מאמר על רש"י

החיד"א בשם הגדולים ד"ה רש"י, כתב דרש"י דנדרים אינו רש"י, ויש להעיר דרבינו ישעיה בספר המכריע סי' צ, הביא דברים מרש"י בריש נדרים, ואינם לפנינו בפירוש המפרש שם, ומזה נראה לכאורה דרש"י פירש את נדרים אלא שאבד פירושו.

החיד"א הביא ראיות שרש"י דאבות הוא מרש"י ודלא כהיעב"ץ, ע"כ, ויש להעיר דלגירסת כתב יד של פירוש רבינו יונה לאבות שהובא בספר פירושי הראשונים על אבות, מייחס רבינו יונה את הפירוש לרש"י באבות א,ה, וכן שבולי הלקט בשבולת רכ, ייחס את הפירוש לרש"י, ועל כן אין לערער בזה כלל.

הפירוש הנדפס בגמרא במו"ק על מקום רש"י אינו מרש"י אלא הוא הפירוש המיוחס לרבינו גרשום, והפירוש למו"ק הנדפס מחדש מכת"י ומיוחס לרש"י הוא פירוש רש"י האמיתי, וכן מבואר להדיא בשבולי הלקט בהל' שמחות סי' כג, שמביא מדברי רש"י ומרבינו גרשום כמה זימני, והב"י בהל' חול המועד מביא מדברי רבינו גרשום וקורא להם רש"י בטעות, והב"י באו"ח סי' תקלז,ו, מביא את דברי רבינו גרשום וקורא להם רש"י, ולאחר מכן מביא את דברי רש"י האמיתי מהמגיד משנה בשם רש"י.

הרמב"ן בדרשתו לראש השנה ד"ה כתב רש"י, כתב דרש"י אינו מדקדק כל כך בפירושי החומש וכותב האסמכתאות כמו שמוצא אותם בספרא ובספרי ובמכילתא, ע"כ, דהיינו שרש"י לפעמים מפרש את פסוקי התורה על פי אסמכתא שנדרש ממנה דין דרבנן, ואין מזה ראיה דס"ל לרש"י דזה דאורייתא שהרי לפעמים הביא דרשות שמבואר להדיא בגמרא שהם דרבנן, כמבואר ברמב"ן שם.

הרשב"א במשמרת הבית ד,א, טו:-טז., קרא לרש"י רבן של גדולי ישראל, וכן קרא לו אביהן של ישראל.

החיד"א כתב מצאתי בספר כת"י ישן נושן וז"ל ראש לכל החיבורים וכו' אלא שלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, ואלו דברי המאירי בסוף הקדמתו למסכת אבות.

החיד"א כתב דהפוסקים פחות מחשיבים את דברי רש"י כיון דאינו פוסק, ע"כ, וכ"כ הב"י באו"ח סי' י בסוף סעיף ו, והחיד"א כתב דלפי אותו כתב ישן אתי שפיר דקבלה בידם דלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, אמנם המעיין בדברי המאירי שם יכיר דלכאורה אין הכונה כדברי החיד"א, דהמאירי לא התכוון שיש קבלה בידינו אלא שהוא מונה שם את כל הספרים והגדולים שהיו בדורות הראשונים וכמה הועילו לעוסקי התורה, וכתב דלא כוון רש"י לענין פסק, דהיינו שאע"פ שפירוש רש"י חשוב כל כך מ"מ אינו מועיל לנו לענין פסק כי אינו מכריע ההלכה במחלוקות הנמצאים בגמרא, ולכאורה אין ראיה לדברי החיד"א,

