ומשתדל באמת לאמת
New member
לא כתבתי שזה לחינם, זה בהחלט אמור להיות נוגד את בסיס הפורום הנכחי, ולכן אני מעדיף שלא להשיב, מה לא ברור?!
אני לא צריך להגיע לשום מקום כאן, ואני לא יודע על איזה תמימות אתה מדבר
אני לא צריך להגיע לשום מקום כאן, ואני לא יודע על איזה תמימות אתה מדבר
איפה כתבתי שדיברתי איתו בנושאים "אלו"? כתבתי שדיברתי איתו על הרבה נושאים בכללי הפסיקה, ובנושאים בהם חלק על מרן.
ב"ה איני עז פנים לשאול למה אינו מזכיר את מרן בספריו.
אולי אתה כן. או שיש לך הסבר ברור גם בלי לשאול אותו, אז בכבוד!!!
חברים יקרים,
אנא ואנא השתדלו לכתוב בצורה עניינית ומכבדת.
כולם כאן סה"כ רוצים לעשות רצון אביהם שבשמים.
אנא המעיטו בעקיצות מעקיצות שונות. אפשר לדון לגופו של עניין, גם בלי זה...
חוסו נא גם על זמני, שלא אצטרך לבזבזו על סינון ומחיקת מילים שאינן ראויות, מה שגם מוביל לחסימות של המשתמשים עצמם.
היו נא כחכמי ארץ ישראל, שנוחים בהלכה היו...
אנא ואנא השתדלו לכתוב בצורה עניינית ומכבדת.
כולם כאן סה"כ רוצים לעשות רצון אביהם שבשמים.
אנא המעיטו בעקיצות מעקיצות שונות. אפשר לדון לגופו של עניין, גם בלי זה...
חוסו נא גם על זמני, שלא אצטרך לבזבזו על סינון ומחיקת מילים שאינן ראויות, מה שגם מוביל לחסימות של המשתמשים עצמם.
היו נא כחכמי ארץ ישראל, שנוחים בהלכה היו...
נערך לאחרונה:
שלום רב לאוהבי תורתך.
הגעתי באקראי לפורום יקר זה, ונהניתי טובא מהתוכן הרב, יישר כח.
מה שכתב הרב איש תם שקונטרס "ראשונים כמלאכים" הוא ליקוט, לא דק. כי ראיתי באוצר החכמה, בספר ברית יעקב קונטרס זה, ואמנם הסימן הראשון בקונטרס זה הוא ליקוט מדברי רבותינו הקדמונים במעלת הראשונים, וגם יש בו כללים, עיי"ש. אבל סימן ב' בקונטרס זה (שהוא רוב הקונטרס) כולו חידושים של הרב סופר וביאורים ויישובים לקושיות שהקשו על רבותינו הראשונים.
וקונטרס ראשונים כמלאכים שבתוך ספר כנסת יעקב, אין בו מן הליקוט כלל, וכולו ביאורים ויישובים לקושיות שהקשו על רבותינו הראשונים, ראה שם.
ומה שכתב:
"ואחר פטירת מרן זיע"א מזכיר פעמים רבות [ומגלה בקיאות גדולה בדבריו, ראה לדוגמא בס' דברי יעקב חיים ח"ב סי' יב], ומעיר עליו בחריפות.",
עיינתי בדברי י"ח הנ"ל, ואמנם ההשגה היא חריפה, אבל נכתבה בדרך כבוד.
ומה ששאלו למה אין הרב סופר מזכיר את כתבי מו"ר הגר"ע זצ"ל, איני יודע, אבל אולי הולך בשיטת זקנו בעל כף החיים זצ"ל, שכשחולק אינו מזכיר הבר פלוגתא, וצ"ע.
וכן צריך לברר איפכא, מדוע מו"ר הגר"ע זצ"ל, בקושי מזכיר את הרב סופר בספריו. למעט במקומות בודדים ממש. וצ"ע.
יתכן וטעיתי בזה. וא"כ דברי כלפי חלקים אלו בטלים.
אם תעיין שם תראה שאחרי כל פיסקא שמסביא ממרן זיע"א כותב "אתמהא" "צע"ג" וכד', דבר שלא כותב כלפי אף מחבר אחר. וכאילו כל דברי מרן זיע"א הם דברים תמוהים. בעוד שרוב דברי מרן זיע"א שם ברורים, ולא מובנת כלל קושייתו. (כי גם הוא מסכים לכך שיש מקומות שאפשר הוא דרך ענוה, וא"כ כל הראיות שהביא שאינם דרך ענוה יכול להקשות על עצמו, ומה שיתרץ הוא יתרץ מרן זיע"א).
א"כ איך מזכירו אחר פטירתו ומקשה עליו?!
כל מה שמרן מזכיר מחברים צעירים ממנו הוא מפני ענוותנותו הגדולה. ואתה עוד שואל למה מזכיר פעמים מועטות?!
ובכלל האם בדקת זאת לפני שכתבת? בדקת כמה פעמים מרן מזכיר אותו? רק את ספרו ברית יעקב מרן מזכיר עשרות פעמים בספריו. גם מזכיר עוד מספריו, וזה למרות שצעיר ממנו בכ30 שנה.
ולהיפך מזכיר הרבה פחות, וגם חלק מהם רק ברמזים.
יואל קימחי
Member
רבותיי אני מוחה על הזלזול במרן פאר הדור רבינו יעקב חיים סופר שליט"א וכל המזלזל בת"ח אין רפואה למכתו.
מודים דרבנן היינו שבחייהו
עיינתי היטב, ואיני בקי בדברי הגריח"ס שליט"א ובסגנונו, כלפי מחברים אחרים, אבל ביחס לסגנון הכתיבה המצוי בין מחברי זמננו הוא וודאי דרך כבוד. (אמנם מזכיר שם הגרי"ח בכו"כ מקומות לשון "ותימה" "תימה רבה" "וצ"ע" "אתמהא" וכיוצ"ב, אבל כותב גם "ובעניותי לא הבנתי הדברים" "ובעניותי דברים אלו מאוד תמוהים אצלי" וכיוצ"ב, שהוא וודאי דרך כבוד).
ולגבי עצם הדברים שם, אקדים ואומר שלא ראיתי הדברים בשורשן, אבל אם אכן כפי שמופיע בקונטרס שם. אזי דברי מו"ר היביע אומר זצ"ל, אחר אלף המחילות, צריכים תלמוד.
