לרגל יום "חג העצמאות" הקרב ובא, שראשי הציונות מתהפכים בקברם על "החג הקדוש" שיצא מתחת ידם בשגגה, כאשר המוני בית ישראל מתאספים מבוקר החג ועד שעות הלילה המאוחרות בבתי כנסיות ובתי מדרשות ושומעים בשקיקה שיעורי תורה מגדולי הרבנים שליט"א, אשריהם ישראל!
מצד שני אין ספק שהדעות חלוקות בעצם היחס ליום זה בפרט, ולמדינה בכלל, בעיני התורה של מרן זצ"ל, ועל כך בימים הקרובים אי"ה אביא ממה שכתבתי בזה בזמנו בקובץ המשביר חלק ב', על יחסו של מרן זיע"א למדינה ולכמה מסמליה המובהקים, כצבא, וכבתי המשפט, ועוד נושאים שבחלקם כבר דנתי כאן מכבר, ובחלקם נביא כאן בפרסום ראשון.
אשמח מאוד לקבל הערות והוספות, מכיון שעיקרי הדברים נכתבו לפני שנים רבות, ומאז נוספו אצלי עוד מקורות וציונים, ומקוצר הזמן לא הספקתי ללקט הכל מחדש
מצד שני אין ספק שהדעות חלוקות בעצם היחס ליום זה בפרט, ולמדינה בכלל, בעיני התורה של מרן זצ"ל, ועל כך בימים הקרובים אי"ה אביא ממה שכתבתי בזה בזמנו בקובץ המשביר חלק ב', על יחסו של מרן זיע"א למדינה ולכמה מסמליה המובהקים, כצבא, וכבתי המשפט, ועוד נושאים שבחלקם כבר דנתי כאן מכבר, ובחלקם נביא כאן בפרסום ראשון.
אשמח מאוד לקבל הערות והוספות, מכיון שעיקרי הדברים נכתבו לפני שנים רבות, ומאז נוספו אצלי עוד מקורות וציונים, ומקוצר הזמן לא הספקתי ללקט הכל מחדש
בטרם אתחיל דברי רואה אני חובה להדגיש כי נושא זה הינו מורכב ורגיש, ויודע אני בבירור שיש שלא יבינו היטב את כוונתי, מכיון שהיהדות הציונית אינה פלג אחד ואחיד של אנשים, ואי אפשר להכליל תחת קורת גג אחת בשום אופן את כל מי שקורא לעצמו בשם זה. ובעוד שישנם רבים וגם שלמים שהינם יראי שמים בתכלית ועמלים בתורה ומקיימים מצוות בדקדוק לא פחות מהנקראים חרדים, ישנם דתיים לאומים פושרים ורדודים למדי, שכפי היכרותי אותם אינם מרגישים מחויבות לתורה ולמצוות יתר על המדה, ואינם חשים צורך להתבדל מאחינו החילונים, ולא מפריע להם כלל ועיקר להשרות בבתיהם אוירה חילונית, הנוצרת ונושבת בעיקר על ידי כלי התקשורת החילוניים, ועל ידי החברה שבסביבתה הם חיים, אם כי כמובן בהסתייגות ובזהירות מסויימת שלא לחצות קוים אדומים, ההולכים ומתרחקים בדרך כלל עם ירידת הדורות, וגם בקרב אלה ישנן קבוצות רבות.
וכפי שאדגיש בהמשך דברי, איני בא לדבר על אף אדם שבעולם, ומרן זצ"ל מעולם לא ראה בעיה אישית בשום אדם ספציפי, כי אם התריע על מעשים שאותם צריך להוקיע, ובעצם אין זה משנה מי הוא העושה מעשים אלה, אם דתי לאומי, ואם חרדי מבטן ומלידה. וזוהי מטרת מאמר זה, להביא את דעתו והשקפתו של מרן על מגוון נושאים, למען נלך בדרכיו ונדבק בארחותיו.
מדינת ישראל
משום מה יש החושבים כי ביחס למדינה בכלל קיימות רק שתי דרכים קיצוניות זו מזו, בקצה האחד נמצאים חלק מרבני היהדות החרדית המתנגדים לכל דבר שנודף ממנו ריח של ציונות ואינם מוכנים להזדהות עם שום דבר הקשור אליה (וכמובן שבעוצמת ההתנגדות קיימים הבדלים רבים, יש שלא יהססו להתבטאות על אחינו הדלי"ם ככופרים בעיקר ח"ו, וכל דבר שנודף ממנו ריח של ציונות הינו בעיניהם מוקצה מחמת מיאוס, ויש שלא ימנעו מליטול מתקציבי המדינה, למרות שאינם משתתפים בבחירות וכדו', וכן על זה הדרך, ויש שמניעיהם אינם אידאולוגיים אלא כלכליים וכדו'). ובקצה השני עומדים אנשי הציונות הדתית, כפי שהם קוראים לעצמם, הצועדים יד ביד עם המדינה ומזדהים עמה במאת האחוזים, ויש מהם שהשקפה זו מעבירה אותם על דעתם, ומביאה אותם לזלזול באיסורי כריתות (הר הבית, כדלהלן) לאוין ועשין רחמנא ליצלן.
מרן זצ"ל אשר "ההלכה" היתה נר לרגליו, אחז שיש דרך אמצעית שאינה נוטה לשום כיוון, כידוע מרן היה מתנגד בתוקף לקיצוניות, ומאידך מרן היה רחוק ביותר מהפשרנות, משום כך הקו שהנחה והוביל בכל משנתו של מרן הוא ההפרדה בין העושים למעשים, כלומר היו מעשים שמרן הוקיע בתוקף ובקריאות גנאי חמורות, ופעמים שגם תקף את האנשים שעמדו אחרי מעשים אלה, ובמקרים נדירים אף הזכיר את שמותיהם בשיעוריו, דבר שבדרך כלל היה נמנע ממנו, ורק בשעת הצורך בתור הוראת שעה ראה לנכון להכות על קדקוד אותו אדם ולהפריש את הציבור ממעשיו ולהוקיעם. אך לא היה זה משום התנגדות לעצם האיש כי אם למעשיו בלבד[1]. אהבת ארץ ישראל פיעמה בלבו של מרן זצ"ל והיתה מצוה חשובה לא פחות מכלל המצוות שעליהן הוא מסר את נפשו וטרח לברר את דיניהן בתכלית הדקדוק, וגם הוראותיו שהתפרשו בטעות כצד ההפוך מאהבת ארץ ישראל (כהחזרת שטחים בזמנו), נבעו משיקול דעת מעמיק ונאמרו לאחר התייעצויות רבות עם אנשי השטח, ללא משוא פנים וללא עירוב רגשות המטים את הכף.
דמותו של מרן זיע"א התבלטה בתור איש ההלכה, לנגד עיניו עמדו בכל צעד ושעל אך ורק כללי הפסיקה המסורים בידינו, ובתור פוסק ידע מרן שעליו להשאיר את הרגש הכביר שלו בצד ולחתוך את ההלכה ללא נטיה, שכן בודאי שפוסק הלכות אינו יכול לפסוק מתוך שיקולי רגש גרידא, שאם לא כן הריהו נגוע בדבר והוא פסול לדון! וכפי שאביא להלן, יש כאלה שהתיימרו לקרוא לעצמם פוסקי הלכה, אך הרגש של אהבת המדינה העבירם על דעתם וגרם להם להכשיל את הרבים באיסורים חמורים, ובעיני מרן זצ"ל היו אנשים אלה כקל שבקלים שאינם ראוים לכהן כרבנים ופוסקי הלכה, כך שלא פעם ולא פעמיים מנע מרן זצ"ל בעד כמה וכמה רבנים מלהתקדם בסולם הרבנות, ביודעו שדרכם בהלכה אינה נכונה, ועלולות לצאת מהם תקלות, ונדגיש כי לא תמיד היו רבנים אלה מאנשי הציונות הדתית[2].
חשוב להעיר, כי למרות שרבים מגאוני רבותינו הספרדים התייחסו למדינה ולציונות ואישיה באהבה גלויה, והביעו בכתביהם את התלהבותם ממנה, היה זה בעיקר בעודם שרוים בארצות מושבותם בחו"ל, כשעדיין לא נודע ולא נתגלה קלונה של הציונות, ושליחי הציונות שבאו לחו"ל הפריחו סיסמאות שבארץ ישראל כולם שומרים תורה ומצוות והממסד מסייע בידם. בעוד שהאמת ידועה לנו היטב על מסע השמד שנערך בפועל בכדי לעקור כל סממן דתי מקרב העולים, ורבים חללים נפלו ברשתם ועודם לכודים ברשת זו עד היום, כך שסביר מאוד להניח שאילו מציאות זו היתה נודעת לרבותינו זיע"א היתה התלהבותם יותר מתונה.
את יחסו למדינה גילה מרן זצ"ל בתשובותיו המפורסמות בענין אמירת הלל ביום העצמאות (יבי"א ח"ו סימנים מא-ב), בהן הוא מגלה יחס חם ושמחה על עצם הקמת המדינה, ומאידך אינו מתעלם מהצללים הקיימים בה, ונצטט חלק קטן מלשונותיו.
מצד אחד מסכים מרן שיתכן שהקמת המדינה נקראת "אתחלתא דגאולה"[3], בניגוד לכמה מגדולי רבני היהדות החרדית שהרחיקו לקרוא להקמת המדינה אתחלתא דפורענותא...
כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה ... והגר"מ כשר שליט"א בספרו התקופה הגדולה (עמודים שעד - שעח) הביא כרוז בשם דעת תורה, שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור, וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם אתחלתא דגאולה, מכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה.
ומאידך מרן אינו יכול להתעלם מהמצב הירוד, עמו היה מרן נפגש יום יום, בעבודתו הציבורית ובפרט בתיקי הגירושין שהמתינו לו בבית הדין:
ומבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת איטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא - דתיים, ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ונתקיימה נבואת ישעיהו: ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, וכדרשת חז"ל בחגיגה (יד.), ובעקבות משיחא חוצפא ישגא, ועמא דארעא אזלא ומדלדלא, נערים פני זקנים ילבינו וכו' (סוטה מט: ), הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפיים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם (בפ"ט מה' תשובה ה"ב): לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי, ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל בכלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום, ואין לזה כל דמיון לנס חנוכה שכל העם הכירו וידעו בהשגחת השי"ת עליהם, וכולם היו עובדי ה' באמת ובתמים.
וכמובן מרן מביט גם על הטוב שיש בהקמת המדינה ומברך על כך:
ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ"ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות, והתורה מחזרת על אכסניא שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל ... ורבבות משלומי אמוני ישראל מחנכים את בניהם ובנותיהם ע"פ תורתינו הקדושה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאמור: כי לא תשכח מפי זרעו. ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת שוקקה וכמהה לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, כחזונו הנפלא של עמוס: הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. (וע' שבת קלח: ). ואנו תפלה שהשי"ת יערה עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח ובינה, ונשוב כולנו בתשובה שלמה. ועכ"פ הואיל וכאן נמצא וכאן היה רק התחלה טובה, מש"ה אין חיוב לומר הלל בברכה.
