• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • בשורה משמחת: בעז"ה עומד לצאת לאור בימים הקרובים ילקוט יוסף ברכות חלק א' החדש. מחיר מוזל לקבוצות הנרשמים מראש (כגון כוללים, קהילות, בתי כנסת וכדו'), לפרטים והרשמה יש לפנות למרכז למורשת מרן במייל: y@moreshet-maran.com

מצה שמורה - הידור משום 'ושמרתם' או חשש חמץ

abc123

Well-known member
ערוך השולחן:
סימן תנג סעיף כ
ולעניות דעתי אינו כן. דהן אמת דזהו שיטת רש"י, ותוספות, והרא"ש, ועוד קדמונים. אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם אינו כן, ולדידהו החיוב לאכול מצה שמורה בכל ימי הפסח. שהם אינם מפרשים "שימור" לשם מצוה, אלא "שמירה מחמץ", ואינם גורסים בגמרא דאמר להו רבא "הפיכו לשם מצוה" אלא "לשם מצה". דכן הוא הגירסא ברי"ף, וזה לשון הרי"ף שם:

ומיבעי ליה לאינש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה, דכתיב "ושמרתם את המצות" (והך קרא אכל שבעה קאי, עיין שם). ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו – הפיכו לשום מצה. כלומר: הזהרו בהן שלא יבוא עליהן מים.
עד כאן לשונו. הרי לא הזכיר לילה הראשונה, וגרס "לשום מצה" ולא "לשום מצוה". וביאר מפורש "כלומר..." – שלא תטעה שיש כאן איזה "לשמה", אלא השמירה היא ממים מחימוץ. וזה שייך לכל ימי הפסח.

סימן תנג סעיף כא
וגם הרמב"ם בפרק חמישי דין ח ביאר להדיא כן, וזה לשונו:

תבשיל שנתבשל... ואם לא נתבקעו..., שאין הדגן שלא נתבקע חמץ גמור של תורה. ואינו אלא מדברי סופרים, משום שנאמר "ושמרתם את המצות", כלומר: הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ. לפיכך אמרו חכמים: צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום צד חימוץ.
עד כאן לשונו, הרי מפורש דהשמירה הוא לכל ימי הפסח בשוה, דהשמירה היא מחימוץ ולא משום ענין "לשמה" דמצוה. ולכן השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך דבצקות של כותים, דאדם ממלא כריסו מהן. ורבים טרחו בזה, והדבר פשוט שדחאו זה מהלכה משום הך דרבא, דבעי שימור לכל מצה שבפסח משעת קצירה, לשמרם שלא יחמיצו.

(אך כיון שזהו רק מדרבנן, לפיכך כתבו הרי"ף והרמב"ם בסוף הסדר דאם אין להשיג שמורה לכל ימי הפסח – לכל הפחות ישיג על הכזית הראשון לאכול מצה כתיקונה כתיקון חכמים, עיין שם. אבל כשיכול להשיג – מחוייב לאכול שמורה כל ימי הפסח.)
 
ב"ה
שלום וברכה,
היות ודברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מובאים באופן מסודר בדברי מרן רבנו הגדול זיע"א בשו"ת יביע אומר חלק יא (סי' מד), שבאות א' בירר דעת הרי"ף והרמב"ם לגבי שאר ימות הפסח, ובאותיות ב-ג ביאר דעת הפוסקים ראשונים ואחרונים והש"ע לגבי מצת מצוה של ליל הסדר, (ומינה יש לדון בק"ו לשאר המצות של פסח), ובאות ד' עמד על מי שנוהג להקפיד בכל ימות הפסח, על מה סומך ולמה חושש, לכן אסמוך כאן על המעיין בדברים שם, ואכתוב הנלע"ד ע"פ המתבאר שם.

שני דברים ברורים ומוסכמים מהש"ס וכל הפוסקים שהובאו שם:
א. שיש איסור מוחלט שהחיטים יבואו במגע עם מים באופן שיכולים לבא לידי חימוץ, משעת קצירה ועד האפיה, הן בעבור מצת מצוה, הן בעבור שאר מצות של ימי הפסח.
ב. עוד ברור ומוסכם שמצד "איסור אכילת חמץ", הן מדאורייתא והן מדרבנן, והן משום חומרא, מספיק שהיה שימור בפועל רק משעת טחינה או לישה, כמבואר שם באות א' בדברי הר"ן והרב המגיד אף אליבא דהרי"ף והרמב"ם. והטעם הוא, שכלל גדול בידינו "אחזוקי ריעותא לא מחזקינן", והוא כלל בכל התורה כולה.

מה שנותר הוא "מצות חכמים" שהוסיפו חומרא "לשמר בפועל" את החיטים עבור המצות של פסח, שלדעת רוב ככל הראשונים הוא דוקא למצת מצוה, ומשני טעמים שמובאים במפרשים, א. שיהיה שימור "לשמה", וטעם זה בודאי שייך רק במצת מצוה, ולדעת מיעוט פוסקים הוא לעיכובא בכזית של מצת מצוה בליל הסדר, ומרן הש"ע פסק בכזית מצת מצוה שהוא רק "טוב" אבל אינו חיוב אפילו לכתחילה, ב. להראות חיבוב במצוות השמירה מחמץ שאמרה תורה "ושמרתם את המצות", שאנו עושים יותר ממה שנדרש, ומחזרים אחר מצוות התורה ביתר הידור, שנזהרים כבר מהקצירה אף שאין לזה כל צורך הלכתי לפי דין תורה. (וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם שם, ודו"ק).

וטעמים אלו לענין המצות של שאר ימי הפסח, בודאי אינם לעיכובא, רק "לכתחילה ראוי" כלשון הרב המגיד בדעת הרמב"ם, וכן "מצוה מן המובחר" כלשון הר"ן בדעת הרי"ף (לענין מצת מצוה, וק"ו לדידן אם נבאר ברי"ף לכל מצות הפסח כמשמעות המ"מ אליבא דהרי"ף).

והנה בדבריהם לא מבואר כלום לענין "אכילת מצות שנשמרו רק משעת לישה", אם יש מקום חומרא והידור בזה כלל או לא, ואדרבא גם מלשון הרי"ף והרמב"ם וגם מלשונות הר"ן והמ"מ מבואר להדיא שענין החומרא והקפידה אינם אלא לענין אדם שמתכוין "להכין" מצות לפסח, שהוסיפו לו חכמים מצוה "לשמור את החיטים לכתחילה משעת קצירה", ואם לא שמר "הפסיד מצות חכמים", אבל אין כל משמעות של חומרא שגם אח"כ בפסח ימנע עצמו מאכילת אותם מצות, שהרי מצד חימוץ הם כשרות למהדרין, כמפורש בדבריהם, ומאיזה טעם ימנע מאכילתם יותר מאכילת תפוחי אדמה ושאר ירקות שאין בהם חשש חימוץ.
ואמנם אם היה מבואר בדבריהם להחמיר מחשש חימוץ נקבל, אבל מאחר שבדבריהם מבואר רק מצוה לשמור, ושמותר לאכול גם בלא שמירה, ולא מבואר שום סרך איסור או חומרא להימנע מאכילתם כשהיה בלא שימור, נמצא שאין כל מקור איסור או חומרא בזה לחוש לחימוץ כנגד הכלל של אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ועל המחדש להביא ראיה.

ומעתה כשאנו דנים על החומרא לאכול רק ממצה שמורה בכל ימי הפסח, עלינו למצא סמך ומקור לחומרא זו, כדי שלא נחשיב אותו למנהג בטעות שיש לבטלו, דומיא דמ"ש מרן הב"י (יו"ד סי' סה) על המנהג שהזכיר שם רי"ו שלא לבשל בשר המתניים, וז"ל: ולי נראה דמנהג כי האי מנהג בטעות הוא, שדבר זה לא נמצא לשום אחד מהפוסקים שאסרו וכו', הילכך ודאי אין לך מנהג בטעות יותר מאותו מנהג שכתב רבינו ירוחם, ושפיר דמי לבשלו במקום שנהגו בו איסור, דבכי האי מילתא ליכא למימר שידעו שהוא מותר ועם כל זה נהגו בו כך משום חומרא, דכיון דאין בו שום הדרא (נדצ"ל דררא) דאיסורא מה חומרא היא זו בלי טעם, ומידרש דרשינן ליה בפירקא דלכתחלה מותר לבשלו, עכל"ק. והובאו דבריו בשו"ת דברי יוסף (ארגס סי' מה, דף צא ע"ג, שהזכיר ממנו מרן היביע אומר שם אות ד', וכדלהלן).