ואסכם בקצרה, דעת מו"ר הגר"ע זצ"ל היא שכל שפוסק כותב לשון "אפשר" "דילמא" כן היא דעתו בוודאי, וכתב בלשון זו דרך ענווה, והגריח"ס הוכיח שדעת מרן הב"י ועוד רבים ראשונים ואחרונים, שכל שפוסק כותב לשון "אפשר" לשון ספק הוא, ורק במקום שמוכרחים לומר שכן היא בוודאות דעתו של אותו פוסק, ואפ"ה כתב בלשון "אפשר", אזי תולים לומר שכתב לשון אפשר דרך ענווה. עיי"ש.
ומכח זה תמה הגרי"ח על מו"ר הגר"ע זצ"ל כמה תמיהות.
1. איך נקט בחזו"ע בדעת מרן הבית יוסף, שכתב בלשון "אפשר" שכן דעתו בוודאי? והלא מרן הב"י גופיה בכמה מקומות כתב שלשון אפשר הוא לשון ספק, וכן נקטו בדעתו גדולי האחרונים כהכנה"ג ומאמ"ר והגרח"פ ועוד. עיי"ש
2. מו"ר הגר"ע זצ"ל בחזו"ע וביבי"א ח"ה מצטט מהשד"ח שפוסק שכותב לשון אפשר כן היא דעתו בוודאי, ואילו בשד"ח גופיה, כמעט כל המחברים שהביא שם נוקטים שלשון אפשר הוא לשון ספק.
3. ביבי"א ח"ט הביא דברי האמרי בינה, וכתב עליו היבי"א "ולא דק, כי באמת מהר"א בן נחמיאש כתב זאת בלשון נלע"ד דרך ענוה, ולא כתב לשון אפשר כלל.", והרי מפורש בהדיא בדברי מהר"א בן נחמיאש שכתב "אפשר", ומאי קאמר דהאמרי בינה לא דק, והא דק ודק?
4. נעלמו ממו"ר היבי"א ח"ה דברי הגר"י ידיד וטהרת המים ואפרקסתא דענייא דלשון "אולי" הוא ספק.
5. ביבי"א ח"ה וח"ב הרחיב כלל זה גם על לשונות "אולי" ו"דילמא", שגם לשונות אלו כשפוסק כותבם, כך היא דעתו בוודאי, ולשון ענוה היא, וצ"ב דתרגום דילמא הוא אולי, ובזה לכו"ע הוא לשון ספק, עיי"ש.
סוף דבר, לא בדקתי הדברים בשורשן, אך אם הם כפי שמופיע בדברי יעקב חיים הנ"ל, אחר נשיקת ידיו ורגליו של מו"ר הגר"ע זצ"ל, דבריו צריכים תלמוד.
ואני מצרף המאמר הנ"ל שיוכלו לראות הדברים במקורן. (ועיקר הדברים מעמוד צ"ו ואילך).
אני כתבתי "אולי", וכוונתי אולי כפי שפירשו הגריח"ס שליט"א, ראה לעיל.
ואולי אין דנים אפשר מאי אפשר, למשל, כשהגריח"ס כותב בענין זמן ברכת הדלקת הנר, לא ראה לנכון להתייחס להדיא לדברי מו"ר הגר"ע זצ"ל, מפני כבודו, והכל יודעים דעתו זצ"ל בענין זה, אבל כשאי אפשר, כגון בנושא דלעיל, שאין מפורסמת דעתו של מו"ר הגר"ע זצ"ל, הוכרח להזכירו אע"פ שחולק עליו.
וכל זה השערה בעלמא. ואיני יודע.
אני אינני שואל, וכתבתי "צריך לברר", וזה כי מפורסמת וידועה מידת טוב ליבו של מו"ר הגר"ע זצ"ל, להזכיר ממחברי זמננו, אפילו אברכים, ולכן כתבתי שצריך לברר.
לא בדקתי כלל, ואני הדל איני בקי בכתבי מו"ר הגר"ע זצ"ל, אבל למיטב זכרוני ספר ברית יעקב מוזכר פעמים בודדות ביביע אומר (מהדורה ישנה, ללא הגליונות מכת"י) ולא עשרות פעמים, וכן מזכירו בחזון עובדיה אבלות.
ואם שגיתי, איתי תלון משוגתי.
איני יודע מה אתה סח.
כמעיין המתגבר
Member
אשמח אם מישהו יכול להביא ציטוט או לומר את העיקרון של מה שמוזכר שם.
(אגב על השאלה למה אינו מזכיר את הרב עובדיה, כמדומני ששאלה זו אפשר לשאול על הרבה מאוד ספרי אשכנזים, והתשובה היא שהם חלוקים בדרכי הפסיקה וה"ה להכא, מחלוקת זה דבר לגיטימי בכל הדורות).
נערך לאחרונה:
הרגיל בספרי מרן זיע"א יראה במקומות רבים שנוקט שאינו לשון ודאי, והם הרוב. וכמו שכתב להדיא בנו מרן הראש"ל שליט"א בספרו עין יצחק ח"א (כללי לשונות הפוס' סעי' ז)[1]. ולאות ראיה אמרתי לציין כמה דוכתי שכתב כן בפשיטות. עי' בטה"ב ח"ב (עמ' קנא) שהרשב"א כ' בלשון "אפשר" משום דלא פסיקא ליה מילתא, וכמש"כ הב"י (או"ח ס"ס תנו) בד' הרא"ש, וכ"כ לקמיה (עמ' תצט) לבאר אמאי החמודי דניאל כ' לשון אפשר ולא פשיטא ליה כך. וע"ע בהליכו"ע ח"ד (עמ' עו). ובח"ז (עמ' קנ-קנא), וכן הוא ביבי"א ח"ח (יו"ד סי' טו) ובמאור ישראל ח"ג (עמ' שמו ואילך). ובשו"ת חזו"ע (עמ' קי). וביבי"א ח"ו (או"ח סי' מד אות א, ויו"ד סי' ו), ובחזו"ע ימי"נ (עמ' שכו-שכז). וע"ע ביבי"א ח"א (יו"ד סי' טו סוף אות ב). [וזאת מלבד מקומות רבים שהביא בשתיקה ד' הפוסקים שכתבו כן ולא העיר עליהם].
[1] א"ה. וע"ע בעין יצחק ח"ג (עמ' תקעב). ובשלחן המערכת (מע' א' אות רס). לעי' בקובץ משנ"י בענייני הקורונה בתשו' הרב נחום חנן לגבי תפלה במרפסות אות יא.
ולפי"ז מיושבות כל הראיות והקושיות של הגיח"ס שליט"א, כי מרן זיע"א מסכים שע"פ רוב הוא דרך אפשר ורק סובר שלפעמים הוא דרך ענוה, ובזה גם הרב סופר מודה.