לאור השקפה זו, לא ראה מרן במדינה ערך מקודש בעל חשיבות מיוחדת, על אחת כמה וכמה שהוא לא הרגיש מחויבות כל שהיא לסמליה [כגון לעמוד בעת שירת "התקוה" (כפי שבלט בהכתרת הראשונים לציון) ועוד]. וגם מקימיה בעיניו לא היו אנשים בעלי זכות יוצאת דופן, כך שמרן לא היה מהסס לשלח את חיצי לשונו בדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, ובכמה משיעוריו התבטא עליו בחריפות, ואף כלל אותו ברשימה השחורה של המינים והאפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא, וכפי שהבאתי במעדני המלך (חלק א' פרק טו):
כשפעם אחת כתבו על בן גוריון בעתון שהוא התפלל בבית הכנסת וצם בכיפור, תכף למחרתו פורסמה "הכחשה מלשכת ראש הממשלה"; שקר וכזב! הוא לא הלך לבית הכנסת ולא התפלל ולא התענה. מה אכפת לך שישקרו עליך שיגידו שהתפללת, מה יש? לא! הוא לא רוצה שיגידו שיזדהה עם עם ישראל, זה נקרא שמו 'פורש מן הציבור' אין לו חלק בעולם הבא, הוא בכלל אלה שכתוב עליהם שאין להם חלק לעוה"ב, שהרי הם כופרים בתורה, אין להם לא תורה ולא מצוות ולא שום דבר, לא דת ולא דין, אינם מצטרפים עם הציבור ודינם חמור ביותר.
גם בשיעורים אחרים היה עושה מרן מבן גוריון "ליצנותא דעבודה זרה", כשהוא מספר שפעם נכנסו לביתו חבריו ומצאוהו עומד ושוטף כלים, לפליאתם השיב שכעת זה התור שלו...
בספרו מאור ישראל ח"א (תענית ד.) הביא מרן זיע"א משם ספר תורת חיים, שפעמים רותח התלמיד חכם על הרשעים בוזי התורה, וכלפיהם יהיה יחסו "קשה כברזל" שאינו מתרצה בקלות, והמאירי כתב וז"ל: "תלמיד חכם אע"פ שתורתו גורמת לו כעס ורוגז בשעה שרואה מעשה בני אדם מכוערים, ראוי לו למעט בכעסו כמה שאפשר לו, וללמדם בנחת, כדי שיהיו דבריו עריבים על שומעיהם ויקבלו דבריו, (על דרך: דברי חכמים בנחת, נשמעים). ובכדי שלא לגרום שום נזק בעצמו. שנאמר, הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך". וציין עוד מרן לשו"ת רשמי שאלה (בסוה"ס קונט' ג, דף ט' ע"ד), ושם כתב המחבר: והנה ידוע אם המוכיח אומר מוסר בחמימות, אז לא ימלט שלא ידבר מעט בכעס ודרך ריתחא, כי ייחם לבבו ומדבר לפעמים דברים קשים כגידין מרוב עונשן, אך יש לדונו לכף זכות שהוא מטבעו של צורבא מדרבנן דרתח ואין להאשימו על ככה. עכ"ל. ולאור דברים אלו תובן היטב חרדתו של מרן זיע"א שבאה לפעמים לידי ביטוי בצורה שלא הובנה כהוגן בעיני המון העם, ולהאמור היתה זו התגלמותה של ה"אורייתא מרתחא ליה" שנבעה מתוך ראייתו של מרן למרחק על הנזקים והקלקולים אודותיהם היו דבריו הקשים.
בסגנון זה היו דבריו של מרן על כמה מאנשי הממשלה שפגעו בעולם התורה והיהדות, כך אירע כשהכריז על יוסי שריד "ה' יעקור אותו, כמו שעוקר את עמלק כן יעקור אותו, ארור המן - ארור יוסי שריד..." על שולמית אלוני שהתנכלה בזמנו בצורה שיטתית לכל מה שנדף ממנו ריח של יהדות, וגרמה לא פעם לתקריות ולכאב ראש לראש הממשלה יצחק רבין, אמר מרן כי הם בכלל הזדים שצריך להתפלל לה' שיכניע אותם ויצילנו מדעותיהם הכוזבות.
מרן זצ"ל אשר "ההלכה" היתה נר לרגליו, אחז שיש דרך אמצעית שאינה נוטה לשום כיוון, כידוע מרן היה מתנגד בתוקף לקיצוניות, ומאידך מרן היה רחוק ביותר מהפשרנות, משום כך הקו שהנחה והוביל בכל משנתו של מרן הוא ההפרדה בין העושים למעשים, כלומר היו מעשים שמרן הוקיע בתוקף ובקריאות גנאי חמורות, ופעמים שגם תקף את האנשים שעמדו אחרי מעשים אלה, ובמקרים נדירים אף הזכיר את שמותיהם בשיעוריו, דבר שבדרך כלל היה נמנע ממנו, ורק בשעת הצורך בתור הוראת שעה ראה לנכון להכות על קדקוד אותו אדם ולהפריש את הציבור ממעשיו ולהוקיעם. אך לא היה זה משום התנגדות לעצם האיש כי אם למעשיו בלבד[1]. אהבת ארץ ישראל פיעמה בלבו של מרן זצ"ל והיתה מצוה חשובה לא פחות מכלל המצוות שעליהן הוא מסר את נפשו וטרח לברר את דיניהן בתכלית הדקדוק, וגם הוראותיו שהתפרשו בטעות כצד ההפוך מאהבת ארץ ישראל (כהחזרת שטחים בזמנו), נבעו משיקול דעת מעמיק ונאמרו לאחר התייעצויות רבות עם אנשי השטח, ללא משוא פנים וללא עירוב רגשות המטים את הכף.
דמותו של מרן זיע"א התבלטה בתור איש ההלכה, לנגד עיניו עמדו בכל צעד ושעל אך ורק כללי הפסיקה המסורים בידינו, ובתור פוסק ידע מרן שעליו להשאיר את הרגש הכביר שלו בצד ולחתוך את ההלכה ללא נטיה, שכן בודאי שפוסק הלכות אינו יכול לפסוק מתוך שיקולי רגש גרידא, שאם לא כן הריהו נגוע בדבר והוא פסול לדון! וכפי שאביא להלן, יש כאלה שהתיימרו לקרוא לעצמם פוסקי הלכה, אך הרגש של אהבת המדינה העבירם על דעתם וגרם להם להכשיל את הרבים באיסורים חמורים, ובעיני מרן זצ"ל היו אנשים אלה כקל שבקלים שאינם ראוים לכהן כרבנים ופוסקי הלכה, כך שלא פעם ולא פעמיים מנע מרן זצ"ל בעד כמה וכמה רבנים מלהתקדם בסולם הרבנות, ביודעו שדרכם בהלכה אינה נכונה, ועלולות לצאת מהם תקלות, ונדגיש כי לא תמיד היו רבנים אלה מאנשי הציונות הדתית[2].
חשוב להעיר, כי למרות שרבים מגאוני רבותינו הספרדים התייחסו למדינה ולציונות ואישיה באהבה גלויה, והביעו בכתביהם את התלהבותם ממנה, היה זה בעיקר בעודם שרוים בארצות מושבותם בחו"ל, כשעדיין לא נודע ולא נתגלה קלונה של הציונות, ושליחי הציונות שבאו לחו"ל הפריחו סיסמאות שבארץ ישראל כולם שומרים תורה ומצוות והממסד מסייע בידם. בעוד שהאמת ידועה לנו היטב על מסע השמד שנערך בפועל בכדי לעקור כל סממן דתי מקרב העולים, ורבים חללים נפלו ברשתם ועודם לכודים ברשת זו עד היום, כך שסביר מאוד להניח שאילו מציאות זו היתה נודעת לרבותינו זיע"א היתה התלהבותם יותר מתונה.
את יחסו למדינה גילה מרן זצ"ל בתשובותיו המפורסמות בענין אמירת הלל ביום העצמאות (יבי"א ח"ו סימנים מא-ב), בהן הוא מגלה יחס חם ושמחה על עצם הקמת המדינה, ומאידך אינו מתעלם מהצללים הקיימים בה, ונצטט חלק קטן מלשונותיו.
מצד אחד מסכים מרן שיתכן שהקמת המדינה נקראת "אתחלתא דגאולה"[3], בניגוד לכמה מגדולי רבני היהדות החרדית שהרחיקו לקרוא להקמת המדינה אתחלתא דפורענותא...
כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה ... והגר"מ כשר שליט"א בספרו התקופה הגדולה (עמודים שעד - שעח) הביא כרוז בשם דעת תורה, שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור, וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם אתחלתא דגאולה, מכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה.
ומאידך מרן אינו יכול להתעלם מהמצב הירוד, עמו היה מרן נפגש יום יום, בעבודתו הציבורית ובפרט בתיקי הגירושין שהמתינו לו בבית הדין:
ומבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת איטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא - דתיים, ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ונתקיימה נבואת ישעיהו: ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, וכדרשת חז"ל בחגיגה (יד.), ובעקבות משיחא חוצפא ישגא, ועמא דארעא אזלא ומדלדלא, נערים פני זקנים ילבינו וכו' (סוטה מט: ), הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפיים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם (בפ"ט מה' תשובה ה"ב): לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי, ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל בכלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום, ואין לזה כל דמיון לנס חנוכה שכל העם הכירו וידעו בהשגחת השי"ת עליהם, וכולם היו עובדי ה' באמת ובתמים.
וכמובן מרן מביט גם על הטוב שיש בהקמת המדינה ומברך על כך:
ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ"ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות, והתורה מחזרת על אכסניא שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל ... ורבבות משלומי אמוני ישראל מחנכים את בניהם ובנותיהם ע"פ תורתינו הקדושה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאמור: כי לא תשכח מפי זרעו. ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת שוקקה וכמהה לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, כחזונו הנפלא של עמוס: הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. (וע' שבת קלח: ). ואנו תפלה שהשי"ת יערה עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח ובינה, ונשוב כולנו בתשובה שלמה. ועכ"פ הואיל וכאן נמצא וכאן היה רק התחלה טובה, מש"ה אין חיוב לומר הלל בברכה.
