משאו של מרן זצ"ל בהילולת הגאון הגדול רבי חיים פלאג'י זיע"א ראב"ד אזמיר

מתוך דברים שנשא מרן זצ"ל בליל הילולת הגאון רבי חיים פלאג'י
כמובא במעדני המלך חלק א'​

הלילה ליל פטירתו של הגאון ר' חיים פלאג'י, הוא נפטר בשנת תרכ"ח, לפני מאה ועשרים שנה בערך.

הוא היה לא רק גאון בתורה, הענוה שלו עוברת כל גבול, לא רצה לספר אפס קצהו ממה שהקב"ה עשה על ידו.

אחד הדברים: באותו הזמן כל התושבים היו בידו של הפחה לשבט ולחסד, בעפעף עין אחד היה יכול להרוג בן אדם, לא צריך בית משפט ולא שום דבר, מה שאומר אחת דתו להמית, כך היו עריצים אכזרים שאין דוגמתם.

עבדל חמיד היה המלך אז. הוא מצד אחד היה מטיב לישראל, אך לבו שחור כמו פחם רשע אכזר, היו לו כמה נשים פילגשים ושבעים בנים, וילד אחד בן שמונה-תשע היה מתוק יותר מכולם, היה רואה אותו היה מחבקו ומנשקו, היה אוהב את אמו גם כן.

המלך היה חשדן מטבעו, כל הזמן פוחד שלא יהרגו אותו שלא יעשו איזה מהפכה, היה לו תמיד אקדח צמוד במתניו לא היה זז ממנו לא יום ולא לילה, אולי יבוא מישהו ויעשו לו משהו.

והילד הזה מרוב שהיה חביב אצלו היה משתעשע עמו, יום אחד הילד לקח את האקדח ושיחק בו. אמר המלך, אולי מישהו לימד אותו לעשות כך ורוצה להרוג אותי, לקח על המקום בלי הרבה חשבון והרג אותו. זה בנו, רשעים אכזרים עריצים כאלה, בנס הקב"ה נתן אותנו ביד האנשים האלה וניצלנו מידם. 'על ניסך שבכל יום ויום עמנו' ממש.

והנה הפחה הרשע שהיה באזמיר, המלך היה של כל טורקיה והפחה היה באזמיר, היו לו איזה טענות, אולי לא שילמו לו מיסים כרצונו, שלח קרא את הרב הראשי ר' חיים פלאג'י התחיל לדבר אתו משפטים קשים, בתוך הדברים התחיל כדרכו, רב גדול כל מוחו בתורה, לסנגר על עם ישראל, לא היתה להם אפשרות.

- מה?! לי אתה אומר אין אפשרות?!

נתן לו סטירת לחי כזאת, והרב פחד אם יגיד עוד מילה אחת יוציא אותו להורג כי הם קשוחים ואכזרים, שתק, וגירש אותו מלפניו, יצא החוצה ופניו אדומים.

בנו ר' אברהם פלאג'י שהיה עמו שאל אותו, אבא, למה פניך אדומות? לא רצה לענות לו. כמה שניסה לשאול אותו, לא רצה לענות לו. לא יכל להכריח אותו שיענה לו.

לא עברו שלשה ימים והפחה הזה נפל ומת, כמו המן, הוא גדל בשלשה עשר בניסן, בששה עשר בניסן - 'וישבות המן ממחרת הפסח'[1], בשמים לא יכלו לסבול על מעשהו של הרשע הזה, נגד גדול בישראל, הוא שתק, אבל הקב"ה עינו צופיה למעלה, ואחר שלשה ימים 'זאמר'[2] כמו שאומרים. מזה אנחנו רואים גדולתו של הרב[3].

ספריו, אין צורך לתת שבחים לספריו, כתב כל כך הרבה שאי אפשר לתאר, אם אדם ישב לכתוב יומם ולילה לא יספיק לכתוב שבעים שמונים ספר, כולם ענקיים. לא הספרים האלה שאתם רואים אותם, 'כף החיים', 'מועד לכל חי', את אלה כתב אחרי השריפה ששרף ה' בשנת תר"א. הוא היה בעיר אזמיר היתה שריפה גדולה ונשרפו כל כתביו. הספר היחיד שהצליחו להציל זה ספר 'חיים לראש' על הגדה של פסח, שאחד מתלמידיו סיכן את עצמו נכנס לתוך האש והציל אותו אוד מוצל מאש, וקיבל על עצמו שתכף ידפיסו.