ובאמת נראה דבעל סברא זו שייסד דרש"י מפרש ולא פסקן, לא הגיעו לידו דברי הלכה מרש"י, אבל בזמנינו בהגלות ספרי ההלכה דבי רש"י ותשובותיו ידוע ללא ספק שרש"י היה פוסק הדור בזמן ההוא, וממילא למד את הסוגיא לענין הלכה וממילא הוי כפוסק, ועוד יש להשיב דהא ודאי כשרש"י פירש הגמרא רצה לכוין לאמת בכל מאודו כמו שרוצה לכוין לאמת אדם הלומד לענין הלכה, ועל כן דבר תימה הוא לומר דכיון דהוא פרשן כוחו חשוב פחות, ובפרט קשה על הב"י הנ"ל שכתב דאע"פ שהסכים הרא"ש עם רש"י, מ"מ כיון שהרמב"ם פליג עלייהו ורש"י הוא רק מפרש הוי להו חדא כנגד חדא והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה, ע"כ, הרי מחמת טעם זה שרש"י מפרש הסירו הב"י מהמנין כמאן דליתיה והחשיב הב"י את דעת עצמו שמסייעת לרמב"ם יותר מדעת רש"י שמסייעת לרא"ש מחמת דרש"י מפרש ולא פוסק, וזה תמוה.

רש"י בעירובין מב: ד"ה נוטלתו, הזכיר את דודו ר' שמעון, וכן בשבת פה: ד"ה בנוטה, כתב ומצאתי לי סמך ביסודו של רבי שמעון הזקן אחי אמי מפי רבינו גרשום אבי הגולה, ע"כ, ומבואר דהוא היה דודו מצד אמו והוא חיבר ספר והוא למד אצל רבינו גרשום.

רש"י בשבועות לח: פירש רק חצי מהמשנה, ובדף מב. ד"ה כיון, כתב שכחתי מלפרש המשנה והנני מפרשה כאן.

רעק"א בגיליון הש"ס בברכות כה: אסף את רוב המקומות שרש"י כתב בהם שאינו יודע לפרש דבר מסוים, ונראה שכוונת רעק"א בזה היא ללמד שאדם שיש לו קושיה אין לו להחליש דעתו מזה ולהצטער הרבה וכן אין לו לאדם לומר על הקושיה דברים דחוקים ועקומים כדי לא להישאר בקושיה, ועוד אפשר דרצה ללמד שאדם לא יהיה בוש לומר שאינו יודע ואפי' אם יוכל להישמט, דהא רש"י יכל לא לפרש דבר זה כלל ואע"פ כן כתב להדיא שאינו יודע.​
 
נערך לאחרונה:
החיד"א בשם הגדולים ד"ה רש"י, כתב דרש"י דנדרים אינו רש"י, ויש להעיר דרבינו ישעיה בספר המכריע סי' צ, הביא דברים מרש"י בריש נדרים, ואינם לפנינו בפירוש המפרש שם, ומזה נראה לכאורה דרש"י פירש את נדרים אלא שאבד פירושו.
לא הבנתי מה ההערה. זה לכו' סיוע לדברי החיד"א שהרש"י שלפנינו על נדרים אינו מרש"י.
ואוסיף מהמצויין אצלי:
על איזה מסכתות מיוחס לו הפירוש בטעות – עי' לרב אהרן גבאי בקובץ בית אהרן וישראל גליון ריד (עמ' קכד הע' 3) שכתב שהם: פרק תשיעי של פסחים, תענית, מועד קטן, נדרים, נזיר, פרק חלק סנהדרין, מכות מדף יט:, הוריות, זבחים סח.-עח., מנחות פרקים ז-י, בכורות מדף נז:, מעילה ותמיד. ושבספרו מבוא לספרי הראשונים נדרים – ג' מאמרים, ב"ב תשע"ו, עמ' לז האריך במקורות וההוכחות לכל זה).

החיד"א הביא ראיות שרש"י דאבות הוא מרש"י ודלא כהיעב"ץ, ע"כ, ויש להעיר דלגירסת כתב יד של פירוש רבינו יונה לאבות שהובא בספר פירושי הראשונים על אבות, מייחס רבינו יונה את הפירוש לרש"י באבות א,ה, וכן שבולי הלקט בשבולת רכ, ייחס את הפירוש לרש"י, ועל כן אין לערער בזה כלל.
נראה מדבריך שהינך בא להעיר ע"ד החיד"א, אולם באמת כך היא מסקנת החיד"א שהוא מרש"י כיון שרבים מרבותינו הראשונים יחסוהו לרש"י. והנוסח צריך להיות שהחיד"א הביא מהיעב"ץ שכתב שאינו מרש"י, והחיד"א כתב שכיון שהתוס' והטור והרשב"ץ ומהר"ש וזידא תלמיד האר"י יחסוהו לרש"י, כן הוא האמת הברור. וע"ז לכתוב: ויש להוסיף שרבינו יונה והשבלי הלקט גם ייחסוהו לרש"י.