לאור השקפה זו, לא ראה מרן במדינה ערך מקודש בעל חשיבות מיוחדת, על אחת כמה וכמה שהוא לא הרגיש מחויבות כל שהיא לסמליה [כגון לעמוד בעת שירת "התקוה" (כפי שבלט בהכתרת הראשונים לציון) ועוד]. וגם מקימיה בעיניו לא היו אנשים בעלי זכות יוצאת דופן, כך שמרן לא היה מהסס לשלח את חיצי לשונו בדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, ובכמה משיעוריו התבטא עליו בחריפות, ואף כלל אותו ברשימה השחורה של המינים והאפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא, וכפי שהבאתי במעדני המלך (חלק א' פרק טו):
כשפעם אחת כתבו על בן גוריון בעתון שהוא התפלל בבית הכנסת וצם בכיפור, תכף למחרתו פורסמה "הכחשה מלשכת ראש הממשלה"; שקר וכזב! הוא לא הלך לבית הכנסת ולא התפלל ולא התענה. מה אכפת לך שישקרו עליך שיגידו שהתפללת, מה יש? לא! הוא לא רוצה שיגידו שיזדהה עם עם ישראל, זה נקרא שמו 'פורש מן הציבור' אין לו חלק בעולם הבא, הוא בכלל אלה שכתוב עליהם שאין להם חלק לעוה"ב, שהרי הם כופרים בתורה, אין להם לא תורה ולא מצוות ולא שום דבר, לא דת ולא דין, אינם מצטרפים עם הציבור ודינם חמור ביותר.
גם בשיעורים אחרים היה עושה מרן מבן גוריון "ליצנותא דעבודה זרה", כשהוא מספר שפעם נכנסו לביתו חבריו ומצאוהו עומד ושוטף כלים, לפליאתם השיב שכעת זה התור שלו...
בספרו מאור ישראל ח"א (תענית ד.) הביא מרן זיע"א משם ספר תורת חיים, שפעמים רותח התלמיד חכם על הרשעים בוזי התורה, וכלפיהם יהיה יחסו "קשה כברזל" שאינו מתרצה בקלות, והמאירי כתב וז"ל: "תלמיד חכם אע"פ שתורתו גורמת לו כעס ורוגז בשעה שרואה מעשה בני אדם מכוערים, ראוי לו למעט בכעסו כמה שאפשר לו, וללמדם בנחת, כדי שיהיו דבריו עריבים על שומעיהם ויקבלו דבריו, (על דרך: דברי חכמים בנחת, נשמעים). ובכדי שלא לגרום שום נזק בעצמו. שנאמר, הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך". וציין עוד מרן לשו"ת רשמי שאלה (בסוה"ס קונט' ג, דף ט' ע"ד), ושם כתב המחבר: והנה ידוע אם המוכיח אומר מוסר בחמימות, אז לא ימלט שלא ידבר מעט בכעס ודרך ריתחא, כי ייחם לבבו ומדבר לפעמים דברים קשים כגידין מרוב עונשן, אך יש לדונו לכף זכות שהוא מטבעו של צורבא מדרבנן דרתח ואין להאשימו על ככה. עכ"ל. ולאור דברים אלו תובן היטב חרדתו של מרן זיע"א שבאה לפעמים לידי ביטוי בצורה שלא הובנה כהוגן בעיני המון העם, ולהאמור היתה זו התגלמותה של ה"אורייתא מרתחא ליה" שנבעה מתוך ראייתו של מרן למרחק על הנזקים והקלקולים אודותיהם היו דבריו הקשים.
בסגנון זה היו דבריו של מרן על כמה מאנשי הממשלה שפגעו בעולם התורה והיהדות, כך אירע כשהכריז על יוסי שריד "ה' יעקור אותו, כמו שעוקר את עמלק כן יעקור אותו, ארור המן - ארור יוסי שריד..." על שולמית אלוני שהתנכלה בזמנו בצורה שיטתית לכל מה שנדף ממנו ריח של יהדות, וגרמה לא פעם לתקריות ולכאב ראש לראש הממשלה יצחק רבין, אמר מרן כי הם בכלל הזדים שצריך להתפלל לה' שיכניע אותם ויצילנו מדעותיהם הכוזבות.
הפגיעה בעולם התורה
וכך בכל תקופות חייו, בפרט היה מפלס צערו של מרן עולה כאשר היתה אמורה להיות פגיעה בעולם התורה, בחורי הישיבות ואברכי הכוללים היו בבת עינו של מרן, עליהם הוא היה משגיח בעין חמלתו ומסוכך בכנפיו שלא יפגעו בהם, דמעותיו היו יורדות כנחל ללא הפוגה כאשר היה אי מי מעז לשלוח את ידו אליהם, אם על ידי קיצוצים בתקציב, ואם על ידי גזירות גיוס ושאר מרעין בישין למיניהן, פרי ביאושיהם של עוכרי ישראל הקמים עלינו חדשים לבקרים וזוממים להכחידנו.
גם בימי האבל על בנו הג"ר יעקב (שהערב יומא דהילולא דיליה. זצ"ל), ובשיחותיו עם שאר העולים לביתו, וגם בחדשים הבאים עד לימיו האחרונים ממש, היתה רוחו של מרן סוערת וגועשת על הפגיעה בתקציביהם של אברכי הכוללים ובחורי הישיבות. שלוחיו בכנסת סיפרו כי גם בימים שמרן זצ"ל שכב מרותק למטתו והדיבור היה קשה עליו ביותר, לא הרפה מהם מרן בדרישתו לעשות הכל כדי לבלום את הפגיעה בבבת עינו, ואף ביקש לדבר בעצמו עם ראשי הממשל בישראל כדי לדבר על לבם להעביר את רוע הגזירה.
בשיעורים רבים היה מרן מביע את מורת רוחו מיחסה של ממשלת ישראל אל ציבור בני התורה, ולא פעם הוא התבטא במלים קשות נגד ראשי הממשלה והאחראים למחדל, והנני מלקט מספר לשונות וציטוטים שנאמרו על ידו בשיעוריו (וחלקם מובאים במעדני המלך סוף חלק א'):
יש אברכים שאני מכיר אותם אישית, עם שבעה שמונה ילדים. משעה שהרשעים האלה שעיניהם צרה בתלמידי חכמים קיצצו את הקצבאות של הילדים, מסכן בקושי משיג את הלחם שלו. מותרות אין לו, יקנה בשר? 'לא יראה ולא ימצא' הבשר בגבולו. כמה רחמנות יש על זה.
אני מכיר אברך ישיבה אחד ששוטף בתי כנסיות, מנקה ביום ששי לכבוד שבת, הגבאים מכירים אותו שהוא עני, נותנים לו כמה גרושים וקונה בזה צרכי שבת.
[בבכי מרגש] ככה צריכים להיות התלמידי חכמים שלנו שלומדים תורה? כך צריך להיות? לא בושה שאין לנו מישהו ששומע דברים כאלה ויעזור, איך יכולים לשתוק? למה לא עושים מגביות בשביל האברכים האלה? אבל ידינו קצרה מהושיע, וכל אחד ואחד צריך לעזור, חייבים לעזור.
הממשלה הזאת אין להם זכות לעזור לעניים, ה' מנעם מכבוד, מנעם מהמצוה הזו, אם היו זוכים, היה להם מזל, היו עוזרים לעניים.
אמרו בגמ' (סוכה מט: ) שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ? תלמוד לומר 'וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו'. שמא תחשוב כל אחד שרוצה לעשות חסד יש לו כסף יכול לעשות חסד? מתרץ, לא כל אחד זוכה לזה, מי שהוא ירא שמים באמת אוהב את התורה ואוהב את המצוות, ה' מזכה אותו שיתן את כספו במקום הנכון. מי שאינו ירא שמים, לא שמים לו לב בשמים לא מזכים אותו להחזיק את העניים, כדי שלא תהיה לו מצוה.
'רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצוות', נתן לנו את העניים האלה שתהיה לנו זכות בהם להחזיק אותם, ומי שאינו ירא שמים מוחק אותו הקב"ה, עושה עליו פס.
אומות העולם כולם כופרים בטובתו של הקב"ה, 'מאן יהיב חיי מאן יהיב מזוני', מי נותן חיים מי נותן כסף וזהב, 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'. מאיפה יש להם כל מה שיש להם אם לא מהקב"ה?
ישראל נמצאת במצוקה כלכלית, אין להם כסף בשביל העניים והאביונים, מקצצים בביטוח לאומי, מקצצים בבשר החי. ואומות העולם כולם עשירים, כולם 'וישמן ישורון ויבעט', יתנו סיוע קטן לישראל מישהו עולה על לבו?
אפילו אמריקה ארה"ב שהיא עשירה ויכולה לשלוח, כמו ההענקה שנותנת לנו בשביל הצבא ולצרכים בטחוניים שיתנו גם כן לצרכים הכלכליים, יתנו עוד מליארד דולר זה לא יפגע בהם, ישראל נמצאת במצוקה, במקום שיקצצו מהעניים יתנו להם מתנה חד פעמית, לא עולה על לבם.
אפילו אלה האדונים הנכבדים ראשי הממשלה, נפגש עם נשיא ארה"ב שבע פעמים, אף פעם לא מעיז לומר לו 'תן לי מליארד דולר עבור הצרכים הכלכליים', לא אכפת לו, מקצץ מהעניים חותך מהפרוסה שלהם.
אמר לי בבכיות אברך שמקבל חמש מאות דולר בחודש ויש לו שבעה ילדים, היה מקבל כל חודש מביטוח לאומי ארבעת אלפים שקל עזרה לילדים, בחודש שעבר קיבל אלפיים חמש מאות שקל, הורידו לו אלף חמש מאות. "איפה אחיה? איך אגמור את החודש? מאיפה אביא ביגוד לילדים האלה"? צריך לקנות להם חליפה, לאחד לא יקנה? שבעה ילדים יש לו. ישב לבכות אצלי, מה אעשה? מאיפה אני יכול לעזור לו, מן הגורן ומן היקב.
כל האברכים האלה מסכנים סחטו אותם, ועוד ידו נטויה לסחוט עוד בשנה הבאה, במקום שיתנו בטחונם בקב"ה.
אין להם רגש, לבם אטום, אין להם טיפת רחמנות! כך העניים האלה מסכנים במצב הכלכלי ובמצב החברותי. אסור בבחירות האלה לבחור באנשים האלה, מי שיבחר בהם הוא טיפש מטופש! כי אין להם שכל, אין להם דעת, מוחם אטום, מוח של אבנים, לא מבינים.
כשש"ס יצאו נגדו (נגד אריק שרון...) שלח להם מכתבי פיטורין ופיטר אותם. גיבור חיל, מי עשה אותו ראש ממשלה, לא אנחנו עשינו אותו ראש ממשלה?! והוא כפוי טובה, אין לו דרך ארץ, הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של מקום. אבל הקב"ה יתברך שמו ידו לא תקצר, יכול להעלות ויכול להשפיל, יכול להשפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום, מי שעשה אותו ראש ממשלה, מחר יעשה אותו ראש פחי הזבל! הכל בידו של הקב"ה יתברך שמו, הוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום. ה' יתן בלבם שילכו בדרך ישרה בדרך נכונה.
