• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

צ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו שניצל

לגבי צ'יפס שטוגן בשמן בשרי, מהראוי היה להזכיר שהגר"ע יוסף התיר נ"ט בר נ"ט באוכלין, בהליכות עולם ח"ז עמ' ע"ט, אלא שהרב המשיב חושש לממשות שומן של בשר.

ראיתי גם להראש"ל הרב יצחק בדרשתו, שהתיר זאת אך הסתייג שצריך לראות אם בתוך השמן יש שומן של בשר, ואינו יודע איך לראות (וצ"ע איך כל הפוסקים שהתירו נ"ט בר נ"ט לא חשו לזה ולא כתבו הסתייגות כלשהי).

אבל בר מן דין, יש להתיר לספרדים לאכול מאכלי חלב אחרי הצ'יפס, כי הבשר פוגם את השמן – מילתא דפשיטא בשו"ע יו"ד סי' ק"ג, והלכה כהשו"ע גם נגד אלף פוסקים.

וממילא גם אין לחוש כנ"ל לשומן של בשר, דממה נפשך; אם ניתן לראות אותו - אפשר להוציא אותו מהשמן, ואם לא ניתן, הרי בטל לשמן (ודבר פגום אין צריך שישים לבטלו).

היו שרצו לטעון שמדובר דוקא בשמן זית (כה"ח) אבל זיל בתר טעמא שכל שמן פוגם הבשר בפועל. ולא חילק בזה אף אחד בחז"ל או בראשונים אלא נקטו סתם שמן.

יש שרצו לטעון שסתם שמן בגמרא הוא שמן זית, אבל ראה בנדרים (דף נ"ג) שהנודר בבבל משמן סתם אסור בשמן שומשמין, והתלמוד הלא תלמוד בבלי, ואם נקטו שמן סתם כוונתם לשמן שומשמין ולאו דוקא שמן זית.

אמנם כל זה כשהשמן הוא צלול. אם יש בו ממשות בשר, הרי זה כאילו הצ'יפס טוגן יחד עם בשר וצריך להמתין שש שעות אחריו (כמנהג ישראל להמתין אחרי תבשיל שהתבשל עם בשר). ולכאורה צריך לסנן את השמן.
 
ב"ה
שלום וברכה,
מ"ש שכל הפוס' לא חששו בדין נ"ט בר נ"ט לתערובת שמנונית, הוא מפני שדיברו או בכלים נקיים, בלי שמנונית, רק טעם בלוע, או באוכלין כגון מה שהביא מרן רבנו הגדול בליכות עולם ללמוד מדברי רש"י, במליחת קיבה, ושם גם אין ממשות, או שיש ששים נגד הממשות, ומה שנשאר לדון הוא על הטעם המרובה שאין כנגדו ששים, עי' עליהם.
ומרן הראש"ל בתשובה מסקנתו במשנה אחרונה לאסור להדיא בנידון השאלה כאן, ובל"נ אצרף תשובתו לכשאתפנה לכך.
ומ"ש מסי' קג שהבשר פוגם את השמן, כבודו החליף בין שמן עם טעם בשר, לבין שמן עם שמנונית בשר. דהתם בש"ע הוא לענין טעם בשר נבלה, שיצא מכלי הגוי, ונכנס לשמן של הגוי, וכתב הש"ע שמותר לקנות ממנו השמן, אבל בשר נבלה שטוגן בשמן ונבלל שמנונית שלו בשמן, בודאי שהשמן אסור באיסור גמור של שומן נבלה שנמצא בו, שאין כאן רק טעם כדי שנדון אותו לפגם, אלא יש כאן ממשות, שהיא אסורה מצד עצמה. דעד כאן השמן לא נאסר מהטעם, אבל השמנונית בשר אסורה ועומדת, ומי התירה. והכא נמי טעם הבשר אינו עושה את השמן בשרי כי פוגם אותו וגם דהוי נ"ט בר נ"ט, אבל שמנונית הבשר עצמה שנמצאת בשמן שמטגן בה אח"כ את הצ'יפס משבחת את הצ'יפס בטעם של ומן בשר, ונעשה הצ'יפס בשרי לפי עיקר הדין, והרי הוא כמבואר.
ומ"ש שאם ניתן להוציא השומן שיוציאו, אה"נ, הענין הוא שלא מוציאים. ואם מאן דהו יצננו ויוציא מה שיכול, נצטרך לדון אם לסמוך שיצא הכל, ונצטרך לאמוד אם יש ששים כנגד המעט שישאר, אבל השאלה אינה באופן שהוציאו מה שאפשר.
ומ"ש שאם א"א להוציאו בטל לשמן, איך בטל ללא ששים. ומ"ש שפגום א"צ ששים, א"כ אינו מדין ביטול אלא מדין נטל"פ, אולם כאמור טעם השומן שבשמן פוגם, אבל השומן עצמו עומד באיסורו.
ומעתה מ"ש בסוף דבריו שאם יש חתיכת בשר לא יעזור כלום, הן הן הדברים שביארנו עד כאן לגבי השמנונית, שאין בינה לבין חתיכת בשר ולא כלום, ושניהם אינם דומים לטעם, שבטעם אין כל ממשות ולכן אין דנים אלא על השפעתו בשמן שהיא רק פוגמת ולא משבחת, ועוד דבלאו הכי אין בטעם זה יותר מנ"ט בר נ"ט דשרי אפילו באוכלים כמבואר בהליכות עולם למרן רבנו הגדול זיע"א, והרי הוא כמבואר.

ביקרא דאורייתא
 
תודה רבה על תשובת כת"ר.

אני לא ראיתי דברי הפוסקים בפנים, ולא עיינתי בכל הדוגמאות שדנו בהן. רק כתבתי שלא חילקו בין ממשות לאין ממשות, וגם מדברי כבודו אני מבין שלא חילקו. וזה אומר דרשני, כיצד התירו נ"ט בר נ"ט באוכלין מבלי לחלק.

ומה שכתב כבודו דהתם בשו"ע הוא לענין טעם שיצא מכלי הגוי ונכנס לשמן, אינו כן, אלא השו"ע איירי בקונה שמן מהגוי, כאשר היהודי הקונה אינו יודע מה נעשה עם השמן הזה, אולי טיגנו בו שניצל, או נקניק, או בשר חזיר, או רק השתמשו בו בכלי שבלע איסור. ולמרות זאת כתב השו"ע שהשמן מותר, כי הבשר פוגם את השמן, והטעם שנמצא בו הוא טעם פגום.

