’ יזובו מועטים הם ולא השיבי. ועוד שאינו מתכוין לכך וכו’. ע”כ. ותיפו”ל דבקרח אין לחוש לכך, א”ו דפליגי על השה”ל. ומ”ש המרדכי בד”ז ברד לאו דוקא הוא, והכוונה לקרח כמ”ש הטור. וכ”ז כתב מרן אאמו”ר לפני כחמשים שנה בירחון קול סיני, ובילקוט יוסף נמשכנו אחר דבריו.
אלא שכפי הנראה לאחר שנים רבות, מרן היקל בקרח, בספרו חזון עובדיה שבת ד’ (עמ’ קנ”ח) שהביא דברי השבולי הלקט הנ”ל, ושכ”כ האורחות חיים (אות ע”ז), וגם הערוך לשלחן כתב לצדד שמלשון רבותינו משמע שלא הקפידו אלא על ריסוק שלג וברד, ולא על ריסוק קרח, כי הקרח היה מים מקודם, מש”ה אין בו לא משום מוליד ולא משום סחיטת פירות. ע”כ. ומרן זיע”א מביא אותם בסתם. והנראה מדבריו שהראה פנים לסברא זו, ודלא כמו שהחמיר בזה בקול סיני לפני כ-50 שנה. לכן יש להורות להלכה שמותר לבחוש בכף קרח בכוס. וה”ה שמותר לשפוך מים על ראש הבקבוק שיש בו מים קפואים, אע”פ שרוצה להשתמש בהם.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
לכבוד
היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש”ת הרב מאור אלפסי נר”ו
שלום רב,
מה ששאל אודות בקבוק מים שהיה בפריזר וכולו נקפא ויש בו קרח, האם מותר לשפוך על גביו מים ע”מ להמיס את הקרח, שבספר ילקוט יוסף שבת כרך ג’ (סי’ ש”כ סעיף ל’) בהערה נתבאר, שדוקא אם אינו מתכוון להשתמש במים אלו והם הולכים לאיבוד, אבל אם מתכוון להשתמש אסור וכאן מתכוון להשתמש.
בספר ילקוט יוסף שבת כרך ג’ (סי’ ש”כ), נתבאר, דלהלכה יש להורות שלא לרסק או לבחוש שלג או ברד בכף וכיו”ב, ובסעיף כ”ט מובא, שדין הקרח כדין השלג והברד, שאסור לרסקו, כתבנו זה מפני שמדברי הטור והמרדכי והראבי”ה משמע דפליגי על השבולי הלקט, ודין הקרח כדין השלג והברד שאסור לרסקן כדי שיזובו מימיהם, ולאפוקי ממ”ש בשבולי הלקט סי’ פה בשם אחיו ר’ בנימין, דדוקא שלג או ברד אסור לרסק מפני שהוא מוליד משקה שלא היה בעולם, ודומה לסחיטת פירות, אבל מים שנקפאו מותר לרסקן, ואין בו משום תולדת משקה. ע”ש. וכ”כ לצדד מדנפשיה הערוך השלחן סכ”ה. ע”ש. אבל הטור סי’ שכ, והמרדכי ס”פ במה טומנין, הביאו להלכה דברי ראבי”ה, שהתיר לשבר הקרח ליטול המים שתחתיו, ומשום דדמי למ”ש בשבת קמה. שובר אדם חבית כדי ליטול ממנה גרוגרות. ובב”י הסביר עוד, שאע”פ שכאשר משברו ניתזים חתיכות דקות, אפ”ה מותר, שלא אסרו אלא כשמרסקו כדי שיזובו מימיו, אבל הכא אין מימיו זבים ע”י כך, ואפי’ יזובו מועטים הם ולא השיבי. ועוד שאינו מתכוין לכך וכו’. ע”כ. ותיפו”ל דבקרח אין לחוש לכך, א”ו דפליגי על השה”ל. ומ”ש המרדכי בד”ז ברד לאו דוקא הוא, והכוונה לקרח כמ”ש הטור. וכ”ז כתב מרן אאמו”ר לפני כחמשים שנה בירחון קול סיני, ובילקוט יוסף נמשכנו אחר דבריו.
אלא שכפי הנראה לאחר שנים רבות, מרן היקל בקרח, בספרו חזון עובדיה שבת ד’ (עמ’ קנ”ח) שהביא דברי השבולי הלקט הנ”ל, ושכ”כ האורחות חיים (אות ע”ז), וגם הערוך לשלחן כתב לצדד שמלשון רבותינו משמע שלא הקפידו אלא על ריסוק שלג וברד, ולא על ריסוק קרח, כי הקרח היה מים מקודם, מש”ה אין בו לא משום מוליד ולא משום סחיטת פירות. ע”כ. ומרן זיע”א מביא אותם בסתם. והנראה מדבריו שהראה פנים לסברא זו, ודלא כמו שהחמיר בזה בקול סיני לפני כ-50 שנה. לכן יש להורות להלכה שמותר לבחוש בכף קרח בכוס. וה”ה שמותר לשפוך מים על ראש הבקבוק שיש בו מים קפואים, אע”פ שרוצה להשתמש בהם.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
