תהילות לא-ל יתברך יצאתי מן הבידוד, וקיימתי בעצמי "ויחזור לתלמודו" לכולל, ולכן אין עיתותי בידי לעסוק בנושא זה, ואכתוב מה שנראה לי כעת, ובעז"ה עוד חזון למועד להתיישב בסוגיא זו.
אחר שחזרתי גם אני לתלמודי בכולל, כעת נפניתי להשיב על כמה מהדברים.
ואע"ג דקשיא עתיקא מחדתי, אמרתי לשנס מותני לחזר בפרשתא דא.
לענ"ד כשמו"ר הגר"ע זצ"ל כותב כדבר פשוט וללא סייג, ש"כשפוסק כותב "אפשר" כן דעתו בודאי" (כמוש"כ בחזו"ע (שבת ח"א דף נ"ט ע"ב בשם השד"ח), או לשון: "ואע"פ שכתב זה בלשון דילמא, לאו משום דפסיקא ליה, אלא דרך ענוה היא, וכמו שכתבו בעלי הכללים שאע"פ שהפוסקים כותבים בלשון אפשר, הוא רק דרך ענוה ואינו ספק, וכמו שהאריך בזה השד"ח וכו'" (כמוש"כ ביבי"א ח"ב יו"ד ס"ז אות א'), אזי דברי הגריח"ס "ולשיטת הרב יביע אומר שכל לשון ספק שמשתמשים בו רבותינו הפוסקים ז"ל, אליבא דאמת אינו באמת ספק, אלא ברירא ליה מילתא, ורק בלשון ענוה השתמשו. וכו'". מדוקדקים היטב ונכונים. דאי לאו הכי אלא הוא סובר שפעמים הוא ספק ופעמים הוא ודאי ובלשון ענוה, הווי ליה לפרושי שכן הוא, ואחר שסתם וכתב כדבר פשוט שהוא ודאי ובלשון ענוה, מבואר שכך דעתו, ומה שתמצא במקומות אחרים שכתב אחרת, הרי דבריו סתראי. (וכבר העיר בזה בשו"ת אבוא בם המובא בעין יצחק ח"א בענין זה ראה שם). (ובעיני הדבר דומה לכללו הגדול של הרדב"ז בענין ברכה כשהספק במצוה, שמצינו בזה סתירות בדעת מו"ר זצ"ל ואכ"מ).
ומסקנתך נאה היא בעיני, אלא שאין זו דעת מו"ר זצ"ל כמובא במקומות שהזכיר הגריח"ס.
לא הבנתי איך אתה מחליט בדעת מרן זיע"א ש"כל לשון אפשר הוא דרך ענוה" אחר שהראתיך מקומות רבים שנקט בפשיטות לשון "אפשר" כספק, ורק במקומות מועטים כתב שהוא דרך ענוה, ועליהם הביא את לשונות הפוסקים שפעמים לשון אפשר הוא דרך ענוה.
ואין כאן לא סתירה ולא קושיא כי זה מוסכם שלשון אםשר הוא לשון ספק, רק נחלקו האם והיכן הוא דרך ענוה. ולכן במקום שהוא דרך ספק לא הוצרך לבאר כלום, ורק במקומות שמפרש שהוא דרך ענוה מפרש זאת מדברי הפוסקים.
ולענ"ד דבריך הם בבחינת להעמיד אוקימתא בכדי להקשות קושיא.
והיותר נראה בעיני לענ"ד מסקנתו של הגריח"ס (והיא קרובה למסקנתך שלך, אלא שלדעתך מספיק שאין הדבר מנגד (כלשון השד"ח באמצע ד"ה אפשר), ולדעת הגריח"ס צריך שיהיה הדבר מוכח (כלשון השד"ח בסוף ד"ה אפשר, עיי"ש היטב)), שלשון אפשר הוא לשון ספק כפשוטו אא"כ יש הכרח לומר (וכמש"כ השד"ח (כללי הפוסקים סט"ז אות א' בסוד"ה אפשר) שהוא דרך ענוה. (למעט פוסקים מפורסמים שידוע ומפורסם שכך דרכם לכתוב לשון אפשר וכיוצ"ב אע"פ שהדבר ודאי מחמת רוב ענוותנותם כדוגמת מהריב"ל שהביא השד"ח בסו"ד, וכדוגמת הפמ"ג שהזכיר הגריח"ס שם (אות ב')).
א"כ אי"ז קושיא על מרן זיע"א שנקט כדברי השד"ח בתוך דבריו.
לא ידעתי מדוע לא ראית סוף הציטוט של שו"ת אפרקסתא דעניא שהביא הגריח"ס (שם אות א' בקיצור, ובאות ז' עמוד ק' את דבריו המלאים עיי"ש). (ועיין דברי יעקב חיים ח"ב סימן י"א...) ואצטט לשונו הנצרך מגוף הספר: "ותו דמסתברא דהך כללא של הפרח מ"א א"א לומר דהוא כלל מוחלט בלי יוצא מן הכלל דודאי איכא טובא דאינו אלא ספק אלא דהיכא דמסתבר טעמי' אמרינן דהפוסק שכחב בלשון אפשר הוא מענות צדקו לא סמך על סברתו למימר בלשון ודאי, ואנן נעני אבתרי' דכדאי הוא לסמוך על סברתו כי רבה היא, או היכא דיש לנו ראי' על ודאותו ממקום אחר כגון הנך דהובא שם, אבל בלא"ה לא נוכל להכחיש משמעות לשון "אפשר" הפשוט. וספרי הכללים לא כתבו רק דאיכא דילמא בש"ס והוא קושטא אבל לא שהוא תמיד כך. עי' יד מלאכי סוף סי' קל"ז וביעיר אוזן מערכה ד' סי' ח"י ומערכה ו' סי' כ"ח, ובשדי חמד כללים מע"ד סי' מ"ז, ובפאת השדה מערכה ד' כלל יו"ד, וכעין זה בלשון "חיישינן" עי' יעיר אוזן מע"ח סי' ב' בשם תוס' גיטין דף מ' דזמנין דהוי ודאי. ועי' ברא"ש שם סי' ל"ב ובקרבן נתנאל דמוכח דדוקא בדאיכא הכרח לזה, והן אמת דהשואל בעצמו כ' רק להוכיח מהנ"ל ומשאר מקומות דאיכא אפשר ודילמא דלקושטא הילכתי נינהו. ברם דאנא אמינא דעיקר לשונות הנ"ל הם ספיקות רק דהיכא דיש הכרח אמרי' שודאי נינהו ומחמת ענוה אמרי בלשון אפשר. ובהא דהמרדכי לא זו בלבד שאין הכרח לודאיות אלא דאדרבה מטעם שכתב המרדכי אי נמי מוכח דלאו לודאי נתכוין בדילמא דתירוץ א'.
מרן זיע"א אינו משועבד למסקנתו של האפסקרסתא דעניא, ובפרט שלא הוכיח דבריו אלא רק כתב "ברם דאנא אמינא וכו'". ובפרט דנראה דמש"כ האפרקסתא דעניא "ברם" וכו' אינו בדעת הפרח מטה אהרן, ומש"כ בתחילת דבריו הוא בדעת הפמ"א, שופיר י"ל דס"ל למרן זיע"א כהפמ"א.
כנ"ל שפיל לסיפא (כפי שכתב הגריח"ס בד"ה ומעיקרא (עמ' צ"ז): "וכ"כ בשד"ח כללי הפוסקים שם (סד"ה אפשר)" ונראה כוונתו למש"כ שם השד"ח: "וי"ל דהיכא דמוכח שאני".
ייש"כ.
אבל מלבד שאחר הכל נתבאר שיש צד לומר שכל שאין דבר המנגד אמרי' דהוא דרך ענוה, א"א להקשות על מרן זיע"א אי ס"ל כן.
אמת. ולא דקדקתי היטב, ואכן אני מסכים שלשון דילמא יותר מורה על הספק מלשון אפשר, וא"א להוכיח ממנו על לשון אפשר. ומ"מ משום והייתם נקיים אציין ששגיאה זו, שרציתי להוכיח מדברי מהרש"ם הללו שכתב דבריו על לשון "דילמא", ואני רציתי ללמוד ממנו גם ללשון "אפשר", שגיאה זו שלי היא ולא של הגריח"ס.
מודים דרבנן היינו שבחייהו!!!
אדרבא, שם הוא נוקט שמרן הבית יוסף נוקט שלשון אפשר ספק הוא, והקשה דא"כ איך פסקו בשמו דהמברך בפה"א על הפת יצא, והלא מרן ז"ל כתב "אפשר דיצא", וא"כ ספק הוא ואיך פסקו בשמו דיצא? ועל זה תירץ השד"ח: "וי"ל דהיכא דמוכח שאני, וממה שכתב גבי בירך בפה"ע "ואפשר דאפילו בירך בפה"ע יצא", משמע קצת דלגבי בירך בפה"א פשיטא ליה דיצא, ומסתפק לומר דאפילו בירך בפה"ע יש לומר דיצא. כך נראה ליישב לדעתם (דהערוך השולחן ופתח הדביר) בדוחק כי היכי דלא נימא דנעלם מעיני קדשם דעת מרן במשמעות לשון אפשר." ע"כ לשון השד"ח.
ואדרבא, מבואר שהשד"ח לומד בדעת מרן הבית יוסף ז"ל דפשטות לשון אפשר, הוא כמשמעותו הפשוטה ספק.
כבר כתבתי שודאי ואין בזה חולק שסתם לשון אפשר היא לשון ספק, וכמבואר בדברי מרן זיע"א במקומות רבים, וכ"כ בפשיטות בנו מרן הראש"ל לשיט"א בעין יצחק.
והשאלה היא רק האם יש מקומות שהוא דרך ענוה, ובזה מוכח כאן שהוא דרך ענוה. ובגדרים מתי שייך לומר דהוא דרך ענוה כבר כתבתי לעיל. אבל מ"מ א"א להקשות על מרן זיע"א ממקומות שמבואר בב"י שאפשר הוא לשון ספק דגם איהו מודה ואזיל לזה, ורק ס"ל דיש מקומות שהוא דרך ענוה, ובזה גם הגיח"ס מודה, אלא דנחלקו בגדרים מתי אפשר לומר זאת, ועל זה לא הוכיח הגיח"ס אף הוכחה מדברי מרן בב"י דהגדרים אינם כדברי מרן זיע"א.
אמת, אבל הוא לשיטתו דבמקום שמוכח שאני, ושם מוכח, דראה שם בבית יוסף תשובה נוספת מרבינו הרשב"א, דאל"ה תהיה סתירה בין התשובות.
כנ"ל, לא באתי להוכיח מה הגדרים, רק באתי להראות שגם בב"י יש מקומות שהם דרך ענוה וגם הגיח"ס לא יכול לחלוק ע"ז, ולכן צריך להביא ראיות שכשאינו מוכח לא אומרים זאת, ואת זה לא הוכיח.
(ועיין בתשובת הגרעק"א שהזכיר השד"ח שם). ובגט פשוט למהר"מ בן חביב (סי' קכ"ט אות מ"ג ד"ה איברא) ועיין מש"כ הגריח"ס שם אות ג' עמ' פ"ט ד"ה וראיתי וד"ה ובפרט.
אדרבה מד' הגיח"ס שם מבואר דאף שאין הכרח בד' הרשב"א שם שאינו לשון ספק, ממ הבין השד"ח שלהב"י הוא דרך ענוה. והיא ראיה יותר לדידן.
ודחה השד"ח דבריו מכח תמיהת הגחיד"א בברכ"י והרב שם יוסף, וכמש"כ שם המה ראו כן תמהו, עיי"ש.
לכן דייקתי בלשוני ולא כתבתי שכן מבואר או מוכח בב"י אלא שכן פי' המל"מ. ולא עיינתי אם יש מי שיישב קושיותיהם והצדיק ד' המל"מ.
ועיין במש"כ בדברי י"ח על דבריו שם אות ג' עמ' צ'.
ד' הגיח"ס שם תמוהים למאוד, דהלא כבר הראנו שאיהו מודה דיש מקומות גם בב"י שהם דרך ענוה, וא"כ מה יועיל שיביא מקומות שהם לשון ספק הרי אין בזה חולק, ורק השאלה האם צריך שיהא מוכח שהוא דרך ענוה או שלא צריך הכרח.
ובכלל תמוה שמביא עוד פוסק ועוד פוסק שכותבים כן ועל כל אחד תמה איך כתב זאת, כאילו והוא היחיד שכתב זאת. במקום להוכיח דמזה שכל הפוס' הנ"ל ס"ל ש"מ דכך הוא באמת.
עיינתי שוב בגוף דברי השד"ח, ובמה שפתח דבריו, ואין אלו דבריו כלל אלא ציטט מהרב פרח מטה אהרן, ומיד אחר שהביא דברי הרב פמ"א הביא דברי הרב אהל יעקב שדחה דברי הרב פמ"א דמרן הב"י לא ס"ל הכי, וכן מהרב דבר משה שלא ס"ל כהפמ"א. ולאחמ"כ הרב שד"ח גופיה שקיל וטרי טובא בענין זה, ונראה לענ"ד שהמעיין היטב בדקדוק בדברי השד"ח יראה שדעתו נוטה שלשון אפשר לשון ספק הוא. ואשר ע"כ דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל שהביא הגריח"ס משמו, עיי"ש בכמה דוכתי, שמבואר שלמד כדבר פשוט בשד"ח שדעתו שלשון אפשר הוא לשון ענוה ולא לשון ספק, צריכים לי תלמוד.
מרן זיע"א לא הביא שהשד"ח כתב כן כדבר פשוט, אלא ציין לשד"ח שהמעיין יראה שם את הענין. ופשוט.
וגם אתה מודה שאינו מפורש בשד"ח, ואולי למרן זיע"א בעומק עיונו ודקדוקו ראה שדעתו נוטה להיפך מהבנתך?!
עירוב פרשיות יש כאן.
כתבת: "אבאר שוב, המהרא"נ הביא את ד' הרמב"ם וכ' נלענ"ד וכו', ואח"כ הביא את דברי הרי"ף וכ' בדבריו "אפשר".
ואח"כ דן כמי לפסוק, וכותב "וכיון שהם כתבו וכו'", ומבואר מדבריך שהבנת שמהר"א בן נחמיאש הביא דברי הרמב"ם ואח"כ הביא דברי הרי"ף, ולאחמ"כ מהר"א בן נחמיאש דן כמו מי לפסוק, וכתב דכיון שהם כתבו בפשיטות וכו'.
ולא היא, הגאון אמרי בינה הוא שהביא דברי מהר"א בן נחמיאש שהביא את דברי הרמב"ם והרי"ף וכתב (מהר"א בן נחמיאש) דלרמב"ם אין העדות בטלה, ולרי"ף אפשר דאין העדות בטלה. ולאחמ"כ הביא האמרי בינה דעת החכמים הנזכרים בשו"ת ר"י בן הרא"ש הסוברים דהעדות בטלה. והסיק האמרי בינה גופיה שלא כדעת מהר"א בן נחמיאש, אלא כדעת החכמים הנזכרים בשו"ת ר" בן הרא"ש.
ייש"כ, אכן טעיתי בכתיבה, אבל לא בגוף הענין, ואבאר שוב.
המהרא"נ הביא את ד' הרמב"ם וכ' "נלענ"ד" דאין כל העדות בטלה, ואח"כ הביא את דברי הרי"ף וכ' דאפי' לדבריו "אפשר" דאין עדות כולן בטלה.
והאמרי בינה דן בסוגיא זו והביא דברי ר"י בן הרא"ש דעדות כולן בטלה, וכתב אמרי בינה "וכיון שהם כתבו בפשיטות,
והחכם רבי אברהם בן נחמיאש הנ"ל כתב בלשון "אפשר" דלא אלים לבטל שני הכשרים לגמרי, אין ספיקו מוציא ודאי של הגדולים שבתשובות הר"י בן הרא"ש". וע"ז העיר מרן זיע"א דמסקנת ההלכה של מהרא"נ אינה בלשון אפשר כלל, אלא רק בדעת הרי"ף כתב זאת בלשון אפשר, אולם בדעת הרמב"ם כתב זאת בלשון נלע"ד שאינה מורה על ספק.
[ולדברי האמרי בינה שאין לנו לעזוב דברי המסופק מפני דברי הוודאי, אמאי יעזוב מהר"א נחמיאש דברי הרמב"ם הוודאים מפני הספק בדברי הרי"ף?!]
ולגוף הענין מה שנראה לי הדל הוא דהגריח"ס תמה על דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל, דאיך כתב שהאמרי בינה לא דק וכביכול המציא מילים בדברי מהר"א בן נחמיאש, והלא האמרי בינה דק ודק, ומש"כ האמרי בינה בשם מהר"א בן נחמיאש אכן נמצא מפורש להדיא בדבריו.
(וא"א לומר שזו "הערה דקדוקית" מכיון שאין בזה נפקותא הלכתית כדבריך, דמה בכך שאין בכך נפק"מ להלכה, לאשווי לאמרי בינה טועה ח"ו קל בעיניך?).
הנידון הוא לא האם המילה "אפשר" כתובה בלשון מהר"א נחמיאש, אלא האם מסקנתו היא שאין עדות כולם בטלה, או שכתב זאת רק בדרך אפשר.
וכמבואר רק בדעת הרי"ף כתב זאת בדרך אפשר, ולא בדעת הרמב"ם, וא"א לומר שיפסוק כספיקו בד' הרי"ף ולא כוודאו בד' הרמב"ם.
ויש בזה נפק"מ להלכה, והערת מרן זיע"א על האמרי בינה במקומה עומדת.
(ואגב דברי מו"ר הגר"ע זצ"ל ביבי"א שם (ח"ט אה"ע סי' ל"ג בהערה) צריכים אצלי תלמוד, דאחר שהביא דברי האמרי בינה כתב: ולא דק, כי באמת מהר"א בן נחמיאש כתב זאת בלשון נלע"ד דרך ענוה, ולא כתב לשון אפשר כלל" עכ"ל. וצ"ב דמשמע כאן מדבריו דלשון אפשר אינו לשון ודאי ודרך ענוה אלא לשון ספק, וזה שלא כדעתו שלשון אפשר הוא לשון ודאי ודרך ענוה, ויל"ע).
כבר כתבתי לך שזה טעות בהבנת דעתו, דהרי ברוב המקומות מביא את לשון אפשר כספק, ורק בכמה מקומות מועטים משתמש בכלל זה. ולענ"ד זה סילוף דבריו. (וגם לשיטתך כבר כתבת שדעתו אינה ברורה בזה כי בכל מקום כותב אחרת, אז מהו שכתב "וזה שלא כדעתו וכו'", הרי עוד לא ברור לך מה דעתו?).
במחילה, איני יודע מה אתה סח. דהלא השד"ח שם דן מהו לשון "אפשר" הנזכר בפוסקים, ולא דיבר שם מה גדר לשון "אולי" ו"דילמא", ואם מו"ר הגר"ע זצ"ל ביבי"א שם מסתייע מדברי השד"ח גבי לשון אפשר, ללשון דילמא הרי שהשווה ביניהם. וע"ז קשה, חדא, שלא אמר זאת השד"ח על לשון דילמא, ותו, דבשד"ח גבי לשון אפשר אכן מבואר איפכא, דהוא לשון ספק.
ואוסיף לבאר, דגם את"ל דדעת השד"ח היא דלשון אפשר הוא ודאי ודרך ענוה, מ"מ זהו בלשון אפשר, אבל בלשון דילמא שמשמעותו הפשוטה היא ספק, (וכפי שהסכמת עמי לעיל) מנ"ל שיסבור השד"ח שהוא ודאי, ומו"ר זצ"ל לכאורה תליא דלא תניא בדתניא.
וחילוקים אלו שכתבת בדעת מו"ר היבי"א זצ"ל לא ראיתי זכר להם בדבריו, ובדבריו משמע שהשווה לגמרי לשון אפשר ללשון דילמא.
ומש"כ היבי"א "וכדמוכח מד' הרמב"ם וכו'" זה קאי על מה שכתב קודם לכן "ואע"פ שטעם זה נאמר בלשון "אולי" כן הוא לדינא וכדמוכח מד' הרמב"ם", ולא קאי על מש"כ בהמשך דבריו "ודרך הפוסקים לתפוס לשון זה דרך ענוה. וכמ"ש השד"ח בכללי הפוסקים ר"ס ט"ז". כמבואר למעיין.
כיון דקשיא עתיקא מחדתי, לז"ל כל המו"מ בינינו בזה, אך אכתוב מה שיצא לי כעת.
מרן זיע"א ס"ל דהיכא שמוכח מהענין שהוא ודאי גם בלשון אולי אמרי' שהוא דרך ענוה, וכמו בלשון אפשר. אלא דבלשון אפשר שאינו מורה על הספק כ"כ כלשון אולי, ס"ל דלא בעי' שיהא מוכח, משא"כ בלשון אולי שמורה על הספק ס"ל דבעי' שיהא מוכח. [והיינו דס"ל דלשון אולי כשמוכח שווה ללשון אפשר אף היכא שאינו מוכח].
ולכן כתב בנידונו שמוכח שאינו ספק, ובלשונו "ואף על פי שטעם זה נאמר בלשון: אולי, כן הוא לדינא,
וכדמוכח מד' הרמב"ם וכל קדושים שעמו וכו'". אע"פ שהוא לשון אפשר, הוא דרך ענוה כלשון אפשר.
והנה כבר נתבאר גם בדברי כת"ר דגם לשד"ח היכא דמוכח אמרי' בלשון אפשר דהוא דרך ענוה. וא"כ אין מבואר בשד"ח היפך זה.
להד"מ. הגריח"ס לא הודה מעולם בדברי יעקב חיים שם (גם במה שציטט מספרו ברית יעקב) דבסתמא לשון דילמא הוא לשון ענוה. ולא ראיתי זכר לזה בדבריו.
לא כתבתי שמודה בסתמא, אלא שמודה היכא דמוכח, ובנידון מרן זיע"א כתב שמוכח כן מד' הרמב"ם, וא"כ מה מקשה עליו?
גם כאן להד"מ, היד מלאכי ציטט שם לשון הר"ן בגיטין, ובר"ן גופיה מבואר דשם מוכרח שהוא ודאי. ולעולם בעלמא דילמא הוא לשון ספק, ורק שם הוא ודאי ומשום כבודו דרב חיסדא, וכמו שמוכרח מהגמ' בפרק ג"פ.
ורק מו"ר הגר"ע זצ"ל הרחיב וכתב משם היד מלאכי "שדרך הפוסקים לכתוב לשון "דילמא" והוא ודאי", מה שלא הוזכר שם ביד מלאכי כלל שהוא דרך הפוסקים, עיי"ש.
במחילה אבל כעת פתחתי ההליכו"ע וראיתי שהגיח"ס בהשגתו שם השמיט קטע חשוב מלשון ההליכו"ע וז"ל מרן זיע"א שם "ומ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"ד (ס"ס קמח) שנראה שהגמ"ר מסופק בזה, שכתב זאת בלשון "דילמא". אין זה מוכרח, שדרך הפוסקים לכתוב לשון "דילמא" והוא ודאי, וכמ"ש כן הרב יד מלאכי (כלל קלז) בשם הר"ן גיטין (כ.) דאע"ג דבלשון דילמא קאמר קושטא דמילתא הכי.
וכ"כ השדי חמד (מע' ל כלל קמא אות לא) ד"ה העולה, דמ"ש מהר"ם, "דדילמא לא שכיח בינינו", לאו דוקא הוא, אלא כוונתו שכיון שדשו בו רבים ואינם ניזוקים אמרינן ודאי דלא שכיח האי רוח רעה בינינו. ע"ש. וע"ע בשדי חמד (מע' ד כלל מז). ע"ש. וכיו"ב מצינו לשון "אפשר" בדברי הפוסקים, שהוא ג"כ דרך ענוה, אף שאין בו ספק. וכמ"ש השדי חמד (בכללי הפוסקים ר"ס טז). ע"ש".
ובמקום כל המודגש נכתב "וכו'" ומחמת כן נבוכתי.
אולם אחר לשונו הזהב של מרן זיע"א, שוב לא קשה מידי, דלא הוא הרחיב הכלל, אלא השד"ח כבר כתב כלל זה ע"ד המהר"ם אלו.
ועכ"פ אם לפעמים דילמא בד' הגמ' הוא גם במקום שהוא "ודאי", אז למה בלשון הפוסקים לא יהיה שייך ג"כ לומר כן?
ואשמח שתעיין בד' התוס' פסחים קיד רע"ב שציין השד"ח (מע' ד הנ"ל), ותגיד לי מה הכריח אותם לאומרו בלשון דילמא?
לא הבנתי מה ראית שם הנוגע לנד"ד, ומה שמבואר שם שלשון אפשר הוא ספק בוודאי, ומה זה נוגע לעניננו? ולא דיבר שם על לשון "דילמא" כלל.
במחילתך, תפתח את הגט פשוט ותראה שאינו מדבר כלל על לשון אפשר, אלא רק על דילמא.
אם ירצה הרב איש תם להכניס דבריו לקובץ, יעשה כרצונו, אבל את דברי אני הקטן הפשוט, אין להכניס בשום אופן, מאחר שכפי שכבר כתבתי, לא עיינתי בדברים כפי הצורך כלל.
רוב המראי מקומות והדברים שהבאתי הם מתשובה של אחד מחברי הפורום הנכבד, שהסכים שאשתמש בה, המו"מ על דבריו נכתב על ידי, בעז"ה אחר שיסתיים המו"מ הוא יגיה ויתקן את תשובתו במקומות הצריכים תיקון, ובכוונתו לפרסמה באיזה'ו מקומן.
בסיום דברי אודה מאוד על המו"מ המחכים, שבודאי זוהי דרכו של מרן זיע"א, וחדי בפלפולא דילן.
ומהרב @פשוט ילמדו כל החולקים, לדון בצורה עניינית בכבוד לת"ח ובכובד ראש וכדרכה של תורה.
ואסיים בברכה לידידי הרב ש@פשוט מחפש את האמת באמת, שיזכה לכוון לאמת באמת.