והמח' ביניהם היא כנראה רק האם צריך הכרח שכתב זאת בדרך ענוה. ולנקודה זו כמדומה שהרב סופר לא הביא ראיה כלל.
ולעומת זה בכמה מקומות כתבו האח' שכתב זאת בדרך ענוה. כמו שהביא השד"ח (כללי הפוס' סי' טז).
אבל מה נעשה שכך מסכם השד"ח (כללי הפוס' סי' טז)? ומקסימום זה קושיא על השד"ח ולא על מרן זיע"א.
הן אמת דבדעת הרי"ף כתבה בלשון "אפשר" אבל בדעת הרמב"ם כ' רק לשון "נלע"ד". ואמאי יעזוב ספיקו בדעת הרי"ף מפני ודאו בדעת הרמב"ם, ועל כרחך דכן ס"ל למהר"א בן נחמיאש (וכמו שכ' האמרי בינה גופיה דאין ספיקו של מהר"א ן' נחמיאש מוציא ודאי של הגדולים בתשו' ר"י בן הרא"ש). ובפרט דאת דבריו בדעת הרי"ף כ' לרווחא דמילתא, כמו שיעויין שם.
מי אמר שלשון אולי שוה ללשון אפשר? והאם קיבלנו הוראותיהם?
אגב, יש בשו"ת מעלפת ספירים ח"ב סי' כד. תשובה מקיפה על דברי הרב סופר בקונ' הנ"ל לגבי לשון אפשר. אלא שהכותב שם כתב קצת בלשון שאינה ראויה כלפי מי שגדול. (וכמדומה שלאחמ"כ ביקש סליחה מהרב סופר, אמר לי ששאל זאת למרן הראש"ל שליט"א).
להלן בסמוך הרב סופר עצמו הביא שבהליכו"ע כתב שכן כתב הרב יד מלאכי בשם הר"ן[1], וא"כ מה הערתו על מרן זיע"א, על הרב יד מלאכי והר"ן תלונתו[2].
[1] א"ה. גיטין כ. ד"ה דילמא. שו"ר שכבר קדמו בזה הרמב"ן שם, והו"ד בב"י (אה"ע ר"ס קכ). ועי' לגט פשוט (שם, ס"ק ה) שכ' שנראה שכך דעת הרמב"ם. אולם כ' דלחולקים שם (דס"ל שצריך שיתן סופר הקלף והדיו לבעל שיקנה אותם) אפשר דס"ל כך כיון שנאמר בלשון "דילמא". ע"ש.
[2] ועוד האירוני מד' הגר"א בספרו קול אליהו עה"פ "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" (בראשית כד, לט) דההבדל בין אולי לפן הוא, דאולי הוא דבר שהאומרו רוצה שיתקיים, משא"כ פן שאינו רוצה שיתקיים. וכ"כ המלבי"ם (ביאור המילות, ישעיהו ו, ט) "שמילת אולי מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל החיוב". ומבואר דכשאומר "דילמא" או "אולי", רוצה הוא בזה, וכך נוטה דעתו וליבו. ודו"ק.
מחיפוש קל בפרוייקט השו"ת נמצא כי "ברית יעקב" נזכר ביבי"א ויחו"ד 103 פעם. אלא שלא כולם זה ברית יעקב של הרב סופר יש עוד כמה ברית יעקב. "ברית יעקב סופר" נמצא פעמיים. אבל רוב המקומות לא מצויין איזה ברית יעקב זה.
אבל ראיתי בכמה מקומות בגליונות של יבי"א ובשאר ספרי מרן זיע"א שמזכיר ברית יעקב סופר. וכן לשאר ספריו.
ודאי שמחלוקות זה דבר לגיטימי. (וגם בתוך זה יש דברים שאינם לגיטימיים), אבל מה קרה אחרי פטירתו שכן מזכירו?
נערך לאחרונה על ידי מנחה:
אחר המחילה, החמרת את התמיהה, ונמצאו דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל סתראי, מה ראה במקומות שאתה מציין אליהם לפרש שהוא לשון ספק, ובמקומות שהגריח"ס הביא, לפרש שהוא לשון ודאי ודרך ענווה? וילמדנו רבינו מה הוא הכלל? מתי כשפוסק כותב לשון אפשר הוא דרך ענווה ומתי הוא לשון ספק, ונתת דבריך לשיעורין.
בשלמא לשיטת הגריח"ס, כל שפוסק כותב לשון אפשר הוא ספק כפשט הלשון ממש, למעוטי מקום שמוכרח לא כן, אבל לשיטת מו"ר הגר"ע זצ"ל אין לדבר הכרע, ואיך נדע מה דעתו של אותו פוסק? אולי הפוסק מתנהג בענווה ואולי הדבר ספק אצלו?!
כאמור, לא מיושב מאומה ורק רבתה התימה.
והגריח"ס הביא סימוכין לשיטתו בתחילת מאמרו משו"ת אפרקסתא דעניא, ובאות ז' ד"ה ומעיקרא מהשד"ח ומשו"ת מהרש"ם. עיי"ש.
לענ"ד, דבריך תמוהים בעיני, דהרי מרן הבית יוסף בכמה מקומות כתב להדיא שלשון אפשר לשון ספק הוא, אז איך נבוא אנו ונפרש בדעתו שלו שכשכתב לשון אפשר הוא ודאי ודרך ענוה?
שבתי ועיינתי בדברי השד"ח, ולענ"ד א"א לומר שכך השד"ח "מסכם".
השד"ח שם הביא הרבה דין ודברים בנושא זה, והיותר נראה לענ"ד שדעתו נוטה שם שלשון אפשר הוא לשון ספק כפשטא דמילתא, ורק בסו"ד סייג וכתב שאמנם יש הסוברים שלשון אפשר הוא וודאי, עיי"ש.
איני יודע מה אתה סח. ובמחילה דבריך פיטומי מילי בעלמא, ואפרש.
הנושא הוא האם הגאון בעל אמרי בינה דייק וציטט נכון את דברי מהר"א בן נחמיאש או שמא לא דקדק, וציטט אותו בצורה לא נכונה.
וזו לשון האמרי בינה (הנצרך לעניננו): "ובפסול דרבנן וכו', ובדקתי בתשובות בית יוסף וראיתי (סימן י) בתשובת החכם רבי אברהם ן' נחמיאש ז"ל שכתב: "ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי דסבר דקרוב מצד האם כשר מן התורה ופסול מדברי סופרים נלע"ד לומר שאפי' לא היה מכחישם כיון שאין פסולו אלא מד"ס לא אלים כולי האי לבטל עדות שני הכשרים לגמרי שראו עימו. ואפילו לדעת הרי"ף ז"ל דסבר דמקדש בפסולי עדות דרבנן עדותו בטלה דוקא במקדש בשני פסולים אבל בחד פסול ושנים כשרים כי הכא, אפשר דלא אלים הפסול מדרבנן כולי האי לבטל שנים הכשרים לגמרי שעימו" ע"ש". (עד כאן דברי מהר"א בן נחמיאש).
ועל דברים אלו המשיך וכתב האמרי בינה: "הרי עדותו של הרב כנה"ג נאמנה וכו', אולם בתשובת הר"י בן הרא"ש (דל"ב ע"ב) ראיתי מפורש דכתבו החכמים בפשיטות דעדות כולן בטלה ואפי' בפסולי דרבנן, וכתבו שזה ידוע לכל באי עולם עיי"ש, וכיון שהם כתבו בפשיטות, והחכם רבי אברהם בן נחמיאש הנ"ל כתב בלשון "אפשר" דלא אלים לבטל שני הכשרים לגמרי, אין ספיקו מוציא ודאי של הגדולים שבתשובות הר"י בן הרא"ש". עד כאן דברי האמרי בינה.
ועל דברים אלו שכתב האמרי בינה, העיר מו"ר הגר"ע זצ"ל ביביע אומר (ח"ט, אה"ע סי' ל"ג בהערה, עמוד ת"ו), בזה הלשון: "ולא דק, כי באמת מהר"א בן נחמיאש כתב זאת בלשון נלע"ד דרך ענוה, ולא כתב לשון אפשר כלל" עכ"ל מו"ר זצ"ל.
הרי מו"ר הגר"ע זצ"ל תמה על האמרי בינה, שהאמרי בינה ציטט לא נכון את מהר"א בן נחמיאש, וטוען על האמרי בינה, איך כתב שמהר"א בן נחמיאש כתב בלשון אפשר שהוא ספק, והלא "לא כתב לשון אפשר כלל".
ועל דברים אלו שכתב מו"ר זצ"ל ביבי"א, תמה הגריח"ס, שאכן האמרי בינה דייק היטב, ואכן ציטט נכון את דברי מהר"א בן נחמיאש. וזה לשון הגריח"ס: "ובעניותי דברים אלו מאוד תמוהים אצלי, שהרי אכן כן הוא ומפורש להדיא בדברי רבי אברהם ן' נחמיאש שכתב דבריו בלשון אפשר, וכפי שהעתיק דבריו באמרי בינה, והנני להביא שוב לשונו: "ואפילו לדעת הרי"ף ז"ל דסבר דמקדש בפסולי עדות דרבנן עדותו בטלה דוקא במקדש בשני פסולים אבל בחד פסול ושנים כשרים כי הכא, אפשר דלא אלים הפסול מדרבנן כולי האי לבטל שנים הכשרים לגמרי שעימו" ע"ש", ואחר ששימוש לשון אפשר לשון ספק הוא, כתב הגאון האמרי בינה שאין ספק דידיה מוציא מידי ודאי דהחכמים בשו"ת ר"י בן הרא"ש, ומהו זה שכתב היביע אומר "ולא כתב לשון אפשר כלל", ומאי קאמר מר דהגאון אמרי בינה לא דק, ונהפוך הוא, וקצרתי הרבה וצע"ג. עד כאן לשון הגריח"ס.
הרי שהנידון הוא מי ציטט מדוייק ונכון את דברי מהר"א בן נחמיאש, ואין הנידון אם הלכה כדברי מהר"א בן נחמיאש או כהחכמים הנזכרים בשו"ת ר"י בן הרא"ש.
מו"ר הגר"ע זצ"ל ביבי"א ח"ה (חיו"ד ס"י אות ה').
לא.
עיין שם בד"ה ובאמת שר התורה, מה שביאר הגאון מהרש"ם בדעת הר"ן, ולפי"ז אין הקושי על הר"ן, אלא על מו"ר הגר"ע זצ"ל שהרחיב הכלל הזה. עיי"ש.
ולדידי פשיטא שרוב המקומות אינם להגריח"ס, ולא נראה לי שמזכירו יותר מעשרה פעמים. (ואני מדבר על המהדורה הותיקה, ללא ההגהות כת"י, שבה הגיתי ת"ל לרוב, ואת המהדורה החדשה איני מכיר).
ראשית, זה לא הגדלת התמיהה אלא תמיהה אחרת, כי הרב סופר מקשה להדיא על כך שמרן זיע"א סובר שב"כל" מקום לשון אפשר הוא לשון ענוה ואינו לשון ספק כלל. (וכלשונו (בד"ה ולשיטת): "ולשיטת הרב יביע אומר שכל לשון ספק שמשתמשים בו רבותינו הפוסקים ז"ל, אליבא דאמת אינו לשון ספק, אלא ברירא ליה מילתא, ורק בלשון ענוה השתמשו. וכו'").
ולעיקר דבריך: מה הקשר "סתראי"? יותר נכון שצריך להבין מה הגדר, ומתי אומרים כן.
אבל גם זה לא קושיא על מרן זיע"א אלא על כל הפוס' שכתבו כן בפשיטות ולא כתבו שהוא רק היכא שמוכרח.
ובלא"ה בעיקרון לא תמצא ידיך בזה, דהרי יש פוס' שכ' להדיא שלא אמרי' שאפשר הוא דרך ענוה, ובדבריהם הרי ודאי שא"א לומר שאפשר הוא לשון ענוה גם במקום ש"מוכרח" לא כך. ומאידך יש פוס' שכתבו שכן אמרי' שאפשר הוא דרך ענוה ולא כתבו שזה רק כשמוכרח ובהם ודאי שאפש"ל כן. וא"כ כשמגיע פוסק שאיננו יודעים מה דעתו בזה איך תכריע מאיזה כת הוא?!
עכ"פ מה שיצא לי בזה הוא כך:
דמרן זיע"א ס"ל דאין צורך שיהא גילוי בדברי הפוסק עצמו באותו מקום, אלא די לנו שע"פ דרך פסיקתו וע"פ כללי הפסיקה היה לו לפסוק כן, או דאין דבר המנגד לפסוק כן (כמש"כ השד"ח שם בסד"ה אפשר), או שמצינו שבמק"א כ' הפוסק ההוא כן בפשיטות (וכמש"כ השד"ח ד"ה והיה, דבכה"ג כו"ע מודו[1]), או היכא דאיכא טעמא רבה בהאי דינא (כמש"כ בשו"ת פני יצחק ח"ג חו"מ סי' ט דל"ח סע"ד, שהביא כתר"ה בסוף אות ב), או כשיש קושיא על הפוסק שכ' בלשון אפשר (כמש"כ בזכרונות אליהו מני, חו"מ מע' א כלל קכח), אמרי' דכתב כן בדרך ענוה.
וא"כ זכינו לקרב הדעות זא"ז דאפושי פלוגתא לא מפשינן.
[1] אולם מד' הגט פשוט (סי' קכט אות מג ד"ה איברא) שציין בדברי יעקב חיים שם בסוף אות א, מבואר דלא מודי בזה.
עיין בתחילת לשונו של האפרקסתא דעניא שהביא שם, שכ' "אלא דהיכא שמסתבר טעמיה דהפוסק אמרי' דהפוסק שכתב בלשון אפשר הוא מענוות צדקו וכו'".
ומה שכתב שם בשם השד"ח לא מצאתי שכתב שם שצריך שיהיה מוכרח אלא "דאין שום דבר המנגד, ומשמעות ד' הפוס' ג"כ כן הוא".
והמהרש"ם שהביא שם כתב זאת לגבי דילמא, שהוא לשון שמורה יותר על ספק.
ודאי שכן היא הפשטות, כמו שס"ל לכל הפוס', אבל יש מקומות רבים שגם בב"י מבואר דס"ל שהוא דרך ענוה.
ואציין כמה מהם:
א) השד"ח בכללי הפוסקים (סי' טז אות א) הוכיח כן מד' מרן בכס"מ (ברכות פ"ד ה"ו) ב"אפשר" הראשון.
ב) ועוד הוכיח כן מד' הב"י אה"ע סי' קכט ד"ה כ' א"א הרא"ש.
ג) ושכן פי' המל"מ (מלוה פ"ח הי"ב) בד' הכס"מ.
ד) ושכן נראה דמשמע ליה למג"א (או"ח ס"ס תנא) בדעת מרן הב"י. ע"כ מד' השד"ח.
ה) ובדברי יעקבחיים שם הביא שבשו"ת מפי אהרן הוכיח כן ג"כ מד' מרן הב"י.
ו) ומה שהוכיח בשו"ת תנא דבי אליהו (מני, סי' ד דף לד) בד' מרן.
ז) ושם הביא כן מהקהלת יעקב במענה לשון שס"ל כן בד' מרן.
ויש להוסיף עוד:
ח) שלכאו' כן מבואר מד' הב"י אה"ע (סי' קכ מחודש ט/ב) שכ' לתרץ קו' הר"ן על הרמב"ם בדרך "אפשר". והק' הגט פשוט (סס"ק לז) איך פסק כמש"כ בדרך אפשר. ולדברינו ניחא. (וע"ש בגט פשוט שלתירוצו אין זה מוכרח, וגם בכוונת קושייתו יל"ד).
ט) וכן מוכח מד' הב"י שם (סי' קכא סעי' ב) שתי' ד' הרמב"ם בלשון "אפשר" (תי' שהאחרונים לא קיבלוהו מחמת חידושו), והק' על תירוץ זה ב' קושיות ונשאר בצ"ע (עי' כס"מ). ועכ"ז בשו"ע פסק כמו שכתב בלשון אפשר. והיא ראיה גדולה.
י) וכן מבואר בד' מרן בב"י (סי' ב, מחודש ב/א) שכ' בלשון "אפשר" בדעת ר"ת דאף בתרומה דרבנן צריך בדיקה, ולפיכך נתקשה היאך כתב הטור שכן ס"ל לרמב"ם. ואי נימא דאף אינו דרך ענוה וכד', נמצא דמניח הנחה (שכך ס"ל לר"ת) ומקשה קושיא (על הטור), ועל כרחך כדאמרן.
יא) וכן מבואר שם בסי' קכד (סעי' ב) שהב"י כ' ב' ביאורים והשני בלשון אפשר. ובשו"ע פסק כ"אפשר". ע"ש בח"מ (ס"ק ב).
ושמעתי עוד:
יב) מרן בב"י (או"ח סי' רנג מחודש סוף ב/א, ד"ה ומ"ש רבינו ובתנור אסור) כתב בדעת הרי"ף הרמב"ם וסיעתם "מיהו הני תנורי דידן "אפשר" שדין כירה להם וכמו שכתבתי לעיל (ד"ה ותנור פירש"י) בשם ר"ח". והנה הן אמנם שבשו"ע שם מרן לא הביא כלל קולא זו, אולם מדברי מרן בשו"ע בב' מקומות מוכח דס"ל הכי, עיין היטב בסי' רנז סעי' ח', ובסי' רנט סעי' ז'.
כך גם פתח דבריו ככלל. ואני מוכן להשאיר את זה כויכוח. אבל ודאי שהביא כמה פוסקים שס"ל כן.
אבאר שוב, המהרא"נ הביא את ד' הרמב"ם וכ' נלענ"ד וכו', ואח"כ הביא את דברי הרי"ף וכ' בדבריו "אפשר".
ואח"כ דן כמי לפסוק, וכותב "וכיון שהם כתבו בפשיטות, והחכם רבי אברהם בן נחמיאש הנ"ל כתב בלשון "אפשר" דלא אלים לבטל שני הכשרים לגמרי, אין ספיקו מוציא ודאי של הגדולים שבתשובות הר"י בן הרא"ש". וע"ז העיר מרן זיע"א דמסקנת ההלכה של מהרא"נ אינה בלשון אפשר כלל, אלא ר בדעת הרי"ף כתב זאת.
וודאי שביבי"א לא בא לדון בדקדוקים שאין בהם נפק"מ להלכה. אלא בא להעיר על מסקנת ההלכה.
ואם אכן כוונת הרב סופר להעיר הערה דקדוקית שאין בה נפק"מ הלכתית, אז אכן אפש"ל שיש כאן הערה דקדוקית, אבל אין בה שום נפק"מ להלכה.
הנה ביבי"א שם כתב בזה"ל "ואע"פ שטעם זה נאמר בלשון "אולי" כן הוא לדינא, וכדמוכח מד' הרמב"ם וכו'. ודרך הפוסקים לתפוס לשון זה דרך ענוה. וכמ"ש השד"ח בכללי הפו' ר"ס טז".
והרב סופר העיר דצ"ע, דבשד"ח מבואר איפכא.
וא"כ לא השווה, כי בלשון אפשר סובר שלא צריך שיהיה מוכרח, וכאן בלשון "אולי" כתב זאת בגלל שזה מוכרח, וכמש"כ "וכדמוכח וכו'".
וצ"ב דכיון שבזה אף הרב סופר מודה דהוא לשון ענוה וכמו שהקדים מדבריו שבס' ברית יעקב. א"כ אמאי תמה עליו במקום שמודה לו?
למה אתה מתעלם? אם כבר היד מלאכי הוא שהרחיב כלל זה ועליו הקושי.
וגם הבאתי בהע' 1 שכך מבואר בגט פשוט.
זאת מלבד שהמהרש"ם כתב רק שצריך שיהיה מוכרח, וא"כ יתכן שבנידון ההליכו"ע שם הוא מוכרח. וצריך בדיקה.
וגם זה הרבה מאוד ביחסיות, כי אנחנו מדברים על ספר אחד של הרב סופר שרק ביבי"א הוזכר כעשרה פעמים.
ולעומת זה כל עשרות ספריו של מרן הוזכרו פעמים בודדות ממש כל ספרי הרב סופר.
וכל זאת כאשר מרן זיע"א גדול ממנו, והדרך היא שהקטנים מביאים את הגדולים, ופחות להיפך.
כך שמבחינת מרן א"א לומר שמתעלם, משא"כ להיפך.
לסיום אכתוב לכבודו ברכת יישר כח על הדיון הענייני והמועיל. ניכר שאתה מחפש את האמת!
מקוה שביארתי היטב.
איני יודע אם יהיה לי כח להרחיב עוד. זה גוזל לי הרבה זמן. אבל אשתדל.
אם כבודו משיב, אשמח שיתייחס להכל, מה שחולק ישיב, ואם יש משהו שאין לכבודו מה להשיב יכתוב זאת להדיא, ולא יקיים פעמים שאתה מתעלם...
כדאי לשקול אחרי בירור המשא ומתן לאמיתה של תורה להכניס את זה אולי לקובץ בית יוסף. מה אומר הרב @מורשת מרן ?
כמעיין המתגבר
Member
כמה מקומם לדון על לשון מסופקת מה היא אומרת ולקבוע בזה כללים, הלא זה תלוי בכל מקום לגופו, וכל שכן שתלוי בכל פוסק לגופו.
יותר מקומם לכתוב "מקומם" על נושא שרבים מהאחרונים דנו בו.
תהילות לא-ל יתברך יצאתי מן הבידוד, וקיימתי בעצמי "ויחזור לתלמודו" לכולל, ולכן אין עיתותי בידי לעסוק בנושא זה, ואכתוב מה שנראה לי כעת, ובעז"ה עוד חזון למועד להתיישב בסוגיא זו.
לענ"ד כשמו"ר הגר"ע זצ"ל כותב כדבר פשוט וללא סייג, ש"כשפוסק כותב "אפשר" כן דעתו בודאי" (כמוש"כ בחזו"ע (שבת ח"א דף נ"ט ע"ב בשם השד"ח), או לשון: "ואע"פ שכתב זה בלשון דילמא, לאו משום דפסיקא ליה, אלא דרך ענוה היא, וכמו שכתבו בעלי הכללים שאע"פ שהפוסקים כותבים בלשון אפשר, הוא רק דרך ענוה ואינו ספק, וכמו שהאריך בזה השד"ח וכו'" (כמוש"כ ביבי"א ח"ב יו"ד ס"ז אות א'), אזי דברי הגריח"ס "ולשיטת הרב יביע אומר שכל לשון ספק שמשתמשים בו רבותינו הפוסקים ז"ל, אליבא דאמת אינו באמת ספק, אלא ברירא ליה מילתא, ורק בלשון ענוה השתמשו. וכו'". מדוקדקים היטב ונכונים. דאי לאו הכי אלא הוא סובר שפעמים הוא ספק ופעמים הוא ודאי ובלשון ענוה, הווי ליה לפרושי שכן הוא, ואחר שסתם וכתב כדבר פשוט שהוא ודאי ובלשון ענוה, מבואר שכך דעתו, ומה שתמצא במקומות אחרים שכתב אחרת, הרי דבריו סתראי. (וכבר העיר בזה בשו"ת אבוא בם המובא בעין יצחק ח"א בענין זה ראה שם). (ובעיני הדבר דומה לכללו הגדול של הרדב"ז בענין ברכה כשהספק במצוה, שמצינו בזה סתירות בדעת מו"ר זצ"ל ואכ"מ).
ומסקנתך נאה היא בעיני, אלא שאין זו דעת מו"ר זצ"ל כמובא במקומות שהזכיר הגריח"ס.
והיותר נראה בעיני לענ"ד מסקנתו של הגריח"ס (והיא קרובה למסקנתך שלך, אלא שלדעתך מספיק שאין הדבר מנגד (כלשון השד"ח באמצע ד"ה אפשר), ולדעת הגריח"ס צריך שיהיה הדבר מוכח (כלשון השד"ח בסוף ד"ה אפשר, עיי"ש היטב)), שלשון אפשר הוא לשון ספק כפשוטו אא"כ יש הכרח לומר (וכמש"כ השד"ח (כללי הפוסקים סט"ז אות א' בסוד"ה אפשר) שהוא דרך ענוה. (למעט פוסקים מפורסמים שידוע ומפורסם שכך דרכם לכתוב לשון אפשר וכיוצ"ב אע"פ שהדבר ודאי מחמת רוב ענוותנותם כדוגמת מהריב"ל שהביא השד"ח בסו"ד, וכדוגמת הפמ"ג שהזכיר הגריח"ס שם (אות ב')).
לא ידעתי מדוע לא ראית סוף הציטוט של שו"ת אפרקסתא דעניא שהביא הגריח"ס (שם אות א' בקיצור, ובאות ז' עמוד ק' את דבריו המלאים עיי"ש). (ועיין דברי יעקב חיים ח"ב סימן י"א...) ואצטט לשונו הנצרך מגוף הספר: "ותו דמסתברא דהך כללא של הפרח מ"א א"א לומר דהוא כלל מוחלט בלי יוצא מן הכלל דודאי איכא טובא דאינו אלא ספק אלא דהיכא דמסתבר טעמי' אמרינן דהפוסק שכחב בלשון אפשר הוא מענות צדקו לא סמך על סברתו למימר בלשון ודאי, ואנן נעני אבתרי' דכדאי הוא לסמוך על סברתו כי רבה היא, או היכא דיש לנו ראי' על ודאותו ממקום אחר כגון הנך דהובא שם, אבל בלא"ה לא נוכל להכחיש משמעות לשון "אפשר" הפשוט. וספרי הכללים לא כתבו רק דאיכא דילמא בש"ס והוא קושטא אבל לא שהוא תמיד כך. עי' יד מלאכי סוף סי' קל"ז וביעיר אוזן מערכה ד' סי' ח"י ומערכה ו' סי' כ"ח, ובשדי חמד כללים מע"ד סי' מ"ז, ובפאת השדה מערכה ד' כלל יו"ד, וכעין זה בלשון "חיישינן" עי' יעיר אוזן מע"ח סי' ב' בשם תוס' גיטין דף מ' דזמנין דהוי ודאי. ועי' ברא"ש שם סי' ל"ב ובקרבן נתנאל דמוכח דדוקא בדאיכא הכרח לזה, והן אמת דהשואל בעצמו כ' רק להוכיח מהנ"ל ומשאר מקומות דאיכא אפשר ודילמא דלקושטא הילכתי נינהו. ברם דאנא אמינא דעיקר לשונות הנ"ל הם ספיקות רק דהיכא דיש הכרח אמרי' שודאי נינהו ומחמת ענוה אמרי בלשון אפשר. ובהא דהמרדכי לא זו בלבד שאין הכרח לודאיות אלא דאדרבה מטעם שכתב המרדכי אי נמי מוכח דלאו לודאי נתכוין בדילמא דתירוץ א'.
כנ"ל שפיל לסיפא (כפי שכתב הגריח"ס בד"ה ומעיקרא (עמ' צ"ז): "וכ"כ בשד"ח כללי הפוסקים שם (סד"ה אפשר)" ונראה כוונתו למש"כ שם השד"ח: "וי"ל דהיכא דמוכח שאני".
אמת. ולא דקדקתי היטב, ואכן אני מסכים שלשון דילמא יותר מורה על הספק מלשון אפשר, וא"א להוכיח ממנו על לשון אפשר. ומ"מ משום והייתם נקיים אציין ששגיאה זו, שרציתי להוכיח מדברי מהרש"ם הללו שכתב דבריו על לשון "דילמא", ואני רציתי ללמוד ממנו גם ללשון "אפשר", שגיאה זו שלי היא ולא של הגריח"ס.
אדרבא, שם הוא נוקט שמרן הבית יוסף נוקט שלשון אפשר ספק הוא, והקשה דא"כ איך פסקו בשמו דהמברך בפה"א על הפת יצא, והלא מרן ז"ל כתב "אפשר דיצא", וא"כ ספק הוא ואיך פסקו בשמו דיצא? ועל זה תירץ השד"ח: "וי"ל דהיכא דמוכח שאני, וממה שכתב גבי בירך בפה"ע "ואפשר דאפילו בירך בפה"ע יצא", משמע קצת דלגבי בירך בפה"א פשיטא ליה דיצא, ומסתפק לומר דאפילו בירך בפה"ע יש לומר דיצא. כך נראה ליישב לדעתם (דהערוך השולחן ופתח הדביר) בדוחק כי היכי דלא נימא דנעלם מעיני קדשם דעת מרן במשמעות לשון אפשר." ע"כ לשון השד"ח.
ואדרבא, מבואר שהשד"ח לומד בדעת מרן הבית יוסף ז"ל דפשטות לשון אפשר, הוא כמשמעותו הפשוטה ספק.
אמת, אבל הוא לשיטתו דבמקום שמוכח שאני, ושם מוכח, דראה שם בבית יוסף תשובה נוספת מרבינו הרשב"א, דאל"ה תהיה סתירה בין התשובות. (ועיין בתשובת הגרעק"א שהזכיר השד"ח שם). ובגט פשוט למהר"מ בן חביב (סי' קכ"ט אות מ"ג ד"ה איברא) ועיין מש"כ הגריח"ס שם אות ג' עמ' פ"ט ד"ה וראיתי וד"ה ובפרט.
ודחה השד"ח דבריו מכח תמיהת הגחיד"א בברכ"י והרב שם יוסף, וכמש"כ שם המה ראו כן תמהו, עיי"ש.
אמת.
ועיין במש"כ בדברי י"ח על דבריו שם אות ג' עמ' צ'.
יש לעיין ולראות הדברים בשורשן וכעת אין עיתותי בידי, ובל"נ נשנה פרק זה לכשיתאפשר.
עיינתי שוב בגוף דברי השד"ח, ובמה שפתח דבריו, ואין אלו דבריו כלל אלא ציטט מהרב פרח מטה אהרן, ומיד אחר שהביא דברי הרב פמ"א הביא דברי הרב אהל יעקב שדחה דברי הרב פמ"א דמרן הב"י לא ס"ל הכי, וכן מהרב דבר משה שלא ס"ל כהפמ"א. ולאחמ"כ הרב שד"ח גופיה שקיל וטרי טובא בענין זה, ונראה לענ"ד שהמעיין היטב בדקדוק בדברי השד"ח יראה שדעתו נוטה שלשון אפשר לשון ספק הוא. ואשר ע"כ דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל שהביא הגריח"ס משמו, עיי"ש בכמה דוכתי, שמבואר שלמד כדבר פשוט בשד"ח שדעתו שלשון אפשר הוא לשון ענוה ולא לשון ספק, צריכים לי תלמוד.
עירוב פרשיות יש כאן.
כתבת: "אבאר שוב, המהרא"נ הביא את ד' הרמב"ם וכ' נלענ"ד וכו', ואח"כ הביא את דברי הרי"ף וכ' בדבריו "אפשר".
ואח"כ דן כמי לפסוק, וכותב "וכיון שהם כתבו וכו'", ומבואר מדבריך שהבנת שמהר"א בן נחמיאש הביא דברי הרמב"ם ואח"כ הביא דברי הרי"ף, ולאחמ"כ מהר"א בן נחמיאש דן כמו מי לפסוק, וכתב דכיון שהם כתבו בפשיטות וכו'.
ולא היא, הגאון אמרי בינה הוא שהביא דברי מהר"א בן נחמיאש שהביא את דברי הרמב"ם והרי"ף וכתב (מהר"א בן נחמיאש) דלרמב"ם אין העדות בטלה, ולרי"ף אפשר דאין העדות בטלה. ולאחמ"כ הביא האמרי בינה דעת החכמים הנזכרים בשו"ת ר"י בן הרא"ש הסוברים דהעדות בטלה. והסיק האמרי בינה גופיה שלא כדעת מהר"א בן נחמיאש, אלא כדעת החכמים הנזכרים בשו"ת ר" בן הרא"ש.
ולגוף הענין מה שנראה לי הדל הוא דהגריח"ס תמה על דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל, דאיך כתב שהאמרי בינה לא דק וכביכול המציא מילים בדברי מהר"א בן נחמיאש, והלא האמרי בינה דק ודק, ומש"כ האמרי בינה בשם מהר"א בן נחמיאש אכן נמצא מפורש להדיא בדבריו.
(וא"א לומר שזו "הערה דקדוקית" מכיון שאין בזה נפקותא הלכתית כדבריך, דמה בכך שאין בכך נפק"מ להלכה, לאשווי לאמרי בינה טועה ח"ו קל בעיניך?).
(ואגב דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל ביבי"א שם (ח"ט אה"ע סי' ל"ג בהערה) צריכים אצלי תלמוד, דאחר שהביא דברי האמרי בינה כתב: ולא דק, כי באמת מהר"א בן נחמיאש כתב זאת בלשון נלע"ד דרך ענוה, ולא כתב לשון אפשר כלל" עכ"ל. וצ"ב דמשמע כאן מדבריו דלשון אפשר אינו לשון ודאי ודרך ענוה אלא לשון ספק, וזה שלא כדעתו שלשון אפשר הוא לשון ודאי ודרך ענוה, ויל"ע).
במחילה, איני יודע מה אתה סח. דהלא השד"ח שם דן מהו לשון "אפשר" הנזכר בפוסקים, ולא דיבר שם מה גדר לשון "אולי" ו"דילמא", ואם מו"ר הגר"ע זצ"ל ביבי"א שם מסתייע מדברי השד"ח גבי לשון אפשר, ללשון דילמא הרי שהשווה ביניהם. וע"ז קשה, חדא, שלא אמר זאת השד"ח על לשון דילמא, ותו, דבשד"ח גבי לשון אפשר אכן מבואר איפכא, דהוא לשון ספק.
ואוסיף לבאר, דגם את"ל דדעת השד"ח היא דלשון אפשר הוא ודאי ודרך ענוה, מ"מ זהו בלשון אפשר, אבל בלשון דילמא שמשמעותו הפשוטה היא ספק, (וכפי שהסכמת עמי לעיל) מנ"ל שיסבור השד"ח שהוא ודאי, ומו"ר זצ"ל לכאורה תליא דלא תניא בדתניא.
וחילוקים אלו שכתבת בדעת מו"ר היבי"א זצ"ל לא ראיתי זכר להם בדבריו, ובדבריו משמע שהשווה לגמרי לשון אפשר ללשון דילמא.
ומש"כ היבי"א "וכדמוכח מד' הרמב"ם וכו'" זה קאי על מה שכתב קודם לכן "ואע"פ שטעם זה נאמר בלשון "אולי" כן הוא לדינא וכדמוכח מד' הרמב"ם", ולא קאי על מש"כ בהמשך דבריו "ודרך הפוסקים לתפוס לשון זה דרך ענוה. וכמ"ש השד"ח בכללי הפוסקים ר"ס ט"ז". כמבואר למעיין.
להד"מ. הגריח"ס לא הודה מעולם בדברי יעקב חיים שם (גם במה שציטט מספרו ברית יעקב) דבסתמא לשון דילמא הוא לשון ענוה. ולא ראיתי זכר לזה בדבריו.
גם כאן להד"מ, היד מלאכי ציטט שם לשון הר"ן בגיטין, ובר"ן גופיה מבואר דשם מוכרח שהוא ודאי. ולעולם בעלמא דילמא הוא לשון ספק, ורק שם הוא ודאי ומשום כבודו דרב חיסדא, וכמו שמוכרח מהגמ' בפרק ג"פ.
ורק מו"ר הגר"ע זצ"ל הרחיב וכתב משם היד מלאכי "שדרך הפוסקים לכתוב לשון "דילמא" והוא ודאי", מה שלא הוזכר שם ביד מלאכי כלל שהוא דרך הפוסקים, עיי"ש.
לא הבנתי מה ראית שם הנוגע לנד"ד, ומה שמבואר שם שלשון אפשר הוא ספק בוודאי, ומה זה נוגע לעניננו? ולא דיבר שם על לשון "דילמא" כלל.
יתכן ויל"ע בהליכו"ע שם.
אך בהגהות מרדכי שהמהרש"ם ומו"ר הגר"ע זצ"ל דנו בדבריהם, לענ"ד נראה שאין מוכרח לפרש לשון דילמא שם בוודאי וכמו שהבין מהרש"ם עיי"ש היטב. וכן כתב להדיא בשו"ת אפרקסתא דעניא שהבאתי לעיל.
אך לא רק מהמהרש"ם מבואר שצריך שיהיה מוכרח, אלא גם כך מבואר למעיין היטב בדברי הר"ן, כאמור לעיל.
סוף דבר התעלמו זה מזה, ונעלם ממנו מדוע, ואשרי היודע.
סוף דבר, כל מה שכתבתי לא עיינתי כדבעי, והרוצה לחלוק יחלוק, ובל"נ לכשיתאפשר אתעמק יותר בענין זה.
והנני מגלה דעתי שאין כוונתי חלילה לא להתווכח לשם ויכוח, וחלילה וחס לא לקנטר, ואם חלילה כתבתי בלשון חריפה, או בצורה שאינה ראויה, הריני מבקש מחילה, גם מהחכמים הנזכרים, וגם מהרב הכותב "איש תם" יושב אהלים. (כתבתי בלשון נוכח, כי כך זרמה לי הכתיבה יותר, ואיני יודע למי אני כותב, אך מפי כתבו ניכר שהוא תלמיד חכם העמל בתורה, אשריו ואשרי חלקו, יהי חלקי עמו).
והלואי שאזכה להיות מבקש האמת באמת.
מה שיכולתי התייחסתי, ומה שלא זה מחמת קוצר הזמן לעיין היטב בדברים, וכפי שכתבתי.
ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.
נערך לאחרונה:
תמהני עליך. גדולי עולם כהפרח מטה אהרן, הגרח"פ, שד"ח, אפרקסתא דעניא, מו"ר הגר"ע, ועוד רבים, זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא, ולהבדיל בין החיים לחיים, הגריח"ס והראש"ל, ואחרים שליט"א טרחו ויגעו רבות בענין זה, ובעיניך זה מקומם?!
חזור בך!
אם ירצה הרב איש תם להכניס דבריו לקובץ, יעשה כרצונו, אבל את דברי אני הקטן הפשוט, אין להכניס בשום אופן, מאחר שכפי שכבר כתבתי, לא עיינתי בדברים כפי הצורך כלל.