גם בימי האבל על בנו הג"ר יעקב (שהערב יומא דהילולא דיליה. זצ"ל), ובשיחותיו עם שאר העולים לביתו, וגם בחדשים הבאים עד לימיו האחרונים ממש, היתה רוחו של מרן סוערת וגועשת על הפגיעה בתקציביהם של אברכי הכוללים ובחורי הישיבות. שלוחיו בכנסת סיפרו כי גם בימים שמרן זצ"ל שכב מרותק למטתו והדיבור היה קשה עליו ביותר, לא הרפה מהם מרן בדרישתו לעשות הכל כדי לבלום את הפגיעה בבבת עינו, ואף ביקש לדבר בעצמו עם ראשי הממשל בישראל כדי לדבר על לבם להעביר את רוע הגזירה.
בשיעורים רבים היה מרן מביע את מורת רוחו מיחסה של ממשלת ישראל אל ציבור בני התורה, ולא פעם הוא התבטא במלים קשות נגד ראשי הממשלה והאחראים למחדל, והנני מלקט מספר לשונות וציטוטים שנאמרו על ידו בשיעוריו (וחלקם מובאים במעדני המלך סוף חלק א'):
יש אברכים שאני מכיר אותם אישית, עם שבעה שמונה ילדים. משעה שהרשעים האלה שעיניהם צרה בתלמידי חכמים קיצצו את הקצבאות של הילדים, מסכן בקושי משיג את הלחם שלו. מותרות אין לו, יקנה בשר? 'לא יראה ולא ימצא' הבשר בגבולו. כמה רחמנות יש על זה.
אני מכיר אברך ישיבה אחד ששוטף בתי כנסיות, מנקה ביום ששי לכבוד שבת, הגבאים מכירים אותו שהוא עני, נותנים לו כמה גרושים וקונה בזה צרכי שבת.
[בבכי מרגש] ככה צריכים להיות התלמידי חכמים שלנו שלומדים תורה? כך צריך להיות? לא בושה שאין לנו מישהו ששומע דברים כאלה ויעזור, איך יכולים לשתוק? למה לא עושים מגביות בשביל האברכים האלה? אבל ידינו קצרה מהושיע, וכל אחד ואחד צריך לעזור, חייבים לעזור.
הממשלה הזאת אין להם זכות לעזור לעניים, ה' מנעם מכבוד, מנעם מהמצוה הזו, אם היו זוכים, היה להם מזל, היו עוזרים לעניים.
אמרו בגמ' (סוכה מט: ) שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ? תלמוד לומר 'וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו'. שמא תחשוב כל אחד שרוצה לעשות חסד יש לו כסף יכול לעשות חסד? מתרץ, לא כל אחד זוכה לזה, מי שהוא ירא שמים באמת אוהב את התורה ואוהב את המצוות, ה' מזכה אותו שיתן את כספו במקום הנכון. מי שאינו ירא שמים, לא שמים לו לב בשמים לא מזכים אותו להחזיק את העניים, כדי שלא תהיה לו מצוה.
'רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצוות', נתן לנו את העניים האלה שתהיה לנו זכות בהם להחזיק אותם, ומי שאינו ירא שמים מוחק אותו הקב"ה, עושה עליו פס.
אומות העולם כולם כופרים בטובתו של הקב"ה, 'מאן יהיב חיי מאן יהיב מזוני', מי נותן חיים מי נותן כסף וזהב, 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'. מאיפה יש להם כל מה שיש להם אם לא מהקב"ה?
ישראל נמצאת במצוקה כלכלית, אין להם כסף בשביל העניים והאביונים, מקצצים בביטוח לאומי, מקצצים בבשר החי. ואומות העולם כולם עשירים, כולם 'וישמן ישורון ויבעט', יתנו סיוע קטן לישראל מישהו עולה על לבו?
אפילו אמריקה ארה"ב שהיא עשירה ויכולה לשלוח, כמו ההענקה שנותנת לנו בשביל הצבא ולצרכים בטחוניים שיתנו גם כן לצרכים הכלכליים, יתנו עוד מליארד דולר זה לא יפגע בהם, ישראל נמצאת במצוקה, במקום שיקצצו מהעניים יתנו להם מתנה חד פעמית, לא עולה על לבם.
אפילו אלה האדונים הנכבדים ראשי הממשלה, נפגש עם נשיא ארה"ב שבע פעמים, אף פעם לא מעיז לומר לו 'תן לי מליארד דולר עבור הצרכים הכלכליים', לא אכפת לו, מקצץ מהעניים חותך מהפרוסה שלהם.
אמר לי בבכיות אברך שמקבל חמש מאות דולר בחודש ויש לו שבעה ילדים, היה מקבל כל חודש מביטוח לאומי ארבעת אלפים שקל עזרה לילדים, בחודש שעבר קיבל אלפיים חמש מאות שקל, הורידו לו אלף חמש מאות. "איפה אחיה? איך אגמור את החודש? מאיפה אביא ביגוד לילדים האלה"? צריך לקנות להם חליפה, לאחד לא יקנה? שבעה ילדים יש לו. ישב לבכות אצלי, מה אעשה? מאיפה אני יכול לעזור לו, מן הגורן ומן היקב.
כל האברכים האלה מסכנים סחטו אותם, ועוד ידו נטויה לסחוט עוד בשנה הבאה, במקום שיתנו בטחונם בקב"ה.
אין להם רגש, לבם אטום, אין להם טיפת רחמנות! כך העניים האלה מסכנים במצב הכלכלי ובמצב החברותי. אסור בבחירות האלה לבחור באנשים האלה, מי שיבחר בהם הוא טיפש מטופש! כי אין להם שכל, אין להם דעת, מוחם אטום, מוח של אבנים, לא מבינים.
כשש"ס יצאו נגדו (נגד אריק שרון...) שלח להם מכתבי פיטורין ופיטר אותם. גיבור חיל, מי עשה אותו ראש ממשלה, לא אנחנו עשינו אותו ראש ממשלה?! והוא כפוי טובה, אין לו דרך ארץ, הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של מקום. אבל הקב"ה יתברך שמו ידו לא תקצר, יכול להעלות ויכול להשפיל, יכול להשפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום, מי שעשה אותו ראש ממשלה, מחר יעשה אותו ראש פחי הזבל! הכל בידו של הקב"ה יתברך שמו, הוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום. ה' יתן בלבם שילכו בדרך ישרה בדרך נכונה.
יום העצמאות ויום ירושלים
באותה מדה שהויכוח אודות היחס למדינה סובב והולך, כך גם היא השאלה על ההתייחסות ליום העצמאות. יהיו שיראו ביום זה יום חג לאומי, החשוב לא פחות מכל חגי המסורת, על כינון המדינה ביום זה, יהיו שיתייחסו ליום זה באדישות כאילו אינו קיים ואינו שוה יחס מיוחד, ויהיו שיגדילו להחשיב את יום זה כיום אבל וחורבן על הקמת המדינה[4].
יחסו של מרן זצ"ל ליום העצמאות וליום ירושלים לא היה יחס שנבע מציונות ולאומיות, אך כמובן בעיניו לא היה זה יום אבל, והוא גם לא התעלם מיום זה. כדרכו, גם את היחס לימים אלו שקל ובדק מרן זצ"ל במשקפיים הלכתיות ובמבט מפוכח, וכפי שציטטנו את דבריו (בשו"ת יביע אומר חלק ו סימן מא-ב) בתחילת דברינו, בהם הוא מביע את דעתו כי אמנם יש מקום לשמחה על עצם הקמת המדינה, אך שמחה זו מהולה בעצב על המצב הרוחני הירוד הקיים במדינה, ובמקום לשבת בחיבוק ידים ורק לקונן, או לחגוג ולשמוח מעל הגשר הפעור, העדיף מרן להפריד בין הנושאים, מצד אחד לא לשלול את השמחה, ומצד שני לעשות הכל כדי לתקן את הליקויים.
את שמחתו על הצלת ירושלים מיד צריה הביע מרן בכמה מקומות בספריו. בשו"ת יביע אומר חלק ה (יו"ד סימן כו) פותח מרן את דבריו:
בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל.
גם בשיעורו היומי אחרי התפילה, התייחס מרן לא פעם להצלה שאירעה ביום ירושלים, ואביא תקציר מדבריו (שנת התשס"ט):
חזקיה לא אמר שירה כי היה בטוח שיקרה נס בזכות התורה, אך דוד אמר 'ואני על חסדך בטחתי יגל לבי בישועתך', למרות זאת אומר שירה, 'נתת ליראיך נס להתנוסס', אדם יאמר תודה על נס יהיה לו נס נוסף, כמו ילד שאומר תודה על סוכריה יקבל קופסת שוקולד, כך אנו. אנשים אומרים מה זה חג העצמאות, באמת זה לא חג העצמאות, יש לנו ממשלה יהודית, מה היה פה? המנדטורים האנגלים ימ"ש שונאי ישראל לא היו נותנים להיכנס בלי סרטיפיקט [דרכון], ממררים את החיים למי שיבוא, אלמלא קמה המדינה אלא שיבואו כמה יהודים שרוצים דיינו. לפני קום המדינה היו 650 אלף איש בכל ישראל, ועכשיו יש למעלה מחמשה מליון.
אנו מתפללים לקב"ה שייטיב אחריתנו מראשיתנו, שתהיה ממשלה עם אנשים יראי שמים, צדיקים אוהבי תורה, כך אנו מתפללים. אך אסור להתכחש לנס שעשה עמנו הקב"ה, 'הרבה הרבה את זרעך לא יספר ולא ימד מרוב'. כל יהודי שנמצא בחו"ל ורוצה לבוא, כל השערים פתוחים לפניו בלי סרטיפיקט. וכן עוד כמה דברים טובים, בזמן המנדט לא היו תלמודי תורה ולא חינוך העצמאי, יש שם עשרות אלפי ילדים שלומדים רק תורה, לא היה כן לפני כן, הקב"ה נתן לנו כח לעשות חיל להרבות תורה, לעשות מצוות ומעשים טובים, כן יעשה הקב"ה כהנה וכהנה, ישיב בנים לגבולם ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.
ביום העצמאות התשע"ב נשא מרן דברים ברוח דומה, המתאימים בתוכנם יותר ליום ירושלים, ומתוכם עולה כי השמחה אינה, אלא על הצלת עובדי ה' ולומדי התורה, ומהם משתקפת גם דעתו המדויקת על ראשי המדינה, ועל יחסו אליהם לכל הפחות כאל... שד:
היום קוראים אותו "חג העצמאות". רבותינו אומרים אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה, זוהי החירות האמיתית, וכל השאר הבל. זכינו ב"ה במקומות רבים עושים יום שכולו תורה, כל אדם שיכול - ילך ללמוד תורה, היום יום פנוי לא עובדים בו, 'כי אקח מועד אני מישרים אשפוט', כל השנה אדם אומר אני טרוד בפרנסה, אך ביום העצמאות שהוא פנוי ילך ללמוד תורה.
