בילקו"י תעניות עמ' קח כתב שרק אם א"א בלא לשטוף את פיו בתענית יכול להקל. ונכון שיקדים להכניס לפיו את המשחה ואח"כ ישטוף במים. ובמקום צער גדול במיוחד אפשר להקל גם בתשעה באב.
נשאלת השאלה מדוע יש להחמיר כ"כ? הרי בשאר תעניות נראה מדברי החזו"ע שמותר לכתחילה כשמכניס לפיו פחות מרביעית.
ועוד כיון שהמשחה הוי דבר שאינו ראוי לאכילה, ולא ניחא ליה לאדם לבלוע ואינו פסיק רישיה גם אם יבלע, הוי תרי דרבנן דלא ניחא ליה, וגם כשמכניס אח"כ לפיו מים המים המעורבים במשחה אינם ראוים לאכילה. ומדוע יש להחמיר?
וגם בט"ב, מלבד הנ"ל, הוי רחיצה להעביר הזוהמא שמותרת
נשאלת השאלה מדוע יש להחמיר כ"כ? הרי בשאר תעניות נראה מדברי החזו"ע שמותר לכתחילה כשמכניס לפיו פחות מרביעית.
ועוד כיון שהמשחה הוי דבר שאינו ראוי לאכילה, ולא ניחא ליה לאדם לבלוע ואינו פסיק רישיה גם אם יבלע, הוי תרי דרבנן דלא ניחא ליה, וגם כשמכניס אח"כ לפיו מים המים המעורבים במשחה אינם ראוים לאכילה. ומדוע יש להחמיר?
וגם בט"ב, מלבד הנ"ל, הוי רחיצה להעביר הזוהמא שמותרת