עם התקרב ימי השובבי"ם החל משבוע הבא עלינו לטובה, מסתפקים רבים מהי הדרך הנכונה, האם לעשות תיקונים צומות ותעניות, כפי שמתפרסם במקומות רבים [ויש שמסתפקים במספר כרטיס האשראי בכדי שייחשב כאילו השתתף בעל הכרטיס בתיקון, וזהו כמובן חוכא ואיטלולא ממעשה התיקון, שאם כי כמובן ישנה מעלה גדולה לנתינת צדקה ופדיון תעניות, אך לשלם כסף במקום להשתתף בתיקון ממש לא שמענו שיש בזה תועלת], או שמא לימוד התורה גובר על כל התיקונים והתעניות
מרן זיע"א נדרש לסוגיא זו פעמים רבות בפרט מבעלי תשובה שחפצו לכפר על עוונותיהם, ולמרות שמרן זיע"א לא שלל מכל וכל את התיקונים עם החזרה בתשובה באמת ובתמים, אך חובה עלינו להדגיש כי לפני הכל ראה מרן במדרגה ראשונה את החובה ללמוד תורה ולדעת את ההלכות הבסיסיות, שבלעדי צעד זה לא יועילו שום תיקונים ותעניות ורק יקלקלו
במאמרים הבאים נביא אי"ה מעט מדבריו של מרן באופן כללי בנושא זה, אם כי באופן פרטי היה מרן מורה לכל אדם דרך תשובה כראוי לו, וכפי שהאריך בזה מרן רבינו הראש"ל שליט"א באגרות השקפה ומוסר, וכתבתי בזה בס"ד במקום אחר (בס' גדר שושנים סו"ס קפה, ובהערות למעדני המלך ח"א (פ"ז) וח"ג (פ"ה). עי"ש. ועוד חזון למועד אי"ה).
במאמר זה נתמקד על היחס הכללי לצומות ותעניות וחשיבות שמירת הבריאות, ואי"ה במאמרים הבאים נביא מעט הדרכות ממרן זיע"א והנהגות בשמירת הקדושה הלכה למעשה
ענין תענית דיבור
יש אנשים צדיקים מהדורות הקודמים שנוהגים להתענות בכל ערב ראש חודש, או בימים האלה ימי השובבי"ם.
ימי השובבי"ם הם ימים שמסוגלים לחזרה בתשובה על העוון הידוע, כמעט אין אדם שלא נכשל בעוון שכבת זרע לבטלה בצעירותו, בין באונס בין בשוגג בין ברצון בין במזיד, ואם כן צריך לחזור בתשובה, והימים האלה ימי שובבי"ם הם מסוגלים, שובבי"ם ראשי תיבות שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, ועליהם כתוב[1] שובו בנים שובבי"ם, לכן יש הרבה עושים תענית-דיבור.
מתענית דיבור אדם לא נחלש, 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'[2], מבוקר ועד ערב גומר ג' פעמים תהלים, ואח"כ אומרים עוד שמונה מזמורים הראשונים כמנין חתן, 'והוא כחתן יוצא מחופתו'[3], ולא מוציאים הגה מהפה שלהם רק תהלים. זה תיקון כזה ששקול כנגד כמה וכמה תעניות.
בעיקר תיקנו זאת האדמורי"ם של החסידים, כמו ר' אלימלך מליז'נסק בעל 'נועם-אלימלך' שהיה גברא רבא, והוא כותב שיש בזה חשיבות, וגם הבאים אחריו מאשרים כן.
והיה אחד מחכמי הספרדים שפרסם את זה, חסיד קדוש ר' יצחק אלפיה שהיה ראש חסידי 'בית אל' של חכמי הקבלה. הוא היה 'לא ימיש מתוך האהל', תמיד היה עוסק בתורה והיה חכם גדול בקבלה.
הוא עצמו מספר נס אחד שקרה להם, פעם בליל ט' בשבט ליל פטירת הרש"ש, היו יושבים כל חסידי "בית אל" וקוראים בקבלה.
פעם אחת היתה להם "לוקס", מנורה שמאירה יפה מאוד, ופתאום אחזה אש, הפתילה לא היתה בסדר ופרצו איזה להבות, כמעט התפוצץ המקום של הנפט ועמד כל החדר להשרף, היה מקום מלא ספרים והיו עפים חתיכות של אש.
ואומר, לא ידעתי מה לעשות, התפללתי לה', "רבונו של עולם, תחוס על עמך ישראל בזכות הקבלה שאנחנו לומדים". פתאום רואה דמות יד שבאה, יש שם כמין צינור שכשסוגרים אותו נמנע הנפט, וסגרה אותו, ומיד 'ותשקע האש', ולא היה שום דבר, והרב מספר את זה באחד מספריו[4].
על כל פנים הוא הפיץ את התנועה הזו של תענית דיבור, מקודם לא היה נפוץ כל כך הספר "נועם אלימלך", זה ספר אשכנזי, לא רגילים הרבה ללמוד בו, ומאז שהוא הפיץ את הדבר הזה הרבה מקהילות הספרדים ב"ה עושים תענית דיבור, והזכות שמורה להרב יצחק אלפיה ע"ה, וגם בבני-ברק יש הרבה שעושים תענית זו בימים אלה, בשני או חמישי או בכולם.
ויש אנשים שצמים באותו היום, אדם שהוא גיבור ויודע בעצמו שזה לא מפריע לו יכול לצום, אבל אדם שהוא חלש ויודע שהצום יכול להפריע לו ולהזיק אותו ח"ו, הדורות האלה חלושים, עדיף שלא יתענה.
אבל תענית דיבור שקולה כנגד כמה תעניות, וטובה מאוד לתקן את העוון של פגם הברית, והימים האלה מסוגלים לכך, וכל אחד ישתדל לעשות את זה.
תעניותיו של חכם ראובן שרבני[5]
באים אצלי הרבה פעמים בעלי תשובה, אני רואה שעדיין לא התחזקו כדבעי ומבקשים תיקון, מה אפשר לתת לו תיקון, אתן להם לעשות תעניות? התעניות רק מחלישות, מי יודע אם אחר כך יחזיק מעמד או לא. אני אומר לו, חביבי, אתה רוצה תשובה? תלמד תורה, תבוא אלי עוד שנה.
אחרי שיתחזק בלימוד תורה, ובאמת יראה את עצמו חזק מאוד, אני אראה מה כוחותיו ואתן לו איזה תיקון כמו שכתבו בספרים. וגם הספרים אומרים שהדורות הולכים ויורדים, הולכים ונחלשים, הכוחות לא נשארים כמו הכוחות שהיו.
אנחנו הכרנו לפני חמשים שנה זקנים בעלי גבורה בעלי זרוע, איזה גבורים היו.
היה חכם ראובן שרבני עליו השלום, הכרנו אותו, היה צם ממוצאי שבת עד ליל שבת, כמה פעמים היה עושה כן בשנה. וסמוך לערבית, רצה ללכת לביתו לאכול, אחרי ששה ימים שהוא בתענית, בא אחד אמר לו, "תברך אותי". דחף אותו, גלגל אותו מכל המדרגות באצבע אחת קטנה, 'גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז'[6].
ההוא כוונתו היתה, ראה איש צדיק כל הזמן בתענית, ודאי תפילתו מקובלת. והרב עשה לו גלגול כמו שצריך, צריך לדעת דבר בעתו מה טוב.
זה היה בדורות ההם גבורים חזקים, בדורות שלנו הלוך וחסור, יום אחד אנחנו צמים בכיפור כבר אנחנו מסתכלים על השמים מתי יצאו שלשה כוכבים... אין לנו כוחות.
לכן אם תתן לבעל תשובה שמסכן יעשה תעניות, לא יחזיק מעמד, עדיף שילמוד תורה, במקום התענית הגופנית יעשה "תענית דיבור", לא ידבר מילה אחת משעה שפותח את הספר עד שעה שסוגר אותו, רק לומד תורה, ואם עושה כך מבוקר עד ערב, תענית כזו יש לה חשיבות גדולה. לא רק שאינו מדבר דברים אסורים, אלא כל הגיונו וכל דיבורו בתורה, והכל חיים[7], גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא[8].
ימי השובבי"ם הם ימים שמסוגלים לחזרה בתשובה על העוון הידוע, כמעט אין אדם שלא נכשל בעוון שכבת זרע לבטלה בצעירותו, בין באונס בין בשוגג בין ברצון בין במזיד, ואם כן צריך לחזור בתשובה, והימים האלה ימי שובבי"ם הם מסוגלים, שובבי"ם ראשי תיבות שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, ועליהם כתוב[1] שובו בנים שובבי"ם, לכן יש הרבה עושים תענית-דיבור.
מתענית דיבור אדם לא נחלש, 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'[2], מבוקר ועד ערב גומר ג' פעמים תהלים, ואח"כ אומרים עוד שמונה מזמורים הראשונים כמנין חתן, 'והוא כחתן יוצא מחופתו'[3], ולא מוציאים הגה מהפה שלהם רק תהלים. זה תיקון כזה ששקול כנגד כמה וכמה תעניות.
בעיקר תיקנו זאת האדמורי"ם של החסידים, כמו ר' אלימלך מליז'נסק בעל 'נועם-אלימלך' שהיה גברא רבא, והוא כותב שיש בזה חשיבות, וגם הבאים אחריו מאשרים כן.
והיה אחד מחכמי הספרדים שפרסם את זה, חסיד קדוש ר' יצחק אלפיה שהיה ראש חסידי 'בית אל' של חכמי הקבלה. הוא היה 'לא ימיש מתוך האהל', תמיד היה עוסק בתורה והיה חכם גדול בקבלה.
הוא עצמו מספר נס אחד שקרה להם, פעם בליל ט' בשבט ליל פטירת הרש"ש, היו יושבים כל חסידי "בית אל" וקוראים בקבלה.
פעם אחת היתה להם "לוקס", מנורה שמאירה יפה מאוד, ופתאום אחזה אש, הפתילה לא היתה בסדר ופרצו איזה להבות, כמעט התפוצץ המקום של הנפט ועמד כל החדר להשרף, היה מקום מלא ספרים והיו עפים חתיכות של אש.
ואומר, לא ידעתי מה לעשות, התפללתי לה', "רבונו של עולם, תחוס על עמך ישראל בזכות הקבלה שאנחנו לומדים". פתאום רואה דמות יד שבאה, יש שם כמין צינור שכשסוגרים אותו נמנע הנפט, וסגרה אותו, ומיד 'ותשקע האש', ולא היה שום דבר, והרב מספר את זה באחד מספריו[4].
על כל פנים הוא הפיץ את התנועה הזו של תענית דיבור, מקודם לא היה נפוץ כל כך הספר "נועם אלימלך", זה ספר אשכנזי, לא רגילים הרבה ללמוד בו, ומאז שהוא הפיץ את הדבר הזה הרבה מקהילות הספרדים ב"ה עושים תענית דיבור, והזכות שמורה להרב יצחק אלפיה ע"ה, וגם בבני-ברק יש הרבה שעושים תענית זו בימים אלה, בשני או חמישי או בכולם.
ויש אנשים שצמים באותו היום, אדם שהוא גיבור ויודע בעצמו שזה לא מפריע לו יכול לצום, אבל אדם שהוא חלש ויודע שהצום יכול להפריע לו ולהזיק אותו ח"ו, הדורות האלה חלושים, עדיף שלא יתענה.
אבל תענית דיבור שקולה כנגד כמה תעניות, וטובה מאוד לתקן את העוון של פגם הברית, והימים האלה מסוגלים לכך, וכל אחד ישתדל לעשות את זה.
תעניותיו של חכם ראובן שרבני[5]
באים אצלי הרבה פעמים בעלי תשובה, אני רואה שעדיין לא התחזקו כדבעי ומבקשים תיקון, מה אפשר לתת לו תיקון, אתן להם לעשות תעניות? התעניות רק מחלישות, מי יודע אם אחר כך יחזיק מעמד או לא. אני אומר לו, חביבי, אתה רוצה תשובה? תלמד תורה, תבוא אלי עוד שנה.
אחרי שיתחזק בלימוד תורה, ובאמת יראה את עצמו חזק מאוד, אני אראה מה כוחותיו ואתן לו איזה תיקון כמו שכתבו בספרים. וגם הספרים אומרים שהדורות הולכים ויורדים, הולכים ונחלשים, הכוחות לא נשארים כמו הכוחות שהיו.
אנחנו הכרנו לפני חמשים שנה זקנים בעלי גבורה בעלי זרוע, איזה גבורים היו.
