• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

סימנים רעים בראש השנה

קורסיה

Well-known member
ידוע מנהג ישראל לאכול בראש השנה מיני פירות לסימן טוב. ודבר זה נזכר בגמרא (הוריות יב). ויש לדון באיפכא, האם ישנם דברים שאם יאכלם יהיו לסימן רע, או שמא אסור לומר כן.
הנה הראשון שכתב זאת הוא בתשובות הגאונים (מוסאפיה ס"ח) וז"ל - בערב ר"ה לוקחין בשר או ראשים ומבשלין אותו בטיסני (שכותש חיטים עד שנחלקים לארבעה חלקים. גמ' מועד קטן דף יג: ורש"י ביצה יד) או בדבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ. ואומרים כך נאכל מיני מתיקה כל השנה. ובשר שמן כדי שתהא שנה כלה מתוקה וערבה ולא יהיה בה דבר רע ודבר צרה. עכ"ל. הרי להדיא שאין איסור לאכול דבר חמוץ ואם יאכלנו יהיה לו שנה לא טובה חלילה, אלא יש להמנע ממאכלים חמוצים בכדי שיאכל דברים מתוקים שהם לסימן טוב.

וכן הוא בשבלי הלקט (סדר ראש השנה סימן רפג) כתב - בערב ראש השנה לוקחין בשר שמן או ראשי של צאן ומבשלין אותה בטיסני או בדבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ כל עיקר ואומרין נאכל מתיקה ובישול שמן כדי שתהא כל השנה מתוקה וטובה ועריבה עלינו ולא יהיה דבר רע.

והאבודרהם (סדר ר"ה) אחר שביאר את כל הסימנים כתב שאין מבשלים בחומץ. אך לא ביאר יותר מזה. וכן החיד"א מורה באצבע (אות רנד) כתב יש מי שנהג שלא לאכול בר"ה שום דבר חמוץ אפילו לימונוס. ע"ש.
וכ"ה בספרו טוב עין (ס' יח אות צא) שאחר שכתב את דבריו שבמורה באצבע הוסיף - ועתה ראיתי בתשובות הגאונים כ"י סימן קי"ד שכתב שבר"ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ עכ"ל הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים. ע"כ. והביאו הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי (ס' יח, כג).

וכ"כ בקצרה במגן אברהם (תחילת סימן תקפג). והסביר הפמ"ג שיש נמנעים לבשל מיני חומץ בארש"ט וכדומה מהאי טעמא שתתחדש שנה מתוקה. ע"ש. כלומר שאין זה סימן שאם יאכל תתחדש שנה לא טובה חלילה, אלא נמנעים מחמוץ כדי לאכול מתוק שתהיה שנה מתוקה. וכ"כ באליה רבה (תקפג אות ב). והחיי אדם (ח"ב כלל קלט סעיף ו) כתב - ואין אוכלין דברים המבושלין בחומץ. ואוכלין בשר שמן וכל מיני מתיקה, כדכתיב [נחמיה ח' י'] לכו אכלו משמנים כו', והכל לסימן טוב. ולכן פשיטא שיזהר מאוד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב, רק יהיה שמח לבו ונכון לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים. עכ"ל. והמשנ"ב (סק"ה) הטיב להגדיר העניין וז"ל - שנה מתוקה - וע"כ יש נמנעים לבשל בר"ה מיני חומץ בארש"ט וכדומה וע"כ האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלין אותן בחומץ. והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעש"ט. עכ"ל.

מקור הדברים מהגמרא
הגמרא בהוריות (דף יב) כתבה כמה דברים שיכול לעשות כדי לדעת את עתידו. והאחרון הוא כשרוצה לדעת אם לצאת לדרך או לא. יעמוד בבית חשוך, אי חזי בבואה דבבואה, אם יראה את הצל של הצל שלו, לידע דהדר ואתי לביתא. ולא מילתא היא. דלמא חלשה דעתיה מיתרע מזליה. ביאר רש"י שלפעמים גם אם לא יראה בבואה דבבואה יחזור, ואם לא יראה יחלש דעתו וירע מזלו ולא יחזור. ועל זה אמר אביי - השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא אדם רגיל למיכל בריש שתא - קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי. (ע' במהרש"א, באר שבע ושער יוסף בשם הרמ"ה על מה קאי אביי).

