ידידי גלעד רובין נר"ו אמר שאת הראשון צריך לומר בלשון שאלה כלומר תיובתא דפלוני? ומסיקה הגמרא תיובתא. והדבר היה קשה בעיניי כי אם הקשה הקשה בכוח ואם היה מסופק בדבר הל"ל נימא תהוי תיובתא דפלוני וכו'. ולכן אמרתי לפרש שחזר על התיובתא לחזק הקושייה כי בדר"כ אין עליה תשובה ור"ל הקושיה על פלוני היא אכן קושיה. שוב הראני ראיה לדבריו מספר תחילת חכמה (ש"ג פ"א סי' ט' הובא בקיצור כללי התלמוד) שהראשון צריך לקרותו לשון שאלה כלומר נימא דתהוי תיובתא פלוני ומשני אה"נ תיובתא. ואמרתי אם נאמרו בלשון שאלה אולי נשנה קצת שהשאלה על פלוני ר"ל לכאורה תיובתא דפלוני ומסיק תיובתא. שוב לאחר זמן חיזקתי את דברי הראשונים מדברי רש"י במסכת יבמות (לג: ד"ה אלא ודף עב. ד"ה קתני) וכן משמע מתוס' ב"ק (מז. ד"ה מאי). וה"ה בכל זה במה דאמרי' ש"מ כך וכך ש"מ. וכן מוכח להדיא מדברי הגמ' בשבת (כג.) שמוכיח שהדלקה עושה מצווה ומוסיף ועוד מדקא מברכינן אקב"ו להדליק נר של חנוכה ש"מ הדלקה עושה מצווה ש"מ ואם כדברי ידידי ג"ר נר"ו איך מוסיף ועוד על דבר שמסופק.
בדבר זה נחלקנו רבות ידידי טוען שזה נפק"מ לגאווה כי שינתי קצת בתחילה והייתי צריך להודות ואני יי"ש ס"ט אומר שלא נראה לי בכלל כזה פירוש שהוא שאלה ותירוץ. תכריעו אתם.