וא"כ, בהכרח לומר כפי שכתבתי לעיל. ואם יש לכבודו קושיה, הרי על השו"ע תלונתך...

וראה בש"ך שם:

"הוא לשון הרמב"ם פי"ז מהמ"א, וכתב הכסף משנה שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן, וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב, וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר, וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז".

(ובשו"ע שם איתא: "שמן ודבש של עובדי כוכבים, מותרים, ואינם נאסרים משום בישולי עובדי כוכבים ולא משום גיעולי עובדי כוכבים").

היינו שלדעת הפוסקים שסתם כלים לאו בני יומן, היה אפשר לומר שהשו"ע בא לחדש שלמרות שהשמן היה בכלים של גויים, תולים שהכלי אינו בן יומו. אבל לרמב"ם שסתם כלים הם בני יומן, החידוש הוא שגם השמן של הגויים מותר, למרות שבישלו עמו בשר, כי הבשר פוגם את השמן. לא מדובר בשמן שהגוי קנה ברמי לוי, אלא שמן משומש...
 
ב"ה
א. כבר כתבתי שהפוסקים דיברו על כלים נקיים בלי ממשות, וכך מפורש במקור דין נ"ט בר נ"ט בש"ע יו"ד סי' צה ס"א וז"ל: דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בכותח. ע"כ.

ב. אמת שגם שמנונית בשר נבלה שנתערבה בשמן, פוגמת השמן והשמן מותר, אלא שיש לזה תנאי שיהיה ביטול לממשות של השמנונית בשר, כמבואר בב"י לסי' קג בשם הרשב"א והר"ן ועוד ראשונים, שזהו החילוק בין נבלה שאינה ראויה לגר שצריכה להיות אינה ראויה כלל, לבין תערובת איסור שהממשות בטלה ברוב ולא נותר אלא הטעם, שאז בפגם כל שהוא אינו אוסר. ולכן גם הוסיף הרמ"א בהגהה שם (ס"א) שאם האיסור היה בריה, שאין לה ביטול לממשות, ממילא לא יעזור שנותנם טעם לפגם, שהרי הממשות עצמה לא נתבטלה. (אלא שמרן הב"י ס"ל בשם רוה"פ דבכה"ג ליכא לחומרת בריה, ואכ"מ). הרי לנו שבשביל דין נטל"פ חייב שיהיה ביטול לממשות של האיסור קודם לכן, ואז דנים רק על הטעם בלבד, ומכיון שהוא נותן טעם לפגם מותר. (ושמא לא דייקתי או לא הבהרתי קודם לכן בניסוח של הדברים והביא לידי טעות, ועמו הסליחה. אבל עיקר תוכן דברי שם אחד הוא, דלא דמי לנ"ד, וכדלהלן).
ומעתה, לענין שמן שטוגן בו שניצל ומעורב בו שמנונית שאין ששים נגדה, הנה אף דבכוותיה בשניצל נבלה שטוגן בו שמן, והשמן רבה על השמנונית שנבללה בו, ורוצה להשתמש בשמן כפי מה שהוא, אין בו איסור מצד עצמו, שהרי הממשות בטלה ברוב, והטעם בשר שניתן בו הוא לפגם, אולם עדיין באם יכנס זה השמן עם השמנונית למאכל אחר, והשמנונית בשר תוסיף טעם לשבח במאכל האחר, הרי שאסרה את המאכל האחר, ומה לי שהשמן מותר.
וכ"כ הרמ"א בדרכי משה בשם האיסור והיתר הארוך, הביאו הט"ז בס"ק ו, וכן הביא הרב כף החיים ס"ק כד בשם עוד פוסקים, ונראה שהוא ברור בסברא, וגם שכעת חיפשתי ולא מצאתי למי שחולק בזה, שהרי כעת האיסור לפנינו נותן טעם לשבח.
והלכך גם בדין השמן שטוגן בו שניצל כשר, ואח"כ טיגן בו צ'יפס, וכשטועם הצ'יפס מצליח להבחין את טעם השמנונית, (דאמור רבנן בטעמא), הנה מכיון שהשמנונית בשר נותנת טעם לשבח בצ'יפס, ואדרבא אנשים היו מוכנים לעשות כן לכתחילה ולהשביח מאכלם בזה, ממילא הו"ל הצ'יפס עם השמנונית בשר, תבשיל של בשר, שיש להמתין אחריו שש שעות עד לאכילת מאכלי חלב.

בברכה רבה
 
יישר כח לכת"ר על דברי האיגרת השנית.

הבה נעזוב את נ"ט בר נ"ט באוכלין, שממילא הוא חידוש של אחרוני האחרונים, ואין לך בו אלא חידושו. ובאמת לא נראה להתיר מצד זה, אם יש לחשוש שיש שומן בשר בתוך השמן (אלא שלא נראה לי שבטיגון שניצל העטוף בפירורי לחם יוצא שומן לתוך השמן, ואולי אני טועה, מעולם לא טיגנתי שניצל אלא אשתי עוסקת בזה) רק הערתי שהיה צריך לפחות להזכיר שהגר"ע מתיר בנ"ט בר נ"ט, ולהסביר אח"כ מדוע כאן אינו נחשב נ"ט בר נ"ט.

ונתמקד בעיקר ההיתר שכתבתי, מצד זה שהבשר פוגם את השמן.

ראשית אני שמח לראות שכת"ר חזר בו מהבנתו הראשונה בשו"ע, שלא היתה נכונה, וכעת הוא מודה לדבריי שכוונת השו"ע היא שהשמן של הגוי מותר בשימוש, אע"פ שטיגן איתו בשר או נקניק חזיר או כל מה שיהיה.

כעת, כדי שנתקדם הלאה, אני שואל מכת"ר- יסביר לי באיזה אופן התיר השו"ע את השמן. האם כת"ר מסכים שהשו"ע התיר שמן שטיגנו בו חזיר, כן או לא.
 
ב"ה
הש"ע דיבר על שמן שהוכן בכלי של גויים וקיבל רק טעם, ולא שיש בו ממשות, שיש בו ב' סברות, כמבואר במקורות, גם סברת סתם כלים אינם בני יומן, וגם סברת הרמב"ם שהבשר פוגם את השמן, ועיקר חידושו בעבור הסברא השנית, שהבשר פוגם את השמן, אבל בלאו הכי הוא מותר מן הסברא הראשונה, שאין כאן אלא טעם מן הכלי, וסתם כלים אינם בני יומן. ולכן במקרה של הש"ע השמן מותר בכל אופן שיהיה, מצד הסברא הראשונה, שאין בו אלא טעם, והוא טעם לפגם, שסתם כלים אינם בני יומן.
ולגבי הסברא הנוספת שלמדים מדברי הש"ע, הוא לגבי ממשות בשר, שפוגם את השמן, (על אף שאינו מוסכם כלל כמבואר בש"ך שהביא בריהם ע"ש).
ולגבי ממשות כך הוא הדין. שאם הממשות של איסור בטלה בששים בשמן, א"כ נותר רק טעם, והוא טעם לפגם, ומותר להשתמש בשמן בכל אופן שיהיה.
ואם הממשות בטלה רק ברוב ולא בטלה בששים, בזה אמנם יהיה מותר להשתמש בשמן, אבל יש לזה תנאי שמבואר בש"ע בסעיף הקודם, והוא שלא ישביח לבסוף, וביארו האיסור והיתר הארוך והדרכי משה והט"ז וכן הביאום האחרונים כמבואר בכה"ח בס"ק כד, שגם אם יכנס זה השמן המותר, עם המיעוט ממשות איסור שבתוכו, לתוך תבשיל אחר, והמיעוט איסור שבתוכו ישביח את התבשיל האחר, הרי שנאסר התבשיל האחר. ובאמת דלענ"ד באופן זה האחרון הוא יותר מפוגם ולבסוף השביח, שהרי את התבשיל האחר מעולם לא פגם, רק השביח, ואינו דומה ליין וגריסים שבסוגיא, ששם אותו שנפגם חזר והשביח. והרי הוא כמבוא'ר.

נ.ב. אני שם לב שגלשנו ביותר במדור שאינו שייך למו"מ אלא לתשובות הלכתיות לשאלות מעשיות, אז אם כבודו יוכל שיעביר את המו"מ למדור מו"מ, ואם צריך יתייעץ בזה עם מנהל המערכת בהודעה פרטית כיצד עושים זאת, ויזמינני לשם אח"כ בהודעה פרטית, כדי שאדע מכך, ונמשיך שם בשמחה ובידידות.

ביקרא דאורייתא
שבת שלום ומבורך
וחודש טוב ומבורך
 
תודה רבה על תשובת כת"ר.

כל הראיות של כבודו מהפוסקים בסעיף הקודם, אינן נוגעות לנד"ד, כיוון ששם עסקינן בממשות בעין, שניתן להוציאה, וכך מפורש שם, אבל כאן הדיון הוא על אדם שטיגן שניצל, או גוי שטיגן חזיר, וסינן את השמן, ואין ממשות בעין.

ולאחר שכבודו מסכים שהשו"ע התיר שמן שטיגנו בו חזיר, וזה מה שבא לומר כשכתב "שמן ודבש של עובד כוכבים, אף על פי שהם מבושלים, מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו", אשאל את כבודו שאלות נוספות.

א. כאשר אני לוקח שמן שטיגנתי בו שניצל, ומניח אותו בסלט, האם הסלט ישביח? האם הוא הופך ליותר טעים, בגלל שטיגנתי בו שניצלים מקודם?

ב. האם לדעת השו"ע, אדם ששתה שמן שטיגנו בו שניצלים, האם מותר לאכול אחריו חלב?

(ביקשתי ממנהל המערכת להעביר את כל הדיון שלנו למדור מו"מ בהלכה, וכבודו יכול להמשיך כאן, וכאשר מנהל המערכת יתפנה, יעביר את כל הדיון לשם).

שבת שלום וחודש טוב
 
ב"ה
שבוע טוב וחודש טוב ומבורך
א. איני יודע, צריך לנסות, יתכן שכן ויתכן שלא.
ב. אם כמות השניצלים לא הובילה למצב של רוב שומן מהשניצלים (ומסתמא כך הוא בדרך כלל), מותר, מפני שהממשות בטלה, והטעם פוגם.
 
תודה רבה על תשובת כת"ר.

בתשובותיו האחרונות חזר בו כבודו מכל מה שכתב בתחילה, ומעתה אין מקום לאסור הצ'יפס שטוגן בשמן הנ"ל...

כבודו מסכים שהשו"ע איירי בשמן שהגוי בישל בו חזיר, והשו"ע מתיר להשתמש בשמן זה. השו"ע לא הגביל את הקונה, כיצד להשתמש בשמן, והקונה לא ישתמש בו להדלקת נרות חנוכה, אלא ישימו בסלט, ויטגן בו צ'יפס, וכו'...

ובסעיף הקודם שכבודו הביא ממנו ראיה, מדובר בדבר פגום שהוא ממשות בעין, וניתן להוציאו, והדבר הפגום שנמצא בתוך התערובת, נותן טעם לשבח בדבר אחר. אבל כאן איירי שאין ממשות בעין, אלא נמחה השומן בתוך השמן ומעתה אינו אלא טעם פגום בתוך השמן, שבטל ברוב, והשו"ע התיר להשתמש בו לכל שימוש שיהיה.
 
אסכם את תשובתי בכל התגובות הנ"ל:

לגבי צ'יפס שטוגן בשמן בשרי, אמנם הגר"ע יוסף התיר נ"ט בר נ"ט באוכלין, בהליכות עולם ח"ז עמ' ע"ט, אבל למרות זאת, הרבה מו"צים חוששים לממשות שומן של בשר, שאין זה נ"ט בר נ"ט. וכן ראיתי להרב יצחק יוסף בדרשה, שאמר שזה מותר מצד זה, אבל צריך לראות שלא תהיה ממשות שומן, ואינו יודע איך אפשר לראות.

אבל בדרך כלל אם טוגן שניצל בשמן, אינו פולט שומן (אשתי אומרת שהחזה של העוף הוא החלק עם הכי פחות שומן) וגם הוא מצופה פירורי לחם. ואם השמן מסונן, לא נראה שיש לחוש לזה.

אבל גם לולא זה, יש להתיר לספרדים לאכול מאכלי חלב אחרי הצ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו בשר, כי הבשר פוגם את השמן – מילתא דפשיטא בשו"ע יו"ד סי' ק"ג, והלכה כהשו"ע גם נגד אלף פוסקים.

וממילא גם אין לחוש כנ"ל לשומן של בשר, דממה נפשך; אם ניתן לראות אותו - אפשר להוציא אותו מהשמן, ואם לא ניתן, הרי בטל לשמן (ודבר פגום אין צריך שישים לבטלו, אלא בטל ברוב).

ואין לומר שהבשר פוגם את השמן הוא דוקא בשמן זית (כדכתב כה"ח), כי זיל בתר טעמא שכל שמן פוגם הבשר בפועל. ולא חילק בזה אף אחד בחז"ל או בראשונים אלא נקטו סתם שמן.

ואין לומר שסתם שמן בגמרא הוא שמן זית, דהרי בנדרים (דף נ"ג) איתא שהנודר בבבל משמן סתם אסור בשמן שומשמין, והתלמוד הלא תלמוד בבלי, ואם נקטו שמן סתם כוונתם לשמן שומשמין ולאו דוקא שמן זית.

ואין לומר שהשו"ע בסי' ק"ג שם דיבר רק על טעם שיצא מכלי הגוי ונכנס לשמן, אבל לא שמן שטוגן עם בשר. כי השו"ע איירי בקונה שמן מהגוי, והיהודי הקונה אינו יודע מה נעשה עם השמן הזה, אולי טיגנו בו שניצל, או נקניק, או בשר חזיר, או רק השתמשו בו בכלי שבלע איסור. ולמרות זאת כתב השו"ע שהשמן מותר, כי הבשר פוגם את השמן, והטעם שנמצא בו הוא טעם פגום. ולא הגביל את השימוש של הקונה (הרי הקונה לא ישתמש בו לנרות חנוכה, אלא ישתמש בשמן לבישול, יטעים בו את הסלט או יטגן בו צ'יפס) אלא התיר בשופי להשתמש בו לכל שימוש שיהיה, מטעם שהבשר פוגם את השמן.

וראו בש"ך שם:

"הוא לשון הרמב"ם פי"ז מהמ"א, וכתב הכסף משנה שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן, וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב, וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר, וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז".

(ובשו"ע שם איתא: "שמן ודבש של עובדי כוכבים, מותרים, ואינם נאסרים משום בישולי עובדי כוכבים ולא משום גיעולי עובדי כוכבים").

היינו שלדעת הפוסקים שסתם כלים לאו בני יומן, היה אפשר לומר שהשו"ע בא לחדש שלמרות שהשמן היה בכלים של גויים, תולים שהכלי אינו בן יומו. אבל לרמב"ם שסתם כלים הם בני יומן, החידוש הוא שגם השמן של הגויים מותר, למרות שבישלו עמו בשר, כי הבשר פוגם את השמן. לא מדובר בשמן שהגוי קנה ברמי לוי, אלא שמן משומש...

וברור שהשותה שמן זה שנקנה מהגוי, למרות שטוגן בו חזיר, אינו צריך לחכות שש שעות לאחר מכן, כיוון שגם אם יש שומן חזיר, אינו בעין, והוא טעם פגום, ובטל ברוב.

ואין להביא ראיה מהסעיף הקודם בסי' ק"ג, שאם הדבר הפגום משביח לבסוף, הרי הוא אוסר תערובתו (וצריך ביטול בשישים) וכך גם כאן שומן הבשר יכול להשביח את הצ'יפס. כי לא דמי לנדון דידן, ושם עסקינן בממשות בעין, שניתן להוציאה, וכך מפורש שם, אבל כאן הדיון הוא על אדם שטיגן שניצל, או גוי שטיגן חזיר, והקונה סינן את השמן, או שרואה שאין ממשות בעין, רק אולי שומן שנימוח בתוך השמן, והוא טעם פגום ובטל ברוב.

(הנ"ל הוא באופן תיאורטי, אבל בפועל בוודאי שטעם של שניצל בצ'יפס אינו משביח, ואם היינו שואלים אדם במה היית מעדיף לטגן את הצ'יפס, שמן נקי או שמן שטוגן בו שניצל, בוודאי שהיה מעדיף שמן נקי).
 
ואין לומר שהבשר פוגם את השמן הוא דוקא בשמן זית (כדכתב כה"ח), כי זיל בתר טעמא שכל שמן פוגם הבשר בפועל. ולא חילק בזה אף אחד בחז"ל או בראשונים אלא נקטו סתם שמן.

ואין לומר שסתם שמן בגמרא הוא שמן זית, דהרי בנדרים (דף נ"ג) איתא שהנודר בבבל משמן סתם אסור בשמן שומשמין, והתלמוד הלא תלמוד בבלי, ואם נקטו שמן סתם כוונתם לשמן שומשמין ולאו דוקא שמן זית.

נראה לענ"ד שאין ראיה מהגמ' נדרים הנ"ל, שהרי ידוע הכלל "בנדרים הלך אחר לשון בני האדם" ולכן הנודר בבבל משמן, אסור בשמן שומשמין, כי כן היה לשון בני האדם שם, וממילא תולין שנדר גם מזה. אבל בלשון חכמים כמדומני שסתם שמן הוא רק שמן זית בלבד, וכדברי הרב כף החיים. ואם הייתה כוונתם גם על שמן אחר היה להם לפרש. (לא הספקתי לבדוק מקורות לכאן או לכאן אלא להערה בעלמא להטעין בדיקה לפני שסומכים על זה להלכה)
 
אכן לא בדקת את המקור, כי אם היית רואה את המקור, היית רואה שהמקור של כף החיים גם הוא מנדרים...

כף החיים כותב, "שמן הוא שמן זית דכל מקום שנזכר שמן סתם הוא שמן זית וכן בכל מקום שנזכר דבש סתם הוא דבש דבורים והוא פשוט". ולא ציין מקור.

אם בודקים היכן נזכר דבר זה, רואים שמקורו של "כף החיים" הוא בספר מלאכת שלמה, לרבי שלמה חכים, מרבני איזמיר, שכתב כן על המשנה במסכת נדרים פרק ו, "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין".

וכתב שם המלאכת שלמה, "מן היין מותר ביין תפוחים. דסתם יין דענבים וכן סתם שמן הוא שמן זית וכן סתם דבש הוא דבש דבורים".

אבל בגמ' שם (מסכת נדרים דף נג עמוד א) מובא, "תניא: הנודר מן השמן בארץ ישראל - מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית, ובבבל - אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית".

זאת אומרת, בארץ ישראל היה מצוי שמן זית ולכן בלשונם סתם שמן הוא שמן זית, אבל בבבל היה מצוי שמן שומשמין, ולכן בלשונם סתם שמן הוא שמן שומשמין.

וכעת אנו מבינים שאין כאן לשון חכמים כלל, אלא גם המקור ל"סתם שמן הוא שמן זית" הוא מהמשנה לגבי אדם הנודר בלשון בני אדם בארץ ישראל, ובבבל סתם שמן הוא שמן שומשמין.

והיות ומאמר חז"ל שהבשר פוגם את השמן הוא בתלמוד בבלי (מסכת עבודה זרה דף לח עמוד ב), "אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי - אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה? אי משום איערובי - מיסרא סרי", ממילא כשאמרו סתם שמן לא התכוונו לשמן זית אלא אדרבה לשמן אחר.

ובלאו הכי, הרמב"ם כתב, "שמן של גוים מותר ואפילו נתבשל אינו נאסר מפני גיעולי גוים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו", ולא חילק בין שמן לשמן, וכן בגמ' לא חילקו בין שמן לשמן, וכן בראשונים לא מצינו אפילו אחד שחילק בין שמן לשמן, וכן הוא בשו"ע סימן ק"ג, ובנושאי כלים, למעט כף החיים הנ"ל, אף אחד לא סייג את ההיתר לשמן מסויים, וממילא מופרך להעמיד שהתכוונו דוקא לשמן זית, דהוה להו לפרש, ואין דרכם של הפוסקים לדבר ברמיזות (דסתם שמן הוא שמן פלוני) אלא מפרשים את ההלכה מה אסור ומה מותר.
 
ב"ה
ראשית מחילה על עיכוב התגובה, לאור שאני טרוד טובא לעת כזו בכמה דברים.

לגבי שמן זית איני יודע, ואכן כך היא הדרך לעיין יפה במקורות, אולם יש לי לזכור שחזקה על הרב כה"ח שראה הרבה חכמה וגם צלל במעינות התלמוד ודרך בשבילי הפוסקים טפי מינן טובא, כפי שיעיד עליו חיבורו, ולכן אכיר את מקומי במדת מה של הסתייגות במקום איסור תורה, ואה"נ באופן כללי בהתברר בראיות לכאן ולכאן, ולהראות לפני ת"ח, ותשועה ברוב יועץ, אזי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

ולגבי נידון השאלה אצלנו, לא ירדתי לסוף דעתו על סמך מה החליט ההיתר, הרי יש ממשות שמנונית בשמן, ולא רק טעם שנפלט מהשניצל ללא ממשות, וממשות זו להיכן הלכה.
וגם אם לא נדע לפרנס דברי הש"ע שכתב שהשמן של גויים מותר שהבשר פוגם את השמן, ולא הגביל אופן אכילתו, נצטרך להבין התאמת דברי הפוסקים הנ"ל עם הש"ע, אבל לא נוכל להתיר נגד דברים מפורשים בפוסקים בהסכמה ללא חולק, בגלל מה שלכאורה יש ללמוד מסתימת ההיתר של הש"ע, אחר שגם הש"ע לא פירש לנו שמותר לאכול השמן בכל אופן.
ולכן גם אילו היה צד שבש"ע איירי בשמן שיש בו ממש מהבשר איסור, והתירו הש"ע ולא הגביל ההיתר, היה עלינו מוטל חובת הביאור שמרן לא בא אלא ללמדנו שבשר פוגם את השמן, וסמך עלינו כדרכו בקודש שניקח בחשבון גם את יתר הלכות המבוארות בזה הסימן, שלא יהיה באופן שפוגם ולבסוף משביח.
אולם בעיקר ביאור דברי הש"ע לפי האמת, כבר מלתי אמורה מה שנלע"ד בבירור, שהש"ע לא קאי אלא בשמן שהיה רק בכלים של גויים, וכל החשש משום גיעולי הכלים, ואינו שמן משומש בטיגון מאכליו של הגוי, דנמאס בנקל ואינו ראוי למוכרו כשמן, אלא דיבר בהווה שקונים שמן שהוא נקי וצלול בודאי, ואין בו חשש אלא של טעם בלבד שנכנס מגיעולי הכלים של הגוי.
וזה בדיוק מה שכותב הש"ך, שמאחר שבש"ע כבר כתב להלן דסתם כלים אינם בני יומן, וכאן הרי לא איירי אלא בטעם שבא מן הכלים של הגוי, בלי ממשות, א"כ מדוע התיר רק מטעם שהבשר פוגם השמן, הרי גם אם בשר משביח שמן היה מותר, שסתם כלים אינם בני יומן, ועל זה תירץ הש"ך דאה"נ לעולם הוא מור בלאו הכי מהטעם הנזכר שסתם כלים אינם בני יומן, שמדובר כאן רק בטעם שנפלט מהכלים של הגוי, אולם כתב הש"ע גם טעם זה ללמדנו עוד כלל, שבעלמא טעם בשר אפילו הוא בן יומו הרי הוא נותן טעם לפגם בתוך שמן.
והרמב"ם שכתב היתר זה של השמן לא היה יכול לסמוך על הטעם של סתם כלים אינם בני יומן, וכמו שביאר מרן הכ"מ שהרמב"ם חולק בדין זה וסובר סתם כלים בני יומן ונותנים טעם לשבח, ולכן הוכרח הרמב"ם לטעם השני שהבשר פוגם השמן, וכמו שביאר מרן הכ"מ בדברי הרמב"ם.
הרי לנו דברים מפורשים בדברי מרן הכ"מ ובדברי הש"ך, ששניהם פשיטא להו בדין זה דלא איירי אלא בטעם בלבד של איסור, הבא מגיעולי הכלים של הגוי, ולכן הוכרח מרן הכ"מ לבאר ברמב"ם שהוא משום דלטעמיה דסתם כלים בני יומן ובעי לטעמא אחריני, והוכרח הש"ך לבאר בש"ע שהיה מותר בלא"ה משום דסתם כלים אב"י, אלא שרצה ללמד לנו כלל נוסף לכשיצטרך במקומו, אבל בנידון זה של הרמב"ם והש"ע אינו נ"מ כלל, דאיירי בטעם הבא מן הכלים בלבד שאין בו כל ממש, בשמן צלול וזך ונקי, הראוי להימכר, ולא משומש דמאיס טובא וכמעט אינו ראוי כלל.

ביקרא דאורייתא
 
תודה רבה על תשובת כת"ר, ומחילה על הטרחה.

ראה בשו"ת הרמ"א סימן נג, לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר כדי להעמידו בחביות העץ, שפשוט להתירו כי נותן טעם לפגם (שהבשר פוגם את השמן) והביא ראיה מן היורה שמושחין אותה בשומן חזיר, כדאיתא במרדכי.

ומסיים בסימן נד, "גם ראיה דנותן טעם לפגם, מהא דאמרינן פרק אין מעמידין, האי משחא שליקא דארמאי אסור. א"ל רב ספראו למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי כותים נאכל כמות שהוא חי. ואי הוה לן למיחש לבשר חזיר מאי פריך רב ספרא למאי ניחוש. אלא משמע מיניה דנותן טעם לפגם הוא, וכדברי רב ספרא פסקו הפוסקים".

והנך רואה שהרמ"א הוכיח מהגמ' ומהפוסקים כדברינו, ולא כתב שאיסור הוא, ולא נוציא היתר בגלל שאין אנו יודעים לפרנס דברי הגמ' והפוסקים.... ולא דחק בגמ' או בפוסקים, אע"פ שמדובר בשומן חזיר ממש המעורב בשמן.

ומה שכתב כבודו שלא נוכל להתיר נגד דברים המפורשים בפוסקים, כבר עניתי על זה שהמפורש בפוסקים (בסעיף הקודם בשו"ע) מדובר על ממשות שרואים בעין, המעורבת עם התבשיל, ובזה אם נותן טעם לשבח, אסור. אבל ממשות שאינה בעין, ומעורבת עם השמן ואינה ניכרת, הרי זה טעם לפגם שבטל ברוב.

ומש"כ כבודו שהשמן נמאס, בזמנם לא היו אניני הדעת כמו בימינו, ועכ"פ זה מחזק את דבריי, שהשמן נמאס ע"י טיגון, ואינו נותן טעם לשבח בצ'יפס המטוגן בו.

ולגבי ההבנה בש"ך, ראה פמ"ג על אתר (ק"ג ס"ק י"ג), שכתב "עיין ש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן". דהבין בפשטות שהש"ך בא לומר שהיתר השו"ע הוא לבשר בעין ולא לטעם בשר הבלוע בכלי. וכפי שכתבנו.

ומציין לשו"ת הרמ"א הנ"ל שהתיר שומן החזיר בחביות... "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר, וכן לאקסי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נותן טעם לפגם בשמן".

ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב, אלא שרי ובטל ברוב משום שהוא טעם לפגם.
 
במחילה. נראה לענ"ד שמקור הרב כף החיים הוא ממושכל פשוט בכל הש"ס בדברי חז"ל, שסתם שמן הוא שמן זית, ולכן גם לא הביא מקור לדבריו. וגם לא ראה שום צורך להביא מקור כי זה דבר פשוט לכל הרגיל בדברי חז"ל.
ובוודאי שהמקור אינו מדין נדרים, וכמו שכתבתי לעיל, משום שבנדרים הוא על פי "לשון בני אדם" ואינו מגלה כלל על דברי חז"ל במשנה או בגמ' על מה נתכוונו.
וחפשתי קצת (בעזרת המחשב) ומצאתי שגם בחכמת אדם ובפרי מגדים שהבינו בפשיטות שהלכה זו מדברת רק על שמן זית. הא לך לשנום:

בפרי מגדים או"ח במשבצות סימן קנד ס"ק י לגבי שמן שנפל לתוכו עכבר שאין להדליק בו בבית הכנסת וז"ל: ולפי זה קשה מה שכתוב כאן "שמן" סתמא, משמע שמן זית, וביו"ד סי' ק"ד [סעיף ב] מבואר דשמן פוגם, עכ"ל. הרי שמכח הכלל הפשוט ששמן סתם הוא שמן זית הקשה מדין בשר הפוגם את השמן "זית" בלבד. (כי אם היה מבין כדבריך שכל שמן נפגם לא היה צריך לדבריו כלל)

כמו כן בחכמת אדם (שער איסור והיתר כלל נד סעיף טו) שהביא הלכה זו כתב וז"ל: שמן זית אם ידוע שנתבשל בכלי איסור בן יומו אסור דבשר ושמנונית בשמן נותן טעם לשבח בין שהוא חי בין שהוא מבושל ומכל מקום סתם שמן זית מותר דסתם כלי אינו בן יומו ולא חיישינן למה שאומרים שמערבין בו בשר חזיר דזה ודאי נותן בו טעם לפגם ועוד כמה היתרים (סימן קי"ד ובסימן ק"ג בש"ך ס"ק י"ד ועיין בתשובת רמ"א סימן נ"ד):
 
אני חושב שכדאי שתביא מקורות, אם החלטת לקבוע מסמרות שסתם שמן הוא שמן זית.... ובדבריך אין מקורות.

אמנם כך כתב כף החיים, שמסתבר שלקח זה מספר מלאכת שלמה, והוא בכלל דיבר על המשנה בנדרים שסתם שמן הוא שמן זית בלשון הנודר בארץ ישראל. וכך כתב גם הפמ"ג שהבאת (מהחכמת אדם אין ראיה כ"כ).

אבל מה המקור לזה? אפשר לומר שסתם שמן בתורה הוא שמן זית, וסתם שמן במשנה הוא שמן זית, כי כן מפורש בגמ' נדרים, שזה היה לשונם בארץ ישראל. אבל איך אפשר ללמוד מכך על דברי הגמ' בתלמוד בבלי, על מישחא שליקא דארמאי? הרי ראינו "במה מדליקין" כמה וכמה סוגי שמנים, וראינו במסכת נדרים שסתם שמן בלשונם הוא שמן שומשמין, ובוודאי דיברו בסגנון השגור בלשונם, בלשון בני אדם, ולא בלשון המשנה, בפרט שדיברו ארמית. הרי הם ידעו היטב ששמן השגור בלשונם הוא לא שמן זית, היעלה על הדעת שיגרמו לכולם לטעות ויתכוונו למשהו אחר?

ובלאו הכי, הרי כף החיים לא טען שהבשר אינו פוגם שמנים אחרים. כנ"ל גם הפמ"ג והחכמת אדם. וזיל בתר טעמא, שהבשר פוגם את השמן, ואנחנו רואים שכל שמן נפגם ע"י טיגון בשר, ואף אחד לא משתמש בשמן הזה אלא מיד זורק אותו. ובוודאי שהשמן נפגם מהטיגון.

(יתכן שבמקומות מסחריים, משתמשים בשמן לכל מיני שימושים, גם אם הוא פגום וגם אם צבעו כבר שחור מרוב טיגון, כי להם לא אכפת משום דבר).
 
ראה בשו"ת הרמ"א סימן נג, לגבי שמן זית שמערבים בתוכו שומן חזיר כדי להעמידו בחביות העץ, שפשוט להתירו כי נותן טעם לפגם (שהבשר פוגם את השמן) והביא ראיה מן היורה שמושחין אותה בשומן חזיר, כדאיתא במרדכי.

ומסיים בסימן נד, "גם ראיה דנותן טעם לפגם, מהא דאמרינן פרק אין מעמידין, האי משחא שליקא דארמאי אסור. א"ל רב ספראו למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי כותים נאכל כמות שהוא חי. ואי הוה לן למיחש לבשר חזיר מאי פריך רב ספרא למאי ניחוש. אלא משמע מיניה דנותן טעם לפגם הוא, וכדברי רב ספרא פסקו הפוסקים".

והנך רואה שהרמ"א הוכיח מהגמ' ומהפוסקים כדברינו,,,, אע"פ שמדובר בשומן חזיר ממש המעורב בשמן.
לא מצאתי ברמ"א שהתיר השמן גם לתבשיל שהשומן עלול להשביחו
ומה שכתב כבודו שלא נוכל להתיר נגד דברים המפורשים בפוסקים, כבר עניתי על זה שהמפורש בפוסקים (בסעיף הקודם בשו"ע) מדובר על ממשות שרואים בעין, המעורבת עם התבשיל, ובזה אם נותן טעם לשבח, אסור. אבל ממשות שאינה בעין, ומעורבת עם השמן ואינה ניכרת, הרי זה טעם לפגם שבטל ברוב.
לא מצאתי בש"ע שפוגם ולבסוף השביח מדובר על ממשות שניכרת לעין. וגם לא יתכן שיהיה כתוב כך,, שהרי אם ממשות האיסור ניכרת לעין, אפילו פוגמת ואינה משביחה לסוף אסורה, שהרי לא בטלה, שאיסור שהוא ניכר אין לו ביטול. ורק ממשות שאינה ניכרת לעין, בזה אנו אומרים שהממשות בטלה ברוב, והטעם שנתערב אין צריך ששים כי הוא פוגם ולא משביח, ואם בהמשך ישביח הרי שאוסר עד ששים.
וכלל זה נקוט בידך: ביטול איסור אינו כילוי איסור! (הרא"ה בבד"ה כותב שלבטל איסור אסור אבל לכלות איסור מותר). ולכן כל עוד שהוא קיים בעולם, אף שהוא מבוטל ברוב, אם יתן טעם לשבח יאסור.
ולגבי ההבנה בש"ך, ראה פמ"ג על אתר (ק"ג ס"ק י"ג), שכתב "עיין ש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן". דהבין בפשטות שהש"ך בא לומר שהיתר השו"ע הוא לבשר בעין ולא לטעם בשר הבלוע בכלי. וכפי שכתבנו.

ומציין לשו"ת הרמ"א הנ"ל שהתיר שומן החזיר בחביות... "ולא חיישינן למה שאומרין שמושחין החביות בשומן חזיר, וכן לאקסי"ן לא חיישינן להו והטעם דבשר נותן טעם לפגם בשמן".

ומסיק: "אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים, ובשמן שרי". ולא חשש לממשות שומן המעורב, אלא שרי ובטל ברוב משום שהוא טעם לפגם.
בש"ך מבואר שהש"ע בא ללמד אותנו בנימוק ההלכתי שכתב, שבשר בעין פוגם שמן. אבל בש"ך מבואר שהמקרה עצמו של הש"ע מדובר בשמן שקיבל טעם בלבד מהכלים של הגוי, ולכן ביאר שבלאו הכי הוא מותר משום שסתם כלים אינם בני יומן. וכן מבואר בכסף משנה, שדין זה שבש"ע מועתק מהרמב"ם, וביאר מרן הכסף משנה הסיבה שהוצרך לטעם שבשר פוגם השמן, ולא סמך על הטעם שסתם כלים אינם בני יומן, מפני שהוא סובר שסתם כלים בני יומן הם. ואם מדובר בבשר בעין מה הכניס הכסף משנה שהרמב"ם הוצרך לטעם זה מפני שסובר סתם כלים בני יומן, הרי לעני ממשות לא שייך לדבר על סתם כלים.
ולגבי הפמ"ג וכו', בודאי לימדונו להועיל שמהש"ע יוצא לנו שבשר בעין נמי פוגם שמן, אבל לא שבמקרה של הש"ע מדובר בממשות. ופשוט.
 
נערך לאחרונה:
אני חושב שכדאי שתביא מקורות, אם החלטת לקבוע מסמרות שסתם שמן הוא שמן זית.... ובדבריך אין מקורות.

אמנם כך כתב כף החיים, שמסתבר שלקח זה מספר מלאכת שלמה, והוא בכלל דיבר על המשנה בנדרים שסתם שמן הוא שמן זית בלשון הנודר בארץ ישראל. וכך כתב גם הפמ"ג שהבאת (מהחכמת אדם אין ראיה כ"כ).

אבל מה המקור לזה? אפשר לומר שסתם שמן בתורה הוא שמן זית, וסתם שמן במשנה הוא שמן זית, כי כן מפורש בגמ' נדרים, שזה היה לשונם בארץ ישראל. אבל איך אפשר ללמוד מכך על דברי הגמ' בתלמוד בבלי, על מישחא שליקא דארמאי? הרי ראינו "במה מדליקין" כמה וכמה סוגי שמנים, וראינו במסכת נדרים שסתם שמן בלשונם הוא שמן שומשמין, ובוודאי דיברו בסגנון השגור בלשונם, בלשון בני אדם, ולא בלשון המשנה, בפרט שדיברו ארמית. הרי הם ידעו היטב ששמן השגור בלשונם הוא לא שמן זית, היעלה על הדעת שיגרמו לכולם לטעות ויתכוונו למשהו אחר?

ובלאו הכי, הרי כף החיים לא טען שהבשר אינו פוגם שמנים אחרים. כנ"ל גם הפמ"ג והחכמת אדם. וזיל בתר טעמא, שהבשר פוגם את השמן, ואנחנו רואים שכל שמן נפגם ע"י טיגון בשר, ואף אחד לא משתמש בשמן הזה אלא מיד זורק אותו. ובוודאי שהשמן נפגם מהטיגון.

(יתכן שבמקומות מסחריים, משתמשים בשמן לכל מיני שימושים, גם אם הוא פגום וגם אם צבעו כבר שחור מרוב טיגון, כי להם לא אכפת משום דבר).

ידידי היקר, ישנם דברים שאינן צריכים "מקור" כי הם דבר פשוט ומושכל, ואין צורך לחזור ולבאר כל פעם ופעם שהשמן שבכל הש"ס ובכל ההלכות שבשו"ע הם "שמן זית" (ונדרים הוא "יוצא דופן" משום שהולכים אחר לשון בני אדם, שדנים בכל מקום כיצד קוראים לשמן סתם, וכאמור. ואינו נוגע ופוגע לדברי חז"ל בשאר מקומות כשהזכירו "שמן" סתם)
ולכן הפרי מגדים והרב חכמת אדם והרב כף החיים שהבינו בפשיטות שמדובר כאן בשמן זית "לא הביאו מקור" כי כאמור לא ראו צורך להביא מקור לדבר פשוט כזה. ואילו אני הקטן הייתי כותב כן, אזי באמת הייתי צריך להביא מקור לכך, אבל כשאומרים כן הפוסקים "הגדולים בחכמה ובמנין" הרי זה מכלל "טביעות עינא" הבאה מכללות כל דברי חכמים בכל התורה, ולהם הרשות לומר שכאן הפירוש הוא "שמן זית" ולא מיירי משמן אחר. "והם הם המקור עצמו".

ובחיפוש קל מצאתי עוד אחרונים (מלבד שלשת האחרונים הנ"ל) שהבינו בפשיטות מרובה שההלכה כאן מיירי "בשמן זית" ולא הביאו שום מקור לכך, כי כאמור אין צריך מקור:

הא' הרב זבחי צדק (קג סק"כ) כ' שמן ודבש של גוים וכו' הוא שמן זית, ע"כ.

הב' שו"ת מהרש"ג (ח"א חיו"ד סי' סח) בדברי השואל שרצה להתיר שמן אגוזים מב' טעמים והטעם השני כ' וז"ל שכמו דבשר ושומן פוגם בשמן זית כמבואר ביו"ד סי' קיד ס"ז הוא הדין דפוגם גם בשמן אגוזים, עכ"ל. הרי שגם הוא הבין שההלכה מיירי בשמן זית ורק רוצה לחדש שגם בשמן אגוזים פוגם. ולא שההלכה מדברת על כל סוגי השמנים.

גם בשו"ת אמרי רגש (לר' גדליה שמעלקיס סי' טז) גבי שמן קוקוס כ' וז"ל אמנם ע"ז לא הייתי סומך עצמי דזה סברא חדשה ואין רצוני להמציא דבר חדש מה שלא נמצא בראשונים. כי הם לא כתבו רק דבשר פוגם בשמן זית. ובשמן קאקוס אין לנו, עכ"ל.

וכל המרבה לחפש ימצא עוד ועוד כהנה וכהנה.
 
כבר כתבתי לך דזיל בתר טעמא, שהבשר פוגם את השמן, ועינינו רואות שכך הוא בכל שמן, ויישר כח על הראיה משו"ת מהרש"ג (ח"א חיו"ד סי' סח), בדברי השואל שרצה להתיר שמן אגוזים דכמו דבשר ושומן פוגם בשמן זית כמבואר ביו"ד סי' קיד ס"ז הוא הדין דפוגם גם בשמן אגוזים. ועיינתי בפנים וראיתי שהרב המשיב הסכים עמו ולא דחה את מה שכתב, אצל מצד אחר.

ועל זה לא ענית.

וכבר כתבתי לך שהרמב"ם והשו"ע אינם כמו המשנה שהיא ספר חתום וצריך לדקדק מה כוונתה, אלא הרמב"ם והשו"ע באים לפסוק הלכה, ובוודאי שלא יכשילו את הקורא ויכתבו סתם שמן ויתכוונו רק לשמן מסויים, דהיה להם לפרש ולומר ששמן פלוני נפגם ושמן פלמוני אינו נפגם.

ועל זה לא ענית.

וכבר כתבתי לך ראיה מפורשת שבלשון התלמוד בבלי סתם שמן הוא שמן שומשמין, שכך היה שגור בשפתם, ובוודאי כאשר נוקטים "מישחא שליקא דארמאי", וממילא לא מובן כיצד אפשר להביא ראיה מאחרונים כמו פמ"ג וכה"ח, בפרט שהם עצמם לא שללו שמנים אחרים אלא רק היה פשוט להם שמדובר בשמן זית?

ועיניך הרואות שהפכת את כל מאגרי המידע ולא מצאת אלא פמ"ג וזבחי צדק... (ומסתבר שמקורו של כה"ח הוא ספר תפארת שלמה שדיבר על הגמ' בנדרים דאיירי על לשון המשנה שהנודר במקומם התכוון לשמן זית), ומהחכמת אדם אין ראיה כי הוא עצמו דיבר על שמן זית אבל לא כתב שהסעיף בשו"ע מדבר על שמן זית דוקא, וממילא לא נותר לך אלא פמ"ג וזבחי צדק, וגם הם לא כתבו שבשמנים אחרים לא פוגם.

ואיזו ראיה היא זו, כאשר אין לזה רמז בש"ס ובראשונים (למעט הגמ' בנדרים שכתבה שסתם שמן במשנה הוא שמן זית) וגם אם כמה אחרונים כתבו כך, בוודאי שאי אפשר לומר בפשטות שזה "דבר פשוט ומושכל שאינו צריך מקור" כי אדרבה יש מקור בש"ס המוכיח להיפך, שסתם שמן בתלמוד בבלי הוא שמן שומשמין.

אלא כבודם במקומם מונח, ואין לנו איסור לחלוק על האחרונים בהבנה של "סתם שמן". בפרט שלהלכה אין מחלוקת כלל כי כאמור לעיל, גם אותם אחרונים לא כתבו להדיא שהבשר לא פוגם שאר שמנים.
 
לא מצאתי ברמ"א שהתיר השמן גם לתבשיל שהשומן עלול להשביחו

תודה רבה על תשובת כת"ר.

הוא אשר כתבתי כמה פעמים, שאם השו"ע התיר בפשטות וכתב שהבשר פוגם את השמן, ולא הגביל את השימוש בשמן לדברים מסויימים שהבשר עלול להשביחם, פשיטא שהתיר לכל דבר.

וכן הוא לגבי הרמ"א, דלא יעלה על הדעת שהרמ"א יכתוב בפשטות שמותר לקנות מהגויים שמן זית, כאשר הטעם המעורב בו יכול להשביח דברים מסויימים ואז יהיה אסור.

וכאשר מדובר בפוסקי הלכה, הרי הם משתדלים לכתוב באופן ברור ככל הניתן, על מנת שהקורא לא יטעה ויתיר את האסור או יאסור את המותר, ובוודאי שלא היו כותבים באופן שיביא מכשול.
 
חזור
חלק עליון