יש טוענים שר הבטחון הראשון בן גוריון לא היה דתי ושומר תורה, ואינו צריך התייחסות. אך זה לא נכון, ה' ראה בעוני עמו האנשים הצדיקים שלנו, עשה להם נסים. ראה תלמידי חכמים צדיקים עוסקים בתורה יומם ולילה אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל, בזכותם עשה ה' נסים ונפלאות, התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, היא עוזרת לכל עם ישראל מגינה עליהם מכל אויביהם וכל מבקשי רעתם.
אתם יודעים סובבים אותנו צוררי ישראל, צריך לעסוק בתורה שתהא מגן וצינה עלינו, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. בגמ' מעילה יז. שלח ה' לרשב"י שד שיעזור לו להציל את ישראל, "בכה ר' שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת?! יבא הנס מכל מקום". 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'. אפילו הוא לא זכה למלאך שיושיע אלא שד, אם כן מה בכך ששר הבטחון היה חילוני? ה' מסתכל על הטובים שבזכותם עומד העולם.
יש היום ישיבות בארץ ישראל, היא מרכז התורה, אם הייתם בחול המועד פסח הייתם רואים בבנייני האומה שמונת אלפים תלמידי חכמים 'כולם נקבצו באו לך'. כשלמדתי בפורת יוסף היו רק שבעים ת"ח, לא יותר, 'שבעים תמרים ויחנו שם', היום יש הרבצת תורה בעולם, עם ישראל הולך וגדל בתורה ויראת שמים, כמה בעלי תשובה יש בדורנו, ה' מסתכל בטובים, ולכן צריך להודות לה' לא להתנכר ח"ו.
כשמצרים נלחמה עם ישראל היה עבדול נאצר צורר ישראל, והיה לו שותפות עם רוסיה שהביאה לו מאות מטוסי מיג 21 שהיה אז המטוס הכי משוכלל, ומסוכן מאוד, והוא איים שיגבר על ישראל ויזרוק אותם בים. בסוף, ה' זרק אותו בים, באותו יום שהוא חשב להתנפל עלינו הקדימו המטוסים שלנו ובאו באשמורת הבוקר בשעת הסליחות והשמידו את כל המיגים שלהם, שר התעופה שלהם איבד עצמו לדעת כשראה איך כל המיגים נעשו סמרטוטים. אמרתי על כך שובר אוייבים ומכניע "מיגים"... אם היו באים היו עושים שמות, אבל 'אל תתן ה' מאוויי רשע זממו אל תפק'.
הרב הראשי לצה"ל ר' מרדכי פירון היה ידיד שלנו וביקש שאדבר בפני קציני הצבא, ואמרתי דברי עידוד 'אלה ברכב אלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נקרא', יש פסק אחרי ואנחנו, כי גם לנו יש רכב וסוסים אצל הקב"ה רכב אש.
אמרתי עוד 'ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעי"ם', ראשי תיבות: סוריה לבנון עירק ירדן מצרים, כל אלה שבעת המלכים שלהם שבאו להילחם איתנו, והבריטים הרשעים שיתפו פעולה עם הפלשתינים היו מחרימים את הנשק שלנו, ובכל זאת התגברנו על כל אלה שהיו אנשי צבא, ברוך פודה ומציל. זהו נס ללא ספק, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו, ה' הכניע את אויבנו ושונאינו, תפול עליהם אימתה ופחד.
נמשיך להתעסק בתורה כי היא חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, כל ישראל יקדישו את יום זה לתורה ומצוות, ובזכות זה ננצח וגבר ישראל, 'כאשר ירים משה ידו', זה הידים של משה שהביא בהם את התורה והלוחות, בזכותם ניצחו ישראל. התורה היא שעזרה לנו לנצח לכן העיקר ללמוד היום כל אחד מה שביכולתו, חזקו ויאמת לבכם כל המייחלים לה', ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום.
התייחסות נוספת ליום ירושלים, אך ברמז, אנו מוצאים בשו"ת יביע אומר חלק י (או"ח סימן נג):
שאלה. עיר ואם בישראל, שנעשה להם נס גדול, וניצולו מיד אויביהם ומבקשי רעתם, האם יכולים לקבוע את היום ההוא לדורות עולם, עליהם ועל זרעם, לעשותו יום שמחה ומשתה, כיום פורים, או לא. ...
סוף דבר הכל נשמע, שצבור או יחיד שנעשה להם נס, יכולים לקובעו ליום משתה ושמחה להודות להשי"ת על ניסיו ועל נפלאותיו עמנו. והנלע"ד כתבתי.
ובהוספות ומילואים כתב: בענין מי שנעשה לו נס, וקיבל עליו לעשותו יום משתה ושמחה, שרשאי לעשות כן, נראה שאין לומר וידוי ותחנונים באותו יום, אפילו לא קבלו עליו בהסכמה או בחרם, אלא קבלה לבד, מהני.
את הרקע לתשובה זו, ניתן למצוא בדבריו של מרן בהספדו על הגאון ר' יהודה צדקא זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ' תפט):
הגאון ר' בן ציון א. שאול היה נצב לימינו של הגאון המנוח (הג"ר יהודה צדקא), ושיתוף הפעולה שהיה ביניהם כראשי הישיבה היה להפליא בכבוד ובענוה. זכורני כי בשנת תשכ"ז בעת שקמה מלחמה של מלכי ונשיאי הערבים נגד מדינת ישראל, הירדנים פתחו באש מרגמות ותותחים והפגיזו את ירושלים (עד שגבר ישראל על אויביו וירושלים העתיקה שוחררה מחיילי ירדן, וישראל עושה חיל וזכינו להשתלט עליה), ואני והגרב"צ שאול בהיותנו אז שכנים, נאלצנו לרדת למקלט, ובכל משך הזמן שהיינו במקלט, עד יעבור זעם, עסקנו בתורה בהתלהבות רבה, ולא שמנו לב להפגזות הנוראות אשר סביבנו. וכשיצאנו מן המקלט, אמר ר' בן ציון הואיל ונעשה לנו נס, בעזה"י בלי נדר ביום כח אייר, שבו היתה תשועת ישראל, לא נאמר וידוי כיום שמחה והודאה להשי"ת, וכשהגיע להתפלל בישיבה באותו יום, הנה הגאון המנוח ר' יהודה צדקה זצ"ל, מטעם הכמוס עמו, הביע דעתו לומר וידוי בכ"ח אייר, ורבי בן ציון למרות הכל החריש ולא ניסה להתנגד לר' יהודה צדקה כי היה ר' בן ציון מתבטל לפניו בענוה יתרה (ועוד עי"ש עמ' תלז).
דומה כי בעקבות הויכוח הנ"ל החליט מרן לבדוק את הנושא במבטו ההלכתי, ודעתו נטתה לדעתו של הגאון ר' בן ציון אבא שאול.
פרט נוסף אודות תשובה זו, מספר יד ימינו של מרן בהדפסת ספריו, רבי אליהו שטרית הי"ו:
רבנו ממשיך בתשובה אם צבור מסויים יכולים לקבוע להם יום לעשות יום משתה ושמחה כיום פורים על נס שנעשה להם וכו', ושאלתי את רבנו לפי זה מה יהיה עם יום העצמאות ויום ירושלים? וענה לי רבנו שזה אותו דבר. ואמרתי לו הרי קבעו אותו אנשים חילוניים? ואמר לי רבנו שהרבנים הסכימו עמם וגם קבעו נוסח תפילה וכו', והוסיף רבנו: אני לא אומר תחנון ביום העצמאות אני משתדל שתהיה לי סנדקאות באותו היום, ואפילו אם אין לי סנדקאות איני אומר וידוי, ואם שואלים אותי אנשים, אני אומר שאני עושה כמו בן גוריון, לא אומר וידוי ולא הלל... (רבנו, רסט).
היום ד' אייר יום העצמאות, וביררנו איך היה בתפלה בבוקר עם הרב, ואמרו לנו שהיום אפי' שלא היה ברית רבנו לא אמר תחנון (רבנו, עמ' תי. וראה בס' מנהגי הראש"ל ח"א עמ' 39 ועמ' 176).
גם אמירות אלה מגלות כי שמחתו של מרן בימים אלה, לא נבעה מתוך אידיאלים ציונים למיניהם, אלא מתוך הסתכלותו על חצי הכוס המלאה, שממנה מעולם לא יכל מרן להתעלם.
מאידך, גם את דעתו על חצי הכוס הריקה, מצאנו באחד משיעוריו (על דיני חדש וספירת העומר):
בזמן שהיתה יד בית הדין תקיפה היו מפקירים את כל השדה שנזרעה כלאיים בתור קנס, עכשיו בעוונותינו הרבים אין בית דין ואין שלטון ביד חכמי התורה, השלטון ביד הכופרים הרשעים, עושים חג העצמאות, עושים הלל ומברכים ברכות לבטלה. על מה השמחה הזו? 'ולשמחה מה זו עושה'? אנו רואים יום יום איך הפירצות הולכות ומתגברות, פתאום גם בחיפה מותר לפתוח קולנוע, גם בפתח תקוה תבורי אשר ה' יתבר אותו ישבור את עצמותיו כן יהי רצון, כל הפרצות האלה עושים הלל כאילו לא קרה כלום. כל הצרות והגזירות והשמדות האלה, לא כואב לאנשים? לא נחלו את שבר עמי? עושים הלל ביום העצמאות, איפה ההלל הזה לצערינו הרב.
בשיעור נוסף (בדין שמיעת כלי שיר בזמן הזה) התבטא מרן:
וכי זו עצמאות שאנחנו צריכים לפחד מהערבים אם לעלות להר הבית?!
בארחות מרן ח"א עמ' שעה, וח"ב עמ' תתמז כ' שמרן סבר לומר וידוי ביום העצמאות, ומ"מ הוא עצמו לא אמר לא וידוי ולא הלל ביום העצמאות ויום ירושלים, ועי"ש באורך.
ועתה נודע לי מרב אחאי גאון ר' יאיר נר"ו [בשם ר' יעקב סיני] שיש תשובה בכת"י מרן זיע"א משנת תשע"א שכתב בזה"ל: אין לומר תחנון בב' הימים הנ"ל ולהתפלל כרגיל וללמוד בהתמדה ביתר שאת ויתר עז. עכ"ל.