החיד"א כתב מצאתי בספר כת"י ישן נושן וז"ל ראש לכל החיבורים וכו' אלא שלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, ואלו דברי המאירי בסוף הקדמתו למסכת אבות.

החיד"א כתב דהפוסקים פחות מחשיבים את דברי רש"י כיון דאינו פוסק, ע"כ, וכ"כ הב"י באו"ח סי' י בסוף סעיף ו, והחיד"א כתב דלפי אותו כתב ישן אתי שפיר דקבלה בידם דלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, אמנם המעיין בדברי המאירי שם יכיר דלכאורה אין הכונה כדברי החיד"א, דהמאירי לא התכוון שיש קבלה בידינו אלא שהוא מונה שם את כל הספרים והגדולים שהיו בדורות הראשונים וכמה הועילו לעוסקי התורה, וכתב דלא כוון רש"י לענין פסק, דהיינו שאע"פ שפירוש רש"י חשוב כל כך מ"מ אינו מועיל לנו לענין פסק כי אינו מכריע ההלכה במחלוקות הנמצאים בגמרא, ולכאורה אין ראיה לדברי החיד"א,

ובאמת נראה דבעל סברא זו שייסד דרש"י מפרש ולא פסקן, לא הגיעו לידו דברי הלכה מרש"י, אבל בזמנינו בהגלות ספרי ההלכה דבי רש"י ותשובותיו ידוע ללא ספק שרש"י היה פוסק הדור בזמן ההוא, וממילא למד את הסוגיא לענין הלכה וממילא הוי כפוסק, ועוד יש להשיב דהא ודאי כשרש"י פירש הגמרא רצה לכוין לאמת בכל מאודו כמו שרוצה לכוין לאמת אדם הלומד לענין הלכה, ועל כן דבר תימה הוא לומר דכיון דהוא פרשן כוחו חשוב פחות, ועל כן נראה דיסוד זה הוא טעות, ובפרט קשה על הב"י הנ"ל שכתב דאע"פ שהסכים הרא"ש עם רש"י, מ"מ כיון שהרמב"ם פליג עלייהו ורש"י הוא רק מפרש הוי להו חדא כנגד חדא והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה, ע"כ, הרי מחמת טעם זה שרש"י מפרש הסירו הב"י מהמנין כמאן דליתיה והחשיב הב"י את דעת עצמו שמסייעת לרמב"ם יותר מדעת רש"י שמסייעת לרא"ש מחמת דרש"י מפרש ולא פוסק, וזה תמוה.
דברי המאירי הב"י והחיד"א ברורים. דבפירושו על הש"ס לא נחית לפסוק כמו הפוסקים, ואינו אומר כלל שלא מתחשבים בפירושו, אלא שאינו מוכרח שבכל מקום כיון לפסק. ובתשובותיו שודאי כיון לפסק ואף בפירושו במקום שכתב שכן נראה להלכה, ודאי שדעתו נחשבת כאחד מגדולי הראשנים.
ויסוד זה מבואר כבר בדברי הרשב"א, וכמש"כ המו"ל לתשו' הרשב"א (מכון י-ם מכת"י סי' רי הע' 4) להעיר ע"ד הגט פשוט (סי' קכז סס"ק יג, הו"ד בפת"ש שם ס"ק ז) שכ' בד' הרשב"א שהעיקר כחידושים ולא כתשובה, וכמש"כ גבי תשובות ופסקים. [א"ה. אף לגבי תשובות ופסקים אינו מוסכם, וכמש"כ במק"א]. דהרשב"א גופיה בחידושיו לא כ' כן בהחלט, אלא דכך הוא לפי' זה. ושכבר כ' הרשב"א בכמה מקומות דמש"כ בחידושיו להלכה אמרם "ולא למעשה". וכמשנ"ת בהקדמה לשו"ת הרשב"א מכון י-ם ח"א (עמ' 13). ע"ש. [ועי' בבית מאיר (שם ס"ד, הו"ד בקיצור בפת"ש) דפליג, דבתשו' חזר בו, וכדאמרי' מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. וע"ע יבי"א ח"א (יו"ד סי' א אות ג' במוסגר)].
באופן כללי כדאי לכתוב את ההשגות ביותרת כבוד כלפי רבותינו, ובלשון מכובדת ונקיה יותר.