היה חכם ראובן שרבני עליו השלום, הכרנו אותו, היה צם ממוצאי שבת עד ליל שבת, כמה פעמים היה עושה כן בשנה. וסמוך לערבית, רצה ללכת לביתו לאכול, אחרי ששה ימים שהוא בתענית, בא אחד אמר לו, "תברך אותי". דחף אותו, גלגל אותו מכל המדרגות באצבע אחת קטנה, 'גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז'[6].
ההוא כוונתו היתה, ראה איש צדיק כל הזמן בתענית, ודאי תפילתו מקובלת. והרב עשה לו גלגול כמו שצריך, צריך לדעת דבר בעתו מה טוב.
זה היה בדורות ההם גבורים חזקים, בדורות שלנו הלוך וחסור, יום אחד אנחנו צמים בכיפור כבר אנחנו מסתכלים על השמים מתי יצאו שלשה כוכבים... אין לנו כוחות.
לכן אם תתן לבעל תשובה שמסכן יעשה תעניות, לא יחזיק מעמד, עדיף שילמוד תורה, במקום התענית הגופנית יעשה "תענית דיבור", לא ידבר מילה אחת משעה שפותח את הספר עד שעה שסוגר אותו, רק לומד תורה, ואם עושה כך מבוקר עד ערב, תענית כזו יש לה חשיבות גדולה. לא רק שאינו מדבר דברים אסורים, אלא כל הגיונו וכל דיבורו בתורה, והכל חיים[7], גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא[8].
ללמד בעלי תשובה הלכה
לימוד הלכה למעשה שקול כנגד כל התורה כולה, רק אם אדם בקי בהלכה למעשה יכול ללמוד גם דברים אחרים.
בעלי תשובה רבים באים לישיבה של בעלי תשובה, וכי ראשי הישיבה של בעלי תשובה מתייעצים אתנו? מתחילים ללמד אותם מסכת בבא-קמא מסכת בבא-בתרא, 'שור שנגח את הפרה', הוא מספיק היה נגח מסכן מתמול שלשום, עכשיו חזר בתשובה, מה אתה מלמד אותו נגיחות? תלמד אותו מסכת ברכות, מסכת שבת, ידע הלכה למעשה.
האיש הזה מסכן היה מרוחק לא ידע שום דבר, ומכניסים להם הרבנים ראשי-ישיבות של מסכת בבא-בתרא בבא-קמא כל ענייני רמאות, מה לבעל תשובה הזה מסכן, תלמד אותו ברכות שבת הלכות מועדים, שלא יכשל בחילול שבת, הוא לא יודע מסכן שום דבר, עכשיו פותח את עיניו.
כל אחד פותח לו ישיבה של בעלי-תשובה, אבל מי עומד בראש? אחד שמוחו של ראש-ישיבה בשביל לפלפל, מעייל פילא בקופא דמחטא, מי צריך את הפלפולים שלך? מי צריך את הפילא בקופא דמחטא שלך? זו דרך לא טובה ולא ישרה[9].
וגם לא מדקדקים בישיבות של האשכנזים, לא אומרים זה בעל תשובה ספרדי צריך ללמד אותו ההלכות של מרן, הם בעצמם לא יודעים מה דעת מרן, אז איך ילמדו? 'רבי לא שנאה - רבי חייא מנין לו'? מלמדים אותו כמו אשכנזי, או כמו לא אשכנזי ולא ספרדי. זה חבל מאוד[10].
ראשי הישיבות של בעלי תשובה היו צריכים לעמוד בקשר עם רבנים שבאמת בקיאים בהלכה שידריכו אותם וינחו אותם. בשו"ע הגר"ז כותב, אסור לאדם ללמוד גמרא בלי שהוא יודע הלכות, הדבר הראשון שנדרש ממנו הוא שידע הלכות, אחרי שידע את כל ההלכות אז ילמוד גמרא, וכן כותבים הפרישה והש"ך, אם יש לאדם שלוש או ארבע שעות ביום ילמוד קודם הלכה, לא ילמוד גמרא.
שמירת הבריאות
שמירת בריאותו של האדם היא אחד מהדברים שהתורה דורשת מאיתנו (דברים ד, טו) 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', שלא יבוא לידי חולי ומחלה, וכדברי הרמב"ם (עיין בדבריו סוף פ"ג מהל' דעות ופרק ד') שחובה מוטלת על כל אחד לדאוג לא רק לבריאות נפשו ברוחניות, אלא גם בדברים הגשמיים, יאכל בזמן, ישתה בזמן וישן בזמן.
בעצת יצר הרע לפעמים יש לו מרץ ללמוד תורה, ובאמת ריבויה זהו ביטולה, "משרבו – בטלו" כלשון המשנה (סוטה מז.), אלא יעשה כל דבר בעתו ובזמנו במדה ובמשורה. יאכל בזמן וישתה בזמן וישן בזמן.
הגאון בעל "חפץ חיים" היה מכבה את כל האורות בישיבתו בראדין בשעה עשר בלילה, כדי שבבוקר יקומו כולם להתפלל בציבור. והיה אומר, זו עצת יצר הרע לישן מאוחר כדי שלא יוכל לקום, ועד שהוא קם נראה כמי שכפאו שד, מוחו מבולבל ואינו יכול לכוין בתפילה. לכן בכל דבר יקיים 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ' (ברכות לה: ).
וכך כותב הרמב"ם (סוף פ"ג מהל' דעות הנ"ל): "המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב. וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו, עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'".
לכן ידאג על בריאותו, זוהי מלאכת שמים שיוכל ללמוד בישוב הדעת. וכמו שמצינו בגמ' (ב"ק עא סוע"ב), "בעא מיניה רבא מרב נחמן, גנב שור של שני שותפין וטבחו, והודה לאחד מהן, מהו? אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר וכו'. לצפרא אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא, ואפילו חמשה חצאי בקר. והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא". וכתבו התוס', שרוי בתענית היה. שאלו אותו שאלה בהלכה וטעה, למחר חזר בו ואמר אמש הייתי שרוי בתענית ולבי בל עמי. ואם בגדולי עולם כאלה כך, על אחת כמה וכמה אנו! לכן אם מסגף את עצמו בסיגופים ותעניות, זהו לא לרצון הקב"ה, לא רצונו ולא רצון יראיו.
הכלב יאכל את סעודת המתענה
ובגמ' תענית (יא: ) "אמר רב ששת, האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה". פי', הכלב יאכל את סעודתו. וביאור הדברים, כשאדם עושה רצון הקב"ה כגון שעוסק בתורה ובמצוות, נחשב כמו שמקריב קרבן לפניו, כמו שנאמר (תהלים סג, ה-ו) 'כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי. כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי'. כשעושה צדקה ומעשים טובים, נחשב כמקריב קרבנות, וכמו שנאמר עוד (משלי כא, ג), 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'.
וכשיושב בתענית נחשב כאילו הקריב חלבו ודמו, וכמו שאמרו (ברכות יז.), רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי "רבון העולמים גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני". וכמו שאמר דוד המלך (תהלים קט, כד) 'ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן', וכחש זה הינו כמו קרבן לקב"ה.
אך כל מעלה זו היא דוקא בזמן שהאדם גבור ובריא ומצי לצעורי נפשיה (תענית יא רע"ב), כמו שהיו בדורות הקודמים 'גבורי כוח עושי דברו'.
והנה בגמ' (יומא כא: ) איתא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן. "רבוצה כארי"?! והתניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב? לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ובמקדש שני מי הואי? והאמר רב שמואל בר איניא, מאי דכתיב 'וארצה בו ואכבד', וקרינן 'ואכבדה', מאי שנא דמחוסר ה'א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן, ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים? אמרי, אין, מהוה הוה, סיועי לא מסייעא. ע"כ. בבית ראשון היתה האש רבוצה כמו אריה, מעכלת מיד את הקרבנות. ובבית שני היתה רבוצה על המזבח ככלב, וגם אז סיועי לא מסייעא, בבית ראשון היתה זו אש אוכלת, ורק היות והתורה לא רצתה שהנס יהיה גלוי ציותה (ויקרא א, ז) 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש'. ואילו בבית שני לא היתה האש אוכלת בעצמה. וכן איתא בזוהר (בראשית דף ו ע"ב) שבבית ראשון היתה האש רבוצה כמו אריה ובבית שני ככלב כיון שלא עשו רצונו של מקום. ולכן תלמיד חכם שיושב בתענית ואינו יכול לעמוד בכך, "ליכול כלבא שירותיה", כמו האש שהיתה בבית שני רבוצה ככלב היא תאכל את מזונו, ואין זה נחשב לו כקרבן גמור[11].
הקב"ה לא ציוה להתענות מלבד ביום הכפורים וארבע תעניות שתקנו חכמים על חורבן הבית, אך התעניות שמוסיף מעצמו אינן לטובה, אדרבה ישגיח על בריאותו, יאכל טוב וישתה טוב ויהיו לו כוחות לעסוק בתורה בריכוז השכל והמחשבה.
התורה עדיפה מתעניות
אין דבר בעולם שמכפר על עוונות האדם כמו התורה, זו עצת יצר הרע שאומר לו, אוי ואבוי לך, עשית עוונות רבים עליך להתענות! בספר שער רוח הקודש של רבינו האר"י כותב שיש עוון שצריך להתענות עליו ארבעים תעניות, ויש עוון שצריך יותר ממאתים ארבעים תעניות, ויש שצריך שלוש מאות וחמישים תעניות, גם אם יחיה כמו מתושלח לא יגמור את כל התעניות האלה. יצר הרע רוצה להחלישו, כמו המתקוטט עם חברו ורוצה להחלישו מכה אותו בלבו או במוחו והורגו. כך יצר הרע אורב לאדם ורוצה לפגוע באדם אומר לו שיתענה, ועל ידי כך נחלש גופו, ומוחו אינו מבין כלום מלימודו.
הקב"ה אינו אויב לא של הנפש ולא של הגוף, 'הנשמה לך והגוף פעלך', וכמו שאמרו בגמ' תענית שם (יא.): אמר שמואל, כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה! הנזיר לא שתה יין בימי נזירותו, לא עשה קידוש רק היה שומע כקורא וכקורה [קורת בית הבד]... על סיגוף זה נקרא חוטא, כל שכן מי שמענה עצמו ממש.
תורתנו 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', התשובה האמיתית היא שיעסוק בתורה ומצוות ויתכפרו עוונותיו. וכמו שאמרו בסוף מנחות (קי.): אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה, "עולה ומנחה" מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' 'וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. התורה בעצמה חשובה ככל הקרבנות.
על כן מי שהוא בעל שכל ודעת, כשחוזר בתשובה ירבה בעסק התורה, ולא יחפש להיות קיצוני! יש כאלה שמתהפכים מן הקצה לקצה בבת אחת, לא זו הדרך ולא זו העיר! הוא לא יוכל לעמוד במבחן ועלול לשוב לסורו הרע, אלא צריך לעלות לאט כמו אדם שעולה בסולם מדרגה אחרי מדרגה, כך בתורה ומצוות לא בכוח יגבר איש. על ידי קיצוניות יכול למוטט את ביתו ולהרוס את שלום ביתו, רוצה שאשתו תהיה צדקת גמורה כמו שרה אמנו, בסוף תהיה לו צרה במקום שרה... אלא יעשה בשובה ובנחת, יתייעץ עם רב בנוגע לכל דבר, ויתעלה בשלבים וילך ויתחזק, אך לא בבת אחת בקיצוניות[12].
ישנתי אז ינוח לי
אדם שאינו ישן בלילה, מתהלך כל היום כמו סהרורי ואינו מרגיש את עצמו. בליל הושענא רבה אני מרגיש על הקהל שנרדמים אפילו בעמידה, יש שתופסים סידור ונופל מידם, כיון שכשל כוחם מלהחזיק אותו מרוב עייפותם. ואם כך הוא רק פעם או פעמיים בשנה, אדם שעושה כך תדיר, מחליש את עצמו יותר מתענית. לא לחנם אמרו שזהו תיקון כרת. אם עושה כך מפעם לפעם אינו נורא, אך בדרך כלל צריך לישן כהוגן, יחליף כוח ויוכל להתפלל בריכוז המחשבה ובכונה, וגם לימודו יהיה בישוב הדעת, יוכל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא יבלבל ויאמר על טמא טהור ועל מותר אסור.