ספרו שו"ת 'לב חיים' חלק א' על אורח חיים, היה לו על ארבעת חלקי השו"ע, אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, חושן משפט, היה לו כמעט על כל סימן וסימן, תראו התבנית של 'לב חיים' ח"א מגיע עד סימן מו-מז של השו"ע, יש שם כמאה סימנים, על כל סימן כך וכך שאלות ותשובות, חקירות מיוסדים על גדולי הראשונים והאחרונים, ואחרי זה מפלפל עם ספרי האחרונים.

הוא לא מיהר להוציא את החלקים האחרים על שאר חלקי השו"ע, וכזה היה לו על כל השו"ע. כלומר, אם עד סימן מו יש לו כרך אחד, עד סימן תרצז שיש באורח חיים היה בערך עשרה כרכים רק על אורח חיים, ואח"כ על יורה דעה אותו דבר, אבן העזר אותו דבר, וכן חושן משפט. אבל בשמים חשבו אחרת.

הספר הראשון שהוציא בשנת תקפ"ו זה ספר 'סמיכה לחיים', כשמו כן הוא, כי סבו אבי אמו היה הגאון ר' רפאל יוסף חזן בעל חקרי לב, גאון עצום בקיאותו מפליאה, קוראים אותו האשכנזים 'השאגת אריה של הספרדים', ספר חקרי לב הוא ספר עצום מאוד, ולכן רצה להסמך כשהיה צעיר לימים, הוציא את הספר הזה וקיבל סמיכה.

אחרי כמה שנים הוציא את 'לב חיים' חלק א', היה צריך להמשיך, אולי חסרון כסף או ח"ו התרשלות, היה עוסק הרבה בצרכי ציבור, מינו אותו דיין, לא המשיך להדפיס עד תר"א שאז פרצה שרפה גדולה, יותר מעשרים שנה אחרי 'לב חיים' ח"א, עלו באש כל ספריו שישב יומם ולילה וכתבם בעמל וביגיעה.

היה יושב ובוכה יומם ולילה, עד שבא בנו ר' אברהם ואמר לו, אבא, מה יצא מהבכיה? אשב, תכתיב לי ואני אכתוב, וזו היתה הנחמה שלו, היה אומר לו בעל פה מה שהיה בזכרונו, לא כל כך כמו שהוא כתב, אדם אינו יכול לזכור בדיוק הכל בעל-פה, אפילו הכי ממה שנשאר שארית הפליטה עשה 'לב חיים' ח"ב. וחלק זה אין להשוות לחלק א', הפער ביניהם עשרים שנה, אבל הראשון כולו ביסודיות מהראשונים והאחרונים וזה מהזיכרון בעלמא, אחר כך כתב גם לב חיים חלק ג'.

יש לו ספרים על כל חלקי השו"ע, יש ספר 'חוקות החיים' על חושן משפט, דרך אגב יש שם תשובה אחת לר' יוסף חיים מבבל שהיה בן עשרים ושתיים שנה, ושלח לו תשובה לר"ח פלאג'י, ור"ח פלאג'י עונה לו בכבוד גדול ובאהבה.

יש לו ספר על אבן העזר, שמו 'חיים ושלום'. ספרו על יורה דעה שמו 'חיים ביד', בי"ד ר"ת ביורה דעה. מלשון 'מוות וחיים ביד הלשון'[4]. אבל חוץ ממה שיש לו על ארבעת חלקי השו"ע, יש לו 'נשמת כל חי' ב' חלקים על ארבעת חלקי השו"ע, יש לו 'חקקי לב', סבו 'חקרי לב' והוא 'חקקי לב', יש בפסוק גם 'חקרי לב'[5] וגם 'חקקי לב'[6], על ארבעת חלקי השו"ע שתי כרכים עבים מלאים חכמה תבונה מלאים בקיאות.

ואח"כ חיבר את הספרים הקטנים האלה 'כף החיים' ו'מועד לכל חי' בעיקר[7].

הוא כותב שם בהקדמה דבר אחד לראות את גדולתם וצדקותם.
הייתי יושב פעם אצל סבי ר' יוסף חזן, בסוף ימיו הוא עלה לארץ ומינו אותו לראשון לציון, שמונה שנים היה ראשון לציון עד שנת תקפ"ח מאה שבעים שנה עד היום, ישבתי לפני סבי ואמר לי כך: הרב חיד"א חיבר הרבה ספרים, ברכי יוסף, מחזיק ברכה, שיורי ברכה, חיים שאל, יוסף אומץ, והיה מקובל מאוד בדורו, אהבו אותו מאוד, כל הרבנים העריצו אותו, היה בעל מידות טובות, איש שופע אהבה לכל ישראל, איש צדיק, איש עניו. לא לחינם זכה שיתקבלו דבריו כל כך בכל תפוצות העם.

אמר, מספרו איני מקנא, לא מברכי יוסף, לא ממחזיק ברכה, לא מחיים שאל, לא מיוסף אומץ, מספר אחד אני כן מקנא, ספר קטן 'עבודת הקודש', שיש בו ספר 'קשר גודל' כל ענייני תפילה, והכל בקצרה כמו טלרגמות קיצור מספריו, וכן 'מורה באצבע' הולך על סדר המועדים והחודשים, ואח"כ 'קשר גודל'. אמר, מזה אני מקנא, כי כנראה נדפס בהרבה אקספרמלרים עותקים והיה בזיל הזול, וכל אחד היה רוכש שם אותו בחיקו, מחכה לאוטו פותח אותו ולומד בו, מחכה למישהו פותחו ולומד.

אמר, מזה אני מקנא שיש לו זכות הרבים הרבה, שם אין גאונות גדולה, כי סך הכל זה קיצור מהספרים שהרב חיבר, אבל בזה אני מקנא שיש בו זכות הרבים, ואני מצטער שלא זכיתי לעשות ספר כזה שיועיל להמון העם, כך אמר לנכדו ר' חיים פלאג'י.

שמע את הדברים האלה ואמר אני אעשה כמו הרב חיד"א, והדפיס את הספרים האלה 'כף החיים' ו'מועד לכל חי' תקציר של ההלכות, אין לכל אחד זמן לעיין ולשוט, 'רחבה מני ים ארוכה מארץ מידה'[8], אבל בספר קטן שם אותו בחיקו נמצא באיזה מקום בשביל שלא יתבטל פותח אותו ומעיין בו, תכף ומיד נעשה שגור בפיהם, בדבר פלוני כך הלכה, ובדבר פלוני כך הלכה. מכאן חיבר את הספרים האלה 'מועד לכל חי' על סדר החודשים ומועדי השנה, ו'כף החיים', כללי, מהלכות אורח חיים.

זה מראה לנו את גדולתם, ראו איך לזכות את הרבים. כל מגמתם לא ראו גדולה בגאונותם, היו יכולים לעשות עוד כהנה וכהנה, צמאונם היה 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי'[9], איך לזכות את הרבים זה העיקר.

לכן אדם שמזכה את הרבים יש לו זכות עצומה שאין על עפר משלה. לזה זכה הרב ע"ה שדבריו מקובלים, וכל אחד שמעיין בספריו רואה את הענווה שלהם, איך אם הוא רוצה רוצה להקשות על מישהו כותב הכל בענוה בתבונה בטוב טעם.

הקב"ה גם כן זיכה אותם שיכוונו לאמת, כמ"ש[10] מפני מה זכו ב"ה שהלכה כמותם, מפני שנוחים וענוים היו. מי שהוא עניו, שכינה שורה עמו וזוכה לכוין לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, זכותו תגן עלינו.

​

---

[1] עיין יהושע ה, יא-ב.

[2] - התפגר.

[3] וכן הביא מרן זצ"ל בענף עץ אבות (עמ' פה).

[4] משלי יח, כא.

[5] שופטים ה, טז.

[6] שופטים שם, טו.

[7] ועיין בספר צואה מחיים (אות סט) ובסו"ס סימנא דחיי הנד"מ, ובספר תולדות החבי"ף (פרק ח'), פירוט כל ספריו שנדפסו ושלא נדפסו.

[8] עפ"י איוב יא, ט.

[9] תהלים מב, ג.

[10] עירובין יג: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".​

 

[ראובן יוסף מיארה]

נפלא ביותר, ומחזק.
חזק וברוך.

 

[יצחק משען]

דברים נפלאים ביותר. זכותו תגן עלינו. חזקים וברוכים.