באיזה דקה זה בדיוק?
הרב אמר בשיעור שמרן זצ"ל היה מספר סיפר זה ביזדים.
אולי מישהו זוכר או יודע או יכול לחפש היכן מרן עצמו סיפר סיפור זה.
אולי מישהו זוכר או יודע או יכול לחפש היכן מרן עצמו סיפר סיפור זה.
כוונתך לספר "משיעורי מרן הראשון לציון"? (אם כן, אז חיפשתי שם ולא מצאתי...)
הביא סיפור זה גם בספר "חידושי דינים בענייני איסור והיתר" עמ' רכ"ח:
זו באמת קושיה יפה.
סתירה בין הסיפורים זו אמנם הערה, אך אינו כ"כ קשה שיתכן שלא זכר את פרטי הסיפור. אך קושיה בנתונים ההלכתיים היא בהחלט קושיה הראויה להישאל.
אולי אפשר לומר שמה שלא הביא ראיה מהשו"ע כיון שמהשו"ע בסי' ק"י סעיף ה' משמע שיש דין של חתיכה הראוי להתכבד גם בחתיכה שאינה מבושלת. וז"ל: "מי שלקח בשר מהמקולין (פי' בית המטבחים) ואפילו חתיכה הראויה להתכבד ונמצאת טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפה ואינו יודע מאיזו לקח, כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה מותר, שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש, וכיון שהרוב כשר מותר. אבל ליקח מכאן ואילך אסור, ואפיו חתיכה שאינה ראויה להתכבד, שאין הכל בקיאין בה ויטעו בין ראויה להתכבד לשאינה ראויה".
ולכן לא הביא את השו"ע כראיה, מכיון שיש סתירה בדבריו. ואמנם אנחנו נוקטים בסתירה זו כפי שכתב בסוגיא במקומה, וכדלקמן, אך העדיף להביא את דברי השולחן גבוה שהוא מפורש. וראה לקמן.
אך צ"ע שהרי הכנסת הגדולה גופא סובר שחתיכה אע"פ שאינה מבושלת הוי חתיכה הראויה להתכבד. (סי' ק"א בהגהת הב"י סעיף י'):
עכ"פ, מרן זצ"ל בשו"ת יבי"א ח"ה יו"ד סי' ח' פסק כמה שפסק השו"ע בסי' ק"א וכן פסקו הראשונים שאין דין חתיכה הראויה להתכבד בחתיכה שאינה מבושלת. ועכ"פ אין המקור מדברי הכנסת הגדולה.
ואולי גם בזה נתכוון לומר "השולחן גבוה" שאף הוא היה לפני כ-300 שנה ובטעות אמר הכנסת הגדולה.
אגב, מעניין שבתשובת מרן ביבי"א לא הזכיר את הכנה"ג הנ"ל. מצורף הסימן המלא ביבי"א:
ב"ה. יב ניסן תשכ"ב. ירושלים ת"ו.
נשאלתי באחד ששחט לביתו חמשה עופות (תרנגולים), שנים גדולים קצת ושלשה קטנים, ולאחר שמרטו נוצותיהם ופתחום והוציאו את המעיים מתוכם, נתנום במים בכלי גדול לשרותם קודם המליחה כנהגו, ובינתים נמצא מסמר תחוב בקורקבן אחד, וניקב מעבר לעבר, ואין הקורקבן הנקוב ניכר של איזה עוף הוא, אך קרוב לודאי שהוא אחד משלשת הקטנים. ועמד השואל ושאל הלכה למעשה אם יש מקום להתיר תערובת העופות הנ"ל.
א. בחולין (צו:) שנינו, חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שמכירן בנותן טעם, ואם לאו כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם. ובגמרא (שם ק) פריך, ותבטיל ברובא, ומשני, שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים. והנה הרי"ף השמיט דין חתיכה הראויה להתכבד. והסביר הרשב"א בחי' לחולין (ק), ובתורת הבית (בית ד שער א', דק"ג ע"ב), משום דבע"ז (עד) תנן, אלו אסורים ואיסורן בכל שהוא, יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל וכו', ופריך בגמ', תנא מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסורי הנאה חשיב ליתני חמץ בפסח, ומשני, האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה. (ופרש"י, דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטילי, אבל חתיכת נבלה אף על גב דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסור הנאה הוא בטלה ברובא וכו'). הילכך ס"ל להרי"ף דכיון דמתני' דע"ז פליגא אמתני' דחולין נקטינן כמתני' דע"ז דעדיפא, משום דהויא סוגיא בדוכתה, וגבי הלכתא פסיקתא מתנינן לה. ע"כ. וכ"כ הר"א אב"ד בס' האשכול ח"ג (עמוד פו) בד' הרי"ף. וכ"כ הרמב"ן בחי' (ע"ז עד) והמאירי (ע"ז שם וחולין ק) והרא"ש (פ' גיד הנשה סי' לד) בדעת הרי"ף. ע"ש. וע' בתוס' ע"ז (עד) שכ', דלכאורה מתני' דע"ז פליגא אההיא דחולין (ק), וקשה דא"כ הו"ל להש"ס לאתויי מתני' דהתם וכו', לכך נ"ל דהאי דקאמר הכא: למעוטי דבר שבמנין דלאו איסורי הנאה, היינו שלא ירד לשנות כאן רק היכא דאיכא תרתי, וכה"ג בב"ק (ה) למעוטי מסור ומפגל, דר"ל שלא ירד לשנותם אף על גב דלכ"ע מחייב עלייהו. ע"כ. [וכה"ג בתוס' והרא"ש שבועות מו סע"ב]. וע' בשו"ת מהר"ם בר ברוך חיו"ד (ירושלים תש"כ, סימן לג, עמוד ל) שכ', אל מורי קרובי מהר"ר שמואל מאיזנכא, כתבת שקבלת דהלכה כסת"מ דע"ז (עד) דבעינן תרתי איסור הנאה ודבר שבמנין, ותלית עצמך באילן גדול. וחלילה לא יצא מפי קדוש מעולם לחלוק על כל הגאונים, ואם היה שום גאון מתיר היה נזכר בתוס' ובספרי הפוסקים, וההוא דקאמר למעוטי דבר שבמנין דלאו איסוה"נ, הוי כמו בב"ק (ה) למעוטי דר"ח ור' אושעיא. וא"נ פליגי תרי מתני' אהדדי אנן עבדינן לחומרא. וכן פסק בס' התרומה וכו'. ע"כ. ולפי האמור הא קמן דהרי"ף ס"ל להתיר כמתני' דע"ז. ולא נפלאת ולא רחוקה דרכו של מהר"ר שמואל הנ"ל. ומ"ש מהר"ם דאי פליגי אזלינן לחומרא, ונראה דה"ט משום דלא ידעינן הי סתמא בתרייתא, לכאורה לפמ"ש מרן הכ"מ (רפ"ט מה' רוצח), דבתרי סדרי יש סדר למשנה, והלכה כסתמא בתרייתא, א"כ בודאי דנקטינן כסת"מ דחולין, וה"ט עדיף ממ"ש מהר"ם, דהא איכא למימר דמכיון דמדאורייתא גם חתיכה הראויה להתכבד בטלה ברוב, ורק מדרבנן החמירו לומר שאינה בטלה, וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' רעא). וע"ע בתוס' ב"מ (ו:) ד"ה קפץ. וכ"פ הרמ"א (סי' קא ס"א). ע"ש. א"כ בספיקא דרבנן אזלינן לקולא. וכדמוכח בהר"ן סוף פסחים (קכ:). ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' כג). אלא שעכ"פ כבר הסביר הרשב"א הנ"ל דעדיפא לן מתני' דע"ז דמתניא גבי הלכתא פסיקתא. (וכמ"ש בע"ז ז וע"ע תוס' מגילה כ סע"ב). ומ"מ רוב הראשונים ס"ל דלא כהרי"ף הנ"ל. וכן פסק הרמב"ם (פט"ז מהמ"א ה"ה). וכ' בס' האשכול הנ"ל דהכי ס"ל לרובא דרבוותא. וכ"פ הטוש"ע (סי' קא ס"א). - והנה בתשו' הרשב"א (סי' תקו) כ' וז"ל: ומה שאמרת בשם בעלי התוס' שלא אמרו דין חתיכה הראויה להתכבד אלא בדברים המופלגים במינן, כגון כבשים ממדינת הים דהוו כרמוני בדן, זה לא שמענו, ואין הסברא מקבלו, ופשט הגמ' אינו כן. ע"כ. אמנם סברא זו נמצאת בתשובת רבינו שלמה בן אברהם מן ההר והיא לו נדפסה בס' המאורות סוף חולין (עמוד רלח) במעשה שבא לפניו בתערובת כבש טריפה בשני כבשים כשרים, ופסק להתיר, וכ' דה"ט דכי אמרינן חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה, ה"מ כשהיא מכבש שמן מופלג במינו כאגוזי פרך ורמוני בדן, הלא"ה שרי. וכדמוכח בזבחים (עב) שור הנסקל שנתערב אפילו ברבוא ימותו כולן. ופריך וליבטיל ברובא וכו', אלמא דשור לא חשיב חהר"ל. ע"ש. וכ"כ המאירי חולין (דף קפט ע"א מהספר) בשם גדולי הדור. ע"ש. ור' אברהם מן ההר (בפי' ליבמות פב עמוד קצב) הביא סברא זו ודחאה מהלכה. ע"ש. וכן דעת כל שאר פוסקים להחמיר בזה. ומיהו סברת הרי"ף ומהר"ר שמואל הנ"ל עם סברת רבינו שלמה מן ההר והמאירי חזו לאצטרופי לסניף בעלמא כשיש עוד טעם להקל.
ב. והנה הרא"ש (פ' גיד הנשה סימן לו) כ', יש מן הגדולים שאמרו, דדוקא חתיכת איסור שנתבשלה חשיבא חתיכה הראויה להתכבד, אבל חתיכה חיה ואפילו שלמה בטלה ברוב. ודברי הבל הם, דהא דקאמר ראויה להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהיה ראויה כמות שהיא עתה, אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחד שנתבשלה, לא בטלה גם כשהיא חיה, וכן משמע מד' ר' שמשון בשם ר"י (בזבחים עב) אהא דפרכינן גבי שור הנסקל שנתערב וכו', וליבטל ברובא וכו', תימה מי גרע שור גדול מחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים. אלמא דאף חתיכה חיה חשיבא חהר"ל. גם שמעתי שי"א שכבש שלם או אווז שלם לא מקרי חהר"ל, לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש או אווז שלמים. וגם אלה דברי הבאי, וכי בשביל שראוי לחלקם לכמה חתיכות חשובות גרע טפי. וכן ד' ר"י הנ"ל. גם י"א שתרנגולת בעודה בנוצתה לא חשיבא ובטלה, וגם זה אינו, כיון שאחר תיקונה ובישולה ראויה להתכבד בה אורח, גם עתה חשיבא את שדרכו לימנות ואינה בטלה. ע"כ. אולם רבינו המאירי בחולין (דף קפט ע"א מהספר) כתב, איזו היא חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים, דוקא חתיכה מבושלת שראויה לאדם אחד נכבד, ואם היתה גדולה שאין דרך להניח כיוצא בה לפני אחד אין זו חהר"ל, וכן כל שאינה מבושלת אינה קרויה ראויה להתכבד. וכך הורו רבותי למעשה. וכן מצאתי לקצת גדולי הדור בחיבוריהם. ע"כ. וכן מבואר בפי' רבינו אברהם מן ההר ליבמות (פב) בשם רבינו מאיר הלוי, דחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל שלא אמרו כן אלא במבושלת. ע"ש. וכ"כ הרמב"ן בחי' לע"ז (עד) סוף ד"ה וקשינן, וז"ל: ומיהו לרב אשי י"ל דמילתא פסיקתא קתני מתני', דאי צפורי מצורע חיים הם, בעלי חיים חשיבי ולא בטלי, ואי מתים מוקמינן להו כשבישלן והן ראויים להתכבד בהן לפני האורחים. עכ"ל. וכ"כ הרא"ה בבדק הבית (דף קטו ע"ב): ודעת רבותי ז"ל דדוקא בחתיכה שנתערבה לאחר שנתבשלה חשיבא חתיכה הראויה להתכבד. והרשב"א במשמרת הבית שם (דף קטז סע"א) כתב ע"ז: ומה שאמר בשם רבותיו, שלא אמרו חהר"ל אלא לאחר שנתבשלה ואח"כ נתערבה באחרות, זה לא שמענו ולא ראינו מעולם מי שאמר כן, ואילו אמרו רבותיו אשר אמר באמת לא היה נעלם ממנו כי לא בסתר ידברו. ע"כ. ולפי האמור צדקו דברי הרא"ה בזה. (וע"ע בבדק הבית (דף קכ סע"א) שכ' להשיג ע"ד התה"א שאוסר ליקח בשר מן המקולין, לאחר שנמצאת טריפה שם, כל שהחתיכה חשובה שראויה להתכבד וכו', שאין זה נכון, שאין דין חהר"ל אלא כשהיא ראויה עתה כגון שנתבשלה אבל