מסיבה זו טרח הרמב"ם (פרק ד' מהל' דעות) בזמנו לכתוב את כל תפריטי המאכלים, מה טוב ומה בריא ומה לא. וממליץ על דברים שאינם בריאים לאוכלם לעתים רחוקות, וגם לא לאכול מהם כמויות, כגון כמהין ופטריות שאינם בריאים לגוף אלא 'טועמיה חיים זכו'. יש דברים חמוצים מאוד העושים את הקיבה קשה, וכשיש לאדם קיבה קשה הוא מסוגל לחולאים, כיון שאינו מוציא את המאכל שנעשה פסולת, ועל ידי כך נגרמות מחלות למעיו וקיבתו. ואילו כשמעיו רפוים טוב הוא לגופו, לכן יאכל מאכלי ביניים, לא דברים המשלשלים ולא דברים שעושים קיבה קשה. ומפרט איזה פירות טובים ונוחים ואיזה מקשים את הקיבה.
חשיבות שמירת הבריאות בעיני הרמב"ם
הרמב"ם אמנם היה רופא גדול, אך מאן דכר שמיה לכתוב דברים אלו ביד החזקה? הלא יש לו ספרי רפואה, יש לו ספר מיוחד על הכשת נחש, ובו הוא כותב בכל נחש מה החומר שצריך לרפאות את הנשוך ממנו, ולא קרב זה אל זה, ואם מחליפם יוכל להסתכן יותר. הרעל שבשיני הנחש מסוכן לכל דמו של האדם, וללא טיפול נכון יכול לרדת לשאול תחתית, חובה לדעת אם זהו נחש שפיפון, צפעוני או צפע, ומכח צורת הנחש מזהה הרמב"ם את שמו ומה רפואתו מנסיונו העשיר. ורופאי זמנינו בחנו וניסו את דבריו וראו שאין לזוז מהם ימין ושמאל, וכולם ומתפלאים איך ידע כך בזמנו לפני שמונה מאות שנה ללא מעבדות ומכונות. שכלו היה יותר ממכונות... 'כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי'[13]. וכן חיבר ספרים נוספים, "פרקי משה" ברפואה, וספר מיוחד עבור צאלח-א-דין מלך מצרים. יום יום היה רוכב על חמורו כדי לטפל במלך בנשיו פילגשיו ובניו, קופה של שרצים... עם כל המחלה אשר שמתי על מצרים, אנגינה שחפת וקדחת, ובחזרתו לביתו היה מוצא גוים ויהודים רבים מחכים לטיפולו, 'וגם ערב רב עלה אתם'[14]. וכל הרופאים היו מרימים את ידיהם בפניו, ועומדים לפניו כתלמיד בפני רבו, אין להם פה להשיב ולא מצח להרים ראש. כמה פעמים ניסו לטפל במלך בכמה אופנים ולא הצליחו, עד שבא הרמב"ם טיפל בו פעם אחת וכבר הבריא, והיו כולם רואים את גדולתו בחוש ובמציאות.
וכמה חבל שאישיות גדולה כמותו היה מוקף כאלה טרדות. אם היה לו יותר פנאי, היה מחבר עוד ספרים מאירי עינים. כל תיבה של הרמב"ם לא תסולא בפז, כל דבריו כגחלי אש. באים היום רבנים ומפלפלים האם כונת הרמב"ם כך או כך, אילו היה כותב מלה אחת נוספת היו ספרים שלמים נעלמים מן האופק... הרמב"ם דיבר על הידוע וסמך שדבריו יובנו, ולכן יש לנו בדבריו כמה ספיקות וספקי ספקות.
ראו כמה מרן בבית יוסף טרח לבאר את דברי הרמב"ם, לפעמים כתב דף שלם על דברי הרמב"ם. בהלכות מקואות[15] מביא מרן את דברי רבי יוסף טאיטאצק שפירש את הרמב"ם באופן אחד ומרן פירש אחרת. ואמר לו המלאך המגיד, אתה צדקת בפירושך בדברי הרמב"ם, אך גם רבי יוסף טאיטאצק אמר פירוש נכון ודבריו אמיתיים, אך לא לזה נתכוון הרמב"ם. אם היה הרמב"ם כותב עוד שנים שלוש מלים לא היה צריך לפלפל דף שלם. וכל זה נגרם מחמת עיסוקו ברפואת המלך. אך היה זה צורך השעה, שכן על ידי שהיה מקורב למלך קיבל תוקף לכפות את כל העוברים על רצון ה'. לא היה שם דמוקרטיא איש הישר בעיניו יעשה, אם ירצה ישמור שבת או מצוות. מי שאינו שומר שבת היה יכול לחובשו בבית האסורים, היו שוטרים עומדים הכן לימינו 'לעשות נקמה בגוים' בכל מי שהיה עובר על מצוות התורה, 'לעשות בהם משפט כתוב'. עד שהנהיג אותם על מבועי התורה והיראה[16].
ובאמת אף שעיקר ספר "יד החזקה" מיועד לענייני הלכה, ייחד הרמב"ם פרק מיוחד לרפואת הגוף המלמד מה בריא לאדם ומה יכול להזיקו, לומר לך שגם זה מעבודת הבורא! אם אינו בריא אינו יכול לעבוד את הבורא כהוגן, יש לו מיחושים וכאבים, עומד להתפלל ולבו בל עמו, אינו יכול לכוין במה שמוציא מפיו, במקום שיחשוב "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", חושב "אוי בטני כואבת או המעיים". כשלומד תורה, במקום שיפסוק הלכה למעשה, יטעה ויבלבל, כיון שלבו בל עמו. אך כשהוא בריא לומד כהוגן. ולכן כל דבר יעשה בעתו.
יאכלו ענוים וישבעו
הקב"ה נתן בפי האדם את חוש הטעם, כדי שיוכל להרגיש אם האוכל מתוק או חמוץ או מלוח, כדי שיתאווה ויהיה לו חשק לאכול. אם כל המאכלים היו בטעם אחד, היו נמאסים על האדם ולא היה אוכל ונחלה, לכן נתן ה' את חוש הטעם, שיהנה ויחליף את הטעמים. וכך יוכל לאכול ויהיה בריא לעבודת השי"ת, בכל הבריאה עשה ה' הכל יפה בעתו, ולכן ינהיג מנהג דרך ארץ בכל דרכיו.
האוכל כל חמש דקות, הרי הוא כמו בהמה מעלת גרה... יש שעות לאכילה, ארוחת בוקר צהרים וערב, ולא יאכל כמויות באמצע, דבר זה מקלקל את המעים.
וגם בלילה לא ראוי שיאכל הרבה אלא מעט, כיון שהקיבה צריכה לנוח מעט, ואם לא יתן לה לנוח ואוכל בלילה ארוחה דשנה 'יום ולילה לא ישבותו', לא יהיה לה כוח לעבוד 'ויעמוד השמן', לא יהיה ביכולתה לעכל ויבואו עליו מחלות. הקיבה אינה מפלדה אלא בשר ודם, צריך שיתן לה מנוחה. יחוס על אבריו כמו שחס על נשמתו, ויאכל רק כדי להשבית את רעבונו, ולא יאכל סמוך לשינתו, שהמאכל מרקיב במעיו.
שמואל האמורא, תלמידו של רבינו הקדוש, היה אומר (ב"מ קיג: ), אין דבר בחכמת הרפואה שאיני יודע את תרופתו, מלבד מי שאכל ולא הלך ארבע אמות אחרי הליכתו אלא ישן תכף במטתו. על כן 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ילך מעט ואחרי כן ינוח. וכן בארוחת צהרים, לא ילך לנוח מיד אחריה, אלא ילך ויבוא מעט ולאחר מכן ילך לישון. ומובאים בגמ' דברים נוספים בענייני רפואה, אך כתבו הפוסקים[17] שנשתנו טבעי בני האדם מאז התלמוד ועד ימינו, יש דברים שהיו מזיקים אז והיום אינם מזיקים, ויש להיפך. לכן טוב להתייעץ עם רופאים נבונים, שאינם גסי רוח המביטים על הכל מגבוה. 'ותשועה ברוב יועץ'. והעיקר שינהל את עצמו כפי הצריך בחכמת הרפואה.
השתיה מועילה לכליות, ואם אינו שותה מזיק את כליותיו. לכן אמרו חכמים (ברכות מ.) "ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא, אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא נמי הכי, אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא אידך, אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה, ובלילה ידאג מפני אסכרה. תנו רבנן, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה? אמר רב חסדא, קיתון לפת".
לאחר שאכל יקפה את בני מעיו במים, כלומר ישתה שהמים יצופו על אכילתו, אך לא ישתה בשעת האכילה, כיון שהקיבה מעכלת את המאכל, וכששותה בעת האכילה ניזוק כוח העיכול ואינו מעכל כהוגן. כעבור שעה או שעתיים ישתה, ובשעת האכילה ישתה מעט אם הוא צמא מאוד, כמו שכתב הרמב"ם שאם נצמא מאוד בשעת האכילה כגון שאכל דברים מלוחים, ישתה יין ולא מים, או שימזוג את היין במים. היום מרבים העם לשתות טמפו וקוקה קולה, ודבר זה הורס את העיכול ומפסידו. וגם חזקה על כל יהודי שנזקק לטיפולו של רופא שינים, כיון שהסוכר ממיס את השיניים ומקלקלם, ונעשים 'נקבים נקבים חלולים חלולים'. פעם שמו שן בתוך כוס של קוקה קולה, למחרת בבוקר נעלמה השן, כיון שהסוכר המיס אותה לגמרי, ולא נותר ממנה שריד. לכן אם צמא בעת אכילתו, ישתה מעט, ורק במשך היום ישתה שתיה מרובה שיש בה טובה לכליות.
עוד שם בגמ' (ברכות מ.): "אמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום, מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לריח הפה. ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רב חייא בר אשי אמר רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. אמר רבי חמא ברבי חנינא, הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר קצח אחד מששים סמני המות הוא, והישן למזרח גרנו דמו בראשו? לא קשיא, הא בריחו הא בטעמו. אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא ומדבקא ליה ומקלפא ליה".
הקצח הינו כמין שומשום שחור שמפזרים על הלחם, והוא בריא לרגיל בו ואינו בא לידי כאב לב. אך ריחו מזיק, אם ישן במזרח גרנו של קצח, נכנס הריח בנחיריו ויכול להזיקו, לכן מיעוטם יפה. וכן השומשום טוב. וכן במה שאמרו שיאכל חרדל פעם בשלשים יום, ולא ירבה בו, כיון שדברים חמוצים יכולים להחליש את לבו, אלא יאכלם מפעם לפעם, כמו שנאמר 'וטבלת פתך בחומץ', ואמרו בגמ' (שבת קיג: ) אמר רבי אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב. כשיש חום כבד אין תאבון וקשה לאכול, לכן אמר בועז לרות שתטבול פתה בחומץ ועל ידי כך יהיה תאבון.
ונאמר עוד בבועז 'ויאכל וישת וייטב לבו', ואמרו במדרש (רות רבה פ"ה פט"ו) "שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת הלשון לתורה", בועז אכל בתור קינוח סעודה פירות מתוקים כמו תאנה שיש בה דבש, ומרגילה את לשון האדם לתורה שתהיה 'לשון מדברת גדולות' - דברי תורה וחכמה, וגם במיני מתיקה אלו לא יאכל בכמויות, אלא מעט. לא לחינם ברא הקב"ה פירות, יש בהם ויטמינים בלי סוף, יאכל מהם מעט ועל ידי כך יתחזק ויתחשל גופו שיוכל ללמוד וללמד לעסוק במצוות ובמעשים טובים ויוכל להתפלל בכונה.
כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לטובת בני האדם. 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד), כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו' (יומא לח.). ובירושלמי שלהי קידושין אמרו על רבי אלעזר בן פדת שהיה עני מרוד ובקושי היה לו לחם לאכול, והיה חוסך מעצמו פרוטות כדי שיוכל לקנות פרי חדש ולברך עליו שהחיינו[18]. וזאת למרות עוניו כמובא בגמ' תענית[19] שלאחר כמה ימים שלא אכל פעם, מצא שום זרוק בארץ ואכלו מרוב רעבונו נחלש לבו והתעלף. לכן לא יחסוך אלא יקנה פירות חדשים מידי פעם בפעם, בכמות מועטת כדי שיוכל לברך את הקב"ה.
