ביחו"ד ח"ד סי' מ"א כתב: "אמנם לכאורה עדיין היה מקום לדון לפי מ"ש הרמב"ם (סוף פרק א' מהל' ברכות), והתוספות (ברכות מ"ה ע"א), שאכילת איסור אינה נחשבת אכילה, והאוכל דבר איסור אפילו מדרבנן אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וכן פסק מרן בשלחן ערוך א"ח (סימן קצ"ו סעיף א'). לפי זה מה תועלת יש במה שיטעם חלב כל שהוא בתוך שש שעות לאכילת בשר, והרי הוא כאוכל מאכל איסור שלא תיקנו חכמים עליו ברכה כלל, ונשאר עליו איסור ברכה לבטלה. אלא שיש לומר שזהו רק כשהמאכל אסור מחמת עצמו, אבל כאן המאכל מצד עצמו מותר, ורק השעה אוסרתו, מפני שאכל בשר לפני כן, ובאופן כזה תועיל הברכה אף לדעת הרמב"ם והשלחן ערוך. וכיוצא בזה כתב הבית חדש א"ח (סימן ר"ד), שאפילו הרמ"ה בתשובה שסובר, שאפילו האוכל איסור במקום סכנה אינו מברך עליו כלל, יודה שהאוכל ביום הכפורים במקום סכנה צריך לברך. מפני שהמאכל מצד עצמו מותר והשעה אוסרתו, מה שאין כן אכילת איסור אפילו במקום סכנה אין לברך עליו כלל. ע"ש". עכ"ל.
ולכן מי שאוכל בתענית אפי' באיסור, יש לו לברך על המאכל. (וראה בילקו"י ארבע תעניות סי' תק"נ ס"ק נ"ד [עמ' קכ"ז])