כשהיא חיה לא. וחזר הרשב"א במשמרת הבית (שם רע"ב) להעיר שזה לא שמענו מעולם לאחד מן הראשונים, ואיך סתם כל חזון ולא פירש לנו. ע"כ. ואזלי לטעמייהו כנ"ל). והריטב"א בחי' לחולין (ק) כ', עוד אמר לי מורי הרב הלוי (הרא"ה) ז"ל, שאין חתיכה חשובה אוסרת באלף אלא כשהיא מבושלת שראויה כמות שהיא להתכבד, אבל אם היא חיה בטלה חד בתרי ככל שאר איסורין, והיינו דקתני מתני' (חולין צו:) חתיכה של נבלה וכו' שנתבשלה עם החתיכות. והיינו דאמרי' גבי שור הנסקל שנתערב בריבוא כולן ימותו, משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, אלמא אם היה שחוט היה בטל, ואמאי להוי כחתיכה הראוי' להתכבד. א"ו כדפרישית. ויש מרבותינו שאומרים שאין זה נכון, ומתני' נקט נתבשלה אגב רישא דאשמועינן דיש בגידין בנ"ט וכו', וההיא דפ' כל התערובות לרבנן היא דלית להו כל שדרכו לימנות אסור, וה"נ לית להו דין חהר"ל. ואינו נראה דהא ריו"ח ור"ל נחלקו אליבא דר"מ דאמר כל שדרכו לימנות אלמא דהלכה כמותו, וסוגיין כוותיה בכל דוכתא לכך נראה כד' הרא"ה (בשם רבותינו בעלי התוס'). ע"כ. וכ"כ הריטב"א והנמוקי יוסף (יבמות פב:) ע"ש. וז"ל הרמב"ם (פט"ז מהמ"א ה"ה), חתיכה של נבלה של בשר בהמה או חיה או עוף או דג טמא שנתערבה בכמה אלפים חתיכות הכל אסור עד שיגביה החתיכה ואח"כ ישער השאר בששים. שאם לא הגביה החתיכה הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה, והחתיכה חשובה אצלו שהרי מתכבד בה לפני האורחים. ע"כ. וכתב בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' צא), דס"ל להרמב"ם כד' הרא"ה דלא שייך דין חהר"ל אלא במבושלת ולא בחתיכה חיה, ומש"ה כתב: שישער השאר בששים, דמיירי דרך בישול. ע"ש. והיינו משום דאף דלגבי מתני' (חולין צו:) דנקיט חתיכה שנתבשלה עם החתיכות, איכא למימר דאגב דקתני רישא לגבי גיד הנשה שנתבשל, דקמ"ל יש בגידין בנ"ט, קתני נמי בסיפא בדין חהר"ל חתיכה שנתבשלה, וה"ה בתערובת יבש ביבש, אבל הרמב"ם דלא מיירי התם כלל בדין גה"נ, הו"ל למינקט דין זה בסתם, להשמיענו שגם ביבש ביבש דינא הכי, א"ו שבא לומר לנו כד' הרא"ה דלא מיקרי חתיכה הראויה להתכבד אלא במבושלת. (וכן הסביר ד"ז בשו"ת שאילת יעקב סי' סא אות א וע"ש). ועכ"פ למדנו שהרמ"ה והרמב"ן והמאירי והרא"ה והריטב"א והנמוקי יוסף כולהו ס"ל דלא מקרי חהר"ל אלא במבושלת. ולדברי החתם סופר גם הרמב"ם סובר כן. ואם כי ישנם הרבה פוסקים הסוברים כדברי הרשב"א והרא"ש הנ"ל, (וע"ע באור זרוע סי' תנח, ובסמ"ק סי' ריד, ובארחות חיים ח"ב עמוד חצר) מ"מ כיון דעיקר דין חהר"ל שאינה בטלה אינו אלא מדרבנן וכנ"ל, בספקא דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא. וכן פסק מרן בש"ע (סימן קא ס"ג) וז"ל: תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה, שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא, ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו נוצתה בטלה: וכן לא חשיבא ראויה להתכבד אא"כ היא מבושלת. וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבא חהר"ל, שאין דרך ליתן לפני אורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי. ויש חולקים בכל זה. (וכ' הרמ"א בהגה, וכן נוהגים, מלבד בתרנגולת בנוצתה שמחוסרת מעשה גדול שהיא בטלה. ע"כ). וכלל גדול בידינו שהלכה כסתם. (וכ"כ מרן בבדק הבית שבב"י). והנה הרב מנחת כהן (בס' התערובות חלק ג פ"א, דצ"ו ע"ד), כ' שדעה זו (דבעינן מבושלת) אינה נראית נכונה, והיא דעת יחיד, וכל הפוסקים חולקים עליה. ע"כ. וכן הפרי חדש (סי' קא ס"ק טו) כ', שלמעשה יש לפסוק להקל כד' המחבר, כיון דהויא מילתא דרבנן, זולת במ"ש דחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל, שזו סברא דחויה, ולא נמצאת אלא בהרא"ש בשם יש מן הגדולים, וכתב הרא"ש לדחותה, וכן מוכח מד' הרשב"א בתה"א בדין נמצאת טרפה במקולין. ופסקו המחבר לקמן בסי' קי ס"ה, ושמעינן שגם המחבר ס"ל דחתיכה חיה נקראת חהר"ל. ושו"ר להרא"ה בבדק הבית דס"ל דבעינן מבושלת דוקא, והשיג עליו הרשב"א במשמרת הבית שלא נשמע מעולם מי שאמר כן. וכ"פ בס' מנחת כהן. והכי נקטינן. עכ"ד. ובהגלות נגלות להקת הראשונים הנ"ל דכולהו ס"ל כסתם מרן (סימן קא ס"ה) דדוקא במבושלת שייך דין חהר"ל, הא ודאי דבמילתא דרבנן פסקינן כוותייהו. (וע' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' צא הנ"ל שדוחה קושיות הרא"ש על סברא זו. ע"ש).
ג. וכן בקדש חזיתיה להרה"ג שלחן גבוה (סי' קא סק"ח) שכ', וכבר כתבתי שלפי הכלל בדברי מרן דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם, נקטינן בשלשת הדינים האלו להקל, וכמו שסתם תחלה. ואפילו בחתיכה חיה המנהג שלא להחשיבה כחהר"ל. וכן אמר לי הרב הגדול כמהר"ר יצחק הכהן נר"ו שהמנהג פעה"ק ירושלים ת"ו כד' האומרים דלא מקרי חתיכה הראויה להתכבד אא"כ בחתיכה מבושלת דוקא. ועל פיו עשיתי מעשה בשנת התקי"ב, בהיותי ממונה על השוחטים פעה"ק, ואחר שהכשרנו כבש אחד, ולקחנו מתנות השוחטים בשר הצוואר והכליות והבצים וכו', ונתערבו עם שאר מתנות, יצא טרפה ממים שנמצאו במוח, והורתי להתיר כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל, שכיון שהחתיכות חיות הנה לא חשיבי חהר"ל. ואף על פי שהפר"ח חולק ע"ז והוא היה רבו של מהר"י הכהן הנ"ל, והיה ג"כ מארי דאתרא, מ"מ אמר מר (מהר"י הכהן הנ"ל) שכך נהגו הרבנים שקדמוהו, קדושים אשר בארץ המה ז"ל. ע"כ. (וכיו"ב כ' הגאון מהר"י נבון בשו"ת נחפה בכסף ח"ב הל' פסח (ד"ו ע"ד), שבמקום שהפר"ח חולק על מרן, אין לזוז מדברי מרן ז"ל. וכ"כ כיו"ב בשו"ת ישיב משה (סי' לד) בשם הגאון ר' ישועה בסיס ז"ל). ומאחר שהמנהג להקל פעה"ק ירושלים ת"ו, הא ודאי שאין אחר המנהג כלום, ובפרט שע"פ האמור מנהג זה יסודתו בהררי קודש, שחבל נביאים מרבנן מרי דעובדא ס"ל להיתרא. ולכן אף שהגאון ערך השלחן יו"ד (סי' קא סק"ז) נטה קו להחמיר בזה, ושכ"כ הרדב"ז בח"ב (סי' תקצג). ע"ש. מ"מ אנן בדידן נקטינן כד' מרן. (וע' בשו"ת ישיב משה (סי' קפח) שכ', אנו מקובלים שבכל מקום שהגאון ערך השלחן פוסק להחמיר בספרו נגד מרן, הוא עצמו לא היה מורה לאחרים אלא כדעת מרן, ורק לעצמו היה מחמיר. ע"ש). ומצאתי כיו"ב בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' קצז), בדין עיסה ששהתה בלי עסק יותר משיעור מיל דהויא חמץ גמור, ונתערבה בערב פסח באחרות וכו', והורה להתיר, וכתב, ואין לאסור מטעם דהוי ככרות של בעל הבית שאינם בטלים אפילו באלף, וכדקי"ל בש"ע יו"ד (סי' קי ס"א), דהתם מיירי בככרות אפויים, אבל כאן הואיל ונתערבו קודם אפייה חד בתרי בטיל, וכמ"ש מרן ביו"ד (סי' קא ס"ה), בדין חתיכה הראויה להתכבד, שאינה חשובה חהר"ל אלא כשהיא מבושלת, אבל חיה לא חשיבא ראויה להתכבד, וה"ה הכא בדין ככרות של בעה"ב, דכולהו חד טעמא משום חשיבותא. ע"כ. וכן הובאו דבריו (פה אל פה) כאמור, בשו"ת דבר משה ח"א (חאו"ח ס"ס כז). ע"ש. הא קמן דפשיטא להו לפסוק כמרן שחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל. וע"ע למרן החיד"א בשיורי ברכה (סי' קא סק"ג) שכ' וז"ל: וכן לא חשיבא חהר"ל אא"כ היא מבושלת, מדקאמר מרן הש"ע: וכן בכל חלוקה מוכח שכוונתו לומר שאינה נקראת חהר"ל אלא דוקא באלו התנאים, קטנה, ובלא נוצה, ומבושלת, ואם חסר אחד מכל התנאים האלה אינה נקראת חהר"ל. וכן נהגו במאראכש. הרב הגדול מהר"ר שלמה עמאר בהגהותיו כת"י. עכ"ל. וכן פסק הרה"ג מהר"ם שתרוג בשו"ת ישיב משה (סי' קעה). ע"ש. וכן ראיתי עוד להגאון הראש"ל ח"ד בדרא בשו"ת נדיב לב (חיו"ד סי' עג), שהעלה שאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא במבושלת ולא בחתיכה חיה. ודלא כמ"ש הרה"ג מהר"י טאייב בערך השלחן להחמיר בזה שלא כד' מרן הש"ע. וסיים הנדיב לב: ומה גם כי ראינו למרן מלכא הגאון מהר"י הכהן ז"ל בעל שו"ת בתי כהונה, שהורה גבר בכחא דהיתרא, ומשום דהכי קבילו עלייהו פעה"ק ירושלים ת"ו שאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא במבושלת, וכמ"ש בשלחן גבוה, ובפרט דלד' רש"י והרי"ף ליתא לדין חהר"ל באיסור נבלה וטרפה, כיון שאינו אסור בהנאה, וכל דין חהר"ל אינו אלא מדרבנן, וספיקו להקל, וכמ"ש מרן בבדק הבית (סי' קא). לכן יש להתיר בנ"ד וכו'. ע"ש. וכן ראיתי עוד להרה"ג מהר"א חזן גאב"ד דאלכסנדריא, בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' לח), שכ', שכיון שדעת מרן מבוארת (בסי' קא) דבשר חי לא חשיב חהר"ל, ולדידן דנקטינן כהוראות מרן אין נפקא מינה במחלוקת האחרונים בזה, הואיל ופסק לנו בשלחנו הטהור להקל, ובפרט שכן הורה גבר הגאון מהר"י הכהן הגדול בעל בית כהונה, שמנהג ירושלים ת"ו כפסק מרן. וכ"פ הנדיב לב (הנ"ל). וכן עשיתי מעשה פה טראבלס וכו'. והרה"ג מהר"ם סרוסי נר"ו רב טבחיא טרח וכתב פס"ד להיתר והאריך בזה, אך האמת יורה דרכו שאין זה צריך לפנים, ולא האריכו האחרונים אלא באתרא דלא קבילו עלייהו הוראות מרן. עכת"ד. ולפ"ז גם במקומות שלא נתברר המנהג בזה יש להורות דחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל, לדידן דנקטינן כהוראות מרן. וכן פסק הגאון החרי"ף אב"ד דחברון בשו"ת שערי רחמים ח"ב (חיו"ד סי' י), והסתמך ג"כ עמ"ש השלחן גבוה דוכרן סהדותא ממהר"י הכהן שכן הוא מנהג עה"ק ירושלים ת"ו, וכדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ע"ש. [וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' מח) שצירף ג"כ דעה זו להקל בנידונו. ע"ש. וע' בשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' סח). ובשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קלד). ע"ש. ודו"ק].