צדיק אוכל לשובע נפשו
ומאידך יזהר לא להרבות מדאי, כמו שציוו רבותינו (גטין ע.) "סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה". רבותינו שונאים סיגופים ותעניות, לא נוח להם אם מענה את עצמו, זה נגד רצון הקב"ה שברא את האדם לא כדי שיזניח את גופו, שאם לא כן יכל הקב"ה לעשות נשמה ודי, אלא ברא גם גוף שיעשה כל דבר בחכמה.
ואם מרגיש תאוה לאכול מאכל טעים, כגון שיש לו אשת חיל שמבשלת מאכלים טעימים, כשאכל כדי צרכו ימשוך ידיו מלאכול עוד, ובכך הדבר יותר חשוב לקב"ה מתענית, כיון שיכל לאכול ולשתות עוד ומנע מעצמו כדי לייסר את עצמו על חטאיו, שהרי 'אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא'. ובכך גם אינו מחליש את גופו וגם מייסר את עצמו.
ובאמת אמרו רבותינו (גטין שם) "אמר ליה אליהו לרבי נתן, אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". האוכל כדי צורכו יכול להפוך לו לסם המוות אם יכעוס ח"ו, לכן יאכל שליש וישתה במשך היום שליש, שאם יכעס ויצוף האוכל יהיה לו מקום לנוח ולא יחנק. וכן בסעודה שנהנה ממנה, ימשוך ידו הימנה, ודבר זה חשוב יותר מתענית, "איזהו גבור, הכובש את יצרו". 'צדיק אוכל לשובע נפשו', לא "לשובע גופו", אלא כדי שיוכל להתקיים ולהחזיק מעמד וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
העיר ג'רבא שבתונס היתה עיר של חכמים ושל סופרים, וכל תושביה היו בני תורה. מחשובי העיר היה קאייד נסים שמאמא, "קאייד" זה תואר כבוד של משרה, כמו "סיר" באנגליה, או "לורד". הוא היה תלמיד חכם והדפיס את ספר משמרות כהונה, והרב חיד"א נתארח בביתו וכתב עליו שבחים. פעם אחת הזמין לביתו תלמיד חכם ונתן לפניו כל טוב, התלמיד חכם שבע, אך הקאייד שרצה להמשיך לאכול היה אומר לו "כבוד הרב יאכל עוד". ענה לו, "צדיק אוכל לשובע נפשו". וכך כמה פעמים פנה אליו וביקשו שיאכל עוד, והוא עונה לו שוב "צדיק אוכל לשובע נפשו". לבסוף התרגז הקאייד ואמר לו, וכי אני בטן רשעים תחסר שאמשיך לאכול?! אמר לו, חלילה, במה שאמרתי "צדיק אוכל לשובע נפשו" היתה כוונתי עליך! בנוהג שבעולם כל עוד שבעל הבית אוכל יש גם לאורח חשק לאכול, אך אם בעל הבית הפסיק לאכול, חושש האורח פן יאמרו עליו שהוא רעבתן לא השיב ידו מבלע, וגם הוא מונע עצמו מלאכול משורת דרך ארץ. אך אני מרגיש עליך שאינך אוכל מחמת שאתה רעב, גם אתה שבעת כמוני, אלא רצונך שיהיה לי מרץ לאכול כמוך, אם כן אתה "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשובע גופו, שכן כוונתך לשם שמים כדי שגם אני אוכל...
בכל דברים אלה שיש בהם הרבה מוסר ודעת, ילך כל אחד בדרכי רבותינו. יקח את ספר יד החזקה להרמב"ם הלכות דעות פרק ד', ויראה מה מזיק ומה טוב, מה להרבות ומה למעט או לא לאכול כלל, ויזהר בדבריו, בבחינת 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.
בעלי תשובה רבים באים לישיבה של בעלי תשובה, וכי ראשי הישיבה של בעלי תשובה מתייעצים אתנו? מתחילים ללמד אותם מסכת בבא-קמא מסכת בבא-בתרא, 'שור שנגח את הפרה', הוא מספיק היה נגח מסכן מתמול שלשום, עכשיו חזר בתשובה, מה אתה מלמד אותו נגיחות? תלמד אותו מסכת ברכות, מסכת שבת, ידע הלכה למעשה.
האיש הזה מסכן היה מרוחק לא ידע שום דבר, ומכניסים להם הרבנים ראשי-ישיבות של מסכת בבא-בתרא בבא-קמא כל ענייני רמאות, מה לבעל תשובה הזה מסכן, תלמד אותו ברכות שבת הלכות מועדים, שלא יכשל בחילול שבת, הוא לא יודע מסכן שום דבר, עכשיו פותח את עיניו.
כל אחד פותח לו ישיבה של בעלי-תשובה, אבל מי עומד בראש? אחד שמוחו של ראש-ישיבה בשביל לפלפל, מעייל פילא בקופא דמחטא, מי צריך את הפלפולים שלך? מי צריך את הפילא בקופא דמחטא שלך? זו דרך לא טובה ולא ישרה[9].
וגם לא מדקדקים בישיבות של האשכנזים, לא אומרים זה בעל תשובה ספרדי צריך ללמד אותו ההלכות של מרן, הם בעצמם לא יודעים מה דעת מרן, אז איך ילמדו? 'רבי לא שנאה - רבי חייא מנין לו'? מלמדים אותו כמו אשכנזי, או כמו לא אשכנזי ולא ספרדי. זה חבל מאוד[10].
ראשי הישיבות של בעלי תשובה היו צריכים לעמוד בקשר עם רבנים שבאמת בקיאים בהלכה שידריכו אותם וינחו אותם. בשו"ע הגר"ז כותב, אסור לאדם ללמוד גמרא בלי שהוא יודע הלכות, הדבר הראשון שנדרש ממנו הוא שידע הלכות, אחרי שידע את כל ההלכות אז ילמוד גמרא, וכן כותבים הפרישה והש"ך, אם יש לאדם שלוש או ארבע שעות ביום ילמוד קודם הלכה, לא ילמוד גמרא.
שמירת הבריאות
שמירת בריאותו של האדם היא אחד מהדברים שהתורה דורשת מאיתנו (דברים ד, טו) 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', שלא יבוא לידי חולי ומחלה, וכדברי הרמב"ם (עיין בדבריו סוף פ"ג מהל' דעות ופרק ד') שחובה מוטלת על כל אחד לדאוג לא רק לבריאות נפשו ברוחניות, אלא גם בדברים הגשמיים, יאכל בזמן, ישתה בזמן וישן בזמן.
בעצת יצר הרע לפעמים יש לו מרץ ללמוד תורה, ובאמת ריבויה זהו ביטולה, "משרבו – בטלו" כלשון המשנה (סוטה מז.), אלא יעשה כל דבר בעתו ובזמנו במדה ובמשורה. יאכל בזמן וישתה בזמן וישן בזמן.
הגאון בעל "חפץ חיים" היה מכבה את כל האורות בישיבתו בראדין בשעה עשר בלילה, כדי שבבוקר יקומו כולם להתפלל בציבור. והיה אומר, זו עצת יצר הרע לישן מאוחר כדי שלא יוכל לקום, ועד שהוא קם נראה כמי שכפאו שד, מוחו מבולבל ואינו יכול לכוין בתפילה. לכן בכל דבר יקיים 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ' (ברכות לה: ).
וכך כותב הרמב"ם (סוף פ"ג מהל' דעות הנ"ל): "המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב. וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו, עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'".
לכן ידאג על בריאותו, זוהי מלאכת שמים שיוכל ללמוד בישוב הדעת. וכמו שמצינו בגמ' (ב"ק עא סוע"ב), "בעא מיניה רבא מרב נחמן, גנב שור של שני שותפין וטבחו, והודה לאחד מהן, מהו? אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר וכו'. לצפרא אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא, ואפילו חמשה חצאי בקר. והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא". וכתבו התוס', שרוי בתענית היה. שאלו אותו שאלה בהלכה וטעה, למחר חזר בו ואמר אמש הייתי שרוי בתענית ולבי בל עמי. ואם בגדולי עולם כאלה כך, על אחת כמה וכמה אנו! לכן אם מסגף את עצמו בסיגופים ותעניות, זהו לא לרצון הקב"ה, לא רצונו ולא רצון יראיו.
הכלב יאכל את סעודת המתענה
ובגמ' תענית (יא: ) "אמר רב ששת, האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה". פי', הכלב יאכל את סעודתו. וביאור הדברים, כשאדם עושה רצון הקב"ה כגון שעוסק בתורה ובמצוות, נחשב כמו שמקריב קרבן לפניו, כמו שנאמר (תהלים סג, ה-ו) 'כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי. כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי'. כשעושה צדקה ומעשים טובים, נחשב כמקריב קרבנות, וכמו שנאמר עוד (משלי כא, ג), 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'.
וכשיושב בתענית נחשב כאילו הקריב חלבו ודמו, וכמו שאמרו (ברכות יז.), רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי "רבון העולמים גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני". וכמו שאמר דוד המלך (תהלים קט, כד) 'ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן', וכחש זה הינו כמו קרבן לקב"ה.
אך כל מעלה זו היא דוקא בזמן שהאדם גבור ובריא ומצי לצעורי נפשיה (תענית יא רע"ב), כמו שהיו בדורות הקודמים 'גבורי כוח עושי דברו'.
והנה בגמ' (יומא כא: ) איתא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן. "רבוצה כארי"?! והתניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב? לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ובמקדש שני מי הואי? והאמר רב שמואל בר איניא, מאי דכתיב 'וארצה בו ואכבד', וקרינן 'ואכבדה', מאי שנא דמחוסר ה'א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן, ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים? אמרי, אין, מהוה הוה, סיועי לא מסייעא. ע"כ. בבית ראשון היתה האש רבוצה כמו אריה, מעכלת מיד את הקרבנות. ובבית שני היתה רבוצה על המזבח ככלב, וגם אז סיועי לא מסייעא, בבית ראשון היתה זו אש אוכלת, ורק היות והתורה לא רצתה שהנס יהיה גלוי ציותה (ויקרא א, ז) 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש'. ואילו בבית שני לא היתה האש אוכלת בעצמה. וכן איתא בזוהר (בראשית דף ו ע"ב) שבבית ראשון היתה האש רבוצה כמו אריה ובבית שני ככלב כיון שלא עשו רצונו של מקום. ולכן תלמיד חכם שיושב בתענית ואינו יכול לעמוד בכך, "ליכול כלבא שירותיה", כמו האש שהיתה בבית שני רבוצה ככלב היא תאכל את מזונו, ואין זה נחשב לו כקרבן גמור[11].
הקב"ה לא ציוה להתענות מלבד ביום הכפורים וארבע תעניות שתקנו חכמים על חורבן הבית, אך התעניות שמוסיף מעצמו אינן לטובה, אדרבה ישגיח על בריאותו, יאכל טוב וישתה טוב ויהיו לו כוחות לעסוק בתורה בריכוז השכל והמחשבה.
התורה עדיפה מתעניות
אין דבר בעולם שמכפר על עוונות האדם כמו התורה, זו עצת יצר הרע שאומר לו, אוי ואבוי לך, עשית עוונות רבים עליך להתענות! בספר שער רוח הקודש של רבינו האר"י כותב שיש עוון שצריך להתענות עליו ארבעים תעניות, ויש עוון שצריך יותר ממאתים ארבעים תעניות, ויש שצריך שלוש מאות וחמישים תעניות, גם אם יחיה כמו מתושלח לא יגמור את כל התעניות האלה. יצר הרע רוצה להחלישו, כמו המתקוטט עם חברו ורוצה להחלישו מכה אותו בלבו או במוחו והורגו. כך יצר הרע אורב לאדם ורוצה לפגוע באדם אומר לו שיתענה, ועל ידי כך נחלש גופו, ומוחו אינו מבין כלום מלימודו.
הקב"ה אינו אויב לא של הנפש ולא של הגוף, 'הנשמה לך והגוף פעלך', וכמו שאמרו בגמ' תענית שם (יא.): אמר שמואל, כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה! הנזיר לא שתה יין בימי נזירותו, לא עשה קידוש רק היה שומע כקורא וכקורה [קורת בית הבד]... על סיגוף זה נקרא חוטא, כל שכן מי שמענה עצמו ממש.
תורתנו 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', התשובה האמיתית היא שיעסוק בתורה ומצוות ויתכפרו עוונותיו. וכמו שאמרו בסוף מנחות (קי.): אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם'? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה, "עולה ומנחה" מיבעי ליה? אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' 'וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. התורה בעצמה חשובה ככל הקרבנות.
