ב"ה
שלום וברכה,
בילקו"י שביעית מהד' תשע"ה עמ' תשצד ד"ה ומרן, (ובעמ' תרסז), ובמקור הדברים בשו"ת יבי"א ח"ח (חחו"מ סי' ב אות ד והלאה).
ובעניותי הוספתי בשיעור הנרחב שמסרתי בזה (ונתפרסם כאן), שבאו"ל לא התייחסו אלא לס"ס בדין אין שליח לד"ע, שהביא הרב הר צבי, וע"ז שייכא טענתם דהמוכר יטען קים לי כהמיעוט שבס"ס, דהיינו כדעת המיעוט הסוברים דאף בכה"ג שהשליח והמשלח היו שוגג, ועשו ע"פ הוראת חכם וכדו', אין שליח לד"ע והמעשה בטל, אבל כל זה שייך אם אכן יש כאן עבירה, והדיון אם מעשה השליחות בטל או לא.
אבל לד' ספיקות בגוף איסור לא תחונם לא התייחסו כלל, שזה בודאי עושה את המכירה מותרת לפי הכלל המוסכם של דין ס"ס, ומי יכול לחלוק עליו, אף אם מאן דהו יחלוק שלדעתו אסור בכל הד' ספיקות, והמוכר יטען קים לי כוותיה, זה לא הופך את מעשה המוכר לעבירה, שמעשה זה מותר לכ"ע ע"פ כללי הפסיקה, דס"ס בדאורייתא לקולא, כמבואר יסודו בכתובות (ט.) וכ"ד, ונתבאר בהרחבה בש"ע יו"ד סי' קי ונו"כ בהרחבה. וכ"ש ד' ספיקות, ושהם חשובות ובעלי משקל. וע"ז מה עוד יכול לטעון קים לי כאותו הסובר שהמוכר או השליח עשה עבירה, וכי מי יכול לטעון שזו עבירה למשלח והשליח, והרי הוא כמבוא'ר.
(ונראה שלזה נתכוין מרן זיע"א שכתב ביבי"א ח"ח הנ"ל ריש אות ב' "אולם אף למטוניה דהחזו"א שיש כאן עבירה", ע"ש. וכן מרן שליט"א בילקו"י עמ' תשצד שכתב "ובלאו הכי נתבאר לעיל דלקושטא דמלתא ליכא בהכי איסור לא תחונם כלל" וכו', עיין שם, ודו"ק).
בברכה רבה