ואשר על כן ביקש מרן זיע"א יסוד למנהג המחמירים בזה בשו"ת יביע אומר שם (אות ד), ובתחילת הדיבור בזה כתב וז"ל: עכ"פ נתבאר שהנוהג להחמיר שלא לאכול בכל ימי הפסח מצה אלא רק שמורה משעת קצירה, "אינו אלא מתורת חומרא וחסידות", ע"כ. כלומר ואינו מן הדין כלל, שהרי אפילו למצת מצוה דבעינן שימור לשמה ביאר קודם לכן לדעת רו"כ הראשונים ומרן הש"ע שאינו לעיכובא כלל, וכ"ש לשאר ימי הפסח שאין כל טעם להחמיר, ומבואר שפיר דחשש חימוץ ליכא לכולי עלמא.
ושוב כתב למצא סמך לנוהגים כן, וז"ל: "ומצאנו סמך לזה" בפסחים (מ: ) מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי, ופירש רש"י שהיתה לוקחת החטים מתחילת קצירה לצורך פסח ועושה להם שימור מתחילה. וכתב הפר"ח (סי' תנג ס"ד) שהיתה עושה כן לצורך כל ימי הפסח וזו היא חומרא בעלמא, ושאר החכמים לא נהגו כן וכו'. וכ"כ הגאון מהר"י ארגס בשו"ת דברי יוסף (סי' מה, דף צג ע"ב), ושהעושים כן אין בזה משום יוהרא "שיש להם ע"מ שיסמוכו כמבואר בגמ' דפסחים הנ"ל", ע"כ. והנה בשו"ת דברי יוסף הנ"ל מבואר להדיא שכל הטעם שמנהג זה מותר ואין בו יוהרא, היינו משום שדבר זה אין בו כלל שום סרך איסור, ולא סרך חיוב, ולכן הנוהג בו אינו מראה בזה שאחרים נוגעים בסרך איסור או מזלזלים בסרך חיוב של מצוה, ורק מחמת כן מותר לנהוג בזה, ואינו נקרא הדיוט מאחר שיש לזה סמך בגמ' פסחים הנ"ל. והוי דומיא דהנוהג לאכול ולשתות אפילו עראי ואפילו מים דוקא בסוכה, שמכיון שאין כלל סרך איסור לעשות חוץ לסוכה, או סרך חיוב לעשות בסוכה, ומצאנו סימוכין בגמ' שהיו מן החכמים שביקשו להכניס גם עראי לסוכה, שפיר דמי לנהוג כן, ע"ש.
ואח"כ הוסיף מרן זיע"א ביבי"א שם מקור נוסף לחומרא זו וז"ל: ונראה עוד שחששו לסברת הרמב"ם הנ"ל שסובר שכל המצה של ימי הפסח צריכה להיות שמורה משעת קצירה, ולפיכך נהגו כן, וכ"כ בשו"ת שערי ישועה הובא בברכי יוסף (סי' תנג ס"ח) שלכתחילה יש לחוש לדעת הרמב"ם שצריך שימור משעת קצירה וכו'. וז"ל המחזיק ברכה (סי' תס סק"ג) שברוב הקהילות המפורסמות נהגו ש"מצת מצוה" שמורה משעת קצירה וכו', ובארץ הצבי רבים נהגו "שכל המצה של ימי הפסח תהיה משעת קצירה", ועם כל זה הטחינה ע"י גוי וכו'. ע"ש.
והנה מפשט לשונו משמע כאילו הרמב"ם הוא עוד מקור שונה לאסור לכתחילה אכילת מצה שאינה שמורה, ואינו ענין לגמ' פסחים הנ"ל, אולם המעיין לעיל מיניה ביבי"א (אות א) יראה נכוחה, שאף המקור לדברי הרמב"ם נראה שהוא מהגמ' פסחים הנ"ל בעצמה, ולכן בהכרח לומר שכוונת מרן זיע"א לומר, שהנוהגים כן להחמיר, לא רק מחמת שכן יש בגמ' לגבי מר בריה דרבינא, (וכדברי הרב דברי יוסף), אלא גם או בעיקר מחמת שכן נקט הרמב"ם להלכה שיש מצות חכמים לנהוג בחסידות זו המבוארת בגמ' הנ"ל, ולשמור החיטים של כל ימי הפסח משעת קצירה, ודו"ק. והכ"נ מוכח מדברי הר"ן והמ"מ בשיטת הרי"ף והרמב"ם, שגם לשיטתם אין כאן סרך איסור, רק מצות חכמים ש"לכתחילה ראוי" לשמור החיטים כבר משעת קצירה, והיינו למצוה מן המובחר, אבל לאכול מצות שלא נשמרו משעת קצירה, מבואר בדבריהם להדיא, וכן בדברי הרי"ף והרמב"ם (שיברך על האינה שמורה רק המוציא וישמור השמורה לאפיקומן ויברך עליה על אכילת מצה), דליכא סרך איסורא כלל, וכמ"ש הרב דברי יוסף הנ"ל, וכן מרן היבי"א זיע"א בתחילת הדיבור, שאינו אלא חסידות ופרישות.

אולם גם למחמירים ע"פ הגמ' פסחים הנ"ל, א"נ ע"פ דעת הרי"ף והרמב"ם המבוארים שם ביבי"א (אות א'), עדין יש לעמוד על הביאור מה ענין החומרא בזה. והניחא בדבר שבו דברו הרי"ף והרמב"ם, וכן הר"ן והמ"מ ויתר האחרונים ע"פ אותה הדרך, ועד הברכ"י ולאחריו, וכן במה שעשתה אמו של מר בריה דרבינא, שכל אלו דברו על מצות הזריזות בשמירת החיטים משעת הקצירה, זה מבואר יפה שיש בו משום הידור מצוה בקיום "ושמרתם את המצות", שמבטא זריזות וחשק להקפיד לקיים רצון התורה לשומרו מן החימוץ ביותר מההכרח, אף שלמעשה גם בלעדי זהירות זו אין סרך חשש חימוץ, וכן יש בזה משום זהירות יתירתא מלעבור על לאו של כל מחמצת לא תאכלו, שמבטא יראת חטא שיש בו כרת, אולם כאשר יש לפנינו מצות שנעשו בלא ההקפדה הנזכרת, כך שהפסידו מצות חכמים של שמירה משעת קצירה, והפסידו מהמדות היקרות הנזכרות, איך זה נוגע לחשש מאכילת המצות הללו כלל ועיקר.

וענין זה באמת אינו מבואר דיו בפוסקים, אולם מצאתי לו בשנים עברו בס"ד סעד וסמך טוב עפ"ד הגר"א שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, אלא שאינה חובה כי אם רשות, דומיא דאכילה בסוכה כל שבעה. ומעתה כמו שיש צורך בשימור משעת קצירה לשם מצת מצוה של ליל ט"ו, כך יש צורך בשימור משעת קצירה לקיום מצות אכילת מצה כל שבעה. ואח"כ סייעוני מכמה מקורות לזה, עי' בספר מעשה רב (סו"ס קפה) דס"ל שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, ושם להלן (בסי' קפו) שהיה נזהר לאכול שמורה משעת קצירה כל שבעה, ובקובץ מפרשים שם (אות י, עמ' רג והלאה) שכן ביאר דמשק אליעזר בדעת הגר"א, שהשימור הוא בעבור מצות אכילת מצה כל שבעה, ושוב הביאו שכן כתב הגר"ש מסלאנט לבאר את המנהג שנהגו להקפיד בכל ימי הפסח על שמורה משעת קצירה, דהיינו משום דעת הגר"א וכו', ושגם הגאון רבי איסר זלמן מלצר התענג מזה ואמר שכבר ביאר כן טעם המנהג מעצמו, ע"ש. וע"ע במילואים שבסוה"ס (עמ' שסא-שסג), וכן לענין מצות מצה כל שבעה במצה עשירה, ודו"ק.

ואסיים בדברי ידידי הג"ר אליהו הכהן שליט"א (מחבה"ס מעדני המלך) שמתוך כמה חכמים שנעזרתי בהם לסייע למצא את הטעם והסברא בחומרת שמורה כל שבעה, כתב לי ידידי הנ"ל עוד כמה מקורות לזה, וז"ל: איני יודע בדיוק באיזה נקודה היה הספק, אך אם זהו במקור הצורך בשמורה, ודאי שהאמת כמו שכתבת, שאין בזה שום ענין מיוחד, וגמ' מפורשת היא בפסחים מ. בצקות של נכרים ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ועי''ש בר''ן (דף יב.) שכ' להדיא, שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור כלל וכו'. וכ''כ ה''ה (פ''ה ה''ט) שכן המנהג הפשוט (ולשונו שם צריכה עוד התבוננות). וראיתי במנ''ח מצוה י' שהאריך בגדרי הלשמה במצה. ובנוב''י תנינא סי' עט בבירור גדר השמירה במצת המצוה, אם משעת קצירה, טחינה או לישה. והאריך בזה ביבי''א א, כד אודות מנהג מצרים לאפות המצות ע''י גוים. ויש עוד להאריך בזה.
ועכ''פ מבואר שהענין לאכול שמורה הוא דין מיוחד ששייך למצת המצוה, ולא לכל החג, שאין בזה שום ענין ותוספת הידור לכאו', דסו''ס אינו חמץ.
ושוב ראיתי שציינו לשו''ת משיב דבר להנצי''ב (ח''ב עז) ושד''ח (אסיפת דינים חמץ ומצה סי' יד אות י) שהגר''א (מעשה רב, קפה) נהג לאכול שמורה כל החג, אך כנראה זהו משום דס''ל שיש מצוה באכילת מצה כל החג. והאשכנזים שמחמירים עד קצה גבול היכולת ומעבר לזה בפסח אימצו את הנהגת הגר''א. וכן מצאתי בשו''ת צמח יהודה סגל (ח''ג קכב) שהוסיף מקורות נכבדים לחומרא והנהגה זו. עכ"ל ידידי הנ"ל לעניננו.