על כן מי שהוא בעל שכל ודעת, כשחוזר בתשובה ירבה בעסק התורה, ולא יחפש להיות קיצוני! יש כאלה שמתהפכים מן הקצה לקצה בבת אחת, לא זו הדרך ולא זו העיר! הוא לא יוכל לעמוד במבחן ועלול לשוב לסורו הרע, אלא צריך לעלות לאט כמו אדם שעולה בסולם מדרגה אחרי מדרגה, כך בתורה ומצוות לא בכוח יגבר איש. על ידי קיצוניות יכול למוטט את ביתו ולהרוס את שלום ביתו, רוצה שאשתו תהיה צדקת גמורה כמו שרה אמנו, בסוף תהיה לו צרה במקום שרה... אלא יעשה בשובה ובנחת, יתייעץ עם רב בנוגע לכל דבר, ויתעלה בשלבים וילך ויתחזק, אך לא בבת אחת בקיצוניות[12].
ישנתי אז ינוח לי
אדם שאינו ישן בלילה, מתהלך כל היום כמו סהרורי ואינו מרגיש את עצמו. בליל הושענא רבה אני מרגיש על הקהל שנרדמים אפילו בעמידה, יש שתופסים סידור ונופל מידם, כיון שכשל כוחם מלהחזיק אותו מרוב עייפותם. ואם כך הוא רק פעם או פעמיים בשנה, אדם שעושה כך תדיר, מחליש את עצמו יותר מתענית. לא לחנם אמרו שזהו תיקון כרת. אם עושה כך מפעם לפעם אינו נורא, אך בדרך כלל צריך לישן כהוגן, יחליף כוח ויוכל להתפלל בריכוז המחשבה ובכונה, וגם לימודו יהיה בישוב הדעת, יוכל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא יבלבל ויאמר על טמא טהור ועל מותר אסור.
מסיבה זו טרח הרמב"ם (פרק ד' מהל' דעות) בזמנו לכתוב את כל תפריטי המאכלים, מה טוב ומה בריא ומה לא. וממליץ על דברים שאינם בריאים לאוכלם לעתים רחוקות, וגם לא לאכול מהם כמויות, כגון כמהין ופטריות שאינם בריאים לגוף אלא 'טועמיה חיים זכו'. יש דברים חמוצים מאוד העושים את הקיבה קשה, וכשיש לאדם קיבה קשה הוא מסוגל לחולאים, כיון שאינו מוציא את המאכל שנעשה פסולת, ועל ידי כך נגרמות מחלות למעיו וקיבתו. ואילו כשמעיו רפוים טוב הוא לגופו, לכן יאכל מאכלי ביניים, לא דברים המשלשלים ולא דברים שעושים קיבה קשה. ומפרט איזה פירות טובים ונוחים ואיזה מקשים את הקיבה.
חשיבות שמירת הבריאות בעיני הרמב"ם
הרמב"ם אמנם היה רופא גדול, אך מאן דכר שמיה לכתוב דברים אלו ביד החזקה? הלא יש לו ספרי רפואה, יש לו ספר מיוחד על הכשת נחש, ובו הוא כותב בכל נחש מה החומר שצריך לרפאות את הנשוך ממנו, ולא קרב זה אל זה, ואם מחליפם יוכל להסתכן יותר. הרעל שבשיני הנחש מסוכן לכל דמו של האדם, וללא טיפול נכון יכול לרדת לשאול תחתית, חובה לדעת אם זהו נחש שפיפון, צפעוני או צפע, ומכח צורת הנחש מזהה הרמב"ם את שמו ומה רפואתו מנסיונו העשיר. ורופאי זמנינו בחנו וניסו את דבריו וראו שאין לזוז מהם ימין ושמאל, וכולם ומתפלאים איך ידע כך בזמנו לפני שמונה מאות שנה ללא מעבדות ומכונות. שכלו היה יותר ממכונות... 'כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי'[13]. וכן חיבר ספרים נוספים, "פרקי משה" ברפואה, וספר מיוחד עבור צאלח-א-דין מלך מצרים. יום יום היה רוכב על חמורו כדי לטפל במלך בנשיו פילגשיו ובניו, קופה של שרצים... עם כל המחלה אשר שמתי על מצרים, אנגינה שחפת וקדחת, ובחזרתו לביתו היה מוצא גוים ויהודים רבים מחכים לטיפולו, 'וגם ערב רב עלה אתם'[14]. וכל הרופאים היו מרימים את ידיהם בפניו, ועומדים לפניו כתלמיד בפני רבו, אין להם פה להשיב ולא מצח להרים ראש. כמה פעמים ניסו לטפל במלך בכמה אופנים ולא הצליחו, עד שבא הרמב"ם טיפל בו פעם אחת וכבר הבריא, והיו כולם רואים את גדולתו בחוש ובמציאות.
וכמה חבל שאישיות גדולה כמותו היה מוקף כאלה טרדות. אם היה לו יותר פנאי, היה מחבר עוד ספרים מאירי עינים. כל תיבה של הרמב"ם לא תסולא בפז, כל דבריו כגחלי אש. באים היום רבנים ומפלפלים האם כונת הרמב"ם כך או כך, אילו היה כותב מלה אחת נוספת היו ספרים שלמים נעלמים מן האופק... הרמב"ם דיבר על הידוע וסמך שדבריו יובנו, ולכן יש לנו בדבריו כמה ספיקות וספקי ספקות.
ראו כמה מרן בבית יוסף טרח לבאר את דברי הרמב"ם, לפעמים כתב דף שלם על דברי הרמב"ם. בהלכות מקואות[15] מביא מרן את דברי רבי יוסף טאיטאצק שפירש את הרמב"ם באופן אחד ומרן פירש אחרת. ואמר לו המלאך המגיד, אתה צדקת בפירושך בדברי הרמב"ם, אך גם רבי יוסף טאיטאצק אמר פירוש נכון ודבריו אמיתיים, אך לא לזה נתכוון הרמב"ם. אם היה הרמב"ם כותב עוד שנים שלוש מלים לא היה צריך לפלפל דף שלם. וכל זה נגרם מחמת עיסוקו ברפואת המלך. אך היה זה צורך השעה, שכן על ידי שהיה מקורב למלך קיבל תוקף לכפות את כל העוברים על רצון ה'. לא היה שם דמוקרטיא איש הישר בעיניו יעשה, אם ירצה ישמור שבת או מצוות. מי שאינו שומר שבת היה יכול לחובשו בבית האסורים, היו שוטרים עומדים הכן לימינו 'לעשות נקמה בגוים' בכל מי שהיה עובר על מצוות התורה, 'לעשות בהם משפט כתוב'. עד שהנהיג אותם על מבועי התורה והיראה[16].
ובאמת אף שעיקר ספר "יד החזקה" מיועד לענייני הלכה, ייחד הרמב"ם פרק מיוחד לרפואת הגוף המלמד מה בריא לאדם ומה יכול להזיקו, לומר לך שגם זה מעבודת הבורא! אם אינו בריא אינו יכול לעבוד את הבורא כהוגן, יש לו מיחושים וכאבים, עומד להתפלל ולבו בל עמו, אינו יכול לכוין במה שמוציא מפיו, במקום שיחשוב "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", חושב "אוי בטני כואבת או המעיים". כשלומד תורה, במקום שיפסוק הלכה למעשה, יטעה ויבלבל, כיון שלבו בל עמו. אך כשהוא בריא לומד כהוגן. ולכן כל דבר יעשה בעתו.
יאכלו ענוים וישבעו
הקב"ה נתן בפי האדם את חוש הטעם, כדי שיוכל להרגיש אם האוכל מתוק או חמוץ או מלוח, כדי שיתאווה ויהיה לו חשק לאכול. אם כל המאכלים היו בטעם אחד, היו נמאסים על האדם ולא היה אוכל ונחלה, לכן נתן ה' את חוש הטעם, שיהנה ויחליף את הטעמים. וכך יוכל לאכול ויהיה בריא לעבודת השי"ת, בכל הבריאה עשה ה' הכל יפה בעתו, ולכן ינהיג מנהג דרך ארץ בכל דרכיו.
האוכל כל חמש דקות, הרי הוא כמו בהמה מעלת גרה... יש שעות לאכילה, ארוחת בוקר צהרים וערב, ולא יאכל כמויות באמצע, דבר זה מקלקל את המעים.
וגם בלילה לא ראוי שיאכל הרבה אלא מעט, כיון שהקיבה צריכה לנוח מעט, ואם לא יתן לה לנוח ואוכל בלילה ארוחה דשנה 'יום ולילה לא ישבותו', לא יהיה לה כוח לעבוד 'ויעמוד השמן', לא יהיה ביכולתה לעכל ויבואו עליו מחלות. הקיבה אינה מפלדה אלא בשר ודם, צריך שיתן לה מנוחה. יחוס על אבריו כמו שחס על נשמתו, ויאכל רק כדי להשבית את רעבונו, ולא יאכל סמוך לשינתו, שהמאכל מרקיב במעיו.
שמואל האמורא, תלמידו של רבינו הקדוש, היה אומר (ב"מ קיג: ), אין דבר בחכמת הרפואה שאיני יודע את תרופתו, מלבד מי שאכל ולא הלך ארבע אמות אחרי הליכתו אלא ישן תכף במטתו. על כן 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ילך מעט ואחרי כן ינוח. וכן בארוחת צהרים, לא ילך לנוח מיד אחריה, אלא ילך ויבוא מעט ולאחר מכן ילך לישון. ומובאים בגמ' דברים נוספים בענייני רפואה, אך כתבו הפוסקים[17] שנשתנו טבעי בני האדם מאז התלמוד ועד ימינו, יש דברים שהיו מזיקים אז והיום אינם מזיקים, ויש להיפך. לכן טוב להתייעץ עם רופאים נבונים, שאינם גסי רוח המביטים על הכל מגבוה. 'ותשועה ברוב יועץ'. והעיקר שינהל את עצמו כפי הצריך בחכמת הרפואה.
השתיה מועילה לכליות, ואם אינו שותה מזיק את כליותיו. לכן אמרו חכמים (ברכות מ.) "ואמר רבא בר שמואל משמיה דרבי חייא, אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא נמי הכי, אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק. תניא אידך, אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה, ובלילה ידאג מפני אסכרה. תנו רבנן, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה? אמר רב חסדא, קיתון לפת".
לאחר שאכל יקפה את בני מעיו במים, כלומר ישתה שהמים יצופו על אכילתו, אך לא ישתה בשעת האכילה, כיון שהקיבה מעכלת את המאכל, וכששותה בעת האכילה ניזוק כוח העיכול ואינו מעכל כהוגן. כעבור שעה או שעתיים ישתה, ובשעת האכילה ישתה מעט אם הוא צמא מאוד, כמו שכתב הרמב"ם שאם נצמא מאוד בשעת האכילה כגון שאכל דברים מלוחים, ישתה יין ולא מים, או שימזוג את היין במים. היום מרבים העם לשתות טמפו וקוקה קולה, ודבר זה הורס את העיכול ומפסידו. וגם חזקה על כל יהודי שנזקק לטיפולו של רופא שינים, כיון שהסוכר ממיס את השיניים ומקלקלם, ונעשים 'נקבים נקבים חלולים חלולים'. פעם שמו שן בתוך כוס של קוקה קולה, למחרת בבוקר נעלמה השן, כיון שהסוכר המיס אותה לגמרי, ולא נותר ממנה שריד. לכן אם צמא בעת אכילתו, ישתה מעט, ורק במשך היום ישתה שתיה מרובה שיש בה טובה לכליות.
עוד שם בגמ' (ברכות מ.): "אמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום, מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לריח הפה. ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן, הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו, אבל כל יומא לא. מאי טעמא, משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רב חייא בר אשי אמר רב, הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. אמר רבי חמא ברבי חנינא, הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר קצח אחד מששים סמני המות הוא, והישן למזרח גרנו דמו בראשו? לא קשיא, הא בריחו הא בטעמו. אימיה דרבי ירמיה אפיא ליה ריפתא ומדבקא ליה ומקלפא ליה".
הקצח הינו כמין שומשום שחור שמפזרים על הלחם, והוא בריא לרגיל בו ואינו בא לידי כאב לב. אך ריחו מזיק, אם ישן במזרח גרנו של קצח, נכנס הריח בנחיריו ויכול להזיקו, לכן מיעוטם יפה. וכן השומשום טוב. וכן במה שאמרו שיאכל חרדל פעם בשלשים יום, ולא ירבה בו, כיון שדברים חמוצים יכולים להחליש את לבו, אלא יאכלם מפעם לפעם, כמו שנאמר 'וטבלת פתך בחומץ', ואמרו בגמ' (שבת קיג: ) אמר רבי אלעזר מכאן שהחומץ יפה לשרב. כשיש חום כבד אין תאבון וקשה לאכול, לכן אמר בועז לרות שתטבול פתה בחומץ ועל ידי כך יהיה תאבון.
ונאמר עוד בבועז 'ויאכל וישת וייטב לבו', ואמרו במדרש (רות רבה פ"ה פט"ו) "שאכל מיני מתיקה אחר המזון, שהיא מרגלת הלשון לתורה", בועז אכל בתור קינוח סעודה פירות מתוקים כמו תאנה שיש בה דבש, ומרגילה את לשון האדם לתורה שתהיה 'לשון מדברת גדולות' - דברי תורה וחכמה, וגם במיני מתיקה אלו לא יאכל בכמויות, אלא מעט. לא לחינם ברא הקב"ה פירות, יש בהם ויטמינים בלי סוף, יאכל מהם מעט ועל ידי כך יתחזק ויתחשל גופו שיוכל ללמוד וללמד לעסוק במצוות ובמעשים טובים ויוכל להתפלל בכונה.
כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לטובת בני האדם. 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד), כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו' (יומא לח.). ובירושלמי שלהי קידושין אמרו על רבי אלעזר בן פדת שהיה עני מרוד ובקושי היה לו לחם לאכול, והיה חוסך מעצמו פרוטות כדי שיוכל לקנות פרי חדש ולברך עליו שהחיינו[18]. וזאת למרות עוניו כמובא בגמ' תענית[19] שלאחר כמה ימים שלא אכל פעם, מצא שום זרוק בארץ ואכלו מרוב רעבונו נחלש לבו והתעלף. לכן לא יחסוך אלא יקנה פירות חדשים מידי פעם בפעם, בכמות מועטת כדי שיוכל לברך את הקב"ה.
צדיק אוכל לשובע נפשו
ומאידך יזהר לא להרבות מדאי, כמו שציוו רבותינו (גטין ע.) "סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה". רבותינו שונאים סיגופים ותעניות, לא נוח להם אם מענה את עצמו, זה נגד רצון הקב"ה שברא את האדם לא כדי שיזניח את גופו, שאם לא כן יכל הקב"ה לעשות נשמה ודי, אלא ברא גם גוף שיעשה כל דבר בחכמה.
ואם מרגיש תאוה לאכול מאכל טעים, כגון שיש לו אשת חיל שמבשלת מאכלים טעימים, כשאכל כדי צרכו ימשוך ידיו מלאכול עוד, ובכך הדבר יותר חשוב לקב"ה מתענית, כיון שיכל לאכול ולשתות עוד ומנע מעצמו כדי לייסר את עצמו על חטאיו, שהרי 'אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא'. ובכך גם אינו מחליש את גופו וגם מייסר את עצמו.
ובאמת אמרו רבותינו (גטין שם) "אמר ליה אליהו לרבי נתן, אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". האוכל כדי צורכו יכול להפוך לו לסם המוות אם יכעוס ח"ו, לכן יאכל שליש וישתה במשך היום שליש, שאם יכעס ויצוף האוכל יהיה לו מקום לנוח ולא יחנק. וכן בסעודה שנהנה ממנה, ימשוך ידו הימנה, ודבר זה חשוב יותר מתענית, "איזהו גבור, הכובש את יצרו". 'צדיק אוכל לשובע נפשו', לא "לשובע גופו", אלא כדי שיוכל להתקיים ולהחזיק מעמד וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
העיר ג'רבא שבתונס היתה עיר של חכמים ושל סופרים, וכל תושביה היו בני תורה. מחשובי העיר היה קאייד נסים שמאמא, "קאייד" זה תואר כבוד של משרה, כמו "סיר" באנגליה, או "לורד". הוא היה תלמיד חכם והדפיס את ספר משמרות כהונה, והרב חיד"א נתארח בביתו וכתב עליו שבחים. פעם אחת הזמין לביתו תלמיד חכם ונתן לפניו כל טוב, התלמיד חכם שבע, אך הקאייד שרצה להמשיך לאכול היה אומר לו "כבוד הרב יאכל עוד". ענה לו, "צדיק אוכל לשובע נפשו". וכך כמה פעמים פנה אליו וביקשו שיאכל עוד, והוא עונה לו שוב "צדיק אוכל לשובע נפשו". לבסוף התרגז הקאייד ואמר לו, וכי אני בטן רשעים תחסר שאמשיך לאכול?! אמר לו, חלילה, במה שאמרתי "צדיק אוכל לשובע נפשו" היתה כוונתי עליך! בנוהג שבעולם כל עוד שבעל הבית אוכל יש גם לאורח חשק לאכול, אך אם בעל הבית הפסיק לאכול, חושש האורח פן יאמרו עליו שהוא רעבתן לא השיב ידו מבלע, וגם הוא מונע עצמו מלאכול משורת דרך ארץ. אך אני מרגיש עליך שאינך אוכל מחמת שאתה רעב, גם אתה שבעת כמוני, אלא רצונך שיהיה לי מרץ לאכול כמוך, אם כן אתה "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשובע גופו, שכן כוונתך לשם שמים כדי שגם אני אוכל...
בכל דברים אלה שיש בהם הרבה מוסר ודעת, ילך כל אחד בדרכי רבותינו. יקח את ספר יד החזקה להרמב"ם הלכות דעות פרק ד', ויראה מה מזיק ומה טוב, מה להרבות ומה למעט או לא לאכול כלל, ויזהר בדבריו, בבחינת 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'.
"דף היומי" בלי הלכה כדעת מרן השלחן ערוך
אלה שלומדים "דף יומי", תשאל אותם לפעמים הלכה פשוטה אינם יודעים, יעשו 'פותח את ידך', צריך ללמוד איתם איך שישמרו את השבת כהלכה, איך שישמרו את הכשרות כהלכה, שידעו מה זה בשר וחלב.
אך לא, לומדים איתם מסכת בבא-קמא בבא-בתרא מסכת קידושין וכתובות, מה אתה רוצה, לעשות אותו דיין? תן לו הלכות שידע איך צריך לנהוג, זה הלימוד שמכפר עוונותיו של האדם, על ידי כך הוא יודע מה אסור מה מותר, מה הקב"ה רוצה ומה לא רוצה, 'אשר שנאת אהבתי אשר אהבת שנאתי'[20] ח"ו, אלא ילך בדרכי הקב"ה. זהו 'והלכת בדרכיו'[21]. זהו מה שהקב"ה מחפש, הענין של קיום המצוות[22].
אך לא, לומדים איתם מסכת בבא-קמא בבא-בתרא מסכת קידושין וכתובות, מה אתה רוצה, לעשות אותו דיין? תן לו הלכות שידע איך צריך לנהוג, זה הלימוד שמכפר עוונותיו של האדם, על ידי כך הוא יודע מה אסור מה מותר, מה הקב"ה רוצה ומה לא רוצה, 'אשר שנאת אהבתי אשר אהבת שנאתי'[20] ח"ו, אלא ילך בדרכי הקב"ה. זהו 'והלכת בדרכיו'[21]. זהו מה שהקב"ה מחפש, הענין של קיום המצוות[22].
בעל האופנוע שחזר בתשובה
לפני שלושים שנה הייתי מוסר דרשה כל ליל שבת ב"פורת יוסף" למטה, יש שם אולם גדול, ושם היינו דורשים דרשה בפרשת השבוע, ואני כדרכי אומר מעט מעשיות ומעט משלים.
היה יהודי אחד שהיה לו אופנוע, מה שנקרא 'טוסטוס' שמשמיע קולות וברקים חזקים כשהוא נוסע. וזה היה התחביב שלו, בבוקר קם השכם, מוציא את האופנוע ורוכב עליו, פה ברחוב דוד, לאורך כל הרחוב, הולך ובא הולך ובא. יש שם כמה בתי כנסיות, אנשים מתפללים, שומעים קריאת התורה, והוא משמיע רעש, לא שומעים פסוק וחצי פסוק.
בא הגבאי דיבר אתו בטובות: תראה חביבי תלך למקום אחר.
- לא, אני רוצה לנסוע פה, אני גר פה ואף אחד לא יאמר לי מה לעשות.
מה לעשות, התייאשו מסכנים, דיברו ודיברו אתו והוא לא שומע, וכך בכל שבת חוזר על הפרשה הזו, בשעה שבע לוקח את האופנוע ורץ לאורכה ולרוחבה הולך ובא.
ליל שבת אחד הזדמן שהיה עובר על יד ישיבת "פורת יוסף", היה מלא אותו היום, והיו כמה בחורים בחוץ. הוא ראה התקהלות, אמר בטח יש שם חתונה, אלך לבלע מעט. אמר, מה יש פה? אמרו לו, תיכנס תראה מה שיש פה.
נכנס, ואז הייתי מספר איזה מעשה, איני זוכר מה בדיוק היה, והוא הוקסם מהמעשה ואהב את זה. אמר, כל יום יש פה את השיעור הזה? אמרו לו, לא, כל ליל שבת, בשבע וחצי מתחילים. והיה אותו זמן שמונה-שמונה וחצי, נשאר עומד עד סוף הדרשה, מצאה חן בעיניו.
בשבת הבאה הוא הקדים ובא בשבע וחצי, היה מעשרה ראשונים כדי לתפוס מקום שיוכל לשבת ולא יצטרך לעמוד. וב"ה דיברתי כיד ה' הטובה עלי, לא הרגשתי בשום דבר, דברתי לפי תומי, והיו הרבה מעשיות ומשלים, הוא שמח כמוצא שלל רב.
אותה שבת לא לקח את האופנוע, לא דיברתי על שבת, אבל הוא מעצמו הבין שזה לא מתאים זה לזה.
שבת שאחריו לקח את הטלית שלו, אבל התבייש, כולם מכירים אותו - זה בעל האופנוע 'בעל החלומות הלזה בא'[23]. יש למטה בסוף רחוב דוד על יד סנהדריה ברחוב מחניים בית-כנסת של תימנים, הלך והתפלל שם.
לאט לאט עזב את דרכו, הפסיק, לא אופנוע לא חילול שבת ולא שום דבר, לאט לאט התקרב, היה שומע כל פעם מעשיות משלים ומוסר השכל, הניצוץ הקדוש שלו בער בו, לאט לאט חזר בתשובה.
לא עברו כמה חודשים והוא התחתן עם אשה חרדית, יהודיה טובה, וחיזקה אותו עוד יותר ויותר, 'ויחזקהו במסמרים לא ימוט'[24], ואחר כך הביאו בנים ובני בנים, כולם בני ישיבות בן פורת יוסף.
זה יהודי שפעם אחת שמע דרשה, נשבה לבו אחריה. התורה תורת אמת, כמ"ש[25] שפת אמת תיכון לעד ועד ארגיעא לשון שקר, בדברים של שקר אחר שהאדם נרגע מרגיש שזה שקר, אבל שפת אמת תיכון לעד, התורה נמשכת לעולמי עד.
חלוקא דרבנן
כשלומד מכתירים לראשו כתרים בשמים, ומלבישים אותו חלוקא דרבנן! נאמר (רות ב, יב) 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלהי ישראל'. מה פשר הכפילות הזו, גם "ישלם ה' פעלך", וגם "תהי משכורתך שלימה"? הלומד תורה מלבישים אותו בשמים חלוקא דרבנן, מהלימוד הזה נעשה לבוש מלכות, וכשיבוא לעולם הבא ילבישו אותו בו. אך מי שלא קיים מצות בעולם הזה ולא למד תורה, אפילו אם לא עשה עוונות, או שעשה תשובה בסוף ימיו ונתכפרו כל עוונותיו, יקחו אותו לגן עדן, אך כשהוא ערום! נשאר "נשמתין ערטילאין" בלי לבוש. כמה אדם ערום מתבייש כשהוא ליד אנשים לבושים יפה, מתחבא בנקיקי הסלעים שלא יראו אותו, וכן אדם שלא יסגל מצוות ולא למד תורה איזו בושה תכסה פניו ליד הצדיקים על שלא הלביש עצמו בחלוקא דרבנן! אם כן, מהמצוות שהאדם מקיים הינו מקבל חלוקא דרבנן, ועל מה מגיע לו עוד שכר? על כן כתוב 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו', מלבד שמקבל את שכר מעשהו חלוקא דרבנן מפואר, מקבל גם שכר שזה "חסד", וזהו 'ישלם ה' פעלך' - החלוקא דרבנן, וגם 'תהי משכורתך -שכר המצוות- שלימה מעם ה''.
אדם שכל ימיו עסק בשטויות בתועבות ובשעת פטירתו חזר בתשובה שלימה, יקבלו את תשובתו, אך יהיה ללא לבוש. ולכן בגמ' מסכת עבודה זרה דף יז (ע"א) מסופר על אלעזר בן דורדיא שכילה את כל ימיו בעבירה, יום אחד נכנסה בו רוח טהרה, הניח ראשו בן ברכיו וגעה בבכיה, אויה לי מה עשיתי, איבדתי את כל ימי במעשים רעים ובתועבות! ובכה כך עד שנפח את נשמתו. יצאה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא. שמע רבי את הבת קול, בכה ואמר "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת". איבד את כל ימיו לריק ולבהלה, ובשעה אחת קנה את עולמו.
ולכאורה מפני מה בכה רבי, מה היה חסר לרבי אלעזר בן דורדיא שהוצרך רבי לבכות? אלא וי על התשובה הזו, עתה יעלה לעולם הבא בלי תורה ומעשים טובים, מוטב לו שלא ילך לשם! על כן בכה, שלא הספיק לעשות מצוות ומעשים טובים. אמנם קנה את עולמו, אך אין לו שם מאומה, הוא ערום בלי לבוש של תורה ומצוות.
מעשה ברבי יוחנן שהיה הולך ונשען על תלמידו ר' חיא בר אבא. רבי יוחנן חי שלש מאות שנה והיה מהלך לאטו. הגיעו לשדה אחת רחבת ידים מלאה שיבולים ופירות, אמר לו רבי יוחנן, שדה זו היתה שלי ומכרתיה בצעירותי שיהיה לי כסף ללמוד תורה. המשיכו ללכת, הגיעו לכרם אחד עם ענבי מוסקט יפים, - "הכרם הזה היה שלי ומכרתיהו כדי ללמוד תורה". הלכו עוד מעט ראו פרדס של זיתים, זיתים מלאים שמן, כל זית בגודל ביצה כמו שהיה בזמן התלמוד משקל הזית תשע דרהם שהם שלושים גרם, היום בקושי יש בזית עשרה גרם. - "כרם זה היה שלי ומכרתיהו כדי ללמוד תורה". שמע כך רבי חיא ופרץ בבכי, "לא השארת כלום לעת זקנתך"!
אמר לו, קל בעיניך שמכרתי דבר שנברא בששה ימים וקניתי דבר שנברא לארבעים יום? כל הבריאה נבראה בששה ימים, ומשה עמד בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שקיבל את התורה. קבלתי תורה שניתנה לארבעים יום, רבי יוחנן היה ראש ישיבה בטבריה והרביץ תורה לאין ערוך, כל חכמי ארץ ישראל באותו דור היו תלמידיו! הלומד על מנת ללמד, מסייעים אותו מהשמים ומזמנים לו תלמידים טובים שיוכל ללמדם.
וכך אמר התנא רבי אלעזר (אבות פ"ב מי"ד), הוי שקוד ללמוד תורה, תלמד בשקידה ובהתמדה, תשנן ותחזור, אל תלמד בעצלות 'לחם עצלות לא תאכל', אדם שלומד בהתמדה ושקידה סופו שנעשה בן עליה.
היה יהודי אחד שהיה לו אופנוע, מה שנקרא 'טוסטוס' שמשמיע קולות וברקים חזקים כשהוא נוסע. וזה היה התחביב שלו, בבוקר קם השכם, מוציא את האופנוע ורוכב עליו, פה ברחוב דוד, לאורך כל הרחוב, הולך ובא הולך ובא. יש שם כמה בתי כנסיות, אנשים מתפללים, שומעים קריאת התורה, והוא משמיע רעש, לא שומעים פסוק וחצי פסוק.
בא הגבאי דיבר אתו בטובות: תראה חביבי תלך למקום אחר.
- לא, אני רוצה לנסוע פה, אני גר פה ואף אחד לא יאמר לי מה לעשות.
מה לעשות, התייאשו מסכנים, דיברו ודיברו אתו והוא לא שומע, וכך בכל שבת חוזר על הפרשה הזו, בשעה שבע לוקח את האופנוע ורץ לאורכה ולרוחבה הולך ובא.
ליל שבת אחד הזדמן שהיה עובר על יד ישיבת "פורת יוסף", היה מלא אותו היום, והיו כמה בחורים בחוץ. הוא ראה התקהלות, אמר בטח יש שם חתונה, אלך לבלע מעט. אמר, מה יש פה? אמרו לו, תיכנס תראה מה שיש פה.
נכנס, ואז הייתי מספר איזה מעשה, איני זוכר מה בדיוק היה, והוא הוקסם מהמעשה ואהב את זה. אמר, כל יום יש פה את השיעור הזה? אמרו לו, לא, כל ליל שבת, בשבע וחצי מתחילים. והיה אותו זמן שמונה-שמונה וחצי, נשאר עומד עד סוף הדרשה, מצאה חן בעיניו.
בשבת הבאה הוא הקדים ובא בשבע וחצי, היה מעשרה ראשונים כדי לתפוס מקום שיוכל לשבת ולא יצטרך לעמוד. וב"ה דיברתי כיד ה' הטובה עלי, לא הרגשתי בשום דבר, דברתי לפי תומי, והיו הרבה מעשיות ומשלים, הוא שמח כמוצא שלל רב.
אותה שבת לא לקח את האופנוע, לא דיברתי על שבת, אבל הוא מעצמו הבין שזה לא מתאים זה לזה.
שבת שאחריו לקח את הטלית שלו, אבל התבייש, כולם מכירים אותו - זה בעל האופנוע 'בעל החלומות הלזה בא'[23]. יש למטה בסוף רחוב דוד על יד סנהדריה ברחוב מחניים בית-כנסת של תימנים, הלך והתפלל שם.
לאט לאט עזב את דרכו, הפסיק, לא אופנוע לא חילול שבת ולא שום דבר, לאט לאט התקרב, היה שומע כל פעם מעשיות משלים ומוסר השכל, הניצוץ הקדוש שלו בער בו, לאט לאט חזר בתשובה.
לא עברו כמה חודשים והוא התחתן עם אשה חרדית, יהודיה טובה, וחיזקה אותו עוד יותר ויותר, 'ויחזקהו במסמרים לא ימוט'[24], ואחר כך הביאו בנים ובני בנים, כולם בני ישיבות בן פורת יוסף.
זה יהודי שפעם אחת שמע דרשה, נשבה לבו אחריה. התורה תורת אמת, כמ"ש[25] שפת אמת תיכון לעד ועד ארגיעא לשון שקר, בדברים של שקר אחר שהאדם נרגע מרגיש שזה שקר, אבל שפת אמת תיכון לעד, התורה נמשכת לעולמי עד.
חלוקא דרבנן
כשלומד מכתירים לראשו כתרים בשמים, ומלבישים אותו חלוקא דרבנן! נאמר (רות ב, יב) 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלהי ישראל'. מה פשר הכפילות הזו, גם "ישלם ה' פעלך", וגם "תהי משכורתך שלימה"? הלומד תורה מלבישים אותו בשמים חלוקא דרבנן, מהלימוד הזה נעשה לבוש מלכות, וכשיבוא לעולם הבא ילבישו אותו בו. אך מי שלא קיים מצות בעולם הזה ולא למד תורה, אפילו אם לא עשה עוונות, או שעשה תשובה בסוף ימיו ונתכפרו כל עוונותיו, יקחו אותו לגן עדן, אך כשהוא ערום! נשאר "נשמתין ערטילאין" בלי לבוש. כמה אדם ערום מתבייש כשהוא ליד אנשים לבושים יפה, מתחבא בנקיקי הסלעים שלא יראו אותו, וכן אדם שלא יסגל מצוות ולא למד תורה איזו בושה תכסה פניו ליד הצדיקים על שלא הלביש עצמו בחלוקא דרבנן! אם כן, מהמצוות שהאדם מקיים הינו מקבל חלוקא דרבנן, ועל מה מגיע לו עוד שכר? על כן כתוב 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו', מלבד שמקבל את שכר מעשהו חלוקא דרבנן מפואר, מקבל גם שכר שזה "חסד", וזהו 'ישלם ה' פעלך' - החלוקא דרבנן, וגם 'תהי משכורתך -שכר המצוות- שלימה מעם ה''.
אדם שכל ימיו עסק בשטויות בתועבות ובשעת פטירתו חזר בתשובה שלימה, יקבלו את תשובתו, אך יהיה ללא לבוש. ולכן בגמ' מסכת עבודה זרה דף יז (ע"א) מסופר על אלעזר בן דורדיא שכילה את כל ימיו בעבירה, יום אחד נכנסה בו רוח טהרה, הניח ראשו בן ברכיו וגעה בבכיה, אויה לי מה עשיתי, איבדתי את כל ימי במעשים רעים ובתועבות! ובכה כך עד שנפח את נשמתו. יצאה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא. שמע רבי את הבת קול, בכה ואמר "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת". איבד את כל ימיו לריק ולבהלה, ובשעה אחת קנה את עולמו.
ולכאורה מפני מה בכה רבי, מה היה חסר לרבי אלעזר בן דורדיא שהוצרך רבי לבכות? אלא וי על התשובה הזו, עתה יעלה לעולם הבא בלי תורה ומעשים טובים, מוטב לו שלא ילך לשם! על כן בכה, שלא הספיק לעשות מצוות ומעשים טובים. אמנם קנה את עולמו, אך אין לו שם מאומה, הוא ערום בלי לבוש של תורה ומצוות.
מעשה ברבי יוחנן שהיה הולך ונשען על תלמידו ר' חיא בר אבא. רבי יוחנן חי שלש מאות שנה והיה מהלך לאטו. הגיעו לשדה אחת רחבת ידים מלאה שיבולים ופירות, אמר לו רבי יוחנן, שדה זו היתה שלי ומכרתיה בצעירותי שיהיה לי כסף ללמוד תורה. המשיכו ללכת, הגיעו לכרם אחד עם ענבי מוסקט יפים, - "הכרם הזה היה שלי ומכרתיהו כדי ללמוד תורה". הלכו עוד מעט ראו פרדס של זיתים, זיתים מלאים שמן, כל זית בגודל ביצה כמו שהיה בזמן התלמוד משקל הזית תשע דרהם שהם שלושים גרם, היום בקושי יש בזית עשרה גרם. - "כרם זה היה שלי ומכרתיהו כדי ללמוד תורה". שמע כך רבי חיא ופרץ בבכי, "לא השארת כלום לעת זקנתך"!
אמר לו, קל בעיניך שמכרתי דבר שנברא בששה ימים וקניתי דבר שנברא לארבעים יום? כל הבריאה נבראה בששה ימים, ומשה עמד בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שקיבל את התורה. קבלתי תורה שניתנה לארבעים יום, רבי יוחנן היה ראש ישיבה בטבריה והרביץ תורה לאין ערוך, כל חכמי ארץ ישראל באותו דור היו תלמידיו! הלומד על מנת ללמד, מסייעים אותו מהשמים ומזמנים לו תלמידים טובים שיוכל ללמדם.
וכך אמר התנא רבי אלעזר (אבות פ"ב מי"ד), הוי שקוד ללמוד תורה, תלמד בשקידה ובהתמדה, תשנן ותחזור, אל תלמד בעצלות 'לחם עצלות לא תאכל', אדם שלומד בהתמדה ושקידה סופו שנעשה בן עליה.
[1] ירמיה ג, כב.
[2] משלי כא, כג.
[3] תהלים יט, ו.
[4] עיין בהקדמת ספרו יאיר נתיב עמ' ז'.
[5] דיסק חיי מרן 1 רצועה 13.
[6] רות ב, א.
[7] וראה ביביע אומר חלק ט' (או"ח סי' קז אות ו'), ובמאור ישראל - טבעת המלך (פ"א מהל' תשובה ה"ד), ובהליכות עולם חלק ח' (עמ' קצו).
[8] אבות ו, ז.
[9] ראה עוד אודות הפלפולים בהליכות עולם חלק ח' (עמ' שנד).
[10] ועי' ביביע אומר חלק י' (או"ח סימן ט') שבעל תשובה צריך לנהוג לפי הוראות מרן אפילו אם הוא ממוצא אשכנזי. וידועה שיטתו הבהירה של מרן זיע"א כי ארץ ישראל נחשבת אתריה דמרן הב"י ואליבא דאמת גם על האשכנזים היה לנהוג כדעתו, וכמו שביאר בשו"ת יביע אומר חלק ה' (או"ח סימן לז אות ד, ויו"ד סימן ג). עי"ש.
[11] וכן הביא מרן זיע"א במאור ישראל חלק א' (תענית יא: ) בקצרה.
[12] וראה במעדני המלך ח"א (פרק ז') מהדרכותיו של מרן זיע''א לבעלי תשובה. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט (או"ח סימן קז אות ו).
[13] ראה עוד במעדני המלך ח"א (עמ' עט"ר) על גדולת הרמב"ם בחכמת הרפואה.
[14] מרן זיע"א הוסיף והאריך בפעולות הרמב"ם נגד הקראים מסלפי המקרא, כמובא במעדני המלך ח"ב (פרק יג).
[15] סעיף ח, בענין מעיין שהעבירו על גבי השוקת, ואמנם עיקר דיונם נסוב בדעת הרשב"א, אך בין הדברים נתווכחו גם היאך דעת הרמב"ם והרא"ש. וראה בזה בשו"ת אבקת רוכל (סימן נא), שחזר מרן והודה לדברי מהרי"ט. ובמה שהביא מרן זיע"א מהמגיד מישרים, הנה שם בסימן רא ס"ז האריך מרן הב"י לברר את שיטת הרא"ש, ועל ביאורו זה אמר לו המגיד (פרשת ויקהל דף לח ע"ב) שכיון יפה בדעת הרא"ש, והרא"ש גופיה שמח בדבריו.
[16] לשון הרמב"ן באגרותיו (כתבי רמב"ן ח"א עמ' שמא) בשבח הרמב"ם: "לא לכם רבותינו להקל ראש כנגד המזרח! מי הכה הצדוקים אשר היו בגבורים בוסים (מלשון זכריה י, ה)? מי נתן הביתוסים לשוסים? הלא הרב ז"ל כי ה' עמו, והוביש רוכבי סוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד הרב עליהם, ונתחזק מוראו על כולהם". וכל אותה אגרת מלאה בשבחים רבים ועטרות הוד לראש הרמב"ם, וגם תוכה רצוף תוכחות מוסר השייכים מאוד גם לדורנו, ועוד חזון למועד.
[17] כמ"ש התוס' (ע"ז כד: ד"ה פרה) ושם נסמן. וכ"ה במו"ק (יא.). ומ"מ פשיטא שאין בזה כדי לשנות אפי' זיז קטן מההלכות והדינים שנמסרו בידינו מרבותינו הקדושים כמלאכים, וכמ"ש בשו"ת יביע אומר ח"ז (או"ח סימן נג אות ו), וז"ל: ועוד יש לאלוה מלין כי ידוע מה שאמרו חז"ל (שבת קלג: ) בענין המציצה שאחר המילה, שהיא משום סכנה, ולכן מחללים עליה את השבת, והרופאים מכחישים את זה מכל וכל, ואין אנו חוששים כלל לדבריהם אשר מהבל ימעטו, שבאים לחלוק על דברי חז"ל המצודקים והישרים. ומנהג אבותינו בידינו על פי קבלת חז"ל למצוץ דם הברית גם בשבת אע"פ שיש בזה משום חילול שבת, והיינו משום דהוי במקום פקוח נפש. וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק ... והגרא"י קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן (חיו"ד סי' קמ) כתב ג"כ לענין קביעת הרופאים בזמנינו שאין שום חשש סכנה במניעת המציצה כו', וזה דומה למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' צח), בדין יתרת בבהמה, שמעידים עליה שחיתה י"ב חודש, שהאומרים כן אינם נאמנים כלל, אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, שבאים להכחיש דברי חז"ל שאמרו טריפה אינה חיה י"ב חודש. ובכלל אין דברי הרופאים נחשבים אצלינו בגדר ודאי אלא בגדר ספק, וכל ספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו אם יאמרו הרופאים שנשתנו הטבעים בזמנינו אין להשגיח בדבריהם. והרי מעשים בכל יום שרופאים רבים קובעים בעניני רפואה יסוד מוסד, ומחליטים בבירור גמור על דבר מסויים שהוא דבר אמת נכון וברור, ולאחר מכן בא דור אחר וחקר ודרש אחריהם והוכיח בעליל היפך קודמיו, ומה שזה בונה זה סותר, כי אין דבריהם אלא בגדר אומדנא בעלמא. והנה אף אם ישנם ילדים שנימולו ולא עשו להם מציצה כדת, ונשארו חיים וקיימים, מכל מקום מי לידינו יתקע שלא יבואו לידי סכנה ח"ו בימים הבאים, ועוד שהרי אנו מחללים שבת אפילו על אחד מני אלף שלא יבא לידי סכנה ואפילו לאחר כמה שנים, מפני שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, דבעינן וחי בהם בודאי, ולא שימות בהם, ואפילו ספק. (וכמ"ש גם התוס' יומא פה.) ואם כי אין הרופאים יודעים טעם נכון למציצה מצד הרפואה, אנו סומכים על דברי חז"ל שידיעותיהם נשגבות ומופלאות על פי הקבלה, מה שלא יוכלו החוקרים המומחים להשיג מצד שכלם לעולם. ע"כ. ודבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ופעם אחת בהרצאה שהרצתי בכינוס גדול של רופאים דתיים, והבעתי כדברים האלה בפניהם, בשם הגרא"י קוק ועוד פוסקים, קם אחד מטובי הרופאים הנוכחים שם וקרא בקריאת ביניים בקול גדול ולא יסף שכל מי שמודה על האמת חייב להודות שכל הדברים הנ"ל הם כנים ואמתיים, ואף חבריו הרכינו בראשם לאות הסכמה. עכ"ל. והובא יסוד זה בעוד מקומות בספרי קדשו, לא עת האסף.
[2] משלי כא, כג.
[3] תהלים יט, ו.
[4] עיין בהקדמת ספרו יאיר נתיב עמ' ז'.
[5] דיסק חיי מרן 1 רצועה 13.
[6] רות ב, א.
[7] וראה ביביע אומר חלק ט' (או"ח סי' קז אות ו'), ובמאור ישראל - טבעת המלך (פ"א מהל' תשובה ה"ד), ובהליכות עולם חלק ח' (עמ' קצו).
[8] אבות ו, ז.
[9] ראה עוד אודות הפלפולים בהליכות עולם חלק ח' (עמ' שנד).
[10] ועי' ביביע אומר חלק י' (או"ח סימן ט') שבעל תשובה צריך לנהוג לפי הוראות מרן אפילו אם הוא ממוצא אשכנזי. וידועה שיטתו הבהירה של מרן זיע"א כי ארץ ישראל נחשבת אתריה דמרן הב"י ואליבא דאמת גם על האשכנזים היה לנהוג כדעתו, וכמו שביאר בשו"ת יביע אומר חלק ה' (או"ח סימן לז אות ד, ויו"ד סימן ג). עי"ש.
[11] וכן הביא מרן זיע"א במאור ישראל חלק א' (תענית יא: ) בקצרה.
[12] וראה במעדני המלך ח"א (פרק ז') מהדרכותיו של מרן זיע''א לבעלי תשובה. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט (או"ח סימן קז אות ו).
[13] ראה עוד במעדני המלך ח"א (עמ' עט"ר) על גדולת הרמב"ם בחכמת הרפואה.
[14] מרן זיע"א הוסיף והאריך בפעולות הרמב"ם נגד הקראים מסלפי המקרא, כמובא במעדני המלך ח"ב (פרק יג).
[15] סעיף ח, בענין מעיין שהעבירו על גבי השוקת, ואמנם עיקר דיונם נסוב בדעת הרשב"א, אך בין הדברים נתווכחו גם היאך דעת הרמב"ם והרא"ש. וראה בזה בשו"ת אבקת רוכל (סימן נא), שחזר מרן והודה לדברי מהרי"ט. ובמה שהביא מרן זיע"א מהמגיד מישרים, הנה שם בסימן רא ס"ז האריך מרן הב"י לברר את שיטת הרא"ש, ועל ביאורו זה אמר לו המגיד (פרשת ויקהל דף לח ע"ב) שכיון יפה בדעת הרא"ש, והרא"ש גופיה שמח בדבריו.
[16] לשון הרמב"ן באגרותיו (כתבי רמב"ן ח"א עמ' שמא) בשבח הרמב"ם: "לא לכם רבותינו להקל ראש כנגד המזרח! מי הכה הצדוקים אשר היו בגבורים בוסים (מלשון זכריה י, ה)? מי נתן הביתוסים לשוסים? הלא הרב ז"ל כי ה' עמו, והוביש רוכבי סוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד הרב עליהם, ונתחזק מוראו על כולהם". וכל אותה אגרת מלאה בשבחים רבים ועטרות הוד לראש הרמב"ם, וגם תוכה רצוף תוכחות מוסר השייכים מאוד גם לדורנו, ועוד חזון למועד.
[17] כמ"ש התוס' (ע"ז כד: ד"ה פרה) ושם נסמן. וכ"ה במו"ק (יא.). ומ"מ פשיטא שאין בזה כדי לשנות אפי' זיז קטן מההלכות והדינים שנמסרו בידינו מרבותינו הקדושים כמלאכים, וכמ"ש בשו"ת יביע אומר ח"ז (או"ח סימן נג אות ו), וז"ל: ועוד יש לאלוה מלין כי ידוע מה שאמרו חז"ל (שבת קלג: ) בענין המציצה שאחר המילה, שהיא משום סכנה, ולכן מחללים עליה את השבת, והרופאים מכחישים את זה מכל וכל, ואין אנו חוששים כלל לדבריהם אשר מהבל ימעטו, שבאים לחלוק על דברי חז"ל המצודקים והישרים. ומנהג אבותינו בידינו על פי קבלת חז"ל למצוץ דם הברית גם בשבת אע"פ שיש בזה משום חילול שבת, והיינו משום דהוי במקום פקוח נפש. וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק ... והגרא"י קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן (חיו"ד סי' קמ) כתב ג"כ לענין קביעת הרופאים בזמנינו שאין שום חשש סכנה במניעת המציצה כו', וזה דומה למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' צח), בדין יתרת בבהמה, שמעידים עליה שחיתה י"ב חודש, שהאומרים כן אינם נאמנים כלל, אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, שבאים להכחיש דברי חז"ל שאמרו טריפה אינה חיה י"ב חודש. ובכלל אין דברי הרופאים נחשבים אצלינו בגדר ודאי אלא בגדר ספק, וכל ספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו אם יאמרו הרופאים שנשתנו הטבעים בזמנינו אין להשגיח בדבריהם. והרי מעשים בכל יום שרופאים רבים קובעים בעניני רפואה יסוד מוסד, ומחליטים בבירור גמור על דבר מסויים שהוא דבר אמת נכון וברור, ולאחר מכן בא דור אחר וחקר ודרש אחריהם והוכיח בעליל היפך קודמיו, ומה שזה בונה זה סותר, כי אין דבריהם אלא בגדר אומדנא בעלמא. והנה אף אם ישנם ילדים שנימולו ולא עשו להם מציצה כדת, ונשארו חיים וקיימים, מכל מקום מי לידינו יתקע שלא יבואו לידי סכנה ח"ו בימים הבאים, ועוד שהרי אנו מחללים שבת אפילו על אחד מני אלף שלא יבא לידי סכנה ואפילו לאחר כמה שנים, מפני שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, דבעינן וחי בהם בודאי, ולא שימות בהם, ואפילו ספק. (וכמ"ש גם התוס' יומא פה.) ואם כי אין הרופאים יודעים טעם נכון למציצה מצד הרפואה, אנו סומכים על דברי חז"ל שידיעותיהם נשגבות ומופלאות על פי הקבלה, מה שלא יוכלו החוקרים המומחים להשיג מצד שכלם לעולם. ע"כ. ודבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ופעם אחת בהרצאה שהרצתי בכינוס גדול של רופאים דתיים, והבעתי כדברים האלה בפניהם, בשם הגרא"י קוק ועוד פוסקים, קם אחד מטובי הרופאים הנוכחים שם וקרא בקריאת ביניים בקול גדול ולא יסף שכל מי שמודה על האמת חייב להודות שכל הדברים הנ"ל הם כנים ואמתיים, ואף חבריו הרכינו בראשם לאות הסכמה. עכ"ל. והובא יסוד זה בעוד מקומות בספרי קדשו, לא עת האסף.
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושא זה ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
נערך לאחרונה:
