• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

קביעות מול עראיות

אמרו בגמרא - "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" (כתובות טו.). ונשאלת השאלה – למה? האם זה מחמת שדבר הקבוע חשוב כל כך? ואם כן, למה חשוב הוא רק כמחצה? למה לא חשיב כרוב?

ובכן אמרו חז"ל: "רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד טז). היינו שהשינוי בין העולם הזה לעולם הבא הוא עניין הקביעות, שעולם הזה הינו זמני כעניין פרוזדור, ועולם הבא הוא הקבוע כעניין הטרקלין. כי אותו העולם אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שכולו קבוע ועומד ואין בו שום שינוי כלל [ואין זה שייך לעניין ילכו מחיל אל חיל ראה דברי המפרשים סוף ברכות]. ועל זה תקעו רבותינו מסמרות שיעסוק תמיד בעניין הקבוע ולא בעניין העראי.

וכן הוא בזה העולם, שגם מצד הטבע האנושי יטרח האדם יותר לדבר הקבוע, וכן יחשיבו ביותר. וכפי ששמעתי בזה [כמדומני] מהרה"ג מרדכי נויגרשל שליט"א - שהוא כעניין החלומות, שכאשר נתבונן נראה שהסיבה היחידה שאין אנו מחשיבים דברי חלומות כלל הוא מחמת היותם דבר זמני וחולף, שהרי אם יתהפך המציאות שרוב זמננו נהיה בחלום ומיעוטו נהיה במציאות, ודאי שישקיע אדם כל כוחו בהצלחתו בשעת חלומותיו.

ולכן ראו חז"ל לבאר לנו עניין עולם הבא בסיבת הקבע שהרי לו יצוייר שעולם הבא הוא היה העראי, לא היה לנו להכין אליו כלל, באשר רוב זמננו אנו מצויים כאן בעולם הזה, ולא ישתנה אצלנו מחמת שאין תענוג כתענוגו, שהלא אין לנו את אמות המידה שבה נוכל לידע כמה תענוג הוא זה, ולכן לא נרגיש החוסר בזה כלל וכלל.

והוא הדין לכל עניין שאנו פועלים בו בזה העולם אפילו בדברי חולין, שיש לאדם להעמיד עצמו לדברי הקבע ולא לדברי העראי, שרק דבר הנשאר והמתקיים ואשר יועיל לו לאורך ימים ושנים אף אם הוא רק בזה העולם, יחשב קבוע ביחס לזה העולם. וכבר אמרו חז"ל "אם אין קמח אין תורה" שצריך אתה להשקיע גם על ענין הפרנסה בזה העולם בשביל התורה. כיון שאי אפשר לתורה בלא כך. אבל זהו רק בתנאי שהינך עוסק בזה למען התורה שאם לא כן - "אם אין תורה אין קמח", שאזי שוב ישוב הוא לעמדתו בבחינת עראי ועל כן לא יהיה עניין בו כלל.

וביסוד דבר העראי הנהפך לקבוע נחלקו בית שמאי ובית הלל שב"ש פסקו לפי הצורך 'שם' היינו עוה"ב, ומזה נגזר גם שמם. ואילו ב"ה פסקו לפי הצורך כאן בזה העולם. ועל כן הלכה כב"ה בעוה"ז ואילו לעתיד לבוא הלכה כב"ש. שכל מה שנחלקו עליהם ב"ה הוא משום שיש להעדיף את ה'קמח' שבעוה"ז אפילו על חשבון שלמות העולם הבא כיון שבסופו של דבר יועיל לו. ואילו ב"ש סבירא להו שעכ"פ עניין הקבוע עדיף ואין לוותר לטובת שום עניין של זה העולם. ויתכן לומר שלזה שנו ב"ה דברי ב"ש לפני דבריהם לומר לך שבוודאי שעוה"ב הוא החשוב אלא שדברינו עדיפים למרות כן. וכן י"ל דזה סיבת דחיית שמאי את אותו גר שהלל קיבל.

ודבריהם יתבארו יותר ע"פ מה שנחלקו רשב"י ור' ישמעאל בברכות שרשב"י אמר 'אפשר יחרוש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים. והיינו שאין חובה כלל לעסוק בעניין ה'קמח' אלא יכול לעסוק כל העת בדבר הקבוע ויעזרוהו מן שמיא. ואילו ר' ישמעאל ס"ל לא כך, אל יעשה מה שצריך כדי פרנסתו, ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי. הנה גם בזה י"ל שר' שמעון שגם שמו נגזר ממילת 'שם', לא עלה על דעתו כלל היאך יעשה האדם קמח לתורה, והלא דבר עראי הוא שאינו נחשב 'שם' כלל וכלל. ואילו ר' ישמעאל ס"ל שיש להחשיב ה'קמח' שהלא הוא המוליכו בית ה', ויתבאר ביותר מן העניין של ר' אלעזר בנו של ר"ש שעצר בעדו מלשרוף השדות והוא מחמת דס"ל שהקב"ה בא בתור 'עזר' לאדם כפי ששמו מעיד עליו 'אל–עזר', ואילו על האדם לדאוג לכל העניינים החיצוניים השייכים ללימוד התורה.

אולם בזה יהיה עדיף דבר הזמני מדבר הקבוע, בהיות שדבר הקבוע אין לו שינוי ואין לו עילוי כלל וכלל, ואילו דבר הזמני והעראי יתכן לו עילוי גבוה מעל גבוה. שהנה אדם הראשון הכניס הרע בלבנו כחלק ממנו ולא כפי שהיה עניין חיצוני בלבד, ולכן עלינו מוטל להוציא הרע על ידי העלאת עניינים הזמניים להוציא הרע שבתוכם ולהכניסם לקדושה ולקביעות עולמים. שכך רצה הקב"ה שנפעל בעולמו, להוציא הרע מן הטוב להעלות עניינים הגשמיים והעראיים מדירת קבע לדירת עראי. ומה ששינה האדם מרצון הקב"ה הוא שהכניס זוהמת הנחש בלבנו לחשוב הרע והזמני כאילו הוא הטוב הקבוע. שאילמלא חטאו היה הוא יתברך מאכילו מעץ הדעת לידע טוב ורע לירד לזה העולם להעלות הרע הזמני לדרגת הטוב העילאי. ולזה כל קושי שמירת הקדושה להעלות ניצוצי אדה"ר הוא במחשבה, שהדמיון קובע העניין הזמני באדם כאילו הוא אמת, שמיד לאחר שגומר מחשבתו הרעה מבין כמה שקרי ועראי היה זה העניין, ולזה תיקונו הוא לימוד התורה באשר קובע בדמיונו הדבר האמיתי הקבוע באמת, וכך מתקן זוהמת הנחש שהופך מחשבתו לטוב. וגם עוד מתקן זוהמתו ע"י שפועל פעולות הגשמיות הזמניות לטוב ועושה אותם כקמח לתורה. ודו"ק.

דבית שמאי ור' שמעון ס"ל דיש להכרית הרע לגמרי, וב"ה ור' ישמעאל ס"ל דיתמו ''חטאים'' ולא ''חוטאים'', ויעסוק להעביר ניצוצי הטומאה אל הקדושה ע"י פעולותיו הגשמיות למען התורה.

ובזה יתעלה דבר הזמני על הקבוע, והוא בהיותו פרוזדור לטרקלין וקמח לתורה, לרומם ולחזק הדבר הקבוע קודם שיגיע אליו. שהלא דבר הקבוע אי אפשר שישתנה שהרי אז לא יהיה קבוע. ומעין זה עניין הנבואה שאינה באה בהקיץ אלא בחלום שכל העולה למדרגת נבואה יהיה בחלום שאי אפשר לו להיות שם תמיד אלא יהיה עולה ויורד, וזה אפשר רק על ידי עניין החלום שהוא המימד הזמני. ורק אצל משה רבינו ע"ה היה אפשר עניין נביאות בהקיץ שהוא לבדו יכל להיות בנבואה תמידית. ופוק חזי מה קנא יהושע למשה על דבר התנבאות אלדד ומידד שלא פסקו, אלא שלא ידע שהוא מחמת שהתנבאו ''במחנה'' ויש לומר שמחמת היותו עניין עראי גם אצלם וגם שהמשכן עצמו הוא משכן עראי – יכל להתקיים זה העניין. עוד פוק חזי שאין אצל אומות העולם נביאי חלום, שהרי לא יכלו להגיע לזה. ובלעם שהתנבא נבואת קבע נשאר זה אצלו על אף שהיה רשע גמור שכיון שהיה זה בתות קבע אי אפשר לשנותו.

וזה סיבת צעקת הנשמה ברדתה אל הגוף, שלא רוצה להחליף דבר הקבוע בעניין הזמני. אלא שכיון שרואה שירידה לצורך עליה היא – להעלות דברי עראי למעלת קבוע – אזי אומרת שכל זה הוא כדאי.

וניתן לבאר בזה מאמר חז"ל שאמרו "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה (אבות ב ד)" והיינו שאם אתה דוחה את עבודת ה' מחמת שאתה חושב שאינך פנוי כעת ודברים שאתה עושה עכשיו לא תוכל לעשותם אחר כך – תענה לעצמך: שמא לא תפנה – שמא לא יהיה לי זמן לעשות את עבודת ה', וכך תכניס עת עבודת ה' הזו כמצווה עוברת, ותהיה בגדר דבר הזמני העולה למדרגת הקבוע ששיעורו עצום לאין ערוך. שזהו תיקון העולמות כולם וזוהי עבודת זה העולם.

ולזה יתבאר טעם אומרם ז"ל שהקבוע כמחצה בלבד הוא, שהגם היותו חשוב וקבוע. עדיין דבר הזמני לא יפול כיון שיכול לתמוך בו דבר הקבוע, ויתכן אף לעשותו כקבוע. לכן יש ללמוד בו כעניין 'סמוך מיעוטא לחזקה' להעמידו על חציו.



נ.ב. לפני כל תגובה/הארה/הערה נא לקרוא את מאמר הפתיחה

ניתן להירשם לקבלת עדכונים ע"י לחיצה על "עדכן אותי" בעמוד הראשי של הבלוג.
 
וטעם הדבר שבקבוע אמרינן דהוי כמחצה על מחצה ולא הולכים אחר הרוב, משמע מהר"ן (חולין לג: הובא בש"ך סי' קי סקי"ד) דהוי גזירת הכתוב ואין בזה סברא, שכתב שדין זה "חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו", וכ"כ להדיא השאילת יעב"ץ (ח"א סו"ס ס-צויין בפת"ש סי' קי סק"ד) דמה שהקבוע נידון כמחצה הוי גזירת הכתוב, וכ"כ הקובץ שיעורים (כתובות אות מ) דהוי גזירת הכתוב, אבל באמת איכא רובא גם בקבוע אלא דלא מהני, והוסיף שכן הסכים הגר"ח מבריסק, וכ"כ הערוה"ש (סי' קי סק"י), והוסיף (סקי"ב), שהתורה אמרה דבקבוע "יש למיעוט כח כמו לרוב, והוי כמחצה על מחצה".

ובתשב"ץ (ח"ב ריש סי' רסב) משמע קצת דהטעם משום שאיסור העומד במקומו יש לו חשיבות יותר מן האיסור הפורש ממקומו, ולכן הוי כמחצה על מחצה.
 
חזור
חלק עליון