ואדרבא אשמח לחוו"ד הלומדים הנכבדים שמשתתפים כאן

ביקרא דאורייתא
ובברכת מועדים לשמחה
שמעון ללוש ס"ט
 

קבצים מצורפים

  • דברי יוסף אירגס דף צב-צג.PDF
    833.2 KB · צפיות: 8
  • מעשה רב להגרא בענין מצות מצה כל שבעה א.PDF
    838.2 KB · צפיות: 9
  • מעשה רב להגרא בענין מצות מצה כל שבעה ב.PDF
    631.9 KB · צפיות: 10
נערך לאחרונה:
אבל אין כל משמעות של חומרא שגם אח"כ בפסח ימנע עצמו מאכילת אותם מצות, שהרי מצד חימוץ הם כשרות למהדרין, כמפורש בדבריהם, ומאיזה טעם ימנע מאכילתם יותר מאכילת תפוחי אדמה ושאר ירקות שאין בהם חשש חימוץ.
לשון הר"ן (על הרי"ף פסחים דף יב) - אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל אלא שיהא יודע בודאי שלא בא לידי חמוץ עכ"ל. וזה ע"פ מה שכתב שם הרי"ף בביאור הגמ' כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה. כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים פירוש כיפי עמרים ע"ש. כלומר שלא צריך לומר לשם מצת מצווה, כמו שאומרים בקשירת ציצית או בכתיבת סת"ם. אלא יש לתת את הדעת ולעשות מעשה משעת הקצירה שלא יבא לידי חמוץ. אך בשאר ימות השבוע לא צריך ממש להקפיד על החיטים, אך עדיין צריך לדעת בברור שהם לא חמץ. כמו שכתב ר' מנוח (חמץ ומצוה פ"ה, ט) ובלבד שיבדוק אותו יפה בטעמו ובמראהו ובריחו ואם ימצאהו שריר ויבש ויפה מראה מותר לאכול ממנו בפסח. ואין חוששין שמא נפל בו מים ונתיבש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ואפילו בלא בדיקה הוה לן למימר דמותר, מיהו באכילת מצה לילה הראשון שהיא חובה יש לכל בעל נפש לחזור על כל צדדיו שיהיה לו דגן שמור מזמן הקצירה. עכ"ל.
לפי זה מה שכתבו הרי"ף והרמב"ם והש"ע (תפב) שמי שאין לו מצה שמורה (אפילו משעת לישה כמבואר באחרונים) אלא כזית אחד וכו' יעויין שם. גם שאר המצות הללו שאינם שמורות כלל, צריך שתהיה לו איזו ידיעה ברורה שהם לא חמץ. אחרת איך הוא יכול לאוכלם, הרי הם ספק חמץ.
אך לא ברור לי הגדר הזה, אם הם לא שמורות משעת לישה, איך יש לו ידיעה שהם לא חמץ. ואם הוא יודע שהם לא חמץ, א"כ הם שמורות משעת לישה. וצ"ע
 
עפ"ד הגר"א שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה
במעשה רב במהדורה חדשה בהערה לז' כבר העיר על כך, שמלשון המעשה רב, חיי אדם ומשנ"ב משמע שהגר"א חשש לריעותא, ולכן הקפיד מאוד לשמורה משעת קצירה, ולא מטעם שיש חיוב לדעתו לאכול מצה כל שבעה
 
ב"ה
מה כוונתו להביא מהר"ן ורבנו מנוח וכו', האם שיש להחמיר שלא לאכול מה שאינו שמור משעת קצירה גם בשאר ימי הפסח משום חשש חימוץ, כי לא מצאתי זאת בדבריהם. ובסיום דבריו מה שהתחבט בבירור הגדר לענ"ד הוא מבואר בדברי רבנו מנוח (ושאר פוסקים שהובאו בנו"כ הש"ע וביבי"א חי"א הנ"ל) ע"פ הכלל דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, ועיקר כוונת הר"ן לומר שאינו "מסופק" בדבר, אלא יודע בודאי, מכח החזקה. ועיקר כוונת רבנו מנוח לומר, שאפילו שסומך על החזקה, אבל מה שבידו לברר כעת, כגון בטעמו וריחו ומראהו, יש לברר, ומה שאין בידו יסמוך על החזקה.

ולגבי דעת הגר"א ומנהגו, ידייק נא בדברי שביארתי המנהג "על פי דעת הגר"א שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה", אבל לא שהמנהג "כמנהגו של הגר"א בשמורה משעת קצירה כל שבעה", אלא שאח"כ הבאתי שכך פירש הרב דמשק אליעזר את מנהגו של הגר"א גופא בדרך זו, ושגאוני ירושלים הגר"ש סלאנט והגרא"ז מלצר ביארו את מנהג המחמירים ע"פ "דעת" הגר"א שיש מצוה באכילה כל שבעה.

ועכ"פ זהו הנימוק היחיד ההלכתי שמצאנו לזה הן מצד הסברא, והן מן המקורות, וככל המבואר לעיל בהרחבה.

בברכה רבה
 
כשהר"ן כתב ששאר ימי הפסח לא צריך שימור כלל אלא שיהא יודע בודאי שלא בא לידי חמוץ, הוא התכוון גם למש"כ הרי"ף שאם אין לו שמורה כי אם כזית, שגם שאר המצוות שאוכל בפסח צריך לדעת שאינם חמץ. ולכן שאלתי שהגדר הוא דק מאוד, שאף אם אין לו שמורה משעת 'לישה' מותר לאכול בלבד שיודע שהם לא חמץ, משמע שכן השגיחו ברמה כזו או אחרת. ויש שמורה משעת לישה שחשיב שמורה בשעת הדחק אף לליל הסדר.
עכ"פ זהו הנימוק היחיד ההלכתי שמצאנו לזה הן מצד הסברא, והן מן המקורות, וככל המבואר לעיל בהרחבה.
ביבי"א הביא כמה ראשונים שכתבו לשמור משעת טחינה או קצירה (אינו לידי כרגע לצטט)
שכן נקט הרמב"ם להלכה שיש מצות חכמים לנהוג בחסידות זו
אפשר גם לפרש בפשיטות, שחכמים אמרו לשמור משעת קצירה כדי שיוכל כמה שאפשר שלא יהיה חשש חמץ. ואם א"א סמכינן אחזקא
 
נערך לאחרונה:
ב"ה
אפשר גם לפרש בפשיטות, שחכמים אמרו לשמור משעת קצירה כדי שיוכל כמה שאפשר שלא יהיה חשש חמץ. ואם א"א סמכינן אחזקא
ב. עוד ברור ומוסכם שמצד "איסור אכילת חמץ", הן מדאורייתא והן מדרבנן, והן משום חומרא, מספיק שהיה שימור בפועל רק משעת טחינה או לישה, כמבואר שם באות א' בדברי הר"ן והרב המגיד אף אליבא דהרי"ף והרמב"ם. והטעם הוא, שכלל גדול בידינו "אחזוקי ריעותא לא מחזקינן", והוא כלל בכל התורה כולה.

מה שנותר הוא "מצות חכמים" שהוסיפו חומרא "לשמר בפועל" את החיטים עבור המצות של פסח, שלדעת רוב ככל הראשונים הוא דוקא למצת מצוה, ומשני טעמים שמובאים במפרשים, א. שיהיה שימור "לשמה", וטעם זה בודאי שייך רק במצת מצוה, ולדעת מיעוט פוסקים הוא לעיכובא בכזית של מצת מצוה בליל הסדר, ומרן הש"ע פסק בכזית מצת מצוה שהוא רק "טוב" אבל אינו חיוב אפילו לכתחילה, ב. להראות חיבוב במצוות השמירה מחמץ שאמרה תורה "ושמרתם את המצות", שאנו עושים יותר ממה שנדרש, ומחזרים אחר מצוות התורה ביתר הידור, שנזהרים כבר מהקצירה אף שאין לזה כל צורך הלכתי לפי דין תורה. (וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם שם, ודו"ק).


ביבי"א הביא כמה ראשונים שכתבו לשמור משעת טחינה או קצירה
וטעמים אלו לענין המצות של שאר ימי הפסח, בודאי אינם לעיכובא, רק "לכתחילה ראוי" כלשון הרב המגיד בדעת הרמב"ם, וכן "מצוה מן המובחר" כלשון הר"ן בדעת הרי"ף (לענין מצת מצוה, וק"ו לדידן אם נבאר ברי"ף לכל מצות הפסח כמשמעות המ"מ אליבא דהרי"ף).

והנה בדבריהם לא מבואר כלום לענין "אכילת מצות שנשמרו רק משעת לישה", אם יש מקום חומרא והידור בזה כלל או לא, ואדרבא גם מלשון הרי"ף והרמב"ם וגם מלשונות הר"ן והמ"מ מבואר להדיא שענין החומרא והקפידה אינם אלא לענין אדם שמתכוין "להכין" מצות לפסח, שהוסיפו לו חכמים מצוה "לשמור את החיטים לכתחילה משעת קצירה", ואם לא שמר "הפסיד מצות חכמים", אבל אין כל משמעות של חומרא שגם אח"כ בפסח ימנע עצמו מאכילת אותם מצות, שהרי מצד חימוץ הם כשרות למהדרין, כמפורש בדבריהם, ומאיזה טעם ימנע מאכילתם יותר מאכילת תפוחי אדמה ושאר ירקות שאין בהם חשש חימוץ.
ואמנם אם היה מבואר בדבריהם להחמיר מחשש חימוץ נקבל, אבל מאחר שבדבריהם מבואר רק מצוה לשמור, ושמותר לאכול גם בלא שמירה, ולא מבואר שום סרך איסור או חומרא להימנע מאכילתם כשהיה בלא שימור, נמצא שאין כל מקור איסור או חומרא בזה לחוש לחימוץ כנגד הכלל של אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ועל המחדש להביא ראיה.
 
והנה בדבריהם לא מבואר כלום לענין "אכילת מצות שנשמרו רק משעת לישה", אם יש מקום חומרא והידור בזה כלל או לא, ואדרבא גם מלשון הרי"ף והרמב"ם וגם מלשונות הר"ן והמ"מ מבואר להדיא שענין החומרא והקפידה אינם אלא לענין אדם שמתכוין "להכין" מצות לפסח, שהוסיפו לו חכמים מצוה "לשמור את החיטים לכתחילה משעת קצירה", ואם לא שמר "הפסיד מצות חכמים", אבל אין כל משמעות של חומרא שגם אח"כ בפסח ימנע עצמו מאכילת אותם מצות, שהרי מצד חימוץ הם כשרות למהדרין,
אחה"מ מכת"ר, תחילה אומר שלא קראתי את כל התשובה מחוסר זמן.

הנה ברמב"ם (הל' חמץ ומצה ה, ט) כתב "לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חימוץ" כן כתב לשון חימוץ בדגן משמע גם במצה לכאורה.
גם רבינו בחיי ז"ל כ' (שמות יב, יז) "ושמרתם את המצות זה שימור משעת קצירה שלא יבואו עליו מים וגם שימור משעת לישה שלא יבואו לידי חימוץ"
 
שני דברים ברורים ומוסכמים מהש"ס וכל הפוסקים שהובאו שם:
א. שיש איסור מוחלט שהחיטים יבואו במגע עם מים באופן שיכולים לבא לידי חימוץ, משעת קצירה ועד האפיה, הן בעבור מצת מצוה, הן בעבור שאר מצות של ימי הפסח.
הרב יעקב יוסף זצ"ל טען שבזמננו יש 'חובה' לאכול מצה שמורה, משום שהחיטים מגיעות באוניות ושם ממש נשטפים במי הים, ויש סרטון על כך [אינו מצוי אצלי].
 
ולעניות דעתי אינו כן. דהן אמת דזהו שיטת רש"י, ותוספות, והרא"ש, ועוד קדמונים. אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם אינו כן, ולדידהו החיוב לאכול מצה שמורה בכל ימי הפסח. שהם אינם מפרשים "שימור" לשם מצוה, אלא "שמירה מחמץ", ואינם גורסים בגמרא דאמר להו רבא "הפיכו לשם מצוה" אלא "לשם מצה". דכן הוא הגירסא ברי"ף, וזה לשון הרי"ף שם:
לענ''ד גם רש''י וגם שא''ר מודים לרי''ף דבעינן שמירה מחימוץ, וגם הרי''ף והרמב''ם מודים דבעינן לשמה, כי כל ענין ה'לשמה' הוא לאפוקי מצה שנאפתה לשם לחמי תודה או בעבור הכלבים, אך מצה שנאפתה לאכילה בפסח אפילו בחול המועד שפיר יוצאים בה יד''ח, ואין שום ענין לאפות מצה לשם אכילתה בליל הסדר למצות כזית. ואבאר דברי:

איתא במשנה [חלה פרק א משנה ח] עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ע''כ. ונאמרו בזה שני פירושים בירושלמי ובראשונים דעת הר''ש עיסה שעירב בה הרבה מורסן ואינה ראויה לאכילה לרועים אינו יוצא בה, ואם עירב מעט וראויה לאכילה לרועים יוצא בה יד''ח. ודעת הרמב''ם אע''פ שאין בה הרבה מורסן מ''מ מכיון שכונתו היתה שיאכלו ממנה הכלבים אינו יוצא בה יד''ח ואם היתה כונתו שיאכלו ממנה גם הרועים יוצא בה יד''ח.

והנה לפי שני הפירושים איירי שלא אמר לשם מצת מצוה ואדרבה עיקר כונתו היתה לשם הכלבים רק חשב בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה ואעפ''כ יוצא בה לפי הרמב''ם. ולפי הר''ש איירי שכל מחשבתו היתה רק לשם הכלבים ואעפ''כ אמרינן שמכיון שראויה לאכילה גם לרועים יוצא בה. וא''כ קל וחומר ובן בנו של ק''ו שכאשר לש עיסה לפסח ולא אמר לשם מצת מצוה ודאי שיוצא בה יד''ח כיון ששימרה לשם פסח, ואין צריך שימור מיוחד לשם מצת מצוה של לילה הראשון.