ד. איברא דפש גבן לברורי ההיא דפסק מרן בש"ע (סי' קי ס"ה) גבי טריפה שנמצאת במקולין, דמוכח דחתיכה חיה הויא חתיכה הראויה להתכבד. וכמו שהעירו המנחת כהן והפר"ח הנ"ל. וכן הקשה השלחן גבוה (סי' קא וסי' קי) והניח בצ"ע. ובעל כרחנו צ"ל שהמנהג פעה"ק ירושת"ו הוקבע בהנחה סוברת דאף דמרן סותר עצמו בזה, אנן בדידן נקטינן כמו שסתם בסי' קא להקל, משום דהויא סוגיא בדוכתה דעדיפא, שעיקר דין חהר"ל הוברר בסימן קא, שהוקדש כל הסימן לבאר פרטי דין זה כי שם ביתו. ובפרט שדין חהר"ל עיקרו דרבנן להכי נקטינן לקולא. אלא דאכתי לא איפרק מחולשא, דהא כ' מרן הש"ע (סימן קא ס"ח וס"ט): קורקבן שנמצא נקוב ונתערבה אותה תרנגולת באחרות, מדמין השומן שבקורקבן לשומן התרנגולות של מקום חיבור הקורקבן, ואם דומין לגמרי מכשירין האחרות. וכן ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע של איזה כבש הוא והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה יש לסמוך ע"ז להתיר האחרות. ע"כ. אלמא דבלא"ה יש לאסור הכבשים בעורם. והרי תרנגולת בנוצתה או חתיכה גדולה ביותר לא חשיבא חהר"ל. (וגם המנחת כהן והפר"ח מודים להקל באלה). אם לא שנאמר שאע"פ שמרן הש"ע פסק ד"ז כלשון הגמ"י (פ"ו) והתה"ד (סי' קעט), שמהם מקור דין זה, ואינהו ס"ל דחתיכה גדולה מקריא חהר"ל, מ"מ לדידיה לא ס"ל הכי, ולא הביאם אלא משום דנפקא מינה לדידן שיהיה מותר לבשל הכשרות כולם בקדרה אחת, כי לולא שנדמו הקורקבן לתרנגולת והראש לכבש, אף דחד בתרי בטיל, היה אסור לבשלם בקדרה אחת, וכמ"ש בסי' קט (וע' בחי' הג' רעק"א סי' קא). ועוד נ"מ לדידן לגבי תערובת דחד בחד שע"י שנדמו ונתכוונו החתיכות זל"ז הותרה התרנגולת האחרת והכבש האחר. וע' בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' קמב), שנשאל בתרנגולת שנמצא מחט בקורקבן שלה ונטרפה, והיתה מעורבת בתרנגולות אחרות, וכ', שיש שרצו לומר דחד בתרי בטיל, שלא נקראת חהר"ל כיון שעדיין לא נתבשלה, ותו שהיא שלמה, וחתיכה גדולה ביותר ל"מ חהר"ל. ואין לסמוך ע"ז, דבהדיא כ' הרשב"א דתרנגולת חשיבא חהר"ל, ורק בכבשים שלמים ואווזים גדולים יש להתיר וכו', אבל תרנגולת ראויה להתכבד היא, ולענין מ"ש לפי שלא נתבשלה, יש מי שפסק כן, אבל האחרוני' לא הסכימו עליו, אלא חהר"ל לכשתתבשל אמרינן, ור"י בעל הטורים כ' ע"ז שהם דברי הבאי. ומיהו בנ"ד כיון שהמחט היה יוצא הרבה מהקורקבן בדקו בתרנגולת, ומצאנו באחת מהם רושם שחור שנעשה ע"י המחט, ואמרתי שזוהי הטרפה, והשאר מותרות. עכת"ד. הנה ד' הרדב"ז דלא כמרן, ואוסר גם בחתיכה גדולה ביותר, וכ"ש בחתיכה חיה וראויה להתכבד כך לכשתתבשל. ומ"מ סמך בנידונו להתיר, כד' התה"ד הנ"ל. וראיתי בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' לג), שעמד בסתירת ד' מרן סי' קא שהתיר חתיכה חיה, ואסר בדין קורקבן נקוב ונתערבה, וכן בראש כבש טריפה ונתערב, וכתב שע"פ הכלל סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם, וכמ"ש מרן בבדק הבית, להתיר בזה, ומשום דעיקר דין חהר"ל מדרבנן. ועוד שהרדב"ז סי' קמב כ' וז"ל: ולענין מה שאמרו לפי שלא נתבטלה, יש מי שפסק כן, אבל האחרונים לא הסכימו עליו, אלא חהר"ל לכשתתבשל קאמרינן. והטור ז"ל כ' שהם דברי הבאי. הרי שהרדב"ז נמי ס"ל דמרן מכת המקילים, שלא הזכיר מן המחמירים אלא הטור. ומ"ש בש"ע סי' קא ס"ח וס"ט, נ"ל דה"ט לפי שחיבור הש"ע הוא כעין מפתח להב"י, והרבה פעמים מביא כל הסברות והדעות שהובאו בב"י אף דלדידיה לא ס"ל לפיכך אין לפסוק הלכה מהש"ע וכו'. ע"כ. ורואה אני שבמחכ"ת שגג בהבנת ד' הרדב"ז הנ"ל, שאדרבה כל עיקר כוונתו לדחות ד' המתירים מטעם שעדיין לא נתבשלה (וט"ס במ"ש השמש צדקה: נתבטלה), וכתב, שאף שיש מי שפסק כן, אין דעת האחרונים להתיר, אלא כל שאם תתבשל תהא ראויה להתכבד, אינה בטלה גם בעודנה חיה, ושגם הטור סובר כן להחמיר. וא"כ מאיפוא הוכיח השמש צדקה מהרדב"ז שהב"י מן המקילים מפני שלא הביא להחמיר אלא דעת הטור, והרי הרדב"ז נגידים ידבר ודעת שפתיו ברור מללו שיש לפסוק כדעת האחרונים דס"ל דחתיכה חיה נמי הויא חהר"ל, ושכן הוא ד' הטור. ולדברי השמש צדקה נימא שגם מרן בכלל האחרונים שאוסרים. ועכ"פ תירוצו אינו מחוור, דאדרבה אנן בדידן סמכינן על פסקי מרן הש"ע יותר מב"י, שהרי לדידן המוחזק יכול לטעון קים לי נגד מ"ש הב"י, ואינו יכול לטעון קים לי נגד מה שנפסק בש"ע. כמ"ש בשו"ת פני יצחק ח"ב (דף נז סע"ב) ע"פ המהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה, וע"פ המשכנות הרועים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאה"ע סי' ח). ע"ש. וע' בשו"ת שמש צדקה שם בתשו' הרה"ג ר' אפרים הכהן אב"ד מודינא שתירץ כנ"ל דמרן כ' זאת לדידן דנ"מ לבשלם יחד. ומ"מ סיים דבודאי בדין חתיכה הר"ל ס"ל למרן הש"ע (סימן קא ס"ג) כדברי החולקים. וכדמוכח ממ"ש (בסי' סט סי"ד). וכן ממ"ש (בסי' קי ס"ה). ע"ש. וכיו"ב כ' בס' פרי האדמה ח"ג (דמ"ג רע"ג ודמ"ד ע"א) להחמיר בחתיכה חיה דהויא חהר"ל, עפ"ד הפר"ח שהוכיח כן מסי' קי ס"ה, והוסיף להוכיח כן מסי' קא ס"ח וס"ט גבי ראש כבש שנמצא טריפה. ע"ש. וע"ע בס' מסגרת השלחן על יו"ד (סימן קא דין ג), שג"כ כ' בדעת מרן להחמיר בחתיכה חיה לחושבה חהר"ל, וכדמוכח ממ"ש בש"ע (סי' סט סי"ד, וסי' קי ס"ה). [אלא דמ"ש שם שכן הסכמת רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים קמאי ובתראי, ליתא ואשתמיט מיניה דעת הראשונים הנ"ל הרמ"ה והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והנמוקי יוסף וה"ר אברהם מן ההר והמאירי דכולהו ס"ל דחתיכה חיה לא מקריא חהר"ל. ולד' החת"ס (חיו"ד סי' צא) כן הוא דעת הרמב"ם ז"ל. וכן יש להעיר על מ"ש הגר"ח בן עטר בפרי תאר (סי' קא סק"ו) לתמוה על מרן שפסק דבעינן מבושלת, והרי סברא זו לא עמדנו על בעליה, זולת יש מן הגדולים שהביא הרא"ש, ולא נמצאת סברא זו בכל הפוסקים, ולכן נ"ל דחתיכה חיה אפי' מחוסרת מליחה חשיבא חהר"ל. ע"כ. ולפי האמור הרי מצאנו מקורות נאמנים לפסק מרן, וכל יקר ראתה עינו הבדולח. ובצירוף דעת הרי"ף דלית ליה בנ"ד דין חהר"ל, וד' הר"ש מן ההר דדוקא במופלגים במינם, יש פנים הנראים לפסק מרן, בפרט שכל עיקר דין חהר"ל אינו אלא מדרבנן. והרי זה כמבואר]. ולא אכחד כי ראיתי עוד בזבחי צדק (סימן קא ס"ק יז) שהעלה להחמיר בזה, דחתיכה חיה נקראת חהר"ל, עפ"ד הפר"ח והפר"ת ועה"ש וסיעתם. וכן בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סי' כג דף נ ע"ב), הביא מ"ש הנדיב לב שיש ס"ס בזה, שמא הלכה כרש"י והרי"ף שאין דין חהר"ל בנבלה וטריפה, ושמא הלכה כי"א שהביא הרא"ש דאין חהר"ל אלא במבושלת. וכ' ע"ז, שהספק שעשה הרב שאין חהר"ל בחתיכה חיה, קשה לאומרו, דהוי היפך סוגיין דעלמא, והיפך המנהג הידוע להחמיר. ע"כ. ואני תמה דמאי קשיא ליה למר על הנדיב לב, שאף אם בעירו בגדאד היה מנהג להחמיר, הלא העד העיד בנו מהר"י מולכו בעל שלחן גבוה בשם הגאון מהר"י הכהן שמנהג ירושלים להקל, וכן הורה להלכה ולמעשה, וחזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה, ואף מרן החיד"א בשיו"ב הביא לנו דברי הגאון מהר"ש עמאר שמנהג מראכש להקל, וכדעת מרן הש"ע בסי' קא וכ"כ בשו"ת ישיב משה (סי' קעה). וכנ"ל. וכן ראיתי להגאון מהר"י בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד סי' פ) שכ', שהאמת יורה דרכו שאין להסתפק בזה לדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, שכיון שבסי' קא הביא הסברא דחתיכה חיה לא מקרי חהר"ל בסתם, אף שאח"כ כ' ויש חולקים, הא קי"ל בכה"ג דהלכה כסתם, ומ"ש בש"ע סי' קי מי שלקח בשר מהמקולין אפילו חהר"ל וכו', היינו לומר אפילו לדעת יש חולקים דס"ל דחתיכה חיה מקרי חהר"ל אפ"ה כל מה שלקחו קודם שנולד הספק מותר לכ"ע, אבל בודאי שדעת מרן לפסוק דדוקא מבושלת חשיבא חהר"ל. והגם שהטור דחה סברא זו אנו אין לנו אלא ד' מרן. עכת"ד. [ומ"ש עוד שם, שאף הרשב"א שכ' דחתיכה גדולה ל"מ חהר"ל, היינו אפילו מבושלת, ומשום שכיון שהיא גדולה יותר מדאי אינה ר"ל, וה"ה שאינה מבושלת אפילו אינה גדולה כ"כ, וכמ"ש אח"כ דה"ט: שאין דרך ליתן חתיכה גדולה כיוצא בה לפני האורחים, וה"ה לחתיכה חיה שאינה מבושלת. ע"כ. אשתמיטיתיה דברי הרשב"א במשמרת הבית (דקט"ז ע"א), דס"ל במפורש דחתיכה חיה נקראת חהר"ל, וכ"כ הפר"ח (סי' קא ס"ק טו) בדעת הרשב"א, דדוקא חתיכה גדולה ל"מ חהר"ל, אבל חתיכה המוכנה לבישול אפי' עודנה חיה חשיבא חהר"ל]. וכבר הבאנו לעיל חברים רבים לסברא זו שלדעת מרן חתיכה חיה ל"מ חהר"ל. וע' בשו"ת שואל ונשאל (חיו"ד סי' מג) שלא רצה להקל בחתיכה שאינה מבושלת לחשבה כחתיכה שאינה ראויה להתכבד, כיון שדעת הפר"ח והעה"ש להחמיר, ואף בהפ"מ אין להתיר אא"כ יש עוד צירוף אחר. ע"ש. וכן העלה להחמיר בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (חיו"ד סי' ב). ויש להשיב על דבריו. ואין להאריך. והרה"ג ר' אליהו ילוז אב"ד דטבריא בשו"ת יש מאין ח"א (חיו"ד סי' ט) כתב בנידונו, שהדבר פשוט להקל מכמה טעמים, ויצא הראשון משום דאנן בדידן קי"ל כפסק מרן הש"ע (סי' קא) דלא חשיבא חתיכה הראויה להתכבד אא"כ היא מבושלת וכו'. והלכה כסתם. ע"ש. ולדידי חזי לי לענין דינא שבודאי יש לסמוך על סברת הפוסקים הראשונים הנ"ל, הרמ"ה והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והנמוקי יוסף והמאירי וה"ר אברהם מן ההר דס"ל שכל שאין החתיכה מבושלת לא חשיבא חתיכה הראויה להתכבד, וכפסק מרן הש"ע (סימן קא), שהיא סוגיא בדוכתה. וכדעת האחרונים המקילים בזה. ואין לפקפק ע"ז משום דאיכא בנ"ד ס"ס להחמיר, לפ"מ שמבואר בב"י (סי' קט) שדעת רש"י והראב"ד אף חתיכה בשתי חתיכות (יבש ביבש) אינה בטלה, אלא בששים, אף על פי שא"ר להתכבד, ומה שאמרו (בחולין ק) וליבטיל ברובא, היינו ברבייה, כלומר בששים, ושכן דעת הרמב"ם (בפט"ו מה' מאכלות אסורות), ואף על גב דאנן בדידן קי"ל כד' התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן וסיעתם דברוב ממש קאמר, ואפילו איסורא דרבנן ליכא, מ"מ בנ"ד דאיכא פלוגתא בחתיכה חיה אם נקראת ראויה להתכבד, הו"ל ס"ס להחמיר, שמא הלכה כרש"י והראב"ד והרמב"ם דאף יבש ביבש אינו בטל בפחות מששים, ושמא בכה"ג הלכה כהרא"ש וסיעתו דחשיבא חתיכה הראויה להתכבד. זה אינו, דהא כל קבל דנא דעת הרי"ף ודעימיה שאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא בחתיכה שאסורה בהנאה, ודעת הר"ש מן ההר ודעימיה שאין דין חהר"ל אלא במופלגת במינה, הלא"ה לא הויא חהר"ל, וא"כ איכא נמי ס"ס להקל. ומה גם שדין חהר"ל מדרבנן, ואיכא רבוותא דס"ל דלא מהני ס"ס להחמיר בדרבנן, כמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' מג או' ו). ע"ש. ומכל שכן פעה"ק ירושלים ת"ו שפשט המנהג להקל בחתיכה שאינה מבושלת שאינה נקראת חהר"ל. וכמ"ש האחרונים הנ"ל. וכ"כ בס' מנהגי ירושלים. ואף במקום שאין מנהג יש להורות להקל כמבואר. וע' להגאון יד אברהם בתשו' (בסוף סי' קי). ודו"ק.