כתב המהרש"א (אגדות ד"ה יהא רגיל) דכל אותם הסימנים הם לטובה. אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש. עכ"ל. וכוונתו למה שכתב לעיל (ד"ה מאן) שהנהגת העולם שהטוב בא מה' יתברך אך הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה מעצמו כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם. ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט. אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה. ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה. אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה. וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות (סנהדרין סה ע"ב דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו. עכת"ד ע"ש בכל דבריו הנפלאים. יוצא מדבריו ז"ל, שאין איסור ניחוש בסימן טוב שה' יתברך יביא לו הדבר הטוב. אך אם עושה סימן לדבר רע והאדם בוטח בזה הסימן שיהיה לו רע בגלל אותו סימן, הוי ניחוש שהתורה אסרה, דמי יודע שזה ודאי יקרה. דאפשר שישתנה ע"י תשובה ומעשים טובים. אמנם הגאון קרן אורה חלק על דבריו והוכיח מכמה מקומות בש"ס שאף סימן לטובה הוי ניחוש. אלא הטעם שמותר כאן, שלעשות סימן לטובה מעין אותו דבר אינו בכלל ניחוש. ומ"מ דברי המהרש"א ז"ל נכונים דלרע ח"ו אין לחוש לשום סימן. עכת"ד ע"ש.

אכן רבינו המאירי ביאר דמה שאמרו בגמרא לאו מילתא היא, קאי על כל הסימן המובאים בגמ' שם. וכיון שיש איסור משום ניחוש, אין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה. אלא כל מה שאמרו הוא רק בדרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וכו'. וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם. עכת"ד. ולפי זה אין הבדל בין סימן לטוב או סימן לרע, הכל בכלל האיסור.

בביאור איסור ניחוש
בגמרא חולין (צה ע"ב איתא – כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם (על מציאת אישה ליצחק אבינו) וכיונתן בן שאול (שמואל א פרק יד שעשה ניסיון אם להילחם בפלישתים) אינו נחש. וביאר רש"י שאינו סומך עליו ממש. וכן ביארו התוס' שאליעזר ויונתן לא סמכו על הניחוש ממש לכן היה להם מותר.

הרמב"ם (ע"ז פרק יא, ד) פסק - אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. ע"כ. אמנם הראב"ד חלק עליו בחריפות, שחלילה שצדיקים כאלה חטאו בניחוש, אלא שמה שעשו אליעזר ויונתן היה מותר גמור, ומה שאמרו בגמרא אינו ניחוש הכוונה שאינו ראוי לסמוך עליו. ע"ש.

אכן הר"ן בחידושיו תמה על הראב"ד שמפורש בגמ' שלאיסור קאמר. אך בכל זאת צריך ביאור איך עשו כן אליעזר ויונתן. לכן כתב הר"ן יסוד גדול באיסור ניחוש. שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות, שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת שהן מורין תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם. שהרי האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול וכיוצא מזה תלו מעשיהם. וכו' וכי מייתינן לה בגמר' לענין איסור הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברי' שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים. עכ"ל. ויוצא מדבריו, שכל דבר שאין בו סברא נכונה שניחוש זה יועיל או יזיק, אסור מן התורה. אך דבר שיש בו סברא שיועיל או יזיק אין בו איסור של ניחוש, אלא זהו מנהגו של עולם.
א"כ דעת לנבון נקל, שאם אדם נמנע מלאכול דבר מסויים בראש השנה משום שחושב בדעתו שיקרה לו דבר רע או שיגזור עליו ה' יתברך גזירה רעה ח"ו, והוא מאמין ובוטח בזה, עובר על איסור תורה של לא תנחשו. (ומה גם שאין שום היגיון לומר שאם יש לאדם תורה ומצוות ומעשים טובים לרוב, ומלא ככמה וכמה רימונים, יענש משום שאכל מאכל חמוץ. מחשבה זו הבל היא והבל יפצה פי האומר כן. וחלילה לחשוב שה' יתברך מתנהג עם ברואיו בניו אהוביו בעין רעה ובמידה משונה שכזו. וזה ברור לכל בר דעת). אך אם אינו מאמין בזה ממש אין בו איסור.

אך בכל זאת, כל רבותינו הפוסקים לא כתבו שיש איסור לאכול דבר חמוץ או חריף, מפני שיש בזה איזה חשש דבר רע. אלא רק כתבו שנוהגים לא לאכול חמוץ כדי לאכול מאכלים מתוקים שבהם יש סימן טוב לשנה טובה ומתוקה.

אכילת אגוז
בספר מנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג (סדר תקיעת שופר) איתא שאמר שיש נוהגים שלא לאכול שומין ובצולי' וכן כה"ג שטעמן מר. גם לא לאכול אגוזים בר"ה. מפני שמשמעת קול ומעידה על בעלה' וכתיב (חבקוק ב, יא) וכפיס מעץ יעננה (צ"ע מה כוונתו ואולי התכוון למש"כ המהרי"ל דלקמן). ועוד א"גו"ז בגימטריא חט"א. עכ"ל.
והמהרי"ל במנהגים (הלכות שופר) כתוב שמהרי"ל הזהיר שלא להקיא (כנראה להשתעל) בשעת התקיעה למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא. ואיכא בזה דיעות אם תחילת הקול עיקר או סופה. ע"כ כל דבר המביא לידי כיחה וניעה אסור לאכול בר"ה, ומטעם זה יש נזהרין מלאכול אגוזים בר"ה קודם התקיעה, משום דמרבים ליחות. עכ"ל.
אמנם בספר תשב"ץ קטן (סימן קיח) כתב שמהר"ם אינו נזהר מלאכול שומים ובצלים ולא אגוזים ולא שום דבר. וכדברים האלו כתבו בארחות חיים (ח"א סדר ר"ה אות ה) וכלבו (ס' סד). וכנראה שאף שכתב שיש נוהגים שלא לאכול, אך אינו מנהג כלל ישראל ולכן הוא אינו היה נמנע מלאכול.
ובדרכי משה (תקפג סק"א) אחר שהעתיק לשון הכל בו כתב - ולא כמקצת שנזהרים לאכול אגוזים בראש השנה ואומרים דאגוז בגימטריא חטא. ע"ש. אך ברמ"א (תקפג סעיף ב) - יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי"ל). ע"ש. ותמוה שבדרכ"מ שלל דעה זו ואיך כתב בספר המפה שיש מדקדקים בזה.
הלבוש שם תיקן מעט הדבר והסביר שמה שיש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, מפני שהם מרבים בפיו כיח וניע וגורמין לבטל התפלה, וסימן לדבר אגוז בגמטריא חטא, כלומר שלא יאכל חטא בראש השנה יום שנידון על חטא. עכ"ל.

ובהגה' חתם סופר על הש"ע שם איתא וז"ל - נ"ב, ולפענ"ד הטעם דאמרו חז"ל [שיר השירים רבה פרשה ו אות יז] אל גנת אגוז [שם, יא], למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אף על פי שמתגלגל במקום טנופת אין תוכו נמאס, אף ישראל אף על פי שמתגלגלים באומות העולם אין תוכן נמאס, ע"ש. וכיון שרומז על גליות, לא מסמנא מלתא לאכול בראש השנה. ועוד, אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, ראשי תיבות אגז אף גם זאת. עכ"ל. ועל אף מה שכתבנו לעיל בביאור איסור לא תנחשו, אפשר לומר דס"ל שכאן אינו עושה איזו ניחוש, אלא מבחינה רוחנית יש באכילת אגוז השפעה לא טובה על האדם. ויל"ע.
אך על הטעם שכתב שאגוז גימטריא חטא צ"ע ומה בכך. ועוד יותר קשה שאגוז גימטריא טוב (17) וחטא עולה למספר 18. שאלות אלו שאלם מרן החיד"א בספרו ברית עולם על ספר חסידים (ס' תתשנג) אחר שכתב ספר חסידים שעץ האגוז מזיקין שרויים עליו. פירש החיד"א שאפשר לרמז שאגוז בגימטריא חט, ושתי אותיות אלו מבואר בזוהר בכמה דוכתי שהם מהסט"א, ולכך שרויים המזיקים שם. והוסיף שבזה ניחא מש"כ הרמ"א (שם) שיש מדקדקים שלא לאכול אגוז בר"ה שהוא גימטריא חטא. ובילדותי לא הייתי מבין כי אגוז בגימטריא טוב, ועם הכולל גימטריא חטא, ולמה נבא חשבון עם הכולל שהוא גימטריא חטא, ולא נאמר בפשיטות שהוא גימטריא טוב. ואחר שנים נתיישב לי כי אותיות ח"ט מהסט"א וב' אותיות אלו ח"ט גימטריא אגוז. ועתה בראותי דברי רבינו נתיישב יותר דשם שורין המזיקין והכל מתוקן. עכ"ל.
גם בשו"ת התעוררות תשובה (סוף ח"ד הערות על הש"ע ס' תקפג) כתב שאגוז גימטריא חט בלי א' עיין מה שהסביר בזה. וכן בספר דעת תורה (ס"ס תקפג) פירש שאף שאגוז גימטריא טוב, מ"מ איתא בזוהר על הפסוק 'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו', שאף שיש בו טוב כיון שיש בו גם רע לא יאכל ממנו. ולכן אף שאגוז גימט' טו"ב הואיל ויש בה קליפה גימט' ח"ט אין אוכלין אותה בר"ה. ע"ש.
ובחשוקי חמד (נדרים יא ד"ה עוד יש) פירש ע"פ מש"כ הפוקדת אלעזר, שכמו שמקפידים בימים נוראים לומר זוכרנו לחיים בשוא תחת הל', ולא בפתח שלא ישמע לא חיים חלילה, וכתב המשנ"ב (תקפב ס"ק טז) שבימים אלו שהם ימי דין צריך לדקדק ולפרט היטב תפלתו אבל בשאר ימות השנה אנו אומרים והעמידנו מלכנו לחיים בפת"ח תחת הלמ"ד ואין אנו חוששין לפי שאחר כונת הלב הן הדברים. ואם כן יש לומר שאף לענין האגוז יש לחשוש יותר בר"ה שלא ישתמש בשום צורה שהיא האפשרות של חט"א. ע"ש.

ענבים בראש השנה
הגר"א בספר מעשה רב (סימן רי) אמר שאין לאכול ענבים בר"ה, והטעם ע"פ הסוד. וביאר בספר אמרי שמואל (המובא במעשה רב החדש) שזה ע"פ מה שכתוב בזוהר שעץ הדעת היה ענבים. ואדם הראשון נולד בר"ה ואכל באותו היום מעץ הדעת. הלכך אין לאכול ענבים באותו היום כדי לתקן החטא של אדם הראשון. ע"ש. ובתוספת מעשה רב ציין לגמרא בברכות (דף נו ע"ב הרואה ענבים בחלום, לבנות בין בזמנן בין שלא בזמנן יפות, שחורות בזמנן יפות, שלא בזמנן לא יפות. לפי זה יוצא שרק ענבים שחורות יש קפידא.
וכן ראיתי בספר שופר בציון (עמ' קמא) שכך פירש דברי הגר"א שכן אמר לו אביו הגאון המקובל ר' סלמן מוצפי זצ"ל. והוסיף שיש נוהגים שלא לאכול כל פרי שחור מלבד תמרים שהוזכרו בתלמוד. אך אין צריך להקפיד בזה רק מי שאבותיו הקפידו.
וצ"ע מה בכך לאכול דבר שחור. ולפי כל מה שכתבנו לעיל בס"ד אין לחוש לשום סימן רע כאלה וכיוצא בהם. מלבד שהביאו (במילואים שבמעשה רב) בשם החזו"א שפקפק בשמועה זו בשם הגר"א. אך הגר"א לא התכוון שמאכילת דבר שחור יגרם רע לעם ישראל חלילה.

וה' הטוב יאיר ענינו בתורה ויחדש עלינו שנה טובה ומבורכת
 
נערך לאחרונה:
הגר"א בספר מעשה רב (סימן רי) אמר שאין לאכול ענבים בר"ה, והטעם ע"פ הסוד. וביאר בספר אמרי שמואל (המובא במעשה רב החדש) שזה ע"פ מה שכתוב בזוהר שעץ הדעת היה ענבים. ואדם הראשון נולד בר"ה ואכל באותו היום מעץ הדעת. הלכך אין לאכול ענבים באותו היום כדי לתקן החטא של אדם הראשון. ע"ש. ובתוספת מעשה רב ציין לגמרא בברכות (דף נו ע"ב הרואה ענבים בחלום, לבנות בין בזמנן בין שלא בזמנן יפות, שחורות בזמנן יפות, שלא בזמנן לא יפות. לפי זה יוצא שרק ענבים שחורות יש קפידא.
עד שיש להעיר מהגמרא ברואה, יש להעיר מהגמרא שפליגי באיזה מין עץ היה החטא.
 
ומה שעוד התקשתי, הוא מה שהביא מרן בחזו"ע בשם התשב"ץ בחידושיו על ר"ה, שיש נוהגים לא לאכול דג, משום שבנביא איתא דאג בא' וכמו שר' מאיר בדיק בשמות.
ולכאורה קשה, ומה בכך שדג דומה לדאגה, וכי בגלל זה הוא ידאג כל השנה?
 
אם תוכל לבאר כוונתך, לא זכיתי לרדת לסוף דעתך
בגמרא ברכות (דף מ בברייתא למטה) מובא שאיכא פלוגתא אי עץ הדעת היה גפן תאנה או חיטה. עד שהגר״א בא ומעיר שכל הדין בענבים הוא דווקא בשחורות, לש״ס איכא פלוגתא מה עץ הדעת הוה, ואיך אביא ראיה למה שהזוהר סובר (שפשיטא ליה שזהו גפן) מהש״ס דידן, לאחר שאיכא ביה פלוגתא מהו עץ הדעת.
ואע״פ שזה לא קושיא כזו גדולה, זו עדיין הערה.
 
ומה שעוד התקשתי, הוא מה שהביא מרן בחזו"ע בשם התשב"ץ בחידושיו על ר"ה, שיש נוהגים לא לאכול דג, משום שבנביא איתא דאג בא' וכמו שר' מאיר בדיק בשמות.
ולכאורה קשה, ומה בכך שדג דומה לדאגה, וכי בגלל זה הוא ידאג כל השנה?
י״ל שמרן גופא הרגיש בקושייתך כמובא בפסק לאחר שהביא היעב״ץ: ואדרבה יש נוהגים להקפיד להביא דגים בר״ה על השלחן ואומרים עליו יהי רצון שנפרה ונרבה כדים וכו׳.

ואחר עיון מסוים בהערותיו למטה, מעניין שאני מכיר משפחה מסויימת של ליטאים שדווקא הפוך שלא אוכלים בשר אבל כן אוכלים עוף, ובשו״ת בית יהודה מביא מחמירים אפילו על דג...
 
ולפי כל מה שכתבנו לעיל בס"ד אין לחוש לשום סימן רע כאלה וכיוצא בהם
יישר כח, גם אני הגעתי למסקנתך בזמנו כשעסקתי, ומצ''ב כמה פנינים שמצאתי.

וכתב המאירי וז''ל: כשמושחין את המלך היו מושחין אותו על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותו ולא דרך נחש חלילה אלא לעוררו שיתנהג בדרך מעיין אשר לא יכזבו מימיו ולא יתנהג בדרך שיהיה ענינו כאפיק נחלים העובר לשעתו. הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו.... וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים. עכ''ל. ומשמע מדבריו שאין הסימנים גורמים להשפעה כל שהיא בעולמות העליונים אלא הם רק כסימן ורמז לאדם, וזה נלמד ממשיחת המלכים שהיו נמשכים על המעין כדי לרמוז למלך שיתנהג כמעין, אך לא באר מספיק מה בא הסימן לרמוז לנו בזה שהוא גודל מהר, ואולי יש לומר שהסימן בא לרמוז לנו לגדול ולהתרבות בתורה ובמצוות ובעבודת השם. ותו משמע מדבריו שאין ענין להמנע מלאכול חומץ וכדו' כי אין אנו עושים אותו לשום סימן ורמז, ועצמות שם המאכל אינו משפיע כלל. ושו''ר בתשב''ץ קטן [סי' קיח] שכתב שמהר''ם לא היה נזהר מלאכול שומים ובצלים ואגוזים ולא שום דבר.

ועיין עוד במהרש''א בחידושי אגדות [הוריות יב.] שכתב דהטעם דלא חשיב ניחוש הוא משום שהטוב בא ממנו יתברך אך הרע אינו יורד מן השמים אבל עוונו של האדם מסלק מדת טובו יתברך, ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה, אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה"ק אי לא דהיינו דא"נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה דאפשר דמסיק שתא ע''י איזה זכות. ולכן בהני סימנין של ר''ה כולן סימנין לטובה אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש. עכת''ד. ומבואר שאין איסור לאכול מאכלים חמוצים ואדרבה לשיטתו הוי איסור משום ניחוש.

וראיתי עוד בספר המאורות [ראש השנה] שכתב וז''ל: ומזה יוכל כל משכיל לדעת כי רבותינו ע''ה רמזו ע''ז שלא יסמוך אדם על הנחשים וסימנים, רק שישים בטחונו בצור אדון הכל אשר בידו להפוך את הקללה לברכה שהרי בזה תראה שכל אלו הפירות שהם קרכס''ת שמותיהם משונים ונוטים יותר לרוע מטוב. וכיונו ע''ז שיתפלל האדם שרוע השמות יהפוך אותם הצור יתעלה על כלוי העונות והאויבים. וכן לשון רוביא מורה על לשון ריב ומדון ואנו מהפכין אותו בתפלתנו לרבוי הזכויות, וכן כרתי שיכרתו שונאינו, וסילקא שיסתלקו אויבינו ועונינו, ותמרי שיתמו אויבינו ויתמו חטאינו. על כן ראוי לכל אדם לאמת בלבו שאין עוד מלבדו, ומאתו ישאל העזר והטוב. ולא ילך אחר נחשים, כי הרעים יהפכם על אויביו לרעה ויהפכם אליו לטובה. עכ''ל. ולפ''ד יוצא ג''כ שאין ענין להמנע מחומץ וכדו'.

נמצא לפי הנ''ל שלדעת הר''מ המאירי המאורות והמהרש''א אין ענין להמנע מאכילת חומץ בר''ה ולפי המהרש''א אף איסור איכא. ומה דאיתא בתשובת הגאונים שלא היו מבשלים בחומץ ישנם גירסאות שלא מובא שם ענין זה, אולם גם אם נקבל גירסא זו אכתי אית למימר שהקפידו לא לבשל בחומץ משום שרצו שהמאכל יהיה מתוק משום דהוי סימן טוב ולא משום שחומץ הוא סימן לא טוב, דבאמת איזה סימן לא טוב יש בחומץ, וגם אם חשיב סימן לא טוב הרי שאפשר להופכו על שונאינו וכמש''כ בספר המאורות הנ''ל.
 
הנה חלק מסיכום מסויים שכתבתי בעבר בעניין:
בעניין אכילת דברים חמוצים בראש השנה
כתב הרמ"א בסי' תקפ"ג ס"א: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה וכן נוהגין.
וכתב בתשובות רב נטרונאי גאון (סי' קע"ט) [ובשו"ת הגאונים (סי' ח') כתב כן רב האי גאון] שאין מבשלין בישול שיש בו חומץ וכו'.
וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם (ריש סי' תקפ"ג): ואין מבשלים בחומץ, יש נמנעים לבשל מיני חומץ בארש"ט (חמיצה) וכד' מה"ט שתחדש שנה מתוקה.
וכן כתב המג"א (בריש סי' תקפ"ג) והביאו הבאר היטב (ס"ק ג'), בשם ר' דוד אבודרהם (עמ' רס"ו [צ"ח ע"א]), דאין לבשל הדגים בחומץ, והביא דבריהם המשנ"ב בס"ק ה' (והוסיף דע"כ האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלין אותן בחומץ), וכן הביא האליה רבה בסי' תקפ"ג אות ב' בשם האבודרהם.
ובמטה אפרים שם ס"ג כתב: אבל במדינתנו מחזרים אחר דגים ויש רמז לפרות ולרבות כדגים ואין לבשל אותם בחומץ. גם נוהגין שלא לאכול דברים חמוצים ומרורים.
וכן בחיי אדם כלל קל"ט אות ו' כתב דאין אוכלים דברים המבושלים בחומץ.
ובערוך השלחן שם ס"ג כתב: ויש שאין מטבילין בחומץ ואין אוכלים דברים חמוצים בלילה ראשונה ולא דברים המרים ואין בכלל זה פלפלים שנותנים למאכלים דהם מתקנים המאכל כמו דגים שא"א לאוכלן בלא פלפלין.
והחיד"א בטוב עין סי' י"ח אות צ"א כתב: יש בני אדם שנוהגים שלא לאכול בר"ה שום דבר חמוץ ואפילו לימוני וכמ"ש במורה באצבע (סי' ט' אות רנ"ד). ועתה ראיתי בתשובות הגאונים כ"י סי' קי"ד שכתב שבר"ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ עכ"ל, הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים. עכ"ל החיד"א.
וכן כתב ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי (סי' י"ב אות כ"ג): המנהג שלא לאכול בר"ה שום דבר חמוץ ואפי' לימונים.
ובבן איש חי (שנה ראשונה פר' נצבים אות ה') כתב: לא יאכלו בר"ה דבר חמוץ ולא תבשיל מבושל בדבר חמוץ.
וכ"כ בשבלי הלקט (סי' רפ"ג) דמבשלין בדבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ כל עיקר.
וכן בלקט יושר (עמ' 124) כתב על רבו בעל ה"תרומת הדשן" שפירות חדשים אפילו בצלים מבושלים לא רצה לאכול, אבל דגים שלוקים ופלפלין אכל אפילו בר"ה, משום שהוא דבר חשוב, לשנה אחרת לא רצה לאכול אותן דגים משום חומץ שבהן.
ובאור לציון (ח"ד פ"ג תשובה ב') כתב: ועל כל פנים לעניין מה שנהגו שלא לאכול דברים חמוצים וחריפים, משום סימנא טבא יש לאכול דברים מתוקים, וכמובא לעיל מדברי הגאונים, אך כל שמשתמש במאכלים החריפים להטעים המאכל בלבד אין בזה שום חשש.
וכן כתב ב"אשרי האיש" (ח"ג פרק י"ד הלכה ו') בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל דלטבל את האוכל בתבלינים חמוצים או חריפים להטעימו ולשבחו אין שום קפידא.
וכן פסק בחזו"ע ימים נוראים עמ' צ"ט דיש נוהגים שלא לאכול מאכלים חריפים או חמוצים, אלא רק דברים מתוקים, לסימן שתהיה כל השנה טובה ומתוקה.
 
אך כל שמשתמש במאכלים החריפים להטעים המאכל בלבד אין בזה שום חשש.
וכן כתב ב"אשרי האיש" (ח"ג פרק י"ד הלכה ו') בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל דלטבל את האוכל בתבלינים חמוצים או חריפים להטעימו ולשבחו אין שום קפידא.
איך זה מסתדר עם כל הפוסקים שכתבו לא 'לבשל' בחומץ כדי לאכול דברים מתוקים לסימן טוב?
ואין מבשלים בחומץ, יש נמנעים לבשל מיני חומץ בארש"ט (חמיצה) וכד' מה"ט שתחדש שנה מתוקה.
דאין אוכלים דברים המבושלים בחומץ.
כלומר, המנהג לא רק שלא לאכול דבר חמוץ, אלא רק לאכול דברים מתוקים
ואם יאכל מאכלים 'שמוטעמים' בחריף או חמוץ, בפועל אוכל חריף וחמוץ ולא מתוק
 
בגמרא ברכות (דף מ בברייתא למטה) מובא שאיכא פלוגתא אי עץ הדעת היה גפן תאנה או חיטה. עד שהגר״א בא ומעיר שכל הדין בענבים הוא דווקא בשחורות, לש״ס איכא פלוגתא מה עץ הדעת הוה, ואיך אביא ראיה למה שהזוהר סובר (שפשיטא ליה שזהו גפן) מהש״ס דידן, לאחר שאיכא ביה פלוגתא מהו עץ הדעת.
ואע״פ שזה לא קושיא כזו גדולה, זו עדיין הערה.
בתיקוני זוהר (תי' כ"ד) מבואר שכל השיטות בגמרא אמת, וממילא גם לש"ס פשיטא שהיה גם גפן.
 
וכן בספר דעת תורה (ס"ס תקפג) פירש שאף שאגוז גימטריא טוב, מ"מ איתא בזוהר על הפסוק 'ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו', שאף שיש בו טוב כיון שיש בו גם רע לא יאכל ממנו. ולכן אף שאגוז גימט' טו"ב הואיל ויש בה קליפה גימט' ח"ט אין אוכלין אותה בר"ה. ע"ש.​
כדאי לציין שהדעת תורה מצטט זאת מהג"ה ברש"י (ישעיה יא, א), ובחלק מהדפוסים חסר, ואינו מדברי רש"י ז"ל, אלא הוא תוספת מספר המגיד - אגודת שמואל, לר' שמואל דלוגאטש, נין הרמ"א ז"ל.
וזה לשונו: אמר המעתיק, בימי חורפי הקשיתי לשאול לכמה גאונים על שכתב א"מ זקני מהרמ"א בהגה"ה בהלכות ראש השנה שאגוז בגימטריא ח"ט, והלא הוא גם גי' טו"ב, ותירצתי על פי הזוהר (ח"ב כא. ח"ג קצג:) מה שהקשה רבי אלעזר את אביו רשב"י על שאמרו חז"ל ולא קם נביא בישראל, אבל באומות העולם קם ומנו בלעם וכו', והשיב לו מפסוק גם זה לעומת זה וכו', עד שאפילו שיש קדושה בטומאה אסור ללמוד אותה, שנאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, ויובן אף שאגוז גימ' טוב, הואיל ויש בה קליפה גי' ח"ט, אין אוכלין אותה בראש השנה, ונענעו לי ראשיהם הגאונים ההם. עכ"ל.​
 
1694451464030.png
1694451854112.png
1694451876937.png

העלתי הלכה זו מאחר והשנה יום ראשון זה בשבת, שכתבו המקובלים כידוע וכמובא בפוסקים ומאריך בזה בכף החיים שבשבת יש עניין לאכול ג' פעמים דגים, לכן אולי עדיף יותר לאכול בשבת דגים ולסמוך על דעה זו.
 
חזור
חלק עליון