קושיית מרן הראש"ל שליט"א

[ישראל]

אודות שאלת מרן שליט"א לחידוד התלמידים בשיעורו השבועי במוצ"ש, וזת"ד, הנה כתב מרן השלחן ערוך ח"מ סימן רלד, דהמוכר לחבירו דבר איסור ואכלו, אם הוא איסור דאורייתא צריך להחזיר לו את המעות, ואם הוא איסור דרבנן אי"צ להחזיר לו המעות דסו"ס נהנה הוי. וביאר הנתיבות שם (סק"ג) טעם הדבר, דאיסור דרבנן כיון שאינו צריך כפרה וגם חבירו סו"ס נהנה לכן אין צריך להחזיר לו המעות, ואם הוא איסור דאורייתא כיון שצריך כפרה וממילא אינו נהנה באיסור לכן צריך המוכר להחזיר לו המעות, וכן נקיט ואזיל מרן גאון הדורות זיע"א בס' יבי"א (חלק ראשון יו"ד סימן ד אות ד). ולעומת זאת גבי ספייה לקטן שנחלקו בזה הראשונים אם מותר לתת לקטן איסור בידים או לא, דעת הרשב"א להתיר ודעת הרמב"ם לאסור וכן פסק ש"ע בא"ח סימן שמג, וביאר מרן ביבי"א שם שהטעם בזה משום דסבירא ליה להרמב"ם שאיסור דרבנן הוא איסור חפצא, וכן הלכה. ולפ"ז האי'ר דנמצא צדיק נסת'ר מחמת'ו.

והנה ראיתי דבר תימה, בעלון המיוחד "בית מרן" (מס' 303) ושם בהערה 10, כתב הרב העורך ליישב מדנפשיה בדרך אר'ש זו: דבהלכות שבת מרן הש"ע חייש לדעת הרמב"ם שאיסורי דרבנן הם איסורי חפצא ולכן כתב להחמיר שלא לתת לקטן איסור דרבנן בידים, ואילו בהלכות חושן מרן חייש לאידך גיסא, שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת החולקים על הרמב"ם שס"ל שאיסורי דרבנן איסור גברא הם, ולכן בדיעבד שכבר אכל, אין המוכר צריך להחזיר לו הדמים. עכת"ד כיעויי"ש.

אולם אחה"מ הרבה נוראות נפלאתי על דבריו, שהרי מרן בחושן משפט שם נקט לשון הרמב"ם בפרק טז מהלכות מכירה (הלכה יד), וא"כ מעתה אי נקטינן בדברי הרמב"ם שאיסורי דרבנן הם איסורי חפצא, תו ליכא למימר שמרן הש"ע בחושן חייש לחולקים על הרמב"ם, אחר שצדיק עת'ק לשונו להלכה מלה במלה. וע"כ נראה דנדחית קרו לה.
בכבוד רב....