ה. ואנכי הרואה להפרישה (סי' קא אות ב) שכ', שתרנגולת בלא נוצתה הכל מודים שנקראת חתיכה הראויה להתכבד, אפילו היא חיה, וכמ"ש בשבת (קכח) שאני בר אווזא דחזי לאומצא. ע"כ. נמצא שמחלק בין בשר בהמה דלא חזי לאומצה, ולכך חתיכה חיה לא מקרי חהר"ל, לבין בשר עוף דחזי לאומצא, ולכ"ע חשיב חהר"ל. ולכאורה יש סיוע לסברא זו גם מהגמ' (יומא פ), טומאת אוכלין בכביצה מנלן, אר"א דכתיב מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזה זו ביצת תרנגולת. ואימא גדי, מחוסר שחיטה. (כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מקרי לענין טומאה: לא הוא ולא אמו, דהא מחסרי שחיטה. רש"י). ואימא בן פקועה, (שנמצא בתוך בהמה שנשחטה דקי"ל שחיטת אמו מטהרתו. רש"י). טעון קריעה. (דתנן קורעו ומוציא את דמו. רש"י). וכ' בחידושי הרש"ש, מה שפרש"י דלאו אוכל מקרי (הגדי) לא הוא ולא אמו, ור"ל דאנן בעינן אוכל מחמת אוכל, וליכא, לכאו' הרי גם בביצה נמי לא קרינן באמה (התרנגולת) אשר יאכל, שאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, נחירה מיהא בעי, וכמ"ש התוס' (חולין כ). וי"ל דמשכחת לה בביצה שנמצאת במעי תרנגולת לאחר שחיטה. ע"כ. וכ"כ המהר"ם בן חביב בתוספת יוהכ"פ (שם). ומוכח דבשר עוף מקרי אוכל לאחר שחיטה, ולא דמי לבשר בהמה. וכן מצאתי בשו"ת שערי דעה ח"ב (סי' קמח) שהביא ראיה זו להוכיח כד' הפרישה הנ"ל. ע"ש. אולם עינא דשפיר חזי להגאון שיח יצחק (יומא פ) שעמד בקושית הרש"ש, ותירץ, ונראה ליישב דבודאי דלא חיישי' אאמו, דקרא ה"ק מכל האוכל דהיינו שכבר הוא אוכל, והוא בא מדבר אשר יאכל בעתיד ע"י מעשה דהיינו שחיטה, אבל השתא, אה"נ דלאו אוכל הוא. ומה שפרש"י: לא הוא ולא אמו כוונתו שאין אתה יכול להחשיבו אוכל לא מצד עצמו ולא מצד אמו, כיון ששניהם מחוסרים שחיטה, והיינו דפריך ואימא בן פקועה שנעשה אוכל מצד אמו שנשחטה, ותי' שפיר דבעי קריעה. עכ"ד. ולפ"ז אין מכאן שום ראיה לחלק בין בשר בהמה חי לבשר עוף. ובאמת שהרי"ף והרא"ש (בשבת קכח) ס"ל להתיר טלטול בשר חי בכל גוונא, בין בשר בהמה בין בשר עוף. וכ"פ הרמב"ם (פכ"ו מה' שבת הט"ז) וז"ל: מטלטלין בשר חי בין תפל בין מלוח מפני שראוי לאדם. וכן פסק מרן הש"ע (סי' שח סעיף לא). ועי' בקרבן נתנאל (שבת קכח) שהסביר שיטת הפוסקים שלפי הברייתא גם בשר בהמה חזי לאומצא. ול"ד בר אווזא. ודחה פי' המג"א דהש"ע מיירי במין דרכיך. וז"א. ע"ש. וכן מבואר להדיא בחי' הרשב"א והריטב"א והמאירי והר"ן (שבת קכח) ע"ש. וכ"כ המאמר מרדכי והנהר שלום באורח חיים שם. וכן העלה המשנ"ב בבאה"ל (סי' שח סל"א). ע"ש. ועל כרחך דלמ"ד דבעינן חתיכה מבושלת להחשב חהר"ל, משום שעכ"פ אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כ"ז שאינה מבושלת. וכן ראיתי להגאון מנחת יעקב (סי' מ אות ה) שדחה בקצרה ד' הפרישה הנ"ל שהרי ע"פ גירסת הרי"ף והרא"ש והש"ע גם בשר בהמה חי חזי לאומצא, וכ"פ הרמב"ם, וע"כ דה"ט דאף דחזי לאומצא הוי אכילה ע"י הדחק ולא מקרי בכה"ג חתיכה הראויה להתכבד. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מקום שמואל בחי' ליו"ד (דף יט ע"ד), כשני הטעמים הנ"ל, ודחה ד' הפרישה. ע"ש. [וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קכ) שכ' להוכיח שאכילת בשר חי מקרי כדרך אכילה, ממ"ש התוס' (חולין יד) ד"ה ונסבין, דבשר חי מותר בלי מליחה באומצא: ואף על גב דאיכא לאו בדם הנבלע באיברים, ה"מ היכא דפירש וכו', ומאי קו' הא הוי שלא כד"א. ע"ש. ואין זו ראיה, שי"ל שגם בשלכד"א איכא איסורא מדאו'. וע' בהגהות יד אברהם ליו"ד (ר"ס פז). והוא עצמו הביא מהתוס' פסחים כד: דס"ל דבשר בהמה חי לא חזי לאומצא. ועמש"כ בחזון עובדיה סי' כז עמוד קלט ואכמ"ל]. שו"ר בשו"ת הרב"ז (סי' ק) שהאריך למעניתו בזה, וכ' לחזק ד' הפרישה ע"פ הגמ' (יומא פ) הנ"ל. ולפמש"כ אין מזה שום ראיה לדינא. ועלה בידינו שאף בשר עוף חי לא חשיב חתיכה הראויה להתכבד לדעת הראשונים הנ"ל ומרן הש"ע דנקטינן כוותייהו.
ו. ובהיותי בזה ראיתי בספר קהלת יעקב אלגאזי (מע' ס סוף אות רלג), שהקשה מהברייתא דפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה, ונמצאת יבלת באחד מהם, כולם יוצאים לבית השרפה, ופטורים מלעשות פסח שני. ואמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה, דבעידנא דאיזדריק דם הוי חזי לאכילה, אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני. ואם איתא דחתיכה חיה לא חשיבא חתיכה הראויה להתכבד, אפילו אם נתערבו קודם זריקה יהיו פטורים מלעשות פסח שני, ואמאי תניא: כולן יוצאים לבית השריפה, הא הו"ל יבש ביבש דחד בתרי בטיל. ובשלמא למ"ד כבש שלם לא חשיב חהר"ל, לק"מ, דהני מילי בחולין, אבל בקרבן פסח שעיקר מצותו להביאו כדרך צלייתו כשהוא שלם לפני האורחים בני חבורה, זהו כבודו, וחשיב חהר"ל. אבל לסברת האומרים דחתיכה חיה ל"מ חהר"ל קשה. ע"כ. והחות דעת (סי' קא) הקשה מכאן גם למ"ד כבש שלם ל"מ חהר"ל, דא"כ יתבטל הפסח שהוא בעל מום ברוב תמימים, ויהיו כולם מותרים באכילה, ואף זריקת הדם הויא שפיר לאכילת בשר וליפטרו מפסח שני אפילו נתערבו קודם זריקה. א"ו דהוי חהר"ל. ע"ש. אולם בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' מז) דחה ד' החוות דעת, שאין דבריו מחוורין כלל, דהא דין חהר"ל אינו אלא מדרבנן, ובסוגיא דפסחים מוכח דהפסח שנתערב אינו ראוי מה"ת לאכילה וכו'. ועיקר הקושיא בטעות יסודה, ולא ניתן ד"ז להיאמר כלל, שהרי באמת אין כאן שום היתר שיבטל האיסור, שהרי לכל אחד ואחד לא חזי אלא הפסח שלו, ושאר כל הפסחים אסורים לו משום דהוי שלא למנוייו, ולא שייך ביטול בכה"ג. ע"ש. גם בס' יד המלך (פ"ח מה' מאכלות אסורות הי"א, דס"ג ע"א) הק' בפשיטות בההיא דפסחים (פח:) דאמאי לא בטל ברובא מאחר שרובם תמימים. וכתב, שבאמת כאן אין הרוב מכריע כלל להיתר, כיון דבפסח בעינן שחיטה וזריקה לשם בעלים דוקא וגם אכילתו אסורה לכל אדם זולת למנוייו, לפיכך בתערובת חמשה פסחים אלה, שעל כל אחד מהבעלים אסורה אכילת ארבעה מהם מחמת שלא נמנה עליהם ונשחטו שלא לשמו, ורק פסח אחד כשר להם, מש"ה לא שייך לבטלם ברוב. ע"ש. והגאון יד אברהם (סי' קא) העיר ע"ד החות דעת, שי"ל דמה שעולה לגבוה חשוב ולא בטל, וכיון שאסור להקטיר את האימורין של כל החמשה פסחים אינם ראויים לאכילת בשר מה"ת, דכל כמה דלא מתקטרי אימורין לא מתאכיל בשר (פסחים נט:) וגרע מנטמאו אימורין, כיון דהכא בטל מה"ת, והפיסול להקרבה אינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' (יומא סד). ע"ש. וע' בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' לג). ודו"ק. ובערך השלחן (סי' קא סק"ז) נשען על קושית הקהי"ע אלגאזי לאסור חתיכה חיה שנתערבה משום חהר"ל. ולפי האמור לא מכרעא כלל. (וע"ע מ"ש בזה הרה"ג מהר"א ישראל ז"ל בס' כסא אליהו יו"ד (סי' קא סק"ב). ע"ש). וע"ע בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סימן צה) שחקר בהא דקי"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל, אם היינו דוקא כשב' חתיכות ההיתר של אדם אחד, או אפילו כשהם של ב' בני אדם, וכ' שיש ל"ר מפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם וכו', וקשה, דליבטלו ברובא, וכ"ת דהוו חהר"ל, התינח למי שאומר כך, אבל למ"ד דחתיכה חיה שאינה מבושלת ל"מ חהר"ל, או כבש גדול ל"מ חהר"ל, מאי איכא למימר. א"ו דהכא לא שייך ביטול כיון דכל פסח יש לו בעלים בפני עצמו, א"כ חשיב כספק שקול וכו'. ומיהו אחר היישוב נראה שי"ל דכל ביטול חד בתרי הוא ע"י תערובת איסור בהיתר ואין היכר ביניהם, משא"כ הכא שכל חבורה מכירה את פסחה ואין התערובת אלא בעורות שנמצא יבלת בא' מהן וכו'. ע"ש. ולפי האמור לעיל בלא"ה יש לדחות דשאני הכא שכל אחד מהפסחים אינו מותר אלא למנוייו, ואסור לבני חבורה אחרת, להכי לא שייך ביטול בהכי. וע"ע בשו"ת עונג יום טוב (חאו"ח סי' ד), בדין חוטין שנטוו שלא לשם מצות ציצית שנתערבו ברוב חוטין שנטוו לשם מצוה, אם כשרים לציצית. והשיב, די"ל דלא מהני ביטול אלא בדבר איסור שנתערב בהיתר, שנסתלק מעליו שם איסור, אבל דבר שפיסולו מפני שמחוסר מעשה כגון מצה שלא נאפית לשמה, שנתערבה במצות האפויות לשמן לא מהני לצאת בה י"ח, דמשום שנתבטל לא ישיג מעלת המבטל. ובזה מיושבת קושית החות דעת (סי' קא), בהא דפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם וכו', ואמאי לא אזלינן בתר רובא, דמדאו' חד בתרי בטיל. אמנם לפמש"כ ניחא דלא מהני ביטול אלא לבטל כח האיסור שבו, אבל לא שישיג המתבטל כח המבטל, ולהכי ל"מ ביטול בזה להשיג עליו שם קרבן כשר, שכיון שבעל המום פסול לפסח כל התערובת אסורה באכילה, דהא לא נעשה בהן הכשר קרבן וכו'. ע"ש. וקדמו בזה הגאון רעק"א בתשובה, והיא לו נדפסה בס' שער שמעון (בסוה"ס דכ"ט ע"ד), שכ', ומסתפק אני אם החטים המצומחים שנתבטלו ברוב כשרים אם מצטרפים לשיעור כזית לצאת י"ח מצה, שי"ל שהביטול רק סילק האיסור אבל לא שנעשה מצה לצאת בו י"ח. הגע עצמך חוט צמר שלא נטוה לשם ציצית ונתערב בחוטין שנטוו לשם ציצית, אטו נימא שיוצא בזה י"ח ציצית. וכן חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן, האם נאמר שהפסח שיש בו מום יתבטל בשאר פסחים ונעשו כולם פסחים כשרים. וצ"ע. עכת"ד. וע"ע במש"כ בזה בס' חזון עובדיה ח"ב (עמוד קסה) בשם האחרונים. עש"ב. ואכמ"ל. וע"ע בזה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' מו), ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' קפב), בההיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם, ובד' החות דעת הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרי בשמים קמא (סימן יז). ע"ש. ודו"ק. +בענין הקושיא מפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זב"ז וכו'. נ"ב, וע"ע בשו"ת אחיעזר ח"ב על יו"ד (סי' טו).+
ז. מסקנא דדינא דבנ"ד יש להקל להתיר כל העופות, ומ"מ אסור לבשל העופות (הקטנים) ביחד בקדרה אחת, אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו, מפני שממה נפשך יש בהם אחד שאינו כשר, ואוסר בבישול עד ששים, אלא יבשלם בשתי קדרות. ואם ירצה לבשלם בקדרה אחת, ירבה עליהם עד כדי שיעור ששים, ואין בזה משום מבטל איסור לכתחילה, הואיל ועכשיו כל אחד בפני עצמו היתר גמור. וכמ"ש מרן הש"ע והאחרונים (ס"ס קט). ע"ש. והנלע"ד כתבתי. והיעב"א.
נשאלתי באחד ששחט לביתו חמשה עופות (תרנגולים), שנים גדולים קצת ושלשה קטנים, ולאחר שמרטו נוצותיהם ופתחום והוציאו את המעיים מתוכם, נתנום במים בכלי גדול לשרותם קודם המליחה כנהגו, ובינתים נמצא מסמר תחוב בקורקבן אחד, וניקב מעבר לעבר, ואין הקורקבן הנקוב ניכר של איזה עוף הוא, אך קרוב לודאי שהוא אחד משלשת הקטנים. ועמד השואל ושאל הלכה למעשה אם יש מקום להתיר תערובת העופות הנ"ל.
א. בחולין (צו:) שנינו, חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שמכירן בנותן טעם, ואם לאו כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם. ובגמרא (שם ק) פריך, ותבטיל ברובא, ומשני, שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים. והנה הרי"ף השמיט דין חתיכה הראויה להתכבד. והסביר הרשב"א בחי' לחולין (ק), ובתורת הבית (בית ד שער א', דק"ג ע"ב), משום דבע"ז (עד) תנן, אלו אסורים ואיסורן בכל שהוא, יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל וכו', ופריך בגמ', תנא מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסורי הנאה חשיב ליתני חמץ בפסח, ומשני, האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה. (ופרש"י, דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטילי, אבל חתיכת נבלה אף על גב דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסור הנאה הוא בטלה ברובא וכו'). הילכך ס"ל להרי"ף דכיון דמתני' דע"ז פליגא אמתני' דחולין נקטינן כמתני' דע"ז דעדיפא, משום דהויא סוגיא בדוכתה, וגבי הלכתא פסיקתא מתנינן לה. ע"כ. וכ"כ הר"א אב"ד בס' האשכול ח"ג (עמוד פו) בד' הרי"ף. וכ"כ הרמב"ן בחי' (ע"ז עד) והמאירי (ע"ז שם וחולין ק) והרא"ש (פ' גיד הנשה סי' לד) בדעת הרי"ף. ע"ש. וע' בתוס' ע"ז (עד) שכ', דלכאורה מתני' דע"ז פליגא אההיא דחולין (ק), וקשה דא"כ הו"ל להש"ס לאתויי מתני' דהתם וכו', לכך נ"ל דהאי דקאמר הכא: למעוטי דבר שבמנין דלאו איסורי הנאה, היינו שלא ירד לשנות כאן רק היכא דאיכא תרתי, וכה"ג בב"ק (ה) למעוטי מסור ומפגל, דר"ל שלא ירד לשנותם אף על גב דלכ"ע מחייב עלייהו. ע"כ. [וכה"ג בתוס' והרא"ש שבועות מו סע"ב]. וע' בשו"ת מהר"ם בר ברוך חיו"ד (ירושלים תש"כ, סימן לג, עמוד ל) שכ', אל מורי קרובי מהר"ר שמואל מאיזנכא, כתבת שקבלת דהלכה כסת"מ דע"ז (עד) דבעינן תרתי איסור הנאה ודבר שבמנין, ותלית עצמך באילן גדול. וחלילה לא יצא מפי קדוש מעולם לחלוק על כל הגאונים, ואם היה שום גאון מתיר היה נזכר בתוס' ובספרי הפוסקים, וההוא דקאמר למעוטי דבר שבמנין דלאו איסוה"נ, הוי כמו בב"ק (ה) למעוטי דר"ח ור' אושעיא. וא"נ פליגי תרי מתני' אהדדי אנן עבדינן לחומרא. וכן פסק בס' התרומה וכו'. ע"כ. ולפי האמור הא קמן דהרי"ף ס"ל להתיר כמתני' דע"ז. ולא נפלאת ולא רחוקה דרכו של מהר"ר שמואל הנ"ל. ומ"ש מהר"ם דאי פליגי אזלינן לחומרא, ונראה דה"ט משום דלא ידעינן הי סתמא בתרייתא, לכאורה לפמ"ש מרן הכ"מ (רפ"ט מה' רוצח), דבתרי סדרי יש סדר למשנה, והלכה כסתמא בתרייתא, א"כ בודאי דנקטינן כסת"מ דחולין, וה"ט עדיף ממ"ש מהר"ם, דהא איכא למימר דמכיון דמדאורייתא גם חתיכה הראויה להתכבד בטלה ברוב, ורק מדרבנן החמירו לומר שאינה בטלה, וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' רעא). וע"ע בתוס' ב"מ (ו:) ד"ה קפץ. וכ"פ הרמ"א (סי' קא ס"א). ע"ש. א"כ בספיקא דרבנן אזלינן לקולא. וכדמוכח בהר"ן סוף פסחים (קכ:). ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' כג). אלא שעכ"פ כבר הסביר הרשב"א הנ"ל דעדיפא לן מתני' דע"ז דמתניא גבי הלכתא פסיקתא. (וכמ"ש בע"ז ז וע"ע תוס' מגילה כ סע"ב). ומ"מ רוב הראשונים ס"ל דלא כהרי"ף הנ"ל. וכן פסק הרמב"ם (פט"ז מהמ"א ה"ה). וכ' בס' האשכול הנ"ל דהכי ס"ל לרובא דרבוותא. וכ"פ הטוש"ע (סי' קא ס"א). - והנה בתשו' הרשב"א (סי' תקו) כ' וז"ל: ומה שאמרת בשם בעלי התוס' שלא אמרו דין חתיכה הראויה להתכבד אלא בדברים המופלגים במינן, כגון כבשים ממדינת הים דהוו כרמוני בדן, זה לא שמענו, ואין הסברא מקבלו, ופשט הגמ' אינו כן. ע"כ. אמנם סברא זו נמצאת בתשובת רבינו שלמה בן אברהם מן ההר והיא לו נדפסה בס' המאורות סוף חולין (עמוד רלח) במעשה שבא לפניו בתערובת כבש טריפה בשני כבשים כשרים, ופסק להתיר, וכ' דה"ט דכי אמרינן חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה, ה"מ כשהיא מכבש שמן מופלג במינו כאגוזי פרך ורמוני בדן, הלא"ה שרי. וכדמוכח בזבחים (עב) שור הנסקל שנתערב אפילו ברבוא ימותו כולן. ופריך וליבטיל ברובא וכו', אלמא דשור לא חשיב חהר"ל. ע"ש. וכ"כ המאירי חולין (דף קפט ע"א מהספר) בשם גדולי הדור. ע"ש. ור' אברהם מן ההר (בפי' ליבמות פב עמוד קצב) הביא סברא זו ודחאה מהלכה. ע"ש. וכן דעת כל שאר פוסקים להחמיר בזה. ומיהו סברת הרי"ף ומהר"ר שמואל הנ"ל עם סברת רבינו שלמה מן ההר והמאירי חזו לאצטרופי לסניף בעלמא כשיש עוד טעם להקל.
ב. והנה הרא"ש (פ' גיד הנשה סימן לו) כ', יש מן הגדולים שאמרו, דדוקא חתיכת איסור שנתבשלה חשיבא חתיכה הראויה להתכבד, אבל חתיכה חיה ואפילו שלמה בטלה ברוב. ודברי הבל הם, דהא דקאמר ראויה להתכבד בפני האורחים לאו למימר שתהיה ראויה כמות שהיא עתה, אלא משום שיעור נקטינן דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחד שנתבשלה, לא בטלה גם כשהיא חיה, וכן משמע מד' ר' שמשון בשם ר"י (בזבחים עב) אהא דפרכינן גבי שור הנסקל שנתערב וכו', וליבטל ברובא וכו', תימה מי גרע שור גדול מחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים. אלמא דאף חתיכה חיה חשיבא חהר"ל. גם שמעתי שי"א שכבש שלם או אווז שלם לא מקרי חהר"ל, לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש או אווז שלמים. וגם אלה דברי הבאי, וכי בשביל שראוי לחלקם לכמה חתיכות חשובות גרע טפי. וכן ד' ר"י הנ"ל. גם י"א שתרנגולת בעודה בנוצתה לא חשיבא ובטלה, וגם זה אינו, כיון שאחר תיקונה ובישולה ראויה להתכבד בה אורח, גם עתה חשיבא את שדרכו לימנות ואינה בטלה. ע"כ. אולם רבינו המאירי בחולין (דף קפט ע"א מהספר) כתב, איזו היא חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים, דוקא חתיכה מבושלת שראויה לאדם אחד נכבד, ואם היתה גדולה שאין דרך להניח כיוצא בה לפני אחד אין זו חהר"ל, וכן כל שאינה מבושלת אינה קרויה ראויה להתכבד. וכך הורו רבותי למעשה. וכן מצאתי לקצת גדולי הדור בחיבוריהם. ע"כ. וכן מבואר בפי' רבינו אברהם מן ההר ליבמות (פב) בשם רבינו מאיר הלוי, דחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל שלא אמרו כן אלא במבושלת. ע"ש. וכ"כ הרמב"ן בחי' לע"ז (עד) סוף ד"ה וקשינן, וז"ל: ומיהו לרב אשי י"ל דמילתא פסיקתא קתני מתני', דאי צפורי מצורע חיים הם, בעלי חיים חשיבי ולא בטלי, ואי מתים מוקמינן להו כשבישלן והן ראויים להתכבד בהן לפני האורחים. עכ"ל. וכ"כ הרא"ה בבדק הבית (דף קטו ע"ב): ודעת רבותי ז"ל דדוקא בחתיכה שנתערבה לאחר שנתבשלה חשיבא חתיכה הראויה להתכבד. והרשב"א במשמרת הבית שם (דף קטז סע"א) כתב ע"ז: ומה שאמר בשם רבותיו, שלא אמרו חהר"ל אלא לאחר שנתבשלה ואח"כ נתערבה באחרות, זה לא שמענו ולא ראינו מעולם מי שאמר כן, ואילו אמרו רבותיו אשר אמר באמת לא היה נעלם ממנו כי לא בסתר ידברו. ע"כ. ולפי האמור צדקו דברי הרא"ה בזה. (וע"ע בבדק הבית (דף קכ סע"א) שכ' להשיג ע"ד התה"א שאוסר ליקח בשר מן המקולין, לאחר שנמצאת טריפה שם, כל שהחתיכה חשובה שראויה להתכבד וכו', שאין זה נכון, שאין דין חהר"ל אלא כשהיא ראויה עתה כגון שנתבשלה אבל כשהיא חיה לא. וחזר הרשב"א במשמרת הבית (שם רע"ב) להעיר שזה לא שמענו מעולם לאחד מן הראשונים, ואיך סתם כל חזון ולא פירש לנו. ע"כ. ואזלי לטעמייהו כנ"ל). והריטב"א בחי' לחולין (ק) כ', עוד אמר לי מורי הרב הלוי (הרא"ה) ז"ל, שאין חתיכה חשובה אוסרת באלף אלא כשהיא מבושלת שראויה כמות שהיא להתכבד, אבל אם היא חיה בטלה חד בתרי ככל שאר איסורין, והיינו דקתני מתני' (חולין צו:) חתיכה של נבלה וכו' שנתבשלה עם החתיכות. והיינו דאמרי' גבי שור הנסקל שנתערב בריבוא כולן ימותו, משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, אלמא אם היה שחוט היה בטל, ואמאי להוי כחתיכה הראוי' להתכבד. א"ו כדפרישית. ויש מרבותינו שאומרים שאין זה נכון, ומתני' נקט נתבשלה אגב רישא דאשמועינן דיש בגידין בנ"ט וכו', וההיא דפ' כל התערובות לרבנן היא דלית להו כל שדרכו לימנות אסור, וה"נ לית להו דין חהר"ל. ואינו נראה דהא ריו"ח ור"ל נחלקו אליבא דר"מ דאמר כל שדרכו לימנות אלמא דהלכה כמותו, וסוגיין כוותיה בכל דוכתא לכך נראה כד' הרא"ה (בשם רבותינו בעלי התוס'). ע"כ. וכ"כ הריטב"א והנמוקי יוסף (יבמות פב:) ע"ש. וז"ל הרמב"ם (פט"ז מהמ"א ה"ה), חתיכה של נבלה של בשר בהמה או חיה או עוף או דג טמא שנתערבה בכמה אלפים חתיכות הכל אסור עד שיגביה החתיכה ואח"כ ישער השאר בששים. שאם לא הגביה החתיכה הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה, והחתיכה חשובה אצלו שהרי מתכבד בה לפני האורחים. ע"כ. וכתב בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' צא), דס"ל להרמב"ם כד' הרא"ה דלא שייך דין חהר"ל אלא במבושלת ולא בחתיכה חיה, ומש"ה כתב: שישער השאר בששים, דמיירי דרך בישול. ע"ש. והיינו משום דאף דלגבי מתני' (חולין צו:) דנקיט חתיכה שנתבשלה עם החתיכות, איכא למימר דאגב דקתני רישא לגבי גיד הנשה שנתבשל, דקמ"ל יש בגידין בנ"ט, קתני נמי בסיפא בדין חהר"ל חתיכה שנתבשלה, וה"ה בתערובת יבש ביבש, אבל הרמב"ם דלא מיירי התם כלל בדין גה"נ, הו"ל למינקט דין זה בסתם, להשמיענו שגם ביבש ביבש דינא הכי, א"ו שבא לומר לנו כד' הרא"ה דלא מיקרי חתיכה הראויה להתכבד אלא במבושלת. (וכן הסביר ד"ז בשו"ת שאילת יעקב סי' סא אות א וע"ש). ועכ"פ למדנו שהרמ"ה והרמב"ן והמאירי והרא"ה והריטב"א והנמוקי יוסף כולהו ס"ל דלא מקרי חהר"ל אלא במבושלת. ולדברי החתם סופר גם הרמב"ם סובר כן. ואם כי ישנם הרבה פוסקים הסוברים כדברי הרשב"א והרא"ש הנ"ל, (וע"ע באור זרוע סי' תנח, ובסמ"ק סי' ריד, ובארחות חיים ח"ב עמוד חצר) מ"מ כיון דעיקר דין חהר"ל שאינה בטלה אינו אלא מדרבנן וכנ"ל, בספקא דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא. וכן פסק מרן בש"ע (סימן קא ס"ג) וז"ל: תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה, שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא, ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו נוצתה בטלה: וכן לא חשיבא ראויה להתכבד אא"כ היא מבושלת. וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבא חהר"ל, שאין דרך ליתן לפני אורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי. ויש חולקים בכל זה. (וכ' הרמ"א בהגה, וכן נוהגים, מלבד בתרנגולת בנוצתה שמחוסרת מעשה גדול שהיא בטלה. ע"כ). וכלל גדול בידינו שהלכה כסתם. (וכ"כ מרן בבדק הבית שבב"י). והנה הרב מנחת כהן (בס' התערובות חלק ג פ"א, דצ"ו ע"ד), כ' שדעה זו (דבעינן מבושלת) אינה נראית נכונה, והיא דעת יחיד, וכל הפוסקים חולקים עליה. ע"כ. וכן הפרי חדש (סי' קא ס"ק טו) כ', שלמעשה יש לפסוק להקל כד' המחבר, כיון דהויא מילתא דרבנן, זולת במ"ש דחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל, שזו סברא דחויה, ולא נמצאת אלא בהרא"ש בשם יש מן הגדולים, וכתב הרא"ש לדחותה, וכן מוכח מד' הרשב"א בתה"א בדין נמצאת טרפה במקולין. ופסקו המחבר לקמן בסי' קי ס"ה, ושמעינן שגם המחבר ס"ל דחתיכה חיה נקראת חהר"ל. ושו"ר להרא"ה בבדק הבית דס"ל דבעינן מבושלת דוקא, והשיג עליו הרשב"א במשמרת הבית שלא נשמע מעולם מי שאמר כן. וכ"פ בס' מנחת כהן. והכי נקטינן. עכ"ד. ובהגלות נגלות להקת הראשונים הנ"ל דכולהו ס"ל כסתם מרן (סימן קא ס"ה) דדוקא במבושלת שייך דין חהר"ל, הא ודאי דבמילתא דרבנן פסקינן כוותייהו. (וע' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' צא הנ"ל שדוחה קושיות הרא"ש על סברא זו. ע"ש).
ג. וכן בקדש חזיתיה להרה"ג שלחן גבוה (סי' קא סק"ח) שכ', וכבר כתבתי שלפי הכלל בדברי מרן דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם, נקטינן בשלשת הדינים האלו להקל, וכמו שסתם תחלה. ואפילו בחתיכה חיה המנהג שלא להחשיבה כחהר"ל. וכן אמר לי הרב הגדול כמהר"ר יצחק הכהן נר"ו שהמנהג פעה"ק ירושלים ת"ו כד' האומרים דלא מקרי חתיכה הראויה להתכבד אא"כ בחתיכה מבושלת דוקא. ועל פיו עשיתי מעשה בשנת התקי"ב, בהיותי ממונה על השוחטים פעה"ק, ואחר שהכשרנו כבש אחד, ולקחנו מתנות השוחטים בשר הצוואר והכליות והבצים וכו', ונתערבו עם שאר מתנות, יצא טרפה ממים שנמצאו במוח, והורתי להתיר כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל, שכיון שהחתיכות חיות הנה לא חשיבי חהר"ל. ואף על פי שהפר"ח חולק ע"ז והוא היה רבו של מהר"י הכהן הנ"ל, והיה ג"כ מארי דאתרא, מ"מ אמר מר (מהר"י הכהן הנ"ל) שכך נהגו הרבנים שקדמוהו, קדושים אשר בארץ המה ז"ל. ע"כ. (וכיו"ב כ' הגאון מהר"י נבון בשו"ת נחפה בכסף ח"ב הל' פסח (ד"ו ע"ד), שבמקום שהפר"ח חולק על מרן, אין לזוז מדברי מרן ז"ל. וכ"כ כיו"ב בשו"ת ישיב משה (סי' לד) בשם הגאון ר' ישועה בסיס ז"ל). ומאחר שהמנהג להקל פעה"ק ירושלים ת"ו, הא ודאי שאין אחר המנהג כלום, ובפרט שע"פ האמור מנהג זה יסודתו בהררי קודש, שחבל נביאים מרבנן מרי דעובדא ס"ל להיתרא. ולכן אף שהגאון ערך השלחן יו"ד (סי' קא סק"ז) נטה קו להחמיר בזה, ושכ"כ הרדב"ז בח"ב (סי' תקצג). ע"ש. מ"מ אנן בדידן נקטינן כד' מרן. (וע' בשו"ת ישיב משה (סי' קפח) שכ', אנו מקובלים שבכל מקום שהגאון ערך השלחן פוסק להחמיר בספרו נגד מרן, הוא עצמו לא היה מורה לאחרים אלא כדעת מרן, ורק לעצמו היה מחמיר. ע"ש). ומצאתי כיו"ב בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' קצז), בדין עיסה ששהתה בלי עסק יותר משיעור מיל דהויא חמץ גמור, ונתערבה בערב פסח באחרות וכו', והורה להתיר, וכתב, ואין לאסור מטעם דהוי ככרות של בעל הבית שאינם בטלים אפילו באלף, וכדקי"ל בש"ע יו"ד (סי' קי ס"א), דהתם מיירי בככרות אפויים, אבל כאן הואיל ונתערבו קודם אפייה חד בתרי בטיל, וכמ"ש מרן ביו"ד (סי' קא ס"ה), בדין חתיכה הראויה להתכבד, שאינה חשובה חהר"ל אלא כשהיא מבושלת, אבל חיה לא חשיבא ראויה להתכבד, וה"ה הכא בדין ככרות של בעה"ב, דכולהו חד טעמא משום חשיבותא. ע"כ. וכן הובאו דבריו (פה אל פה) כאמור, בשו"ת דבר משה ח"א (חאו"ח ס"ס כז). ע"ש. הא קמן דפשיטא להו לפסוק כמרן שחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל. וע"ע למרן החיד"א בשיורי ברכה (סי' קא סק"ג) שכ' וז"ל: וכן לא חשיבא חהר"ל אא"כ היא מבושלת, מדקאמר מרן הש"ע: וכן בכל חלוקה מוכח שכוונתו לומר שאינה נקראת חהר"ל אלא דוקא באלו התנאים, קטנה, ובלא נוצה, ומבושלת, ואם חסר אחד מכל התנאים האלה אינה נקראת חהר"ל. וכן נהגו במאראכש. הרב הגדול מהר"ר שלמה עמאר בהגהותיו כת"י. עכ"ל. וכן פסק הרה"ג מהר"ם שתרוג בשו"ת ישיב משה (סי' קעה). ע"ש. וכן ראיתי עוד להגאון הראש"ל ח"ד בדרא בשו"ת נדיב לב (חיו"ד סי' עג), שהעלה שאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא במבושלת ולא בחתיכה חיה. ודלא כמ"ש הרה"ג מהר"י טאייב בערך השלחן להחמיר בזה שלא כד' מרן הש"ע. וסיים הנדיב לב: ומה גם כי ראינו למרן מלכא הגאון מהר"י הכהן ז"ל בעל שו"ת בתי כהונה, שהורה גבר בכחא דהיתרא, ומשום דהכי קבילו עלייהו פעה"ק ירושלים ת"ו שאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא במבושלת, וכמ"ש בשלחן גבוה, ובפרט דלד' רש"י והרי"ף ליתא לדין חהר"ל באיסור נבלה וטרפה, כיון שאינו אסור בהנאה, וכל דין חהר"ל אינו אלא מדרבנן, וספיקו להקל, וכמ"ש מרן בבדק הבית (סי' קא). לכן יש להתיר בנ"ד וכו'. ע"ש. וכן ראיתי עוד להרה"ג מהר"א חזן גאב"ד דאלכסנדריא, בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' לח), שכ', שכיון שדעת מרן מבוארת (בסי' קא) דבשר חי לא חשיב חהר"ל, ולדידן דנקטינן כהוראות מרן אין נפקא מינה במחלוקת האחרונים בזה, הואיל ופסק לנו בשלחנו הטהור להקל, ובפרט שכן הורה גבר הגאון מהר"י הכהן הגדול בעל בית כהונה, שמנהג ירושלים ת"ו כפסק מרן. וכ"פ הנדיב לב (הנ"ל). וכן עשיתי מעשה פה טראבלס וכו'. והרה"ג מהר"ם סרוסי נר"ו רב טבחיא טרח וכתב פס"ד להיתר והאריך בזה, אך האמת יורה דרכו שאין זה צריך לפנים, ולא האריכו האחרונים אלא באתרא דלא קבילו עלייהו הוראות מרן. עכת"ד. ולפ"ז גם במקומות שלא נתברר המנהג בזה יש להורות דחתיכה חיה לא חשיבא חהר"ל, לדידן דנקטינן כהוראות מרן. וכן פסק הגאון החרי"ף אב"ד דחברון בשו"ת שערי רחמים ח"ב (חיו"ד סי' י), והסתמך ג"כ עמ"ש השלחן גבוה דוכרן סהדותא ממהר"י הכהן שכן הוא מנהג עה"ק ירושלים ת"ו, וכדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ע"ש. [וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' מח) שצירף ג"כ דעה זו להקל בנידונו. ע"ש. וע' בשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' סח). ובשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קלד). ע"ש. ודו"ק].
ד. איברא דפש גבן לברורי ההיא דפסק מרן בש"ע (סי' קי ס"ה) גבי טריפה שנמצאת במקולין, דמוכח דחתיכה חיה הויא חתיכה הראויה להתכבד. וכמו שהעירו המנחת כהן והפר"ח הנ"ל. וכן הקשה השלחן גבוה (סי' קא וסי' קי) והניח בצ"ע. ובעל כרחנו צ"ל שהמנהג פעה"ק ירושת"ו הוקבע בהנחה סוברת דאף דמרן סותר עצמו בזה, אנן בדידן נקטינן כמו שסתם בסי' קא להקל, משום דהויא סוגיא בדוכתה דעדיפא, שעיקר דין חהר"ל הוברר בסימן קא, שהוקדש כל הסימן לבאר פרטי דין זה כי שם ביתו. ובפרט שדין חהר"ל עיקרו דרבנן להכי נקטינן לקולא. אלא דאכתי לא איפרק מחולשא, דהא כ' מרן הש"ע (סימן קא ס"ח וס"ט): קורקבן שנמצא נקוב ונתערבה אותה תרנגולת באחרות, מדמין השומן שבקורקבן לשומן התרנגולות של מקום חיבור הקורקבן, ואם דומין לגמרי מכשירין האחרות. וכן ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע של איזה כבש הוא והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה יש לסמוך ע"ז להתיר האחרות. ע"כ. אלמא דבלא"ה יש לאסור הכבשים בעורם. והרי תרנגולת בנוצתה או חתיכה גדולה ביותר לא חשיבא חהר"ל. (וגם המנחת כהן והפר"ח מודים להקל באלה). אם לא שנאמר שאע"פ שמרן הש"ע פסק ד"ז כלשון הגמ"י (פ"ו) והתה"ד (סי' קעט), שמהם מקור דין זה, ואינהו ס"ל דחתיכה גדולה מקריא חהר"ל, מ"מ לדידיה לא ס"ל הכי, ולא הביאם אלא משום דנפקא מינה לדידן שיהיה מותר לבשל הכשרות כולם בקדרה אחת, כי לולא שנדמו הקורקבן לתרנגולת והראש לכבש, אף דחד בתרי בטיל, היה אסור לבשלם בקדרה אחת, וכמ"ש בסי' קט (וע' בחי' הג' רעק"א סי' קא). ועוד נ"מ לדידן לגבי תערובת דחד בחד שע"י שנדמו ונתכוונו החתיכות זל"ז הותרה התרנגולת האחרת והכבש האחר. וע' בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' קמב), שנשאל בתרנגולת שנמצא מחט בקורקבן שלה ונטרפה, והיתה מעורבת בתרנגולות אחרות, וכ', שיש שרצו לומר דחד בתרי בטיל, שלא נקראת חהר"ל כיון שעדיין לא נתבשלה, ותו שהיא שלמה, וחתיכה גדולה ביותר ל"מ חהר"ל. ואין לסמוך ע"ז, דבהדיא כ' הרשב"א דתרנגולת חשיבא חהר"ל, ורק בכבשים שלמים ואווזים גדולים יש להתיר וכו', אבל תרנגולת ראויה להתכבד היא, ולענין מ"ש לפי שלא נתבשלה, יש מי שפסק כן, אבל האחרוני' לא הסכימו עליו, אלא חהר"ל לכשתתבשל אמרינן, ור"י בעל הטורים כ' ע"ז שהם דברי הבאי. ומיהו בנ"ד כיון שהמחט היה יוצא הרבה מהקורקבן בדקו בתרנגולת, ומצאנו באחת מהם רושם שחור שנעשה ע"י המחט, ואמרתי שזוהי הטרפה, והשאר מותרות. עכת"ד. הנה ד' הרדב"ז דלא כמרן, ואוסר גם בחתיכה גדולה ביותר, וכ"ש בחתיכה חיה וראויה להתכבד כך לכשתתבשל. ומ"מ סמך בנידונו להתיר, כד' התה"ד הנ"ל. וראיתי בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' לג), שעמד בסתירת ד' מרן סי' קא שהתיר חתיכה חיה, ואסר בדין קורקבן נקוב ונתערבה, וכן בראש כבש טריפה ונתערב, וכתב שע"פ הכלל סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם, וכמ"ש מרן בבדק הבית, להתיר בזה, ומשום דעיקר דין חהר"ל מדרבנן. ועוד שהרדב"ז סי' קמב כ' וז"ל: ולענין מה שאמרו לפי שלא נתבטלה, יש מי שפסק כן, אבל האחרונים לא הסכימו עליו, אלא חהר"ל לכשתתבשל קאמרינן. והטור ז"ל כ' שהם דברי הבאי. הרי שהרדב"ז נמי ס"ל דמרן מכת המקילים, שלא הזכיר מן המחמירים אלא הטור. ומ"ש בש"ע סי' קא ס"ח וס"ט, נ"ל דה"ט לפי שחיבור הש"ע הוא כעין מפתח להב"י, והרבה פעמים מביא כל הסברות והדעות שהובאו בב"י אף דלדידיה לא ס"ל לפיכך אין לפסוק הלכה מהש"ע וכו'. ע"כ. ורואה אני שבמחכ"ת שגג בהבנת ד' הרדב"ז הנ"ל, שאדרבה כל עיקר כוונתו לדחות ד' המתירים מטעם שעדיין לא נתבשלה (וט"ס במ"ש השמש צדקה: נתבטלה), וכתב, שאף שיש מי שפסק כן, אין דעת האחרונים להתיר, אלא כל שאם תתבשל תהא ראויה להתכבד, אינה בטלה גם בעודנה חיה, ושגם הטור סובר כן להחמיר. וא"כ מאיפוא הוכיח השמש צדקה מהרדב"ז שהב"י מן המקילים מפני שלא הביא להחמיר אלא דעת הטור, והרי הרדב"ז נגידים ידבר ודעת שפתיו ברור מללו שיש לפסוק כדעת האחרונים דס"ל דחתיכה חיה נמי הויא חהר"ל, ושכן הוא ד' הטור. ולדברי השמש צדקה נימא שגם מרן בכלל האחרונים שאוסרים. ועכ"פ תירוצו אינו מחוור, דאדרבה אנן בדידן סמכינן על פסקי מרן הש"ע יותר מב"י, שהרי לדידן המוחזק יכול לטעון קים לי נגד מ"ש הב"י, ואינו יכול לטעון קים לי נגד מה שנפסק בש"ע. כמ"ש בשו"ת פני יצחק ח"ב (דף נז סע"ב) ע"פ המהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה, וע"פ המשכנות הרועים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאה"ע סי' ח). ע"ש. וע' בשו"ת שמש צדקה שם בתשו' הרה"ג ר' אפרים הכהן אב"ד מודינא שתירץ כנ"ל דמרן כ' זאת לדידן דנ"מ לבשלם יחד. ומ"מ סיים דבודאי בדין חתיכה הר"ל ס"ל למרן הש"ע (סימן קא ס"ג) כדברי החולקים. וכדמוכח ממ"ש (בסי' סט סי"ד). וכן ממ"ש (בסי' קי ס"ה). ע"ש. וכיו"ב כ' בס' פרי האדמה ח"ג (דמ"ג רע"ג ודמ"ד ע"א) להחמיר בחתיכה חיה דהויא חהר"ל, עפ"ד הפר"ח שהוכיח כן מסי' קי ס"ה, והוסיף להוכיח כן מסי' קא ס"ח וס"ט גבי ראש כבש שנמצא טריפה. ע"ש. וע"ע בס' מסגרת השלחן על יו"ד (סימן קא דין ג), שג"כ כ' בדעת מרן להחמיר בחתיכה חיה לחושבה חהר"ל, וכדמוכח ממ"ש בש"ע (סי' סט סי"ד, וסי' קי ס"ה). [אלא דמ"ש שם שכן הסכמת רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים קמאי ובתראי, ליתא ואשתמיט מיניה דעת הראשונים הנ"ל הרמ"ה והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והנמוקי יוסף וה"ר אברהם מן ההר והמאירי דכולהו ס"ל דחתיכה חיה לא מקריא חהר"ל. ולד' החת"ס (חיו"ד סי' צא) כן הוא דעת הרמב"ם ז"ל. וכן יש להעיר על מ"ש הגר"ח בן עטר בפרי תאר (סי' קא סק"ו) לתמוה על מרן שפסק דבעינן מבושלת, והרי סברא זו לא עמדנו על בעליה, זולת יש מן הגדולים שהביא הרא"ש, ולא נמצאת סברא זו בכל הפוסקים, ולכן נ"ל דחתיכה חיה אפי' מחוסרת מליחה חשיבא חהר"ל. ע"כ. ולפי האמור הרי מצאנו מקורות נאמנים לפסק מרן, וכל יקר ראתה עינו הבדולח. ובצירוף דעת הרי"ף דלית ליה בנ"ד דין חהר"ל, וד' הר"ש מן ההר דדוקא במופלגים במינם, יש פנים הנראים לפסק מרן, בפרט שכל עיקר דין חהר"ל אינו אלא מדרבנן. והרי זה כמבואר]. ולא אכחד כי ראיתי עוד בזבחי צדק (סימן קא ס"ק יז) שהעלה להחמיר בזה, דחתיכה חיה נקראת חהר"ל, עפ"ד הפר"ח והפר"ת ועה"ש וסיעתם. וכן בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סי' כג דף נ ע"ב), הביא מ"ש הנדיב לב שיש ס"ס בזה, שמא הלכה כרש"י והרי"ף שאין דין חהר"ל בנבלה וטריפה, ושמא הלכה כי"א שהביא הרא"ש דאין חהר"ל אלא במבושלת. וכ' ע"ז, שהספק שעשה הרב שאין חהר"ל בחתיכה חיה, קשה לאומרו, דהוי היפך סוגיין דעלמא, והיפך המנהג הידוע להחמיר. ע"כ. ואני תמה דמאי קשיא ליה למר על הנדיב לב, שאף אם בעירו בגדאד היה מנהג להחמיר, הלא העד העיד בנו מהר"י מולכו בעל שלחן גבוה בשם הגאון מהר"י הכהן שמנהג ירושלים להקל, וכן הורה להלכה ולמעשה, וחזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה, ואף מרן החיד"א בשיו"ב הביא לנו דברי הגאון מהר"ש עמאר שמנהג מראכש להקל, וכדעת מרן הש"ע בסי' קא וכ"כ בשו"ת ישיב משה (סי' קעה). וכנ"ל. וכן ראיתי להגאון מהר"י בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד סי' פ) שכ', שהאמת יורה דרכו שאין להסתפק בזה לדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, שכיון שבסי' קא הביא הסברא דחתיכה חיה לא מקרי חהר"ל בסתם, אף שאח"כ כ' ויש חולקים, הא קי"ל בכה"ג דהלכה כסתם, ומ"ש בש"ע סי' קי מי שלקח בשר מהמקולין אפילו חהר"ל וכו', היינו לומר אפילו לדעת יש חולקים דס"ל דחתיכה חיה מקרי חהר"ל אפ"ה כל מה שלקחו קודם שנולד הספק מותר לכ"ע, אבל בודאי שדעת מרן לפסוק דדוקא מבושלת חשיבא חהר"ל. והגם שהטור דחה סברא זו אנו אין לנו אלא ד' מרן. עכת"ד. [ומ"ש עוד שם, שאף הרשב"א שכ' דחתיכה גדולה ל"מ חהר"ל, היינו אפילו מבושלת, ומשום שכיון שהיא גדולה יותר מדאי אינה ר"ל, וה"ה שאינה מבושלת אפילו אינה גדולה כ"כ, וכמ"ש אח"כ דה"ט: שאין דרך ליתן חתיכה גדולה כיוצא בה לפני האורחים, וה"ה לחתיכה חיה שאינה מבושלת. ע"כ. אשתמיטיתיה דברי הרשב"א במשמרת הבית (דקט"ז ע"א), דס"ל במפורש דחתיכה חיה נקראת חהר"ל, וכ"כ הפר"ח (סי' קא ס"ק טו) בדעת הרשב"א, דדוקא חתיכה גדולה ל"מ חהר"ל, אבל חתיכה המוכנה לבישול אפי' עודנה חיה חשיבא חהר"ל]. וכבר הבאנו לעיל חברים רבים לסברא זו שלדעת מרן חתיכה חיה ל"מ חהר"ל. וע' בשו"ת שואל ונשאל (חיו"ד סי' מג) שלא רצה להקל בחתיכה שאינה מבושלת לחשבה כחתיכה שאינה ראויה להתכבד, כיון שדעת הפר"ח והעה"ש להחמיר, ואף בהפ"מ אין להתיר אא"כ יש עוד צירוף אחר. ע"ש. וכן העלה להחמיר בשו"ת קרית חנה דוד ח"א (חיו"ד סי' ב). ויש להשיב על דבריו. ואין להאריך. והרה"ג ר' אליהו ילוז אב"ד דטבריא בשו"ת יש מאין ח"א (חיו"ד סי' ט) כתב בנידונו, שהדבר פשוט להקל מכמה טעמים, ויצא הראשון משום דאנן בדידן קי"ל כפסק מרן הש"ע (סי' קא) דלא חשיבא חתיכה הראויה להתכבד אא"כ היא מבושלת וכו'. והלכה כסתם. ע"ש. ולדידי חזי לי לענין דינא שבודאי יש לסמוך על סברת הפוסקים הראשונים הנ"ל, הרמ"ה והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והנמוקי יוסף והמאירי וה"ר אברהם מן ההר דס"ל שכל שאין החתיכה מבושלת לא חשיבא חתיכה הראויה להתכבד, וכפסק מרן הש"ע (סימן קא), שהיא סוגיא בדוכתה. וכדעת האחרונים המקילים בזה. ואין לפקפק ע"ז משום דאיכא בנ"ד ס"ס להחמיר, לפ"מ שמבואר בב"י (סי' קט) שדעת רש"י והראב"ד אף חתיכה בשתי חתיכות (יבש ביבש) אינה בטלה, אלא בששים, אף על פי שא"ר להתכבד, ומה שאמרו (בחולין ק) וליבטיל ברובא, היינו ברבייה, כלומר בששים, ושכן דעת הרמב"ם (בפט"ו מה' מאכלות אסורות), ואף על גב דאנן בדידן קי"ל כד' התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן וסיעתם דברוב ממש קאמר, ואפילו איסורא דרבנן ליכא, מ"מ בנ"ד דאיכא פלוגתא בחתיכה חיה אם נקראת ראויה להתכבד, הו"ל ס"ס להחמיר, שמא הלכה כרש"י והראב"ד והרמב"ם דאף יבש ביבש אינו בטל בפחות מששים, ושמא בכה"ג הלכה כהרא"ש וסיעתו דחשיבא חתיכה הראויה להתכבד. זה אינו, דהא כל קבל דנא דעת הרי"ף ודעימיה שאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא בחתיכה שאסורה בהנאה, ודעת הר"ש מן ההר ודעימיה שאין דין חהר"ל אלא במופלגת במינה, הלא"ה לא הויא חהר"ל, וא"כ איכא נמי ס"ס להקל. ומה גם שדין חהר"ל מדרבנן, ואיכא רבוותא דס"ל דלא מהני ס"ס להחמיר בדרבנן, כמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' מג או' ו). ע"ש. ומכל שכן פעה"ק ירושלים ת"ו שפשט המנהג להקל בחתיכה שאינה מבושלת שאינה נקראת חהר"ל. וכמ"ש האחרונים הנ"ל. וכ"כ בס' מנהגי ירושלים. ואף במקום שאין מנהג יש להורות להקל כמבואר. וע' להגאון יד אברהם בתשו' (בסוף סי' קי). ודו"ק.
ה. ואנכי הרואה להפרישה (סי' קא אות ב) שכ', שתרנגולת בלא נוצתה הכל מודים שנקראת חתיכה הראויה להתכבד, אפילו היא חיה, וכמ"ש בשבת (קכח) שאני בר אווזא דחזי לאומצא. ע"כ. נמצא שמחלק בין בשר בהמה דלא חזי לאומצה, ולכך חתיכה חיה לא מקרי חהר"ל, לבין בשר עוף דחזי לאומצא, ולכ"ע חשיב חהר"ל. ולכאורה יש סיוע לסברא זו גם מהגמ' (יומא פ), טומאת אוכלין בכביצה מנלן, אר"א דכתיב מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזה זו ביצת תרנגולת. ואימא גדי, מחוסר שחיטה. (כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מקרי לענין טומאה: לא הוא ולא אמו, דהא מחסרי שחיטה. רש"י). ואימא בן פקועה, (שנמצא בתוך בהמה שנשחטה דקי"ל שחיטת אמו מטהרתו. רש"י). טעון קריעה. (דתנן קורעו ומוציא את דמו. רש"י). וכ' בחידושי הרש"ש, מה שפרש"י דלאו אוכל מקרי (הגדי) לא הוא ולא אמו, ור"ל דאנן בעינן אוכל מחמת אוכל, וליכא, לכאו' הרי גם בביצה נמי לא קרינן באמה (התרנגולת) אשר יאכל, שאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, נחירה מיהא בעי, וכמ"ש התוס' (חולין כ). וי"ל דמשכחת לה בביצה שנמצאת במעי תרנגולת לאחר שחיטה. ע"כ. וכ"כ המהר"ם בן חביב בתוספת יוהכ"פ (שם). ומוכח דבשר עוף מקרי אוכל לאחר שחיטה, ולא דמי לבשר בהמה. וכן מצאתי בשו"ת שערי דעה ח"ב (סי' קמח) שהביא ראיה זו להוכיח כד' הפרישה הנ"ל. ע"ש. אולם עינא דשפיר חזי להגאון שיח יצחק (יומא פ) שעמד בקושית הרש"ש, ותירץ, ונראה ליישב דבודאי דלא חיישי' אאמו, דקרא ה"ק מכל האוכל דהיינו שכבר הוא אוכל, והוא בא מדבר אשר יאכל בעתיד ע"י מעשה דהיינו שחיטה, אבל השתא, אה"נ דלאו אוכל הוא. ומה שפרש"י: לא הוא ולא אמו כוונתו שאין אתה יכול להחשיבו אוכל לא מצד עצמו ולא מצד אמו, כיון ששניהם מחוסרים שחיטה, והיינו דפריך ואימא בן פקועה שנעשה אוכל מצד אמו שנשחטה, ותי' שפיר דבעי קריעה. עכ"ד. ולפ"ז אין מכאן שום ראיה לחלק בין בשר בהמה חי לבשר עוף. ובאמת שהרי"ף והרא"ש (בשבת קכח) ס"ל להתיר טלטול בשר חי בכל גוונא, בין בשר בהמה בין בשר עוף. וכ"פ הרמב"ם (פכ"ו מה' שבת הט"ז) וז"ל: מטלטלין בשר חי בין תפל בין מלוח מפני שראוי לאדם. וכן פסק מרן הש"ע (סי' שח סעיף לא). ועי' בקרבן נתנאל (שבת קכח) שהסביר שיטת הפוסקים שלפי הברייתא גם בשר בהמה חזי לאומצא. ול"ד בר אווזא. ודחה פי' המג"א דהש"ע מיירי במין דרכיך. וז"א. ע"ש. וכן מבואר להדיא בחי' הרשב"א והריטב"א והמאירי והר"ן (שבת קכח) ע"ש. וכ"כ המאמר מרדכי והנהר שלום באורח חיים שם. וכן העלה המשנ"ב בבאה"ל (סי' שח סל"א). ע"ש. ועל כרחך דלמ"ד דבעינן חתיכה מבושלת להחשב חהר"ל, משום שעכ"פ אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כ"ז שאינה מבושלת. וכן ראיתי להגאון מנחת יעקב (סי' מ אות ה) שדחה בקצרה ד' הפרישה הנ"ל שהרי ע"פ גירסת הרי"ף והרא"ש והש"ע גם בשר בהמה חי חזי לאומצא, וכ"פ הרמב"ם, וע"כ דה"ט דאף דחזי לאומצא הוי אכילה ע"י הדחק ולא מקרי בכה"ג חתיכה הראויה להתכבד. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מקום שמואל בחי' ליו"ד (דף יט ע"ד), כשני הטעמים הנ"ל, ודחה ד' הפרישה. ע"ש. [וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קכ) שכ' להוכיח שאכילת בשר חי מקרי כדרך אכילה, ממ"ש התוס' (חולין יד) ד"ה ונסבין, דבשר חי מותר בלי מליחה באומצא: ואף על גב דאיכא לאו בדם הנבלע באיברים, ה"מ היכא דפירש וכו', ומאי קו' הא הוי שלא כד"א. ע"ש. ואין זו ראיה, שי"ל שגם בשלכד"א איכא איסורא מדאו'. וע' בהגהות יד אברהם ליו"ד (ר"ס פז). והוא עצמו הביא מהתוס' פסחים כד: דס"ל דבשר בהמה חי לא חזי לאומצא. ועמש"כ בחזון עובדיה סי' כז עמוד קלט ואכמ"ל]. שו"ר בשו"ת הרב"ז (סי' ק) שהאריך למעניתו בזה, וכ' לחזק ד' הפרישה ע"פ הגמ' (יומא פ) הנ"ל. ולפמש"כ אין מזה שום ראיה לדינא. ועלה בידינו שאף בשר עוף חי לא חשיב חתיכה הראויה להתכבד לדעת הראשונים הנ"ל ומרן הש"ע דנקטינן כוותייהו.