רעק"א בגיליון הש"ס בברכות כה: אסף את רוב המקומות שרש"י כתב בהם שאינו יודע לפרש דבר מסוים, ונראה שכוונת רעק"א בזה היא ללמד שאדם שיש לו קושיה אין לו להחליש דעתו מזה ולהצטער הרבה וכן אין לו לאדם לומר על הקושיה דברים דחוקים ועקומים כדי לא להישאר בקושיה, ועוד אפשר דרצה ללמד שאדם לא יהיה בוש לומר שאינו יודע ואפי' אם יוכל להישמט, דהא רש"י יכל לא לפרש דבר זה כלל ואע"פ כן כתב להדיא שאינו יודע.
אעתיק מהמצויין אצלי:
מידת האמת והענוה של רש"י - "אם יעקב ועשו - איני יודע מה מלמדנו" (בראשית פרק כח, ה). "במקום אשר דבר אתו - איני יודע מה מלמדנו" (בראשית פרק לה, יג). "ועמק אין מראה - לא ידעתי פירושו" (ויקרא יג, ד). [ועי' בכל הנ"ל בשפתי חכמים מה שביאר בכוונת רש"י].
ע"ד הגמ' (ברכות כה:) "מאן שמעת ליה דאמר: כוליה בית כארבע אמות דמי - רבי שמעון בן אלעזר היא" כ' (ד"ה מאן שמעת ליה וכו') "לא ידעתי היכן היא". והגאון רעק"א בגליון שם ציין כ44 מקומות שכ' רש"י ורשב"ם כך. ע"ש.
"אני כבר נשאלתי על זה כמה שנים והשיבותי כדברי האו' יש היקף. ושגיתי בה" (שו"ת רש"י סימן קכא).
"ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך שהייתי סבור ..." (חולין קטז: ד"ה הרי זו אסורה. וסיים שם "כן מצאתי בנימוקי רבינו שלמה ברבי מאיר". ועי' במתיבתא בביאורי רש"י אות תח שכ' ג' ביאורים מתח"י מי יצאו דברים אלו).
כ' רש"י "עד מקום חבק: ספק, וכמדומה לי שהוא וכו'" (נדה נח.).
 
ועל כן דבר תימה הוא לומר דכיון דהוא פרשן כוחו חשוב פחות, ועל כן נראה דיסוד זה הוא טעות, ובפרט קשה על הב"י הנ"ל שכתב דאע"פ שהסכים הרא"ש עם רש"י, מ"מ כיון שהרמב"ם פליג עלייהו ורש"י הוא רק מפרש הוי להו חדא כנגד חדא והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה, ע"כ, הרי מחמת טעם זה שרש"י מפרש הסירו הב"י מהמנין כמאן דליתיה והחשיב הב"י את דעת עצמו שמסייעת לרמב"ם יותר מדעת רש"י שמסייעת לרא"ש מחמת דרש"י מפרש ולא פוסק, וזה תמוה.
כתב המהרלב''ח [סי' מה, והביאו השדי חמד בכללי הפוסקים כללי רש''י] וז''ל: ועתה אבאר ע''פ הקדמה אחת ואומר שרש''י ז''ל הוא מפרש וא''כ הוא משתדל לפרש ולבאר הסוגיא שלפניו כפי הפשט ואע''פ שמצד הכרח הדין או סוגיא אחרת בתלמוד הפי' שהוא מפרש אינו כן, עם כל זה אם הפי' שהוא מפרש הוא הנראה כפי הפשט באותה הברייתא אינו חושש לפרש כי אם כפי הפי' הנראה מוכרח מלשון הברייתא עצמה, ובתנאי שלא נצטרך לאותו הענין בנדון שלפנינו ואינו מעלה ולא מוריד בסוגיא שלפנינו בין יהיה האמת כדבריו או לא, וככה עשה רש''י בכאן וכו'. עכ''ל.
 
ראיתי שכבר העירו לנכון על העניין, אך אוסיף מה שעלה בחכתי
החיד"א כתב דהפוסקים פחות מחשיבים את דברי רש"י כיון דאינו פוסק, ע"כ, וכ"כ הב"י באו"ח סי' י בסוף סעיף ו, והחיד"א כתב דלפי אותו כתב ישן אתי שפיר דקבלה בידם דלא כוון בהם לענין פסק, ע"כ, אמנם המעיין בדברי המאירי שם יכיר דלכאורה אין הכונה כדברי החיד"א, דהמאירי לא התכוון שיש קבלה בידינו אלא שהוא מונה שם את כל הספרים והגדולים שהיו בדורות הראשונים וכמה הועילו לעוסקי התורה, וכתב דלא כוון רש"י לענין פסק, דהיינו שאע"פ שפירוש רש"י חשוב כל כך מ"מ אינו מועיל לנו לענין פסק כי אינו מכריע ההלכה במחלוקות הנמצאים בגמרא, ולכאורה אין ראיה לדברי החיד"א,

ובאמת נראה דבעל סברא זו שייסד דרש"י מפרש ולא פסקן, לא הגיעו לידו דברי הלכה מרש"י, אבל בזמנינו בהגלות ספרי ההלכה דבי רש"י ותשובותיו ידוע ללא ספק שרש"י היה פוסק הדור בזמן ההוא, וממילא למד את הסוגיא לענין הלכה וממילא הוי כפוסק, ועוד יש להשיב דהא ודאי כשרש"י פירש הגמרא רצה לכוין לאמת בכל מאודו כמו שרוצה לכוין לאמת אדם הלומד לענין הלכה, ועל כן דבר תימה הוא לומר דכיון דהוא פרשן כוחו חשוב פחות, ועל כן נראה דיסוד זה הוא טעות, ובפרט קשה על הב"י הנ"ל שכתב דאע"פ שהסכים הרא"ש עם רש"י, מ"מ כיון שהרמב"ם פליג עלייהו ורש"י הוא רק מפרש הוי להו חדא כנגד חדא והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה, ע"כ, הרי מחמת טעם זה שרש"י מפרש הסירו הב"י מהמנין כמאן דליתיה והחשיב הב"י את דעת עצמו שמסייעת לרמב"ם יותר מדעת רש"י שמסייעת לרא"ש מחמת דרש"י מפרש ולא פוסק, וזה תמוה.
באמת שלא מובן לי התימה מכמה סיבות.
וז״ל המאירי שם: ״וראש לכל החיבורים שנתחברו דרך פירוש הם פי׳ רש״י ז״ל, ואם רבו הלוחמים עליו, כלי זיינו עליו ותשובתו מתוך דבריו כולם נכונים למבין, אין מעלתו נכרת רק ליחדיים, כי במלה אחת יכלול לפעמיםמ תירוצים של חבילי קושיות, אלא שלא כיוון בהם לענין פסק הלכה כלל״. ומתוך דבריו מבואר למעיין כי כוונתו ב״אלא״ לא לשלול שאינו נמנה בין חיבורי ההלכות, אלא קאי ארישא שבו אמר ״ותשובתו מתוך דבריו כולם נכונים למבין״ ולזה אמר שלא כיוון בהם לפסק הלכה. וכך מסייע שפיר דברי המאירי לדברי החיד״א כמבואר.
ועוד שכוונת הב״י הוא שלא לצרף פרוש רש״י כשיטה בפ״ע כיוון שלמפרש אתאי ולא לפסק, אך ברור שלפי פרוש רש״י אם יוצא שיטה אחרת מהראשונים בגמרא, מונין אותו בכלל השיטות, ולא אמרינן ״רש״י מפרש ולא פוסק״ כיוון שמתוך פרושו יוצא פסק בגמרא. כן מבואר כיו״ב ביו״ד קצח ס״לג-לד בו אוחז השו״ע ברש״י כפסק הלכה. ואי נימא שאחז הב״י בכל מקום שרש״י לא פוסק למה הביאו להלכה, ויעוין שם בב״י.
וככלות הכל אביא דברי מרן זצ״ל בכללי השו״ע שלו המובאים ביחו״ד ח״ז אחרי שהביא דברי הב״י הנ״ל ז״ל: והגאון רבי יעקב חאגיז בשו״ת הלכות קטנות ח״ב העיר על כך אם רש״י סביר וקביל שפשט ההלכה כך, למה יגרע כוחו משאר פוסקים ע״ש אולם נראה ברור שלא בא מרן למעט ח״ו בערכו של רש״י שהוא רבן של ישראל אלא סמך על מה ששנינו (ב״ב קל: ) אין למדין הלכה מתוך תלמוד עד שיאמרו לו הלכה למעשה. וכו. [...] ולכן רש״י עיקר מטרתו לפרש את הסוגיא כפשטה, שכל מבין עם תלמיד יוכלו להבין פשט התלמוד אמרינן דלא נחית לפסוק למעשה, ואילו היה מתכון לפסק הלכה למעשה היה מדקדק יותר בפרושו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. והמאירי [כאן מביא דברי המאירי הנ״ל] [...]. וכו׳. [ומדגיש:] אלא שלא נתכוון בהם לעניין פסק הלכה כלל [עכ״ל המאירי]. הרי לנו תנא דמסיע למרן הב״י הנ״ל. עכ״ל מרן. והוא ממש כפי שביארתי דברי המאירי הנ״ל ותנא רבה הוא דמסייעא לי. יעוין שם מ״ש עוד בעניין רש״י.
 
לא הבנתי מה ההערה. זה לכו' סיוע לדברי החיד"א שהרש"י שלפנינו על נדרים אינו מרש"י.
(בריש ספרי כתבתי דכשאני כותב יש להעיר אין הכוונה בהכרח לסתור הדברים שלפני כן דלפעמים הכוונה תוספת מקור).
 
ראיתי שכבר העירו לנכון על העניין, אך אוסיף מה שעלה בחכתי

באמת שלא מובן לי התימה מכמה סיבות.
וז״ל המאירי שם: ״וראש לכל החיבורים שנתחברו דרך פירוש הם פי׳ רש״י ז״ל, ואם רבו הלוחמים עליו, כלי זיינו עליו ותשובתו מתוך דבריו כולם נכונים למבין, אין מעלתו נכרת רק ל
לשון המאירי אינו לפני כרגע, אבל מכלל דבריו שם (לא מהקטע שציטטת) נראה כמו שכתבתי, כי הוא מונה את גדולי ישראל ומי הושיע את ישראל בתורתו ועל מי יש לסמוך ועל מי פחות, ומי פירושו מובנה מהרכבת פירוש עם הלכה ומי לא כיון לענין הלכה ואין דבריו מועילים לנו לגבי הלכה כל כך, ועל פי זה דברי המאירי מתפרשים באופן אחר, ועל כל פנים אין ראיה מדבריו לחדש חידוש כזה.
 
אבל מכלל דבריו שם (לא מהקטע שציטטת) נראה כמו שכתבתי,
עברתי על דברי המאירי שם, ואף שתחילה היה באמת נראה לי כפי שכתבת, בעיון חוזר הדברים ברורים כי לא לשם כך כתב זאת המאירי.
ודברי מרן זצוק״ל בכללים שלו מסייעים לזה. (עיין בדבריו היטב בפנים שלא מביא את החיד״א אלא כותב זאת מדנפשיה)

ועוד, על הראיה שהבאת
אבל בזמנינו בהגלות ספרי ההלכה דבי רש"י ותשובותיו ידוע ללא ספק שרש"י היה פוסק הדור בזמן ההוא, וממילא למד את הסוגיא לענין הלכה וממילא הוי כפוסק,
אינה ראיה, שכידוע יש חילוק בין חדושי הרשב״א לתשובותיו, כך גם חיבור רש״י על הגמרא חד הוא ותשובותיו לחוד הוא.
 
(בריש ספרי כתבתי דכשאני כותב יש להעיר אין הכוונה בהכרח לסתור הדברים שלפני כן דלפעמים הכוונה תוספת מקור).
כידוע שלא כל מי שפותח ספר עובר על ההקדמה שלו.
אבל מ"מ זה נוסח לא מתוקן, וצריך לכתוב בנוסח מתוקן, ולא לכתוב נוסח לא מתוקן ולהבהיר בהקדמה שהנוסח לא מתוקן.
 
כידוע שלא כל מי שפותח ספר עובר על ההקדמה שלו.
אבל מ"מ זה נוסח לא מתוקן, וצריך לכתוב בנוסח מתוקן, ולא לכתוב נוסח לא מתוקן ולהבהיר בהקדמה שהנוסח לא מתוקן.
הרבי מלובביץ משתמש בסגנון הזה כל הזמן, ואין בזה משום נוסח לא מתוקן, כי זה מלשון "להעיר לב המעיין", כלומר "לעורר" את הלומד לפרט הנזכר. אמנם התרגלנו שכמעט תמיד כשכותבים "להעיר" הוי בדרך השגה, אבל לומר שזה נוסח לא מתוקן, זה לא נכון...
 
נערך לאחרונה:
יש להעיר דרבינו ישעיה בספר המכריע סי' צ, הביא דברים מרש"י בריש נדרים, ואינם לפנינו בפירוש המפרש שם, ומזה נראה לכאורה דרש"י פירש את נדרים אלא שאבד פירושו
הלכתא כוותיה דמר, אך לאו מטעמיה.
על "המכריע" זה כבר העיר הרב אהרן גבאי במאמר הגדול שלו על רש"י נדרים שהזכירו למעלה (ירושתנו ד בשם "הרב יהודה כהן", עמ' רמד אות יח), שזו פליטת קולמוס, ופירוש רש"י האמתי לנדרים לא עמד לפני רי"ד; וכוונת רי"ד ל'מפרש' המיוחס לרש"י, שהוא עמד לפניו; ואף שהדברים אינם ב'מפרש' שלפנינו בתחילת נדרים, הכּוונה למפרש של חטיבה אחרת, שאינו המפרש שלפנינו על תחילת המסכת (אף שפירש גם את תחילת המסכת, וזה עמד לפני רי"ד, בדפוסים נדפס פירוש אחר על חלקים מהמסכת).
המאמר הנ"ל מומלץ מאוד. רק כדאי לדעת שהמחבר פרסם בקובץ הבא של "ירושתנו" הוספות ותיקונים (כרך ה, עמ' שסב-שע), ושם תבריה לגזיזיה והסיק שרש"י כלל לא כתב פירוש למסכת נדרים, ע"ש שהביא 3 הוכחות. ולכן מה שפירשו ר' אברהם מן ההר והמאירי בשם רש"י הוא פירוש אחר שנתייחס לרש"י. אך ההוכחות שלו לא שכנעו אותי, וגם לא את הרב יואל פלורסהיים (במבוא שלו לספר פירושי רש"י מסכת נדרים, מוסד הרב קוק התשע"ח, עמ' 7-32).
ולכן י"ל שרש"י פירש את מסכת נדרים, הפירוש היה לפני חלק מהראשונים, במיוחד המאירי ורבי אברהם מן ההר שמביאים ממנו הרבה, ואבד.
 
עוד על סתירות בפרש"י במקומות שונים בפירושו לש"ס.

שו"ת בית דוד (לבעל נחלת דוד) סי' א ד"ה שוב (בשם רבי חיים מוולוז'ין): כשנאמרו שני פירושים בסוגיה והיא קיימת בשני מקומות לא יטריח את הלומד בשניהם בשני הפירושים אלא יפרש כאן כך ושם כך. ציטוט משם: "דכֵן הוא מִדֶּרך רש"י לשַנות פירושו כל היכי דתני סוגיא אחת בשני מקומות. וכן קבלתי מאדמו"ר, שלא להתייגע בזה ליישב דברי רש"י שלא יהיו סתרי אהדדי, משום דכֵן הוא מִדרך רש"י, כל היכי דאיכא תרי פירושא בסוגיא ואתמרא הך סוגיא בתרי דוכתא, שלא לפרש שני הפּירושים במקום אחד, רק לפרש בכאן פירוש אחד ובמקום השני הפירוש־אחֵר, בכדי להקל על המעיין, שלא יצטרך להטריח דעתו לשני הפירושים במק"א. וסמך על זה שכּאשר ילמוד במקום השני - מֵעצמו יראה כי יש עוד פירֻש אחר בסוגיא".
ועיין משכ"ב הרצ"פ פראנק במאמר שלו בתוך ספר רש"י (התשט"ז).

ובשו"ת רדב"ז מכתב יד - אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן קמא: "ותו דאע"ג דלפעמים רש"י ז"ל פליג אדידיהּ, היינו בפֵרושין ובטעמים, אבל בדין לא פליג אדידיהּ אחד מני אלף!"
עי' במאמר (שנזכר בתגובה הקודמת, של הרב גבאי, פורסם בשם הרב יהודה כהן), ירושתנו ד עמ' ריט הערה 141.

וכאן המקום אתי להעיר מה שמקובל לומר בישיבות (או בחלק מהן) שאין לחוש לסתירות בפרש"י, שבכל מקום רש"י פירש לפי הפשט. ויש מקום וצורך להעיר שההבנה הפשוטה באמירה זו בעייתית בראש ובראשונה כלפי רבן של ישראל שמוצג בזה כאילו לא ברר את פירושיו. בנוסף לזה אמירה זו כפי שהיא נשמעת מופרכת מדברי רש"י בכמה וכמה מקומות, שבהם הוא נטה מפירוש הפשט הפשוט והכניס לסוגיה פירוש שרק מסבך אותה לכאורה, ואכמ"ל.
הסתירות וגם התמיהות בפרש"י בולטות שבעתיים בנושאים כמו דיני שבת ובמיוחד מוקצה, ובאמת בדורנו קם לפרש"י מושיע בדמותו על הרב שמואל אליקים קדר זצ"ל (מחבר השו"תים על מבחני הרבנות הראשית), מצאצאי רש"י הקדוש, שעמל הרבה מאוד להבין את דברי רש"י ואת סתירותיו בענייני שבת, בספר הנקרא אהלי שלמה בשני כרכים (הראשון על סוגיות מוקצה והשני על גדרי המלאכות והשבותין). לשיטתו רש"י לא בחר לפרש סוגיה זו כך וסוגיה אחרת באופן אחר בסתם, אלא מצא הכרח או נטייה בסוגיה, שסוגיה א הולכת בדעה מסוימת וסוגיה ב הולכת בדעה חולקת (כפי שמבוארת המחלוקת בגמ' בסוגיה ג). שיטה זו הוא פיתח לאור דברי פרשנים שקדמוהו, כגון פני יהושע וערוך לנר (ולפעמים מגיני שלמה ואפילו מהרש"א), שתירצו כך קושיות ברש"י בכמה מקומות. הוא אוחז נושא מסוים, ומשווה את דברי רש"י בכל הסוגיות עליו (במסכתות שבת וביצה ובכל הש"ס), ובוחן את היחס בין דברי רש"י, הוא מביא את דברי תוס' (שלרוב העירו על פרש"י וחלקו עליו), ויוצא בגאונות מפליאה ובעמל עצום ליישב את דברי רש"י. נושא אחרי נושא. לבסוף הוא מנסה להראות מכלל דברי רש"י כיצד נקט רש"י להלכה בנושא המסוים הזה מכל הדעות והפירושים שנאמרו בו. בסוף הספר טבלאות וסיכומים מקוצרים לסיכום הדברים (גם הם בגאונות מפליאה). לא זכיתי ללמוד מפי המחבר בחייו, ואם לא שראיתי את הספר לא האמנתי. מומלץ בהחלט.

וזכות רש"י הקדוש תעמוד לעם ישראל לגמר חתימה טובה, אמן!
 
חזור
חלק עליון