וראה בס' מלך שהשלום שלו
יחסו של מרן זצ"ל ליום העצמאות וליום ירושלים לא היה יחס שנבע מציונות ולאומיות, אך כמובן בעיניו לא היה זה יום אבל, והוא גם לא התעלם מיום זה. כדרכו, גם את היחס לימים אלו שקל ובדק מרן זצ"ל במשקפיים הלכתיות ובמבט מפוכח, וכפי שציטטנו את דבריו (בשו"ת יביע אומר חלק ו סימן מא-ב) בתחילת דברינו, בהם הוא מביע את דעתו כי אמנם יש מקום לשמחה על עצם הקמת המדינה, אך שמחה זו מהולה בעצב על המצב הרוחני הירוד הקיים במדינה, ובמקום לשבת בחיבוק ידים ורק לקונן, או לחגוג ולשמוח מעל הגשר הפעור, העדיף מרן להפריד בין הנושאים, מצד אחד לא לשלול את השמחה, ומצד שני לעשות הכל כדי לתקן את הליקויים.
את שמחתו על הצלת ירושלים מיד צריה הביע מרן בכמה מקומות בספריו. בשו"ת יביע אומר חלק ה (יו"ד סימן כו) פותח מרן את דבריו:
בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל.
גם בשיעורו היומי אחרי התפילה, התייחס מרן לא פעם להצלה שאירעה ביום ירושלים, ואביא תקציר מדבריו (שנת התשס"ט):
חזקיה לא אמר שירה כי היה בטוח שיקרה נס בזכות התורה, אך דוד אמר 'ואני על חסדך בטחתי יגל לבי בישועתך', למרות זאת אומר שירה, 'נתת ליראיך נס להתנוסס', אדם יאמר תודה על נס יהיה לו נס נוסף, כמו ילד שאומר תודה על סוכריה יקבל קופסת שוקולד, כך אנו. אנשים אומרים מה זה חג העצמאות, באמת זה לא חג העצמאות, יש לנו ממשלה יהודית, מה היה פה? המנדטורים האנגלים ימ"ש שונאי ישראל לא היו נותנים להיכנס בלי סרטיפיקט [דרכון], ממררים את החיים למי שיבוא, אלמלא קמה המדינה אלא שיבואו כמה יהודים שרוצים דיינו. לפני קום המדינה היו 650 אלף איש בכל ישראל, ועכשיו יש למעלה מחמשה מליון.
אנו מתפללים לקב"ה שייטיב אחריתנו מראשיתנו, שתהיה ממשלה עם אנשים יראי שמים, צדיקים אוהבי תורה, כך אנו מתפללים. אך אסור להתכחש לנס שעשה עמנו הקב"ה, 'הרבה הרבה את זרעך לא יספר ולא ימד מרוב'. כל יהודי שנמצא בחו"ל ורוצה לבוא, כל השערים פתוחים לפניו בלי סרטיפיקט. וכן עוד כמה דברים טובים, בזמן המנדט לא היו תלמודי תורה ולא חינוך העצמאי, יש שם עשרות אלפי ילדים שלומדים רק תורה, לא היה כן לפני כן, הקב"ה נתן לנו כח לעשות חיל להרבות תורה, לעשות מצוות ומעשים טובים, כן יעשה הקב"ה כהנה וכהנה, ישיב בנים לגבולם ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.
ביום העצמאות התשע"ב נשא מרן דברים ברוח דומה, המתאימים בתוכנם יותר ליום ירושלים, ומתוכם עולה כי השמחה אינה, אלא על הצלת עובדי ה' ולומדי התורה, ומהם משתקפת גם דעתו המדויקת על ראשי המדינה, ועל יחסו אליהם לכל הפחות כאל... שד:
היום קוראים אותו "חג העצמאות". רבותינו אומרים אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה, זוהי החירות האמיתית, וכל השאר הבל. זכינו ב"ה במקומות רבים עושים יום שכולו תורה, כל אדם שיכול - ילך ללמוד תורה, היום יום פנוי לא עובדים בו, 'כי אקח מועד אני מישרים אשפוט', כל השנה אדם אומר אני טרוד בפרנסה, אך ביום העצמאות שהוא פנוי ילך ללמוד תורה.
יש טוענים שר הבטחון הראשון בן גוריון לא היה דתי ושומר תורה, ואינו צריך התייחסות. אך זה לא נכון, ה' ראה בעוני עמו האנשים הצדיקים שלנו, עשה להם נסים. ראה תלמידי חכמים צדיקים עוסקים בתורה יומם ולילה אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל, בזכותם עשה ה' נסים ונפלאות, התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, היא עוזרת לכל עם ישראל מגינה עליהם מכל אויביהם וכל מבקשי רעתם.
אתם יודעים סובבים אותנו צוררי ישראל, צריך לעסוק בתורה שתהא מגן וצינה עלינו, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. בגמ' מעילה יז. שלח ה' לרשב"י שד שיעזור לו להציל את ישראל, "בכה ר' שמעון ואמר, מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני לא פעם אחת?! יבא הנס מכל מקום". 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'. אפילו הוא לא זכה למלאך שיושיע אלא שד, אם כן מה בכך ששר הבטחון היה חילוני? ה' מסתכל על הטובים שבזכותם עומד העולם.
יש היום ישיבות בארץ ישראל, היא מרכז התורה, אם הייתם בחול המועד פסח הייתם רואים בבנייני האומה שמונת אלפים תלמידי חכמים 'כולם נקבצו באו לך'. כשלמדתי בפורת יוסף היו רק שבעים ת"ח, לא יותר, 'שבעים תמרים ויחנו שם', היום יש הרבצת תורה בעולם, עם ישראל הולך וגדל בתורה ויראת שמים, כמה בעלי תשובה יש בדורנו, ה' מסתכל בטובים, ולכן צריך להודות לה' לא להתנכר ח"ו.
כשמצרים נלחמה עם ישראל היה עבדול נאצר צורר ישראל, והיה לו שותפות עם רוסיה שהביאה לו מאות מטוסי מיג 21 שהיה אז המטוס הכי משוכלל, ומסוכן מאוד, והוא איים שיגבר על ישראל ויזרוק אותם בים. בסוף, ה' זרק אותו בים, באותו יום שהוא חשב להתנפל עלינו הקדימו המטוסים שלנו ובאו באשמורת הבוקר בשעת הסליחות והשמידו את כל המיגים שלהם, שר התעופה שלהם איבד עצמו לדעת כשראה איך כל המיגים נעשו סמרטוטים. אמרתי על כך שובר אוייבים ומכניע "מיגים"... אם היו באים היו עושים שמות, אבל 'אל תתן ה' מאוויי רשע זממו אל תפק'.
הרב הראשי לצה"ל ר' מרדכי פירון היה ידיד שלנו וביקש שאדבר בפני קציני הצבא, ואמרתי דברי עידוד 'אלה ברכב אלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נקרא', יש פסק אחרי ואנחנו, כי גם לנו יש רכב וסוסים אצל הקב"ה רכב אש.
אמרתי עוד 'ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעי"ם', ראשי תיבות: סוריה לבנון עירק ירדן מצרים, כל אלה שבעת המלכים שלהם שבאו להילחם איתנו, והבריטים הרשעים שיתפו פעולה עם הפלשתינים היו מחרימים את הנשק שלנו, ובכל זאת התגברנו על כל אלה שהיו אנשי צבא, ברוך פודה ומציל. זהו נס ללא ספק, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו, ה' הכניע את אויבנו ושונאינו, תפול עליהם אימתה ופחד.
נמשיך להתעסק בתורה כי היא חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, כל ישראל יקדישו את יום זה לתורה ומצוות, ובזכות זה ננצח וגבר ישראל, 'כאשר ירים משה ידו', זה הידים של משה שהביא בהם את התורה והלוחות, בזכותם ניצחו ישראל. התורה היא שעזרה לנו לנצח לכן העיקר ללמוד היום כל אחד מה שביכולתו, חזקו ויאמת לבכם כל המייחלים לה', ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום.
התייחסות נוספת ליום ירושלים, אך ברמז, אנו מוצאים בשו"ת יביע אומר חלק י (או"ח סימן נג):
שאלה. עיר ואם בישראל, שנעשה להם נס גדול, וניצולו מיד אויביהם ומבקשי רעתם, האם יכולים לקבוע את היום ההוא לדורות עולם, עליהם ועל זרעם, לעשותו יום שמחה ומשתה, כיום פורים, או לא. ...
סוף דבר הכל נשמע, שצבור או יחיד שנעשה להם נס, יכולים לקובעו ליום משתה ושמחה להודות להשי"ת על ניסיו ועל נפלאותיו עמנו. והנלע"ד כתבתי.
ובהוספות ומילואים כתב: בענין מי שנעשה לו נס, וקיבל עליו לעשותו יום משתה ושמחה, שרשאי לעשות כן, נראה שאין לומר וידוי ותחנונים באותו יום, אפילו לא קבלו עליו בהסכמה או בחרם, אלא קבלה לבד, מהני.
את הרקע לתשובה זו, ניתן למצוא בדבריו של מרן בהספדו על הגאון ר' יהודה צדקא זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ' תפט):
הגאון ר' בן ציון א. שאול היה נצב לימינו של הגאון המנוח (הג"ר יהודה צדקא), ושיתוף הפעולה שהיה ביניהם כראשי הישיבה היה להפליא בכבוד ובענוה. זכורני כי בשנת תשכ"ז בעת שקמה מלחמה של מלכי ונשיאי הערבים נגד מדינת ישראל, הירדנים פתחו באש מרגמות ותותחים והפגיזו את ירושלים (עד שגבר ישראל על אויביו וירושלים העתיקה שוחררה מחיילי ירדן, וישראל עושה חיל וזכינו להשתלט עליה), ואני והגרב"צ שאול בהיותנו אז שכנים, נאלצנו לרדת למקלט, ובכל משך הזמן שהיינו במקלט, עד יעבור זעם, עסקנו בתורה בהתלהבות רבה, ולא שמנו לב להפגזות הנוראות אשר סביבנו. וכשיצאנו מן המקלט, אמר ר' בן ציון הואיל ונעשה לנו נס, בעזה"י בלי נדר ביום כח אייר, שבו היתה תשועת ישראל, לא נאמר וידוי כיום שמחה והודאה להשי"ת, וכשהגיע להתפלל בישיבה באותו יום, הנה הגאון המנוח ר' יהודה צדקה זצ"ל, מטעם הכמוס עמו, הביע דעתו לומר וידוי בכ"ח אייר, ורבי בן ציון למרות הכל החריש ולא ניסה להתנגד לר' יהודה צדקה כי היה ר' בן ציון מתבטל לפניו בענוה יתרה (ועוד עי"ש עמ' תלז).
דומה כי בעקבות הויכוח הנ"ל החליט מרן לבדוק את הנושא במבטו ההלכתי, ודעתו נטתה לדעתו של הגאון ר' בן ציון אבא שאול.