ו. ובהיותי בזה ראיתי בספר קהלת יעקב אלגאזי (מע' ס סוף אות רלג), שהקשה מהברייתא דפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה, ונמצאת יבלת באחד מהם, כולם יוצאים לבית השרפה, ופטורים מלעשות פסח שני. ואמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה, דבעידנא דאיזדריק דם הוי חזי לאכילה, אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני. ואם איתא דחתיכה חיה לא חשיבא חתיכה הראויה להתכבד, אפילו אם נתערבו קודם זריקה יהיו פטורים מלעשות פסח שני, ואמאי תניא: כולן יוצאים לבית השריפה, הא הו"ל יבש ביבש דחד בתרי בטיל. ובשלמא למ"ד כבש שלם לא חשיב חהר"ל, לק"מ, דהני מילי בחולין, אבל בקרבן פסח שעיקר מצותו להביאו כדרך צלייתו כשהוא שלם לפני האורחים בני חבורה, זהו כבודו, וחשיב חהר"ל. אבל לסברת האומרים דחתיכה חיה ל"מ חהר"ל קשה. ע"כ. והחות דעת (סי' קא) הקשה מכאן גם למ"ד כבש שלם ל"מ חהר"ל, דא"כ יתבטל הפסח שהוא בעל מום ברוב תמימים, ויהיו כולם מותרים באכילה, ואף זריקת הדם הויא שפיר לאכילת בשר וליפטרו מפסח שני אפילו נתערבו קודם זריקה. א"ו דהוי חהר"ל. ע"ש. אולם בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' מז) דחה ד' החוות דעת, שאין דבריו מחוורין כלל, דהא דין חהר"ל אינו אלא מדרבנן, ובסוגיא דפסחים מוכח דהפסח שנתערב אינו ראוי מה"ת לאכילה וכו'. ועיקר הקושיא בטעות יסודה, ולא ניתן ד"ז להיאמר כלל, שהרי באמת אין כאן שום היתר שיבטל האיסור, שהרי לכל אחד ואחד לא חזי אלא הפסח שלו, ושאר כל הפסחים אסורים לו משום דהוי שלא למנוייו, ולא שייך ביטול בכה"ג. ע"ש. גם בס' יד המלך (פ"ח מה' מאכלות אסורות הי"א, דס"ג ע"א) הק' בפשיטות בההיא דפסחים (פח:) דאמאי לא בטל ברובא מאחר שרובם תמימים. וכתב, שבאמת כאן אין הרוב מכריע כלל להיתר, כיון דבפסח בעינן שחיטה וזריקה לשם בעלים דוקא וגם אכילתו אסורה לכל אדם זולת למנוייו, לפיכך בתערובת חמשה פסחים אלה, שעל כל אחד מהבעלים אסורה אכילת ארבעה מהם מחמת שלא נמנה עליהם ונשחטו שלא לשמו, ורק פסח אחד כשר להם, מש"ה לא שייך לבטלם ברוב. ע"ש. והגאון יד אברהם (סי' קא) העיר ע"ד החות דעת, שי"ל דמה שעולה לגבוה חשוב ולא בטל, וכיון שאסור להקטיר את האימורין של כל החמשה פסחים אינם ראויים לאכילת בשר מה"ת, דכל כמה דלא מתקטרי אימורין לא מתאכיל בשר (פסחים נט:) וגרע מנטמאו אימורין, כיון דהכא בטל מה"ת, והפיסול להקרבה אינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' (יומא סד). ע"ש. וע' בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' לג). ודו"ק. ובערך השלחן (סי' קא סק"ז) נשען על קושית הקהי"ע אלגאזי לאסור חתיכה חיה שנתערבה משום חהר"ל. ולפי האמור לא מכרעא כלל. (וע"ע מ"ש בזה הרה"ג מהר"א ישראל ז"ל בס' כסא אליהו יו"ד (סי' קא סק"ב). ע"ש). וע"ע בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סימן צה) שחקר בהא דקי"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל, אם היינו דוקא כשב' חתיכות ההיתר של אדם אחד, או אפילו כשהם של ב' בני אדם, וכ' שיש ל"ר מפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם וכו', וקשה, דליבטלו ברובא, וכ"ת דהוו חהר"ל, התינח למי שאומר כך, אבל למ"ד דחתיכה חיה שאינה מבושלת ל"מ חהר"ל, או כבש גדול ל"מ חהר"ל, מאי איכא למימר. א"ו דהכא לא שייך ביטול כיון דכל פסח יש לו בעלים בפני עצמו, א"כ חשיב כספק שקול וכו'. ומיהו אחר היישוב נראה שי"ל דכל ביטול חד בתרי הוא ע"י תערובת איסור בהיתר ואין היכר ביניהם, משא"כ הכא שכל חבורה מכירה את פסחה ואין התערובת אלא בעורות שנמצא יבלת בא' מהן וכו'. ע"ש. ולפי האמור לעיל בלא"ה יש לדחות דשאני הכא שכל אחד מהפסחים אינו מותר אלא למנוייו, ואסור לבני חבורה אחרת, להכי לא שייך ביטול בהכי. וע"ע בשו"ת עונג יום טוב (חאו"ח סי' ד), בדין חוטין שנטוו שלא לשם מצות ציצית שנתערבו ברוב חוטין שנטוו לשם מצוה, אם כשרים לציצית. והשיב, די"ל דלא מהני ביטול אלא בדבר איסור שנתערב בהיתר, שנסתלק מעליו שם איסור, אבל דבר שפיסולו מפני שמחוסר מעשה כגון מצה שלא נאפית לשמה, שנתערבה במצות האפויות לשמן לא מהני לצאת בה י"ח, דמשום שנתבטל לא ישיג מעלת המבטל. ובזה מיושבת קושית החות דעת (סי' קא), בהא דפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם וכו', ואמאי לא אזלינן בתר רובא, דמדאו' חד בתרי בטיל. אמנם לפמש"כ ניחא דלא מהני ביטול אלא לבטל כח האיסור שבו, אבל לא שישיג המתבטל כח המבטל, ולהכי ל"מ ביטול בזה להשיג עליו שם קרבן כשר, שכיון שבעל המום פסול לפסח כל התערובת אסורה באכילה, דהא לא נעשה בהן הכשר קרבן וכו'. ע"ש. וקדמו בזה הגאון רעק"א בתשובה, והיא לו נדפסה בס' שער שמעון (בסוה"ס דכ"ט ע"ד), שכ', ומסתפק אני אם החטים המצומחים שנתבטלו ברוב כשרים אם מצטרפים לשיעור כזית לצאת י"ח מצה, שי"ל שהביטול רק סילק האיסור אבל לא שנעשה מצה לצאת בו י"ח. הגע עצמך חוט צמר שלא נטוה לשם ציצית ונתערב בחוטין שנטוו לשם ציצית, אטו נימא שיוצא בזה י"ח ציצית. וכן חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן, האם נאמר שהפסח שיש בו מום יתבטל בשאר פסחים ונעשו כולם פסחים כשרים. וצ"ע. עכת"ד. וע"ע במש"כ בזה בס' חזון עובדיה ח"ב (עמוד קסה) בשם האחרונים. עש"ב. ואכמ"ל. וע"ע בזה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' מו), ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' קפב), בההיא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם, ובד' החות דעת הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרי בשמים קמא (סימן יז). ע"ש. ודו"ק. +בענין הקושיא מפסחים (פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זב"ז וכו'. נ"ב, וע"ע בשו"ת אחיעזר ח"ב על יו"ד (סי' טו).+
ז. מסקנא דדינא דבנ"ד יש להקל להתיר כל העופות, ומ"מ אסור לבשל העופות (הקטנים) ביחד בקדרה אחת, אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו, מפני שממה נפשך יש בהם אחד שאינו כשר, ואוסר בבישול עד ששים, אלא יבשלם בשתי קדרות. ואם ירצה לבשלם בקדרה אחת, ירבה עליהם עד כדי שיעור ששים, ואין בזה משום מבטל איסור לכתחילה, הואיל ועכשיו כל אחד בפני עצמו היתר גמור. וכמ"ש מרן הש"ע והאחרונים (ס"ס קט). ע"ש. והנלע"ד כתבתי. והיעב"א.
באמת כעת ראיתי שבשולחן גבוה כתב שהיינו מבינים מדברי השו"ע בסי' ק"א שהוא דווקא לעניין תרנגולים, אבל לא על כל חתיכת בשר.
ולכן לא הביא את דברי השו"ע הנ"ל אלא דווקא את דברי השולחן גבוה.
מצורף דברי השולחן גבוה בסי' ק"א סעיף ה'.
ולכן לא הביא את דברי השו"ע הנ"ל אלא דווקא את דברי השולחן גבוה.
מצורף דברי השולחן גבוה בסי' ק"א סעיף ה'.
אושרי רביב
Well-known member
יש הקלטה ישנה של מרן על זה, תכף אעלה. אני אתחיל לחפש את זה...
אושרי רביב
Well-known member
מצאתי:
פותח הדיון
פותח הדיון
יהודה מ.
Well-known member
תודה על הדברים הנפלאים, נכנסת לסוגיה די מהר.
ראשית מרן פוסק מפורש בש"ע סי קא חה"ל חייב שיהיה מבושלת, ואם לא כן אין לה דין חה"ל כלל,
ורק יש להוסיף כי יש חילוק בין דין עופות שכדי שיקראו דבר חשוב צריך שיהיה מבושלת, אבל בחתיחת בשר זה שונה שאפילו שהם לא מבושלים הוי חשוב מדין חשוב במינו. ואם כן צריך לברר בדיוק מה היה שם.
האמת שלא ראיתי את התשובה ביבי"א אני אלמד אותה, אבל שם כל הנידון האם פסקינן שדין חה"ל צריך שיהיה מבושל או לא כלומר שאם זה לא מבושל אם זה חה"ל. אבל אני מכניס כאן סברא שלא הזכרתי לפני שדבר חשוב במינו כמבואר בריש סי' קי נראה שאפילו לא מבושל הוי לי דין דבר חשוב א"כ צריך לדון מה הדין בנידון דידן, זה גם לדעת השלחן גבוה שהתיר.
ראשית מרן פוסק מפורש בש"ע סי קא חה"ל חייב שיהיה מבושלת, ואם לא כן אין לה דין חה"ל כלל,
ורק יש להוסיף כי יש חילוק בין דין עופות שכדי שיקראו דבר חשוב צריך שיהיה מבושלת, אבל בחתיחת בשר זה שונה שאפילו שהם לא מבושלים הוי חשוב מדין חשוב במינו. ואם כן צריך לברר בדיוק מה היה שם.
האמת שלא ראיתי את התשובה ביבי"א אני אלמד אותה, אבל שם כל הנידון האם פסקינן שדין חה"ל צריך שיהיה מבושל או לא כלומר שאם זה לא מבושל אם זה חה"ל. אבל אני מכניס כאן סברא שלא הזכרתי לפני שדבר חשוב במינו כמבואר בריש סי' קי נראה שאפילו לא מבושל הוי לי דין דבר חשוב א"כ צריך לדון מה הדין בנידון דידן, זה גם לדעת השלחן גבוה שהתיר.
פותח הדיון
פותח הדיון
יהודה מ.
Well-known member
תודה רבה גדולה.
מההקלטה מרן מספר נשמע שזה היה עם הרב גורן, הסיבוך היה עם כבשים, חור בכרס, ושנכנס לשאול שאלה בנשואין, וכן הביא הראיה מהשלחן גבוה.
פותח הדיון
פותח הדיון
יהודה מ.
Well-known member
אדרבא היה לו להביא את מרן שכתב דינו על כל דיני בשר ולא רק תרנגולים.
ונראה לי להסביר מדוע הביא דווקא שלחן גבוה ולא מרן בש"ע כי רצה ללמד אותנו שדין בשר כדי שיתבטל צריך מבושל דווקא ולא יעזור דבר חשוב.
איזה מרן? בסי' ק"י? אבל אנחנו לא פוסקים כוותיה.
הוא רצה להביא את מרן להלכה, אבל במקום שמרן אמר את הדין שחתיכה הראויה להתכבד הוא דווקא במבושל הוא דיבר על תרנגולים ולא על שאר חתיכות, ואפשר שא"א ללמוד כן לשאר חתיכות.
בסיפור הוא אומר שר"ה היה ביום שלישי וערב ר"ה היה ביום שני.
אבל ראש השנה תשל"א חל ביום חמישי וערב ר"ה חל ברביעי...
פותח הדיון
פותח הדיון
יהודה מ.
Well-known member
כוונתי מאחר ומרן בש"ע פסק כי חה"ל נקראת רק כאשר היא מבושלת, ומה שכתב בדין רוב בסי' קי אינו נלמד שחה"ל גם אינה מבושלת ומה שכתב שם כתבו באחרונים שנמשך לדברי הטור. ואם כן מאחר וכבודו דייק מספר שלחן גבוה שהמקרה היה בתרנגולים אז היה אפשר לומר שכל זה בתרנגולים דווקא, ומהיכן נלמד מבשר בהמה, ואם כן היה לו להביא דברי מרן בסי' קא שצריך מבושלת ושם כוונתו לבשר בהמה גם.