וכן מוכח במשנה [פסחים לה.] חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. ובגמ' [לח. לח:] אמרינן מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח. וכן מוכח עוד מהא דאמר רבה כל לשוק אימלוכי מימלך, אמר אי מזדבן מזדבן, ואי לא מזדבן איפוק בהו אנא,. ע''כ. ומשמע דסגי שעושה לשם פסח גרידא, וכ''כ במפורש החזו''א [סי' קכד בהערות לדף לה.], וכ''כ המ''ב סי' תס בבה''ל בשם הריטב''א דסתמא כלשמה. עכ''ל.

אלא שרש''י [לח:] פירש שם בד''ה ושמרתם, כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון "לשם מצה של מצוה". ע''כ. ומשמע לכאורה דס''ל דבעינן לשם מצת מצוה. אך זה אינו, שהרי כתב שם בד''ה וטעמא מאי, וז''ל: וטעמא מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן הרי לא נשתמרה "לשם מצה" אלא לשם זבח. עכ''ל. הרי שכתב לשם מצה ולא "לשם מצת מצוה", וע''כ לומר שמש''כ לעיל מצת מצוה לאו דוקא הוא וכונתו לומר מצה שיוצאים בה יד''ח המצוה. וכ''כ בדף מ. בד''ה שיאכל כזית, דלא הוי לה שימור "לשם מצה". וכן הוא בשאר ספרי דבי רש''י עיין בספר האורה [סי' פד] המיוחס לרש''י וז''ל: ומיתבעי להו למיהוי לכל אחד מצה המשומרת "לשום מצה" וכו' ושמרתם את המצות בעינן שימור "לשם מצה" וכו' והן צריכות שימור "לשום מצה". עכ''ל. כן כתב באיסור והיתר לרש''י [סי' יז, לד] מחזור ויטרי [הל' פסח סי' עד ובסידור רש''י סי' קלד]. גם הריטב''א [חולין ד.] העתיק דברי רש''י גבי מצת כותים, מהו דתימא לא בקיאי בשימור פי' בשימור "לשם מצה", על אף שרש''י שם בד''ה מהו דתימא, כתב "שימור לשם מצוה". ומשמע שהבין שמש''כ רש''י "לשם מצוה" היינו לשם מצה שראויה למצוה, והעיקר הוא שיהיה מצה שנעשתה לשם פסח ולא לשם זבחי תודה.

ושו''ר בשו''ת אור לציון ח''ג [פי''ג תשובה ד עמ' קמח] שכתב שדבר זה שנוי במחלוקת ראשונים, והוסיף דיש לתלות מחלוקת זו בשינויי הגירסאות בפסחים [מ.] גבי רבא שהיה אומר להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה, דמשמע לשם מצת מצוה. אולם התוס' שם גרסו לשום "מצה" וכן גרס הרי''ף. עכת''ד. וכן ראיתי בדקדוקי סופרים שגרסו כך, וכך היא ג''כ גירסת רבינו חננאל והרשב''א בתשובה [ח''א סי' כו, תקצג והובא בב''י סי' תס]. והמנהיג [הל' פסח] והעיטור [הל' מצה ומרור דף קכט ע''א] והרוקח [הל' פסח סי' רסג] והאגודה [פסחים פ''ב] והתוס' רי''ד [פסחים מ.] והראבי''ה [פסחים סי' תעט] והשבלי הלקט [סדר פסח סי' רי] והאורחות חיים [הל' חמץ ומצה] והרשב''ץ [מאמר חמץ].

והנה לפי הגירסא דאמר להו "הפיכו לשם מצוה" יקשה מהמשנה דעיסת הכלבים וחלות תודה, והיה מן הראוי להכריח שהגירסא הנכונה היא "הפיכו לשם מצה" וכדברי כל הראשונים הנ''ל. אלא שגם אם נגרוס "מצוה" איכא למימר שכונת רבא היתה לומר להם שמכיון שהם עוסקים בקצירה ופעמים קוצרים גם לשם מטרות אחרות [כגון קצירת חיטים לשאר ימות השנה] לכן חידש להם שכבר משעת קצירה בעינן שימור לשם מצוה וכונתו לשם מצה של פסח שהיא מצוה ולאפוקי לשם דברים אחרים שאינם של מצוה.

מיהו לא אכחד שמהאו''ז [ח''ב סי' רמט] משמע שהבין דבעינן שימור לשם מצת מצוה של ליל הסדר, וכ''כ בנו בשו''ת מהר''ח או''ז [סי' כא עמ' 76], אך הם דעת יחיד כנגד כל הני רבוותא ובפרט שמלשון המשניות הנ''ל מוכח שלא כדבריהם.


 
נערך לאחרונה:
יש 'חובה' לאכול מצה שמורה
אין שום ראשון שכתב שיש חיוב לאכול מצה שמורה משעת קצירה בכל ימי הפסח. ואחד הראשונים (לא זוכר כרגע אני אבדוק בל"נ) כתב במפורש שלא מחזיקינן איסורא גם כשבא באוניה
 
חזור
חלק עליון