פרט נוסף אודות תשובה זו, מספר יד ימינו של מרן בהדפסת ספריו, רבי אליהו שטרית הי"ו:
רבנו ממשיך בתשובה אם צבור מסויים יכולים לקבוע להם יום לעשות יום משתה ושמחה כיום פורים על נס שנעשה להם וכו', ושאלתי את רבנו לפי זה מה יהיה עם יום העצמאות ויום ירושלים? וענה לי רבנו שזה אותו דבר. ואמרתי לו הרי קבעו אותו אנשים חילוניים? ואמר לי רבנו שהרבנים הסכימו עמם וגם קבעו נוסח תפילה וכו', והוסיף רבנו: אני לא אומר תחנון ביום העצמאות אני משתדל שתהיה לי סנדקאות באותו היום, ואפילו אם אין לי סנדקאות איני אומר וידוי, ואם שואלים אותי אנשים, אני אומר שאני עושה כמו בן גוריון, לא אומר וידוי ולא הלל... (רבנו, רסט).
היום ד' אייר יום העצמאות, וביררנו איך היה בתפלה בבוקר עם הרב, ואמרו לנו שהיום אפי' שלא היה ברית רבנו לא אמר תחנון (רבנו, עמ' תי. וראה בס' מנהגי הראש"ל ח"א עמ' 39 ועמ' 176).
גם אמירות אלה מגלות כי שמחתו של מרן בימים אלה, לא נבעה מתוך אידיאלים ציונים למיניהם, אלא מתוך הסתכלותו על חצי הכוס המלאה, שממנה מעולם לא יכל מרן להתעלם.
מאידך, גם את דעתו על חצי הכוס הריקה, מצאנו באחד משיעוריו (על דיני חדש וספירת העומר):
בזמן שהיתה יד בית הדין תקיפה היו מפקירים את כל השדה שנזרעה כלאיים בתור קנס, עכשיו בעוונותינו הרבים אין בית דין ואין שלטון ביד חכמי התורה, השלטון ביד הכופרים הרשעים, עושים חג העצמאות, עושים הלל ומברכים ברכות לבטלה. על מה השמחה הזו? 'ולשמחה מה זו עושה'? אנו רואים יום יום איך הפירצות הולכות ומתגברות, פתאום גם בחיפה מותר לפתוח קולנוע, גם בפתח תקוה תבורי אשר ה' יתבר אותו ישבור את עצמותיו כן יהי רצון, כל הפרצות האלה עושים הלל כאילו לא קרה כלום. כל הצרות והגזירות והשמדות האלה, לא כואב לאנשים? לא נחלו את שבר עמי? עושים הלל ביום העצמאות, איפה ההלל הזה לצערינו הרב.
בשיעור נוסף (בדין שמיעת כלי שיר בזמן הזה) התבטא מרן:
וכי זו עצמאות שאנחנו צריכים לפחד מהערבים אם לעלות להר הבית?!
בארחות מרן ח"א עמ' שעה, וח"ב עמ' תתמז כ' שמרן סבר לומר וידוי ביום העצמאות, ומ"מ הוא עצמו לא אמר לא וידוי ולא הלל ביום העצמאות ויום ירושלים, ועי"ש באורך.
ועתה נודע לי מרב אחאי גאון ר' יאיר נר"ו [בשם ר' יעקב סיני] שיש תשובה בכת"י מרן זיע"א משנת תשע"א שכתב בזה"ל: אין לומר תחנון בב' הימים הנ"ל ולהתפלל כרגיל וללמוד בהתמדה ביתר שאת ויתר עז. עכ"ל.
וראה בס' מלך שהשלום שלו
[1] אחד האנשים שבזמנו התבטא מרן אודותיו ברבים כמה וכמה פעמים, היה הרב הראשי לישראל ר' שלמה גורן, לא באתי להיכנס לעצם ההתבטאויות ונסיבותיהן, כי אם לעורר נקודה מעניינת שהבחנתי בה במהלך כתיבת המאמר, כי כמדומה ששמו של ר"ש גורן לא נזכר כמעט בשום מקום בספריו של מרן זצ"ל, אם כי יש כמה תשובות אודותיו, כמו התשו' ביחו"ד הנזכרת להלן על השינוי בנוסח נחם, וביבי"א ח"ו (או"ח סימן י) וביחוה דעת ח"ג (סימן ו) על הנוסח האחיד, וביבי"א ח"ט (חו"מ סימן ט) הזכירו כמועמד לרה"ר [ובסוף קונ' דברי ריבות כת"י מרן זצ"ל כתב אודות פרשיה זו בפנים אחרות]. אך יותר מכך לא ראיתי דבר, אם כי בשיעוריו הזכירו מרן פעמים רבות בהזדמנויות שונות. בתקופת כהונתם כרבנים הראשיים לתל אביב, אפשר לומר ששררה ביניהם הגמוניה, אך לאחר מכן כששניהם כיהנו כרבנים הראשיים לישראל התגלעו בין מרן להרב גורן חיכוכים רבים, כשהמפורסם ביניהם הוא פרשת הממזרים (אודותיה ראה בס' שלחן יוסף עמ' שיא, ובס' השקדן ח"א פ"ח. וראה עוד בס' פאר הדור (ח"ד עמ' רנ) משם החזו"א, ובס' תולדות מנחם (עמ' קמב) משם הגאון מהר"י צדקא, ובעמ' קנג משם הגרי"ח זוננפלד, ובס' קול חוצב (עמ' 393, ובכל הפרק אודות המזרחי). ובהספדו של מרן על הג"ר יהושע שרבני (טבת תשל"ג) אמר: מה נענה ומה נאמר בדורנו העלוב הזה, מלחמות מבית ומחוץ, לא די לנו החילוניים שמהרסים את הדת, כי הנה קמו גם מבפנים בשם רבנים יכונו, ומחזקים ידי עושה עולה, כאילו התורה הקדושה כחומר ביד היוצר ללכת כפי רוח הזמן. היום בהיתר ממזרים, כנגד כל בתי הדין האיזוריים ובית הדין הגדול, ולמרות עיני כבודם, ומחר יתן ידו לשרות לאומי של הבנות, בניגוד לכל גדולי הדור זצ"ל, והחיים אשר הם חיים עדנה יבלחט"א. כאשר התבטא במסיבת עתונאים בפני קהל חילוני. ועוד ידו נטויה בהבטיחו להאוזנר שיתיר כהן וגרושה וכו'. אוי לנו כי חטאנו ושכך עלתה בימינו. נתפלל לאבינו שבשמים לערות עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח בינה, ויתקדש שם שמים על ידינו, לא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא), עד כדי כך שהאגדה מספרת שבהיות מרן לראשונה בניו יורק עם הרבנית מרגלית ע"ה נתקעה המעלית בדרכם לאחת הפגישות, והרבנית הפטירה בחיוך, הרב גורן דאג לתקוע אותנו גם כאן... ובאחת הפעמים היחידות שמרן זצ"ל התבסם מעט בפורים, החל מבכה על הצרות שעושה לו הלה... ופעם פנה אל מרן יהודי אחד בשאלה "קשה", האם מותר לו להאכיל את החתול שבביתו חלב מיד אחרי בשר? שאלו מרן ברצינות מעושה, החתול שלך שחור או לבן? "לבן", ענה האיש, "אם כן, זה חתול אשכנזי, לך תשאל את הרב גורן..."
ובס' רבנו (עמ' רכח) מובא שבשלשת שנותיו האחרונות חזר וביקש מחילה ורצה שמרן יספיד אותו (ואפשר שעל הספד זה מדובר בס' מעין אומר חלק יב עמ' רצט שמרן חשב הרבה מה לומר, והבאתיו להלן מכתב יד מרן זצ"ל).
וראה עוד בס' רבנו (עמ' קפט), סיפר לנו רבנו שכאשר היה רב ראשי לישראל בשבע השנים הראשונות הרב גורן עשה לו הרבה בעיות, והיה מתנגד לדבריו, כשהיה דיון בענין אמירת הלל ביום העצמאות, ורבנו ידע שהולכים לדון בזה במועצת הרבנות הראשית, ולכן הוא דיבר עם כל הרבנים להסביר את דעתו למה לא לומר הלל ביום העצמאות וכו', וכולם הסכימו לדבריו, אבל למחרת כשישבו במועצת הרבנות כולם הצביעו עם הרב גורן, ואח"כ שאל אותם רבנו למה, והם אמרו לו שהם חיילים של הרב גורן, ועוד כהנה וכהנה.
ובס' רבנו (עמ' רכח) מובא שבשלשת שנותיו האחרונות חזר וביקש מחילה ורצה שמרן יספיד אותו (ואפשר שעל הספד זה מדובר בס' מעין אומר חלק יב עמ' רצט שמרן חשב הרבה מה לומר, והבאתיו להלן מכתב יד מרן זצ"ל).
וראה עוד בס' רבנו (עמ' קפט), סיפר לנו רבנו שכאשר היה רב ראשי לישראל בשבע השנים הראשונות הרב גורן עשה לו הרבה בעיות, והיה מתנגד לדבריו, כשהיה דיון בענין אמירת הלל ביום העצמאות, ורבנו ידע שהולכים לדון בזה במועצת הרבנות הראשית, ולכן הוא דיבר עם כל הרבנים להסביר את דעתו למה לא לומר הלל ביום העצמאות וכו', וכולם הסכימו לדבריו, אבל למחרת כשישבו במועצת הרבנות כולם הצביעו עם הרב גורן, ואח"כ שאל אותם רבנו למה, והם אמרו לו שהם חיילים של הרב גורן, ועוד כהנה וכהנה.
הספדו של מרן על הרב גורן
הספד בשעת הלוייה של הרב שלמה גורן ז"ל ביום ראשון כה חשון תשנ"ה
הרב ש. גורן שקדן עצום היה משחר נעוריו, הבבלי והירושלמי היו נגד עיניו תמיד בהתמדה נפלאה ובאהבה עצומה, בבחינת אילת אהבים ויעלת חן באהבתה תשגה תמיד, עליו יש לומר הפסוק גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו, מהו "יתנכר", היה לו לומר "יוכר" הנער. אלא התנכרות למעשה נערות, משחקים אינם מענינים אותו, והוא בז להם, כי יש לו משיכה אך ורק לתורה, כי זך וישר פעלו. וכבר אמרו אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי האמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, ובזה פירשו האמנתי כי אדבר וכו' (מהרש"א בח"א מגילה ו: ). אף מתנגדיו מודים שהיה גדול בתורה בש"ס ובפוסקים. ועליו יאמר: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. - בשעת פטירתו של האדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב וכו', מאי קמ"ל? אלא גם כסף וזהב שהשתמש בהם לצורך לימודו בתורה, אין מלוין אותו, שאינם אלא מכשירי מצוה, ורק התורה שהיא גוף המצוה מלוה אותו, וכמו שאמרו כל העושה מצוה אחת מקדימתו והולכת לפניו, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וכן נאמר בהתהלכך תנחה אותך וכו'.
הגאון רי"א הלוי הרצוג שם עינו הבדולח על העילוי הרב ש. גורן בצעירותו, ומינה אותו רב ראשי לצה"ל, כי ידע את אומץ לבו העשוי לבלי חת, ובעוז רוחו פנה לשר הבטחון דאז ד. בן גוריון ודרש ממנו שיתן פקודה למטכ"ל שבכל מטבחי הצה"ל יהיה רק אוכל כשר בלבד, שלא כמו שעלה על רוחו לתת אוכל כשר לחיילים דתיים בלבד, ולחילוניים יאכלו כאשר תאוה נפשם. ועמד הרב בתוקף רב לבל יהיו אגודות אגודות בצה"ל, אלא אוכל כשר לכל חייל, תורה אחת ומשפט אחד לכל ישראל, כדי שכל חייל דתי שיתגייס לא יתרוצץ אנה ואנה לחפש אוכל כשר. תבע ודרש וכן נעשה עד היום הזה, וכן לימים יבואו. גם לחם בעוז על שמירת שבת ומועד בצבא כפי שמצוה עלינו התורה, ושהמיפר שמירת השבת ענוש יענש, ומבוקשו ניתן לו, ונתקיים בו תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה. אין אף אחד שיוכל להכחיש דברים אלו, שאם יש כשרות ושבת בצה"ל זהו הודות לו ורק לו, והזכות הזאת נשמרת לדורות עולם, וזכות הרבים תלויה בו.
ואמנם כאשר שירתנו יחד ברבנות הראשית בתל אביב, היינו רעים אהובים זה לזה, אני כיבדתיו והוקרתיו, ואף הוא השיב לי אהבה רבה על אהבתי, והיינו יחדיו כשבת אחים גם יחד בביקורים הדדיים ובהשתתפות בשמחות זע"ז. אך כשקבלנו משרת רבנים ראשיים לישראל, באו אנשים מסויימים והפרידו בינינו, ונתקיים בנו כי ידברו את אויבים בשער, ומכל מקום נתקיים בנו לבסוף את והב בסופה, ושלש שנות כהונתינו האחרונות (עד שנפסקה משרתינו), חיינו יחדיו באהבה רבה ובכבוד הדדי, ולא פעם הביע את צערו בפני על שנתן לאנשים אינטרסנטים להפריד ממנו. לאחר מכן הקדיש עצמו למען ישיבת אידרא אשר הקים לאברכים מצויינים, וכיתת רגליו למרחקים להחזקת הכולל. וזכות הרבים תלויה בו. תנצב"ה.
באמתחתי מצויות עוד עובדות על יחסיו של מרן עם רבנים נוספים, אך בהיות שרוב הדברים אינם ידועים כיום, ושלטה בהם השכחה, איני רואה ענין להביא דברים אלו כאן.
[2] וראה לדוגמא במעדני המלך ג' עמ' 356.
[3] אמנם בכמה שיעורים התבטא שהמדינה אינה אתחלתא דגאולה, לאור כמה וכמה מניעות שנגרמות על ידי המדינה לציבור שומרי התורה. וראה בס' אביר הרועים חלק א עמ' 107, וחלק ב' (פרק ג). ובמה שציטטתי להלן מילקוט יוסף.
ובשו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה (סימן סו) אודות העליה לא"י כתב וז"ל: ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר עוד אקבץ עליו לנקבציו ועיין ביבמות דף ס"ד שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בלבותם קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה אשרי חלקו שהוא ממזכה רבים. עכ"ל. ומלבד שאין כוונתו למדינת ישראל כמובן (נפטר בשנת תרנג), גם נראה פשוט שכוונתו אינה להתעוררות הציונית, אלא להתעוררות הכללית שהיתה אז לעלות בשיירות מאורגנות לא"י כפי שעלו תלמידי הגר"א שנים לפנ"כ ועוד עליות כאלה. ועי' שו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סימן מח, קונ' אורחות המשפטים פרק יב).
[4] לא באתי לציין ולנקוט בשמות כל אחד מבעלי השיטות הנ"ל, רק אכתוב דבר מענין שנראה לעיני בקונטרס "זאת התורה לא תהיה מוחלפת" (דרשת שבת הגדול תשע"ג, מהרה"ג ינון יונה שליט"א, רב ומו"צ שכונת גבעת שאול בירושלים, ומח"ס ימי טוהר, עמ' 28): זכיתי לצקת מים על ידו (של הרב מרדכי אליהו) יותר מעשר שנים, משנת תשל"א עד שנת תשמ"ב, ומי כמוני יודע את השקפותיו והלך רוחו, הוא היה מתוודה ביום העצמאות, ופעמים אף התענה באותו יום!
הרב ש. גורן שקדן עצום היה משחר נעוריו, הבבלי והירושלמי היו נגד עיניו תמיד בהתמדה נפלאה ובאהבה עצומה, בבחינת אילת אהבים ויעלת חן באהבתה תשגה תמיד, עליו יש לומר הפסוק גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו, מהו "יתנכר", היה לו לומר "יוכר" הנער. אלא התנכרות למעשה נערות, משחקים אינם מענינים אותו, והוא בז להם, כי יש לו משיכה אך ורק לתורה, כי זך וישר פעלו. וכבר אמרו אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי האמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, ובזה פירשו האמנתי כי אדבר וכו' (מהרש"א בח"א מגילה ו: ). אף מתנגדיו מודים שהיה גדול בתורה בש"ס ובפוסקים. ועליו יאמר: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. - בשעת פטירתו של האדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב וכו', מאי קמ"ל? אלא גם כסף וזהב שהשתמש בהם לצורך לימודו בתורה, אין מלוין אותו, שאינם אלא מכשירי מצוה, ורק התורה שהיא גוף המצוה מלוה אותו, וכמו שאמרו כל העושה מצוה אחת מקדימתו והולכת לפניו, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וכן נאמר בהתהלכך תנחה אותך וכו'.
הגאון רי"א הלוי הרצוג שם עינו הבדולח על העילוי הרב ש. גורן בצעירותו, ומינה אותו רב ראשי לצה"ל, כי ידע את אומץ לבו העשוי לבלי חת, ובעוז רוחו פנה לשר הבטחון דאז ד. בן גוריון ודרש ממנו שיתן פקודה למטכ"ל שבכל מטבחי הצה"ל יהיה רק אוכל כשר בלבד, שלא כמו שעלה על רוחו לתת אוכל כשר לחיילים דתיים בלבד, ולחילוניים יאכלו כאשר תאוה נפשם. ועמד הרב בתוקף רב לבל יהיו אגודות אגודות בצה"ל, אלא אוכל כשר לכל חייל, תורה אחת ומשפט אחד לכל ישראל, כדי שכל חייל דתי שיתגייס לא יתרוצץ אנה ואנה לחפש אוכל כשר. תבע ודרש וכן נעשה עד היום הזה, וכן לימים יבואו. גם לחם בעוז על שמירת שבת ומועד בצבא כפי שמצוה עלינו התורה, ושהמיפר שמירת השבת ענוש יענש, ומבוקשו ניתן לו, ונתקיים בו תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה. אין אף אחד שיוכל להכחיש דברים אלו, שאם יש כשרות ושבת בצה"ל זהו הודות לו ורק לו, והזכות הזאת נשמרת לדורות עולם, וזכות הרבים תלויה בו.
ואמנם כאשר שירתנו יחד ברבנות הראשית בתל אביב, היינו רעים אהובים זה לזה, אני כיבדתיו והוקרתיו, ואף הוא השיב לי אהבה רבה על אהבתי, והיינו יחדיו כשבת אחים גם יחד בביקורים הדדיים ובהשתתפות בשמחות זע"ז. אך כשקבלנו משרת רבנים ראשיים לישראל, באו אנשים מסויימים והפרידו בינינו, ונתקיים בנו כי ידברו את אויבים בשער, ומכל מקום נתקיים בנו לבסוף את והב בסופה, ושלש שנות כהונתינו האחרונות (עד שנפסקה משרתינו), חיינו יחדיו באהבה רבה ובכבוד הדדי, ולא פעם הביע את צערו בפני על שנתן לאנשים אינטרסנטים להפריד ממנו. לאחר מכן הקדיש עצמו למען ישיבת אידרא אשר הקים לאברכים מצויינים, וכיתת רגליו למרחקים להחזקת הכולל. וזכות הרבים תלויה בו. תנצב"ה.
באמתחתי מצויות עוד עובדות על יחסיו של מרן עם רבנים נוספים, אך בהיות שרוב הדברים אינם ידועים כיום, ושלטה בהם השכחה, איני רואה ענין להביא דברים אלו כאן.
[2] וראה לדוגמא במעדני המלך ג' עמ' 356.
[3] אמנם בכמה שיעורים התבטא שהמדינה אינה אתחלתא דגאולה, לאור כמה וכמה מניעות שנגרמות על ידי המדינה לציבור שומרי התורה. וראה בס' אביר הרועים חלק א עמ' 107, וחלק ב' (פרק ג). ובמה שציטטתי להלן מילקוט יוסף.
ובשו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה (סימן סו) אודות העליה לא"י כתב וז"ל: ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר עוד אקבץ עליו לנקבציו ועיין ביבמות דף ס"ד שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בלבותם קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה אשרי חלקו שהוא ממזכה רבים. עכ"ל. ומלבד שאין כוונתו למדינת ישראל כמובן (נפטר בשנת תרנג), גם נראה פשוט שכוונתו אינה להתעוררות הציונית, אלא להתעוררות הכללית שהיתה אז לעלות בשיירות מאורגנות לא"י כפי שעלו תלמידי הגר"א שנים לפנ"כ ועוד עליות כאלה. ועי' שו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סימן מח, קונ' אורחות המשפטים פרק יב).
[4] לא באתי לציין ולנקוט בשמות כל אחד מבעלי השיטות הנ"ל, רק אכתוב דבר מענין שנראה לעיני בקונטרס "זאת התורה לא תהיה מוחלפת" (דרשת שבת הגדול תשע"ג, מהרה"ג ינון יונה שליט"א, רב ומו"צ שכונת גבעת שאול בירושלים, ומח"ס ימי טוהר, עמ' 28): זכיתי לצקת מים על ידו (של הרב מרדכי אליהו) יותר מעשר שנים, משנת תשל"א עד שנת תשמ"ב, ומי כמוני יודע את השקפותיו והלך רוחו, הוא היה מתוודה ביום העצמאות, ופעמים אף התענה באותו יום!
הודעה חשובה ונחוצה
בהכנת המאמרים המתפרסמים כאן באתר הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עוולה
החפץ לפרסם ממאמרים אלו יוכל לפנות אלינו ובשמחה רבה נסייע בידו בפרסום הדברים לפי התנאים המתבקשים
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושאים אלו ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
בהכנת המאמרים המתפרסמים כאן באתר הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עוולה
החפץ לפרסם ממאמרים אלו יוכל לפנות אלינו ובשמחה רבה נסייע בידו בפרסום הדברים לפי התנאים המתבקשים
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושאים אלו ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
נערך לאחרונה:
