מה מתאים יותר לפתוח בימים קרים כאלה, כשבערים רבות בארץ יורדים שלגים והקור גובר, בסיפורו של הלל הזקן, כפי שסופר על ידי מרן זיע"א, ומובא במעדני המלך חלק ג', בתוספת דברי עידוד וחיזוק בלימוד התורה ובשקידתה
מסירות נפשו של הלל למען התורה
תנו רבנן, עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי. אומרים לו, כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא. הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת (יומא לה: )!
הלל הזקן היה עובד בעבודות הכי קשות ומפרכות, חוטב עצים ושואב מים לפרנסתו ומשתכר במטבע שחוק כפועל שחור בזמנינו, ואפילו הכי היה לומד תורה, הוא לא היה אומר "אני עובד ופטור מללמוד תורה". באותו ערב שבת השתכר רק טרפעיק אחד, והקדיש את כולו לקידוש ולקניית פת לשבת ושומר הפתח לא נתן לו להכנס. וכי יוותר על שיעורם של שמעיה ואבטליון גדולי הדור[1]? עלה על ארובת בית המדרש והטה את אזנו דרכה שמא יצליח לשמוע מספר מלים, ולא שם לבו לגשם השוטף מטר זלעפות, 'לא קם ולא זע', התכרבל במעילו המרופט והקשיב לדברי תורה. בנתיים התחיל לרדת שלג עד שהגיע לגובה אמה אחת, דמו קפא והוא לא הרגיש מרוב שקיעותו עד שאיבד את הכרתו.
בבוקר ראו שהיום האיר אך בארובה שורר חושך וצלמות. הביטו בארובה והנה נשקפת בה צורת אדם, תכף קראו לתלמידיהם שעלו ופירקו את השלג והנה הלל שוכב מחוסר הכרה חסר אונים. הבעירו מדורה של ל"ג בעומר לחממו ואמרו כדאי הוא זה לחלל עליו את השבת. באותה שעה סילקו את השומר של בית המדרש.
כך הלל סיכן את עצמו למען התורה[2], נפשו היתה צמאה ללמוד ולא רצה לוותר בשום אופן אפילו ערב אחד! וכי יתכן לומר לאדם אל תחיה ערב אחד? כך אי אפשר אפילו ערב אחד בלי התורה!
בסופו של דבר נעשה הלל נשיא ישראל, כמו שאמרו במשנה (אבות פ"ד מ"ט) "רבי יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני".
כשעלה מבבל לארץ ישראל נתווכח עם גדולי הדור דאז, רבי שמעון בן בתירה ורבי יהודה בן בתירה, האחד היה נשיא וחברו אב בית דין, נשאלה בפניהם שאלה הלכה למעשה והם לא ידעו לפסוק, עד שבא הלל והוכיח להם בדברים ברורים היאך הדין, ואז ויתרו על כסאם מרוב הענוה ומינו אותו לנשיא ישראל וישב על כסאו ארבעים שנה (פסחים סו.).
חובת לימוד התורה על כל יהודי!
בבוקר ראו שהיום האיר אך בארובה שורר חושך וצלמות. הביטו בארובה והנה נשקפת בה צורת אדם, תכף קראו לתלמידיהם שעלו ופירקו את השלג והנה הלל שוכב מחוסר הכרה חסר אונים. הבעירו מדורה של ל"ג בעומר לחממו ואמרו כדאי הוא זה לחלל עליו את השבת. באותה שעה סילקו את השומר של בית המדרש.
כך הלל סיכן את עצמו למען התורה[2], נפשו היתה צמאה ללמוד ולא רצה לוותר בשום אופן אפילו ערב אחד! וכי יתכן לומר לאדם אל תחיה ערב אחד? כך אי אפשר אפילו ערב אחד בלי התורה!
בסופו של דבר נעשה הלל נשיא ישראל, כמו שאמרו במשנה (אבות פ"ד מ"ט) "רבי יונתן אומר, כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני".
כשעלה מבבל לארץ ישראל נתווכח עם גדולי הדור דאז, רבי שמעון בן בתירה ורבי יהודה בן בתירה, האחד היה נשיא וחברו אב בית דין, נשאלה בפניהם שאלה הלכה למעשה והם לא ידעו לפסוק, עד שבא הלל והוכיח להם בדברים ברורים היאך הדין, ואז ויתרו על כסאם מרוב הענוה ומינו אותו לנשיא ישראל וישב על כסאו ארבעים שנה (פסחים סו.).
חובת לימוד התורה על כל יהודי!
"כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה (שו"ע יו"ד סימן רמו ס"א).
לימוד התורה הינו מצות עשה מדאורייתא, כמו שאמרו חז"ל (נדרים לב. ועי' סנהדרין צט סע"ב) "אמר רבי אליעזר, גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". קול התורה צריך להשמע יומם ולילה, ככתוב (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו', התורה היא קיומו של העולם, אם רגע אחד ישתתק העולם מהתורה יחרב חס ושלום.
ולכן העולם נברא בצורת כדור, כשהיהודים בארץ ישראל ישנים נשמע קול התורה בחוץ לארץ וכן להיפך, וכך העולם קיים.
ושום אדם מישראל אינו יכול לפטור את עצמו מתלמוד תורה, כדברי הגמ' בסנהדרין דף ז (ע"א) על הפסוק 'פוטר מים ראשית מדון', דאמר רב המנונא, אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה, שנאמר פוטר מים ראשית מדון. אמר רב הונא, האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח רווח. כשיבואו לדון את האדם בבוא יומו ישאלוהו בתחילה על לימוד התורה, כיון שאם ישאלו מפני מה עשית עון פלוני, ישיב לא ידעתי שהוא אסור, וכך יאמר על כל העוונות. לכן תחילה שואלים למה לא ידעת? היה עליך ללמוד! 'מים' זו התורה, וכשם שהמים היוצאים מהצינור הולכים ומתרחבים, כך 'ראשית מדון', מלשון ריב ומדנים. הריב מתחיל בדבר קטן והולך ומתרחב, כמו שמצינו אצל אברהם אבינו עליו השלום, שבתחילה נאמר 'ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט', אך לאחר מכן אומר אברהם ללוט 'אל נא תהי מריבה ביני ובינך', בתחילה היה ריב לשון זכר שאינו יולד, אך אל נא תהי ביננו מריבה כנקבה הזו שהולכת ויולדת. ועל כן מזהיר הפסוק 'לפני התגלע הריב נטוש', בתחילת הריב תעצרהו בטרם יתרחב ואחריתו מי ישורנה.
אך רבותינו דורשים זאת גם על דברי תורה, 'פוטר מים' - הפוטר עצמו מללמוד תורה שנקראת מים, 'ראשית מדון' - על כך יהיה תחילת דינו! ורק לאחר מכן ישאלוהו על שאר דברים, כדאיתא בשבת דף לא ע"א: אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו, אין. אי לא, לא. בתחילה ישאלוהו על תלמוד תורה שבלעדיה לא ידע מאומה, 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד' (אבות פ"ב מ"ה).
ואין לאדם לסמוך על חכמתו ולומר יש לי גירסא דינקותא, כיון שכל זמן שאינו חוזר שוכח את לימודו, כמ"ש (דברים ד, ט. ועי' מנחות צט: ) 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך'. אלא חייב לקבוע זמן ללמוד תורה יום יום.
ואם יש שיעורים שנמסרים בצבור, זהו הרבה יותר חשוב ממה שילמד בודד לבדו, כמ"ש (ויקרא כו, ח) 'ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב', ופירש רש"י: וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו! אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה. ע"כ. כשרבים עושים יחדיו מצוה שכרם גדול שבעתים, כיון שכל אחד מעודד את חברו, וגם כשיש ציבור גדול אומרים הרואים לא לחינם באים ציבור כזה בודאי שיש מה לשמוע.
לימוד התורה אינו רק לבני הישיבות שתורתם אומנותם, אלא כל אחד ואחד מישראל חייב ללמוד, יהודי בלי תורה הינו כגוף בלי נשמה! התורה היא נשמתנו! בלעדיה אין לנו חיים! 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים ל, כ) כך אמר הקב"ה. כפי שאדם ללא חיים אינו שוה מאומה, כך לא יתכן בעולם שיהיה יהודי ללא תורה! אפילו אדם שהוא שומר מצוות עושה צדקות וגמילות חסדים, ללא תורה הוא כגוף בלא חיים!
ועל כן אמרו חז"ל (ברכות יח: ) רשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאינם עוסקים בתורה, ובודאי אדם שאינו עוסק בתורה נקרא רשע! שהרי אינו יודע לקיים את המצוות ונכשל בעבירות, 'מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו' (עפ"י ירמיה ט, ב), ובהכרח שהוא יכשל בעבירות מחמת יצר הרע ההולך ומתגבר עליו, כדברי הגמ' (קידושין ל: ) כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר 'הלא אם תטיב שאת'. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'. תנא דבי רבי ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע'. אם אבן הוא נימוח, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', ואומר 'אבנים שחקו מים'.
וללא לימוד התורה אין תרופה ואין תקנה אחרת לגבור על היצר הרע! הלא יצר הרע מאש והאדם בשר ודם, מי יכול להתגבר עליו? כדאמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר 'רק רע כל היום'! ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר 'אלהים לא יעזבנו בידו'. אם כן, הדבר היחידי שבכוחו יוכל האדם לכפות את יצרו הרע זהו רק התורה, התורה היא זריקת חיסון להתגבר על יצר הרע! ללא התורה אין ספק שיצר הרע יכשיל אותו, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.
אך העוסק בתורה מתחשל ומתחזק ויש ביכולתו לגבור על יצרו, ועל כך אמרו (אבות ריש פ"ד): איזהו גבור, הכובש את יצרו, שנאמר, 'טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'. "ארך אפים" היינו סבלנות, גם בלימוד התורה צריך להתאזר בסבלנות, לא כל אחד מבין תכף את הדברים, צריך שיחזור לשנות לשלש ולרבע כמה פעמים עד שיקלוט את התורה.
ועל כן כתב הרמב"ם והעתיקו מרן בריש הל' תלמוד תורה "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים". העני המסכן טרוד בפרנסתו מחזר על הפתחים ומחפש להרים משאות כדי להביט טרף לביתו, ואפילו הכי אינו יכול לפטור עצמו מתלמוד תורה.
ביום הדין אין משוא פנים לא לקטון ולא לגדול, 'קטון וגדול שם הוא' (עפ"י איוב ג, יט), כולם חייבים לתת דין וחשבון על מעשיהם, אין לפניו לא כזב ולא שקר לא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, הוא העד הוא הדיין והוא הבעל דין, כמו שנאמר (ירמיה כג, כד) 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה''. הקב"ה בוחן לבות וכליות ואין מידו מציל ביום הדין. אותו היום הוא יום נורא ואיום, וכי יש שם עורכי דין שיכולים לשקר ולרמות? אנה ינוס לעזרה אם לא מעשיו הטובים ותורתו! הטורח בערב שבת יאכל בשבת, עולם הזה זהו ערב שבת, יעמול בתורה למרות עוניו וחוסר מזונותיו, יכתת עצמו על דברי תורה, וזהו המחסה שיוכל להגן עליו.
הש"ך גדול מכבודו...
בזמנו של הגאון רבי שבתי הכהן בעל 'שפתי כהן' על השו"ע, היו אלה ימי הפרעות מכת חרב והרג ואבדן בקראקא שנת ת"ח, והוא נמלט על נפשו והגיע לוילנא עני וחסר כל, בלי לחם לאכול ובגד ללבוש, והיתה ראשיתו שם מִצְעָר.
באותם ימים נתפנה כסא הרבנות בעיירה הקטנה "העלישוי" הסמוכה לוילנא, וכמה רבנים הגישו מועמדות וגם הש"ך התיצב בתוכם והגיש את מועמדתו. פרנסי העיר לא הכירו איש מבין המועמדים ושלחו לשאול את רב המדינה רבי מנחם מנדל קרוכמל מחבר שו"ת צמח צדק, ושאלוהו גם על רבי שבתי הכהן שהוא צעיר נמרץ ונראה בעל יכולת, אך איננו יודעים את גדולתו בתורה, האם ראוי להיות רב בעירנו?
משמים זימנו שבאותה עת שהה בביתו של רבי מנדל גם הגאון החריף רבי יהושע העשיל מחבר שו"ת פני יהושע, זקנו של הפני יהושע על הש"ס ורבו של הש"ך. כשנכנס הדוור והביא את המכתב, קרא רבי מנדל את שאלתם ופנה לרבי העשיל שמא הוא מכיר את רבי שבתי. אמר לו, רבי שבתי זה הוא תלמידי, מוטב שכב' יתפטר מרבנות המדינה וילך לכהן בעיר העלישוי ואילו רבי שבתי יתמנה לרב המדינה...
ברוב ענוותנותו כתב להם רבי מנדל, היה אצלי הגאון רבי יהושע העשיל ואמר לי שאני אהיה רבה של העלישוי ורבי שבתי רב המדינה... וכמובן תכף מיהרו למנות אותו לראש וקצין עליהם. לא עבר זמן מה ונתפנה מקום בבי דינא דוילנא והוא עבר לכהן שם פאר. נפטר לפני שלש מאות וארבעים שנה בשנת ת"כ מתוך עושר וכבוד, והשאיר אחריו ברכה את שפתי כהן על חושן משפט. בחייו הדפיס על יורה דעה, אך לא הספיק להדפיס על חושן משפט עד שבא עשיר גדול והדפיס את כולו, ועד היום אנו נהנים מאורו, כולו מלא בקיאות וחכמה. "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"!
באותם ימים שעלה הלל לגדולה הוא היה בן שמונים שנה וישב על כסאו ארבעים שנה, נמצא שחי מאה ועשרים שנה כמו משה רבינו ע"ה, וכדאיתא בספרי פרשת וזאת הברכה[3]: 'ומשה בן מאה ועשרים שנה', זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים, ואלו הם, משה והלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרקמטיא ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס ישראל ארבעים שנה. רבי עקיבא למד תורה בן ארבעים שנה ושמש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.
ובכן, אומרים לעני, וכי היית יותר עני מהלל? וכי אין לך כשרונות? גם אתה יכול ללמוד תורה! מה ישיב כשישאלוהו מניה וביה? אין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש.
התומך בת"ח קונה את עולמו
ומסופר בגמ' סוטה דף כא (ע"א), היה להלל אח מליונר ושבנא שמו. ורק כשהלל נעשה נשיא ישראל נזכר בו שבנא. בא אליו ואמר לו, בוא נחלוק ביננו, אני אתן לך חצי רכושי ואתה תן לי חצי עולם הבא שלך. יצאה בת קול ואמרה 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו', בוז לך! עתה אתה נזכר לתמוך בו?! מקודם כשהלל היה עני מרוד לא ידעת לכלכלו ולפרנסו שיוכל לעסוק בתורה בהרחבת הדעת?!
ולעומת זאת, רבן יוחנן נשיאה בצעירותו תפסוהו בית הנשיא והאכילוהו והשקוהו והיה כל מחסורו עליהם, ובכגון זו יש להם זכות בתורתו, כמו שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. כלומר יש חילוק בין המחזיק בת"ח אחרי שכבר גדל בתורה וקנה את חלקו שבודאי לא יתכן כזאת, מה שאין כן כשתומכו ומחזיק בו בתחילת לימודו בודאי שיש לו שכר[4].
בכל לילה אנו אומרים בתפילת ערבית "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". יש אנשים שבאים להתפלל ערבית, אך אינם פותחים ספר. שקרן! אינך הוגה בתורה לא יומם ולא לילה, איך אתה משקר כל יום בשם ומלכות? זו ברכה לבטלה! לאחר תפילת ערבית רץ הביתה ממלא את בטנו ופותח את הטלויזיה או את הרדיו כדי לשמוע חדשות, רוצה להיות פוליטיקאי... וכי זהו "בהם נהגה יומם ולילה"?! בשמים יאמרו לו, וכי אתה ראש הממשלה? בשביל מה עליך לדעת מה מתרחש בעולם, 'רשע מה הוא אומר, תם מה הוא אומר', מה יצא לך מכל זה?
גם לעשיר אין מענה
גם העשיר טרוד בעסקיו המרובים, סניפיו מפוזרים בארבע כנפות תבל, ועליו להיות 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות', לראות שלא יאכלו זרים יגיעו, והוא מתרוצץ מהכא להתם, פעם יִשְׁכְּנוּ רגליו במטוס זה ופעם יעופף במטוס זה, ובכל מקום הוא מעסיק אלפי פועלים ופרנסתם עליו, וגם מוכרח הוא להשגיח ולפקוח עין שלא יפשוט רגל.
לאחר מאה ועשרים שנה, כשיבוא לעלמא דקשוט, ישאלוהו עסקת בתורה? יאמר, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך היאך היה לי מסחר כבד במקום פלוני ובמקום אלמוני, פחדתי שלא אפשוט רגל, ראה נא את המסכן ... חבר הכנסת איך הלך לפשוט את רגלו...
יאמרו לו, כלום היית יותר עשיר מרבי אליעזר בן חרסום? היו לו חמשה עשר אלף ערים ביבשה שכונות וכפרים וכל טוב, והיה זונח הכל נושא שק קמח על כתפיו והולך ממקום למקום ללמוד תורה! הוא בעצמו היה אופה את לחמו כדי אכלו, והניח את כל העסקים שהניח לו אביו בירושה והלך ללמוד, ולך לא היתה אפילו טיפה מן הים מרכושו, ובכל זאת לא היה לך זמן ללמוד תורה?!
כך צריך לעמוד בנסיון שיכבוש את עיניו מכל הממון שיש לו, לא יחוס ולא יחמול עליו, 'ועיניכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא', ובאופן כזה בודאי שהקב"ה ישמור על ממונו, כמו שנאמר (שמות לד, כד) 'ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך שלוש פעמים בשנה', ישראל היו עולים לרגל מכל קצוות הארץ, אם יעזבו את ביתם סגור יפרצו שכניהם הרעים לבית ויקחו הכל. מבטיח הקב"ה לא יחמוד איש את ארצך, אני אשמור את ארצך!
טעותו של נבות שלא בטח בה'
וכך אמרו (פסיקתא רבתי פכ"ה; ילקוט שמעוני מלכים א' רמז רכא) על נבות היזרעלי שהיה בעל קול נעים מאוד, כמו שקורים בערבית לסוכר "נבאט", כך היה עולה לרגל פותח פיו בשירה וכולם נקבצים לשומעו. היו אנשים שקשתה עליהם העליה לרגל, כגון בעלי משפחה גדולה, והתחבורה דאז לא היתה כמו עכשיו שנוסעים באוטובוס תיירים ממוזג, אלא רוכבים על חמורים וגמלים בלי כבישים ומסילות, 'יעלו שמים ירדו בקעות', הנסיעה היתה מאוד מפרכת. ובכל זאת כשהיו שומעים שנבות יהיה, היתה שוה שעה אחת של קורת רוח כמו כל חיי עולם וכולם היו עולים לרגל. והנה אחאב לטש עינו על כרמו של נבות, וכשאמר לו (מלכים א' כא) 'תנה לי את כרמך', ענהו 'חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך'. ונכנס פחד בלבו של נבות פן כשיעלה לרגל יפקיר את כרמו ואחאב יקחהו לעצמו, ולא בטח בקב"ה אלא התעלם מההבטחה שלא יחמוד איש את ארצך. לכן באה איזבל המרשעת, העמידה עדי שקר שהוא קילל ח"ו את הקב"ה, 'ברכת אלהים ומלך והוציאוהו וסקלוהו וימת', ומאחר והרוגי מלכות נכסיהם למלכות נכנס אחאב לכרם, עד שבא אליהו הנביא והוכיחו 'הרצחת וגם ירשת?! כה אמר ה', במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה'!
נמצינו למדים, מכיון שנבות לא שם את לבו לפסוק הנ"ל באה עליו הרעה הזו. כך צריך כל אדם לבטוח בקב"ה, 'בוטח בה' ישוגב' (משלי כט, כה). וכן בעניינים אלה, הבוטח בקב"ה ועוסק בתורה, לא יתכן שיתרושש מחמת עסקו בתורה, ולא יחשוש שמא יבוזו זרים יגיעו, אלא יעסוק בתורה והקב"ה ישמור על ממונו.
כל אחד חושב כשאגיע למעלה אטעון כך ואומר כך. אך כשיגיע ויראה את פמליא של מעלה מלאכי השרת שבאים לדונו, 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', ישתתק ולא תהיה לו תשובה. לכן לא יחשוב אדם שיש לו מפלט ביום הדין, לאיפה ינוס לעזרה יום עברה היום ההוא!
על כן צריך להכין את עצמו שידע באמת ללמוד תורה, ואם למד תורה יבחנוהו ויאמרו לו הלא למדת לטענתך שבעים שנה, אמור לנו חידוש או דין וסברא. 'אין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש', אם אינו זוכר כיון שלא חזר ולא שינן את הדברים, מה שוה כל לימודו? כל אדם יחשוב אני מוכן לומר את הדברים לפני בורא העולם, יעמוד לפני השכינה ויאמר דברי תורה.
החידוש הסודי של הגר"א
כשהיו מבקשים מהגר"א מוילנא לומר דברי תורה היה כמעין המתגבר. אך היה אומר, חידוש אחד יש שאיני אומרו לשום בריה בעולם, אותו אומר כשאעמוד לפני הקב"ה. אז אומר לפני פמליא של מעלה את הדבר תורה שהכנתי להם. מה אדם רגיל יוכל לומר שם? איזה בושה וחרפה, 'וכדי בזיון וקצף'! אך לכל הפחות 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש', יכין עצמו ללמוד תורה שידע דבר מה, אך אם אינו לומד מה יוכל לחשוב לומר.
חייב כל אחד להכין את עצמו שיצא נקי מהדין והחשבון ביום ההוא, שיהיה לו מפלט. כשיש לפעמים ביקורת של בשר ודם כמו מבקר המדינה, פוחדים ממנו, וכל אחד דואג מה אענה לו. כל שכן מורא שמים שיהיה כמורא בשר ודם, את מבקר המדינה אפשר לסלף ולרמות, הוא בשר ודם. אך למעלה אי אפשר לרמות ולא יועיל כל הון ביום עברה. לכן כל אחד יכין את עצמו ואת לבבו, הקב"ה יתן לנו אריכות ימים שנוכל ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אך החיים בידו של הקב"ה ומי יודע כמה נגזר עליו לחיות, 'ושוב יום אחד לפני מיתתך', יחשוב כאילו מחר הוא הולך לעולמו, ואם לא עכשיו אימתי. ונמצא שכל ימיו הוא בתורה בתשובה ובמעשים טובים.
לימוד מוסר מרב ששת ורב יוסף
רב ששת ורב יוסף היו מגדולי האמוראים וממחברי התלמוד, כמעט אין דף ששמם לא נזכר בו. שניהם היו סומים מאורי עינים, ובכל זאת ידעו את כל התלמוד בעל פה! הודות למסירותם וחכמתם ותושייתם בלימוד התורה, שום דבר לא עמד בפניהם להפריעם מלשקוד.
עיניו של כל אחד פקוחות ב"ה, שום דבר אינו מעכבו מלקחת ספר וללמוד בו. לא היה מי שילמד עמם, ובכל זאת הם סיגלו לעצמו הרגל לדעת את כל המשניות ואת כל הברייתות של בר קפרא, רבי חייא, ורבי אושעיא בעל-פה! כדאיתא בעירובין דף סז (ע"א): "רב חסדא ורב ששת, כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שפוותיה ממתנייתא דרב ששת, ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא". כשהיו רב חסדא ורב ששת נפגשים, היה רב חסדא מזדעזע מבקיאותו של רב ששת במשניות ובברייתות, וכל גופו של רב ששת היה מזדעזע מפלפולו של רב חסדא שהיה מפולפל עצום. זה היה בחינת "סיני", וזה "עוקר הרים", רב ששת היה בקי בבריתות כנתינתן מסיני, ורב חסדא היה חריף עצום כאילו עוקר הרים, וכל אחד היה מתפעל מחברו. וממילא 'קנאת סופרים תרבה חכמה', כל אחד רצה להקדים את חברו.
וכתבו התוס' בעירובין דף מ (ע"א ד"ה אדעתא), בכל מקום דפליגי רב ששת ורב חסדא, הלכתא כרב ששת, על פי דברי הגמ' הנ"ל בעירובין סז דרב ששת היה יותר בקי מרב חסדא, וקיימא לן בכל דוכתא סיני עדיף, שהכל צריכין למארי חיטיא[5].
והם דברי הרמב"ם "בין שלם בגופו בין בעל יסורין". מי בעל יסורים יותר מאדם שאינו רואה בעיניו, כמאמר חז"ל (ע"ז ה.) סומא חשוב כמת, ובכל זאת היה יושב ומשנן, זה היה טעם חייו! וביום חג השבועות היו הוא ורב יוסף שמחים ביותר, כמ"ש בגמ' (פסחים סח: ), רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא. אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא! רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר, חדאי נפשאי חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי - שמחי נפשי, עבורך אני עושה ככל יכולתי ללמוד תורה ולשנות משנה. שמחתם בחג השבועות היתה בלתי ניתנת לתיאור, מרוב הערכתם לתורה שהם למדו, לא היתה שאלה בכל מקצוע בתורה שהם לא ידעו לענות. 'אם חכמת חכמת לך', אדם שלומד תורה מטיב לעצמו, ואמנם מטיב גם לאחרים, כמו שנאמר 'ותורת חסד על לשונה', שמלמדה לאחרים, אך עיקר לימודו של אדם זהו לעצמו. ואחרי שהוא עצמו נתמלא - יפוצו מעיינותיו חוצה.
וביומא דף נג (סוף ע"א) מספרת הגמ', רב יוסף היה יושב בבית המדרש בראש אלפי שומעי לקחו. בשורה הראשונה היו יושבים תלמידיו, וביניהם רבא בר חמא. כשהיה רבא נפרד מרב יוסף, היה הולך ופניו כלפי רבו, שהנפרד מרבו לא יצא ואחוריו כלפי הרב אלא ילך אחורנית 'עושה שלום במרומיו', עד מקום שלא יראה ממנו את רבו. וכן הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם בבית המקדש, כשהיו מסיימים את עבודתם בבית המקדש היו הולכים לאחוריהם ופניהם כלפי הקודש. וכיון שבית המדרש היה רחב ידיים, היה רבא צועד כך עשרות או מאות מטרים ורגליו היו נוקשות זו בזו עד שהיה זב מהם דם. כששאלוהו מדוע הינך הולך כן? השיב ואמר "מורא רבך כמורא שמים"! באו וסיפרו זאת לרב יוסף שהיה סגי נהור, אמר: יהא רעוא דתירום רישך אכולא כרכא - יהי רצון שתמלוך על כל הכרך הזה! וכך הוה, לאחר פטירת רב יוסף נעשה רבא רבן של כל בני הגולה. הרי שרב יוסף היה סגי נהור, ובכל זאת היה מלמד ועוסק בתורה.
רבי יהודא ברבי אלעאי, מגדולי התנאים, תלמידו של רבי עקיבא וחבירו של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, היה עני מרוד ואפילו בגד ללבוש לא היה לו. בגדיהם היו כמו שמלות, וכשהיה צריך לילך לבית המדרש היה לובש את הבגד היחיד שלהם, וכשאשתו היתה צריכה לצאת לשוק היתה מחכה לו שיבוא ויפשוט את השמלה ויתנה לה. וכך היה לומד בלא בגד להחלפה (נדרים מט: )! לא היה אכפת להם מאומה מהעוני והאוכל והמלבושים!
אין יהודי שיוכל להיות פטור מללמוד תורה, אלא אם כן הוא מת, שאז 'במתים חופשי'... אך כל עוד נשמה באפו קאי ב'פן יסורו מלבבך כל ימי חייך'.
התחרות על השקידה
הגאון רבי ברוך מרדכי ליפשיץ מחבר ספר ברית יעקב, היה בצעירותו החברותא של הגאון רבי יצחק אלחנן. רבי ברוך מרדכי נישא לפני רבי יצחק אלחנן, וחותנו היה עשיר שהתגורר בסמוך לבית המדרש ששניהם למדו בו, ואילו רבי יצחק אלחנן היה עני מרוד, ודירת הוריו היתה רחוקה מאוד מבית המדרש. ובכל יום היו שניהם מתחרים מי יקדים לבוא ללמוד תורה, ותמיד היתה ידו של רבי יצחק אלחנן על העליונה, כל נסיונותיו של רבי ברוך להקדימו לא היו מצליחים.
במוצאי יום הכיפורים החליט רבי ברוך מרדכי להקדים את רבי יצחק אלחנן, ועל כן ביקש מחמותו בעוד מועד שתכין עבורו ארוחה קלה למוצאי התענית כדי שיוכל לסיים את מסכת סוכה עד אור הבוקר. שכך היה מנהגו לסיים את מסכת סוכה בכל ליל מוצאי כיפור. בלבו אמר הפעם ודאי אקדים את רבי יצחק אלחנן עד שהוא יעלה ויבוא ויגיע ויראה יעבור זמן רב, ואני אמהר לבוא מביתי.
והנה הוא לא הספיק לסיים את ארוחתו, מיהר לבית המדרש ומה גדולה היתה פליאתו למצוא את רבי יצחק אלחנן יושב ולומד בשקידה, אך באמצע הלימוד לא יכל לשאול אותו על כך, שכן אסור להפסיק באמצע הלימוד. ורק בבוקר סיימו שניהם את המסכת, ניגש אליו ושאלו, אמור נא לי איך הצלחת להגיע לפני? בשלמא אני גר קרוב לכאן, 'הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה', וגם לא אכלתי ארוחה כבדה כדי שאוכל להיות ער, ותכף באתי. אך אתה היאך הספקת ללכת לאכול ולבוא?
ענהו רבי יצחק, וכי מי אמר לך שבכלל הלכתי לאכול?!...
שמע שהוא עדיין שרוי בתענית, הכניסו תכף לבית חמיו והאכילו כדי שבעו[6].
שקידתם היתה עוברת כל גבול, הם לא היו חסים על גופם. במוצאי כיפור כולם מייחלים מתי יבוא כבר רבינו תם כדי שנוכל לאכול, ואילו הוא ישב כל הלילה ולמד מסכת סוכה בעודו בתענית. היה להם מרץ כזה ללא גבול מרוב אהבתם לתורה.
גם הרב חייב להמשיך ללמוד
ויש החושב, אם הוא גאון ויש לו סמיכות חכמים, רב ראשי ואב בית דין, סיים את תפקידו ללמוד תורה... זו טעות מוחלטת! אין יהודי שפטור מללמוד תורה עד יומו ורגעו האחרון, אם הקב"ה יתן לו בינה ודעת שלא יאבד את שכלו הוא חייב ללמוד עד רגעו האחרון באותה שעה לפי כחו ושכלו ועניינו.
גם בעל אשה ובנים שצריך לעזור בביתו, להשכיב ולהאכיל את הילדים, חייב למצוא זמן ללמוד תורה. אין יהודי שפטור מלימוד התורה, יהודי שפורש מהתורה, פורש מהחיים! התורה היא חיינו ואורך ימינו, וכי יש אדם שפורש מחייו מחמת שהוא בעל אשה ובנים?
כל אחד יאמר 'מתי אעשה גם אנכי לביתי', גם אם הוא עובד להביא טרף לביתו, יש שהם בגדר 'אוהב כסף לא ישבע כסף', עובד עוד שעות נוספות ועוד שעות נוספות לצבור עוד כסף ועוד כסף, ועל עולם הבא אינו דואג. עולם הזה עולם שפל כפרוזדור בפני הטרקלין עולם הבא, 'התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס בטרקלין', 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה'. וכי בכל שנה צריך לקנות רהיטים חדשים ומכונית מודל 1985 [2023 דאז]? מוטב לו שידאג לעולם הבא שלו!
בשמים באים לכל אדם לפי כוחו, אינם באים בעלילות ברשע, אלא כל אחד במה שיכול ללמוד, אם גמרא ואם משנה, או בן איש חי או תהלים, רק לא יאבד את זמנו בשה"י פה"י על דברים בטלים. 'לא תרפני עד בלעי רוקי' (איוב ז, יט[7]) - אפילו כדי שיעור בליעת הרוק תובעים אותו מפני מה באותן שניות לא עסקת בתורה? אין יהודי שאינו יודע את הפסוק 'אשרי יושבי ביתך', למה ישבת בטל ולא אמרת את המזמור הזה?
ניצול תקופת הבחרות
הבחור נמצא במבחר ימיו[8], שכלו פתוח והוא יכול לרכזו, ביכולתו להבין דבר מתוך דבר ולהעמיק בתורה. כשמזקין הדבר למעלה מכוחותיו, והוא מוותר על דברים הנשגבים מבינתו. אך בצעירותו 'אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה' (עפ"י ב"ב ג: ), יכול לעשות כל דבר שירצה, אם יהיה לו רצון חלמיש להבין דבר הוא יוכל להבינו, אך בתנאי שבאמת יהיה לו רצון! לא יאמר זהו למעלה משכלי. הכל מהקב"ה, אשר נתן לנו תורת חיים, לא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבשר ודם, וחובת כל אחד לנצל את החכמה שחננו הקב"ה. על כך אנו מתפללים "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, וחננו מאתך חכמה בינה ודעת". על מה אדם מבקש חכמה בינה ודעת, כדי לדעת שטויות והבלים, עתונים ורדיו?! עליו לדעת תורה, וגם כדי ללמוד את הדין עצמו, וללמוד דבר מתוך דבר.
הלא הטכניקה מתחדשת מדור לדור, ועל האדם לדעת את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. וכי כתוב בתורה ובתלמוד על חשמל? יש טכניקות חדשות רבות, והדין בכולן נלמד רק מתורתנו הקדושה, ולא משום תורה אחרת ח"ו, 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו, טז). על האדם להעמיק חקר ולברר את הדין גם בדברים המתחדשים בכל יום חדשים לבקרים, ומתוך הפלפול יוכל להוציא דבר לאורה.
כל אחד ישתדל כפי כוחו להעמיק בתורה, וגם יקיים בעצמו 'וקָנה לך חבר', זהו העט שיהיה חברך. אם אין לך חברותא, כתוב את הדברים וחזור עליהם. בדרך כלל אדם שמבין היטב את הסוגיא יכול לשכחה אחרי כמה ימים, אך לא כן אם ירשמנה יזכור בדיוק את כולה. וכך היא המדה בין בהלכה ובין באגדה.
ולכן העולם נברא בצורת כדור, כשהיהודים בארץ ישראל ישנים נשמע קול התורה בחוץ לארץ וכן להיפך, וכך העולם קיים.
ושום אדם מישראל אינו יכול לפטור את עצמו מתלמוד תורה, כדברי הגמ' בסנהדרין דף ז (ע"א) על הפסוק 'פוטר מים ראשית מדון', דאמר רב המנונא, אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה, שנאמר פוטר מים ראשית מדון. אמר רב הונא, האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח רווח. כשיבואו לדון את האדם בבוא יומו ישאלוהו בתחילה על לימוד התורה, כיון שאם ישאלו מפני מה עשית עון פלוני, ישיב לא ידעתי שהוא אסור, וכך יאמר על כל העוונות. לכן תחילה שואלים למה לא ידעת? היה עליך ללמוד! 'מים' זו התורה, וכשם שהמים היוצאים מהצינור הולכים ומתרחבים, כך 'ראשית מדון', מלשון ריב ומדנים. הריב מתחיל בדבר קטן והולך ומתרחב, כמו שמצינו אצל אברהם אבינו עליו השלום, שבתחילה נאמר 'ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט', אך לאחר מכן אומר אברהם ללוט 'אל נא תהי מריבה ביני ובינך', בתחילה היה ריב לשון זכר שאינו יולד, אך אל נא תהי ביננו מריבה כנקבה הזו שהולכת ויולדת. ועל כן מזהיר הפסוק 'לפני התגלע הריב נטוש', בתחילת הריב תעצרהו בטרם יתרחב ואחריתו מי ישורנה.
אך רבותינו דורשים זאת גם על דברי תורה, 'פוטר מים' - הפוטר עצמו מללמוד תורה שנקראת מים, 'ראשית מדון' - על כך יהיה תחילת דינו! ורק לאחר מכן ישאלוהו על שאר דברים, כדאיתא בשבת דף לא ע"א: אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו, אין. אי לא, לא. בתחילה ישאלוהו על תלמוד תורה שבלעדיה לא ידע מאומה, 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד' (אבות פ"ב מ"ה).
ואין לאדם לסמוך על חכמתו ולומר יש לי גירסא דינקותא, כיון שכל זמן שאינו חוזר שוכח את לימודו, כמ"ש (דברים ד, ט. ועי' מנחות צט: ) 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך'. אלא חייב לקבוע זמן ללמוד תורה יום יום.
ואם יש שיעורים שנמסרים בצבור, זהו הרבה יותר חשוב ממה שילמד בודד לבדו, כמ"ש (ויקרא כו, ח) 'ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב', ופירש רש"י: וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו! אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה. ע"כ. כשרבים עושים יחדיו מצוה שכרם גדול שבעתים, כיון שכל אחד מעודד את חברו, וגם כשיש ציבור גדול אומרים הרואים לא לחינם באים ציבור כזה בודאי שיש מה לשמוע.
לימוד התורה אינו רק לבני הישיבות שתורתם אומנותם, אלא כל אחד ואחד מישראל חייב ללמוד, יהודי בלי תורה הינו כגוף בלי נשמה! התורה היא נשמתנו! בלעדיה אין לנו חיים! 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים ל, כ) כך אמר הקב"ה. כפי שאדם ללא חיים אינו שוה מאומה, כך לא יתכן בעולם שיהיה יהודי ללא תורה! אפילו אדם שהוא שומר מצוות עושה צדקות וגמילות חסדים, ללא תורה הוא כגוף בלא חיים!
ועל כן אמרו חז"ל (ברכות יח: ) רשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאינם עוסקים בתורה, ובודאי אדם שאינו עוסק בתורה נקרא רשע! שהרי אינו יודע לקיים את המצוות ונכשל בעבירות, 'מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו' (עפ"י ירמיה ט, ב), ובהכרח שהוא יכשל בעבירות מחמת יצר הרע ההולך ומתגבר עליו, כדברי הגמ' (קידושין ל: ) כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר 'הלא אם תטיב שאת'. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'. תנא דבי רבי ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע'. אם אבן הוא נימוח, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', ואומר 'אבנים שחקו מים'.
וללא לימוד התורה אין תרופה ואין תקנה אחרת לגבור על היצר הרע! הלא יצר הרע מאש והאדם בשר ודם, מי יכול להתגבר עליו? כדאמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר 'רק רע כל היום'! ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר 'אלהים לא יעזבנו בידו'. אם כן, הדבר היחידי שבכוחו יוכל האדם לכפות את יצרו הרע זהו רק התורה, התורה היא זריקת חיסון להתגבר על יצר הרע! ללא התורה אין ספק שיצר הרע יכשיל אותו, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.
אך העוסק בתורה מתחשל ומתחזק ויש ביכולתו לגבור על יצרו, ועל כך אמרו (אבות ריש פ"ד): איזהו גבור, הכובש את יצרו, שנאמר, 'טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'. "ארך אפים" היינו סבלנות, גם בלימוד התורה צריך להתאזר בסבלנות, לא כל אחד מבין תכף את הדברים, צריך שיחזור לשנות לשלש ולרבע כמה פעמים עד שיקלוט את התורה.
ועל כן כתב הרמב"ם והעתיקו מרן בריש הל' תלמוד תורה "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים". העני המסכן טרוד בפרנסתו מחזר על הפתחים ומחפש להרים משאות כדי להביט טרף לביתו, ואפילו הכי אינו יכול לפטור עצמו מתלמוד תורה.
ביום הדין אין משוא פנים לא לקטון ולא לגדול, 'קטון וגדול שם הוא' (עפ"י איוב ג, יט), כולם חייבים לתת דין וחשבון על מעשיהם, אין לפניו לא כזב ולא שקר לא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, הוא העד הוא הדיין והוא הבעל דין, כמו שנאמר (ירמיה כג, כד) 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה''. הקב"ה בוחן לבות וכליות ואין מידו מציל ביום הדין. אותו היום הוא יום נורא ואיום, וכי יש שם עורכי דין שיכולים לשקר ולרמות? אנה ינוס לעזרה אם לא מעשיו הטובים ותורתו! הטורח בערב שבת יאכל בשבת, עולם הזה זהו ערב שבת, יעמול בתורה למרות עוניו וחוסר מזונותיו, יכתת עצמו על דברי תורה, וזהו המחסה שיוכל להגן עליו.
הש"ך גדול מכבודו...
בזמנו של הגאון רבי שבתי הכהן בעל 'שפתי כהן' על השו"ע, היו אלה ימי הפרעות מכת חרב והרג ואבדן בקראקא שנת ת"ח, והוא נמלט על נפשו והגיע לוילנא עני וחסר כל, בלי לחם לאכול ובגד ללבוש, והיתה ראשיתו שם מִצְעָר.
באותם ימים נתפנה כסא הרבנות בעיירה הקטנה "העלישוי" הסמוכה לוילנא, וכמה רבנים הגישו מועמדות וגם הש"ך התיצב בתוכם והגיש את מועמדתו. פרנסי העיר לא הכירו איש מבין המועמדים ושלחו לשאול את רב המדינה רבי מנחם מנדל קרוכמל מחבר שו"ת צמח צדק, ושאלוהו גם על רבי שבתי הכהן שהוא צעיר נמרץ ונראה בעל יכולת, אך איננו יודעים את גדולתו בתורה, האם ראוי להיות רב בעירנו?
משמים זימנו שבאותה עת שהה בביתו של רבי מנדל גם הגאון החריף רבי יהושע העשיל מחבר שו"ת פני יהושע, זקנו של הפני יהושע על הש"ס ורבו של הש"ך. כשנכנס הדוור והביא את המכתב, קרא רבי מנדל את שאלתם ופנה לרבי העשיל שמא הוא מכיר את רבי שבתי. אמר לו, רבי שבתי זה הוא תלמידי, מוטב שכב' יתפטר מרבנות המדינה וילך לכהן בעיר העלישוי ואילו רבי שבתי יתמנה לרב המדינה...
ברוב ענוותנותו כתב להם רבי מנדל, היה אצלי הגאון רבי יהושע העשיל ואמר לי שאני אהיה רבה של העלישוי ורבי שבתי רב המדינה... וכמובן תכף מיהרו למנות אותו לראש וקצין עליהם. לא עבר זמן מה ונתפנה מקום בבי דינא דוילנא והוא עבר לכהן שם פאר. נפטר לפני שלש מאות וארבעים שנה בשנת ת"כ מתוך עושר וכבוד, והשאיר אחריו ברכה את שפתי כהן על חושן משפט. בחייו הדפיס על יורה דעה, אך לא הספיק להדפיס על חושן משפט עד שבא עשיר גדול והדפיס את כולו, ועד היום אנו נהנים מאורו, כולו מלא בקיאות וחכמה. "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"!
באותם ימים שעלה הלל לגדולה הוא היה בן שמונים שנה וישב על כסאו ארבעים שנה, נמצא שחי מאה ועשרים שנה כמו משה רבינו ע"ה, וכדאיתא בספרי פרשת וזאת הברכה[3]: 'ומשה בן מאה ועשרים שנה', זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים, ואלו הם, משה והלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא. משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה. רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרקמטיא ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס ישראל ארבעים שנה. רבי עקיבא למד תורה בן ארבעים שנה ושמש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.
ובכן, אומרים לעני, וכי היית יותר עני מהלל? וכי אין לך כשרונות? גם אתה יכול ללמוד תורה! מה ישיב כשישאלוהו מניה וביה? אין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש.
התומך בת"ח קונה את עולמו
ומסופר בגמ' סוטה דף כא (ע"א), היה להלל אח מליונר ושבנא שמו. ורק כשהלל נעשה נשיא ישראל נזכר בו שבנא. בא אליו ואמר לו, בוא נחלוק ביננו, אני אתן לך חצי רכושי ואתה תן לי חצי עולם הבא שלך. יצאה בת קול ואמרה 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו', בוז לך! עתה אתה נזכר לתמוך בו?! מקודם כשהלל היה עני מרוד לא ידעת לכלכלו ולפרנסו שיוכל לעסוק בתורה בהרחבת הדעת?!
ולעומת זאת, רבן יוחנן נשיאה בצעירותו תפסוהו בית הנשיא והאכילוהו והשקוהו והיה כל מחסורו עליהם, ובכגון זו יש להם זכות בתורתו, כמו שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. כלומר יש חילוק בין המחזיק בת"ח אחרי שכבר גדל בתורה וקנה את חלקו שבודאי לא יתכן כזאת, מה שאין כן כשתומכו ומחזיק בו בתחילת לימודו בודאי שיש לו שכר[4].
בכל לילה אנו אומרים בתפילת ערבית "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". יש אנשים שבאים להתפלל ערבית, אך אינם פותחים ספר. שקרן! אינך הוגה בתורה לא יומם ולא לילה, איך אתה משקר כל יום בשם ומלכות? זו ברכה לבטלה! לאחר תפילת ערבית רץ הביתה ממלא את בטנו ופותח את הטלויזיה או את הרדיו כדי לשמוע חדשות, רוצה להיות פוליטיקאי... וכי זהו "בהם נהגה יומם ולילה"?! בשמים יאמרו לו, וכי אתה ראש הממשלה? בשביל מה עליך לדעת מה מתרחש בעולם, 'רשע מה הוא אומר, תם מה הוא אומר', מה יצא לך מכל זה?
גם לעשיר אין מענה
גם העשיר טרוד בעסקיו המרובים, סניפיו מפוזרים בארבע כנפות תבל, ועליו להיות 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות', לראות שלא יאכלו זרים יגיעו, והוא מתרוצץ מהכא להתם, פעם יִשְׁכְּנוּ רגליו במטוס זה ופעם יעופף במטוס זה, ובכל מקום הוא מעסיק אלפי פועלים ופרנסתם עליו, וגם מוכרח הוא להשגיח ולפקוח עין שלא יפשוט רגל.
לאחר מאה ועשרים שנה, כשיבוא לעלמא דקשוט, ישאלוהו עסקת בתורה? יאמר, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך היאך היה לי מסחר כבד במקום פלוני ובמקום אלמוני, פחדתי שלא אפשוט רגל, ראה נא את המסכן ... חבר הכנסת איך הלך לפשוט את רגלו...
יאמרו לו, כלום היית יותר עשיר מרבי אליעזר בן חרסום? היו לו חמשה עשר אלף ערים ביבשה שכונות וכפרים וכל טוב, והיה זונח הכל נושא שק קמח על כתפיו והולך ממקום למקום ללמוד תורה! הוא בעצמו היה אופה את לחמו כדי אכלו, והניח את כל העסקים שהניח לו אביו בירושה והלך ללמוד, ולך לא היתה אפילו טיפה מן הים מרכושו, ובכל זאת לא היה לך זמן ללמוד תורה?!
כך צריך לעמוד בנסיון שיכבוש את עיניו מכל הממון שיש לו, לא יחוס ולא יחמול עליו, 'ועיניכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא', ובאופן כזה בודאי שהקב"ה ישמור על ממונו, כמו שנאמר (שמות לד, כד) 'ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך שלוש פעמים בשנה', ישראל היו עולים לרגל מכל קצוות הארץ, אם יעזבו את ביתם סגור יפרצו שכניהם הרעים לבית ויקחו הכל. מבטיח הקב"ה לא יחמוד איש את ארצך, אני אשמור את ארצך!
טעותו של נבות שלא בטח בה'
וכך אמרו (פסיקתא רבתי פכ"ה; ילקוט שמעוני מלכים א' רמז רכא) על נבות היזרעלי שהיה בעל קול נעים מאוד, כמו שקורים בערבית לסוכר "נבאט", כך היה עולה לרגל פותח פיו בשירה וכולם נקבצים לשומעו. היו אנשים שקשתה עליהם העליה לרגל, כגון בעלי משפחה גדולה, והתחבורה דאז לא היתה כמו עכשיו שנוסעים באוטובוס תיירים ממוזג, אלא רוכבים על חמורים וגמלים בלי כבישים ומסילות, 'יעלו שמים ירדו בקעות', הנסיעה היתה מאוד מפרכת. ובכל זאת כשהיו שומעים שנבות יהיה, היתה שוה שעה אחת של קורת רוח כמו כל חיי עולם וכולם היו עולים לרגל. והנה אחאב לטש עינו על כרמו של נבות, וכשאמר לו (מלכים א' כא) 'תנה לי את כרמך', ענהו 'חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך'. ונכנס פחד בלבו של נבות פן כשיעלה לרגל יפקיר את כרמו ואחאב יקחהו לעצמו, ולא בטח בקב"ה אלא התעלם מההבטחה שלא יחמוד איש את ארצך. לכן באה איזבל המרשעת, העמידה עדי שקר שהוא קילל ח"ו את הקב"ה, 'ברכת אלהים ומלך והוציאוהו וסקלוהו וימת', ומאחר והרוגי מלכות נכסיהם למלכות נכנס אחאב לכרם, עד שבא אליהו הנביא והוכיחו 'הרצחת וגם ירשת?! כה אמר ה', במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה'!
נמצינו למדים, מכיון שנבות לא שם את לבו לפסוק הנ"ל באה עליו הרעה הזו. כך צריך כל אדם לבטוח בקב"ה, 'בוטח בה' ישוגב' (משלי כט, כה). וכן בעניינים אלה, הבוטח בקב"ה ועוסק בתורה, לא יתכן שיתרושש מחמת עסקו בתורה, ולא יחשוש שמא יבוזו זרים יגיעו, אלא יעסוק בתורה והקב"ה ישמור על ממונו.
כל אחד חושב כשאגיע למעלה אטעון כך ואומר כך. אך כשיגיע ויראה את פמליא של מעלה מלאכי השרת שבאים לדונו, 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', ישתתק ולא תהיה לו תשובה. לכן לא יחשוב אדם שיש לו מפלט ביום הדין, לאיפה ינוס לעזרה יום עברה היום ההוא!
על כן צריך להכין את עצמו שידע באמת ללמוד תורה, ואם למד תורה יבחנוהו ויאמרו לו הלא למדת לטענתך שבעים שנה, אמור לנו חידוש או דין וסברא. 'אין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש', אם אינו זוכר כיון שלא חזר ולא שינן את הדברים, מה שוה כל לימודו? כל אדם יחשוב אני מוכן לומר את הדברים לפני בורא העולם, יעמוד לפני השכינה ויאמר דברי תורה.
החידוש הסודי של הגר"א
כשהיו מבקשים מהגר"א מוילנא לומר דברי תורה היה כמעין המתגבר. אך היה אומר, חידוש אחד יש שאיני אומרו לשום בריה בעולם, אותו אומר כשאעמוד לפני הקב"ה. אז אומר לפני פמליא של מעלה את הדבר תורה שהכנתי להם. מה אדם רגיל יוכל לומר שם? איזה בושה וחרפה, 'וכדי בזיון וקצף'! אך לכל הפחות 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש', יכין עצמו ללמוד תורה שידע דבר מה, אך אם אינו לומד מה יוכל לחשוב לומר.
חייב כל אחד להכין את עצמו שיצא נקי מהדין והחשבון ביום ההוא, שיהיה לו מפלט. כשיש לפעמים ביקורת של בשר ודם כמו מבקר המדינה, פוחדים ממנו, וכל אחד דואג מה אענה לו. כל שכן מורא שמים שיהיה כמורא בשר ודם, את מבקר המדינה אפשר לסלף ולרמות, הוא בשר ודם. אך למעלה אי אפשר לרמות ולא יועיל כל הון ביום עברה. לכן כל אחד יכין את עצמו ואת לבבו, הקב"ה יתן לנו אריכות ימים שנוכל ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אך החיים בידו של הקב"ה ומי יודע כמה נגזר עליו לחיות, 'ושוב יום אחד לפני מיתתך', יחשוב כאילו מחר הוא הולך לעולמו, ואם לא עכשיו אימתי. ונמצא שכל ימיו הוא בתורה בתשובה ובמעשים טובים.
לימוד מוסר מרב ששת ורב יוסף
רב ששת ורב יוסף היו מגדולי האמוראים וממחברי התלמוד, כמעט אין דף ששמם לא נזכר בו. שניהם היו סומים מאורי עינים, ובכל זאת ידעו את כל התלמוד בעל פה! הודות למסירותם וחכמתם ותושייתם בלימוד התורה, שום דבר לא עמד בפניהם להפריעם מלשקוד.
עיניו של כל אחד פקוחות ב"ה, שום דבר אינו מעכבו מלקחת ספר וללמוד בו. לא היה מי שילמד עמם, ובכל זאת הם סיגלו לעצמו הרגל לדעת את כל המשניות ואת כל הברייתות של בר קפרא, רבי חייא, ורבי אושעיא בעל-פה! כדאיתא בעירובין דף סז (ע"א): "רב חסדא ורב ששת, כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שפוותיה ממתנייתא דרב ששת, ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא". כשהיו רב חסדא ורב ששת נפגשים, היה רב חסדא מזדעזע מבקיאותו של רב ששת במשניות ובברייתות, וכל גופו של רב ששת היה מזדעזע מפלפולו של רב חסדא שהיה מפולפל עצום. זה היה בחינת "סיני", וזה "עוקר הרים", רב ששת היה בקי בבריתות כנתינתן מסיני, ורב חסדא היה חריף עצום כאילו עוקר הרים, וכל אחד היה מתפעל מחברו. וממילא 'קנאת סופרים תרבה חכמה', כל אחד רצה להקדים את חברו.
וכתבו התוס' בעירובין דף מ (ע"א ד"ה אדעתא), בכל מקום דפליגי רב ששת ורב חסדא, הלכתא כרב ששת, על פי דברי הגמ' הנ"ל בעירובין סז דרב ששת היה יותר בקי מרב חסדא, וקיימא לן בכל דוכתא סיני עדיף, שהכל צריכין למארי חיטיא[5].
והם דברי הרמב"ם "בין שלם בגופו בין בעל יסורין". מי בעל יסורים יותר מאדם שאינו רואה בעיניו, כמאמר חז"ל (ע"ז ה.) סומא חשוב כמת, ובכל זאת היה יושב ומשנן, זה היה טעם חייו! וביום חג השבועות היו הוא ורב יוסף שמחים ביותר, כמ"ש בגמ' (פסחים סח: ), רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא. אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא! רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר, חדאי נפשאי חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי - שמחי נפשי, עבורך אני עושה ככל יכולתי ללמוד תורה ולשנות משנה. שמחתם בחג השבועות היתה בלתי ניתנת לתיאור, מרוב הערכתם לתורה שהם למדו, לא היתה שאלה בכל מקצוע בתורה שהם לא ידעו לענות. 'אם חכמת חכמת לך', אדם שלומד תורה מטיב לעצמו, ואמנם מטיב גם לאחרים, כמו שנאמר 'ותורת חסד על לשונה', שמלמדה לאחרים, אך עיקר לימודו של אדם זהו לעצמו. ואחרי שהוא עצמו נתמלא - יפוצו מעיינותיו חוצה.
וביומא דף נג (סוף ע"א) מספרת הגמ', רב יוסף היה יושב בבית המדרש בראש אלפי שומעי לקחו. בשורה הראשונה היו יושבים תלמידיו, וביניהם רבא בר חמא. כשהיה רבא נפרד מרב יוסף, היה הולך ופניו כלפי רבו, שהנפרד מרבו לא יצא ואחוריו כלפי הרב אלא ילך אחורנית 'עושה שלום במרומיו', עד מקום שלא יראה ממנו את רבו. וכן הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם בבית המקדש, כשהיו מסיימים את עבודתם בבית המקדש היו הולכים לאחוריהם ופניהם כלפי הקודש. וכיון שבית המדרש היה רחב ידיים, היה רבא צועד כך עשרות או מאות מטרים ורגליו היו נוקשות זו בזו עד שהיה זב מהם דם. כששאלוהו מדוע הינך הולך כן? השיב ואמר "מורא רבך כמורא שמים"! באו וסיפרו זאת לרב יוסף שהיה סגי נהור, אמר: יהא רעוא דתירום רישך אכולא כרכא - יהי רצון שתמלוך על כל הכרך הזה! וכך הוה, לאחר פטירת רב יוסף נעשה רבא רבן של כל בני הגולה. הרי שרב יוסף היה סגי נהור, ובכל זאת היה מלמד ועוסק בתורה.
רבי יהודא ברבי אלעאי, מגדולי התנאים, תלמידו של רבי עקיבא וחבירו של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, היה עני מרוד ואפילו בגד ללבוש לא היה לו. בגדיהם היו כמו שמלות, וכשהיה צריך לילך לבית המדרש היה לובש את הבגד היחיד שלהם, וכשאשתו היתה צריכה לצאת לשוק היתה מחכה לו שיבוא ויפשוט את השמלה ויתנה לה. וכך היה לומד בלא בגד להחלפה (נדרים מט: )! לא היה אכפת להם מאומה מהעוני והאוכל והמלבושים!
אין יהודי שיוכל להיות פטור מללמוד תורה, אלא אם כן הוא מת, שאז 'במתים חופשי'... אך כל עוד נשמה באפו קאי ב'פן יסורו מלבבך כל ימי חייך'.
התחרות על השקידה
הגאון רבי ברוך מרדכי ליפשיץ מחבר ספר ברית יעקב, היה בצעירותו החברותא של הגאון רבי יצחק אלחנן. רבי ברוך מרדכי נישא לפני רבי יצחק אלחנן, וחותנו היה עשיר שהתגורר בסמוך לבית המדרש ששניהם למדו בו, ואילו רבי יצחק אלחנן היה עני מרוד, ודירת הוריו היתה רחוקה מאוד מבית המדרש. ובכל יום היו שניהם מתחרים מי יקדים לבוא ללמוד תורה, ותמיד היתה ידו של רבי יצחק אלחנן על העליונה, כל נסיונותיו של רבי ברוך להקדימו לא היו מצליחים.
במוצאי יום הכיפורים החליט רבי ברוך מרדכי להקדים את רבי יצחק אלחנן, ועל כן ביקש מחמותו בעוד מועד שתכין עבורו ארוחה קלה למוצאי התענית כדי שיוכל לסיים את מסכת סוכה עד אור הבוקר. שכך היה מנהגו לסיים את מסכת סוכה בכל ליל מוצאי כיפור. בלבו אמר הפעם ודאי אקדים את רבי יצחק אלחנן עד שהוא יעלה ויבוא ויגיע ויראה יעבור זמן רב, ואני אמהר לבוא מביתי.
והנה הוא לא הספיק לסיים את ארוחתו, מיהר לבית המדרש ומה גדולה היתה פליאתו למצוא את רבי יצחק אלחנן יושב ולומד בשקידה, אך באמצע הלימוד לא יכל לשאול אותו על כך, שכן אסור להפסיק באמצע הלימוד. ורק בבוקר סיימו שניהם את המסכת, ניגש אליו ושאלו, אמור נא לי איך הצלחת להגיע לפני? בשלמא אני גר קרוב לכאן, 'הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה', וגם לא אכלתי ארוחה כבדה כדי שאוכל להיות ער, ותכף באתי. אך אתה היאך הספקת ללכת לאכול ולבוא?
ענהו רבי יצחק, וכי מי אמר לך שבכלל הלכתי לאכול?!...
שמע שהוא עדיין שרוי בתענית, הכניסו תכף לבית חמיו והאכילו כדי שבעו[6].
שקידתם היתה עוברת כל גבול, הם לא היו חסים על גופם. במוצאי כיפור כולם מייחלים מתי יבוא כבר רבינו תם כדי שנוכל לאכול, ואילו הוא ישב כל הלילה ולמד מסכת סוכה בעודו בתענית. היה להם מרץ כזה ללא גבול מרוב אהבתם לתורה.
גם הרב חייב להמשיך ללמוד
ויש החושב, אם הוא גאון ויש לו סמיכות חכמים, רב ראשי ואב בית דין, סיים את תפקידו ללמוד תורה... זו טעות מוחלטת! אין יהודי שפטור מללמוד תורה עד יומו ורגעו האחרון, אם הקב"ה יתן לו בינה ודעת שלא יאבד את שכלו הוא חייב ללמוד עד רגעו האחרון באותה שעה לפי כחו ושכלו ועניינו.
גם בעל אשה ובנים שצריך לעזור בביתו, להשכיב ולהאכיל את הילדים, חייב למצוא זמן ללמוד תורה. אין יהודי שפטור מלימוד התורה, יהודי שפורש מהתורה, פורש מהחיים! התורה היא חיינו ואורך ימינו, וכי יש אדם שפורש מחייו מחמת שהוא בעל אשה ובנים?
כל אחד יאמר 'מתי אעשה גם אנכי לביתי', גם אם הוא עובד להביא טרף לביתו, יש שהם בגדר 'אוהב כסף לא ישבע כסף', עובד עוד שעות נוספות ועוד שעות נוספות לצבור עוד כסף ועוד כסף, ועל עולם הבא אינו דואג. עולם הזה עולם שפל כפרוזדור בפני הטרקלין עולם הבא, 'התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס בטרקלין', 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה'. וכי בכל שנה צריך לקנות רהיטים חדשים ומכונית מודל 1985 [2023 דאז]? מוטב לו שידאג לעולם הבא שלו!
בשמים באים לכל אדם לפי כוחו, אינם באים בעלילות ברשע, אלא כל אחד במה שיכול ללמוד, אם גמרא ואם משנה, או בן איש חי או תהלים, רק לא יאבד את זמנו בשה"י פה"י על דברים בטלים. 'לא תרפני עד בלעי רוקי' (איוב ז, יט[7]) - אפילו כדי שיעור בליעת הרוק תובעים אותו מפני מה באותן שניות לא עסקת בתורה? אין יהודי שאינו יודע את הפסוק 'אשרי יושבי ביתך', למה ישבת בטל ולא אמרת את המזמור הזה?
ניצול תקופת הבחרות
הבחור נמצא במבחר ימיו[8], שכלו פתוח והוא יכול לרכזו, ביכולתו להבין דבר מתוך דבר ולהעמיק בתורה. כשמזקין הדבר למעלה מכוחותיו, והוא מוותר על דברים הנשגבים מבינתו. אך בצעירותו 'אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה' (עפ"י ב"ב ג: ), יכול לעשות כל דבר שירצה, אם יהיה לו רצון חלמיש להבין דבר הוא יוכל להבינו, אך בתנאי שבאמת יהיה לו רצון! לא יאמר זהו למעלה משכלי. הכל מהקב"ה, אשר נתן לנו תורת חיים, לא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבשר ודם, וחובת כל אחד לנצל את החכמה שחננו הקב"ה. על כך אנו מתפללים "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, וחננו מאתך חכמה בינה ודעת". על מה אדם מבקש חכמה בינה ודעת, כדי לדעת שטויות והבלים, עתונים ורדיו?! עליו לדעת תורה, וגם כדי ללמוד את הדין עצמו, וללמוד דבר מתוך דבר.
הלא הטכניקה מתחדשת מדור לדור, ועל האדם לדעת את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. וכי כתוב בתורה ובתלמוד על חשמל? יש טכניקות חדשות רבות, והדין בכולן נלמד רק מתורתנו הקדושה, ולא משום תורה אחרת ח"ו, 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו, טז). על האדם להעמיק חקר ולברר את הדין גם בדברים המתחדשים בכל יום חדשים לבקרים, ומתוך הפלפול יוכל להוציא דבר לאורה.
כל אחד ישתדל כפי כוחו להעמיק בתורה, וגם יקיים בעצמו 'וקָנה לך חבר', זהו העט שיהיה חברך. אם אין לך חברותא, כתוב את הדברים וחזור עליהם. בדרך כלל אדם שמבין היטב את הסוגיא יכול לשכחה אחרי כמה ימים, אך לא כן אם ירשמנה יזכור בדיוק את כולה. וכך היא המדה בין בהלכה ובין באגדה.
הודעה חשובה
בהכנת מאמרים אלו הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עולה
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושא זה ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
בהכנת מאמרים אלו הושקעו מאמצים רבים, בליקוט החומר, בשיכתוב ההקלטות, בעריכת הדברים ובהדפסתם, והדברים מפורסמים כאן על דעת שלא להעתיק מהם בשום פנים ואופן ללא רשות העורך והמסדר, והעובר על כך גזל בידו, ושארית ישראל לא יעשו עולה
לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושא זה ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.
[1] יש שרצו לומר כי מעשה זה היה בבבל [ומטו בה משם מרן זיע"א שלימודו אצל שמעיה ואבטליון היה בבבל, וכן הוא להלן פרק יד], אך לכאו' הסברא נותנת שבבבל לא יורדים שלגים, כיון שהיא יושבת בעומק, כמ"ש בפסחים (פז: ), ועי' בזבחים (ס: ) וסנהדרין (כד.) דהויא ארעא דחשוכא. וכמ"ש נמי רש"י (בראשית ו, יז ופסחים לד: ) ועוד רבים [וקצ"ע לשיטת ר"ת בקידושין (עא: ) שהיה הפרת מושך מצפון לדרום, שהרי בבל יותר נמוכה מא"י (ואמנם בבירור שערכתי אצל יוצאי בבל אמרו שבצפון בבל כן היו יורדים שלגים. וכ"ה בספר המפות)]. וגם משמע ששמעיה ואבטליון היו בא"י, שהרי קבלו מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, ועי' בברכות (יט.) שהיו בירושלים, וכ"מ מיומא (עא: ) שפגשו את הכה"ג בצאתו מהקודש. ושו"ר בספר דורות הראשונים (בבל וא"י פ"ד) שבאמת הלל עלה מבבל ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון בירושלים, וחזר לבבל, ושוב עלה לא"י והכתירוהו בני בתירא לנשיא (פסחים סו.). וכן שמעתי מחכם אחד. ושו"ר לידי"נ הרה"ג אלקנה אליאסי זצ"ל בספר דור דור ודורשיו ח"א (עמ' 663) שהביא מספר כפתור ופרח (פרק ה') שכתב דהמעשה דהכא (מיומא לה: ) באמת אירע בבבל, ולאחר מכן עלה לא"י ונתמנה לנשיא, והא דמצינו ביומא עא: הנ"ל שהיו בירושלם, אפשר שעלו לרגל, או שבאותה עת היתה דירתם שם.
[2] וכתב מרן זיע"א בהליכות עולם ח"ח (עמ' שלב), שהלל מרוב חפצו ותשוקתו בתורה לשמוע דברי אלהים חיים מפי גדולי הדור, לא הרגיש כלל שיורד עליו שלג כבד כל כך, שיכול לסכן אותו, וקיים בעצמו באהבתה תשגה תמיד. וחשב בדעתו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ולא ידע דהכא היכא דשכיח היזקא הוא.
[3] פיסקא טז [ובמהדורה זו נוסף שר"ע היה חוטב עצים ושואב מים אך היה קובע עתים לתורה]. ובחלק מהמהדורות הוא בפיסקא שנז אות ז.
[4] וראה עוד להלן (פרק יט) בהרחבה אודות המחזיקים ביד ת"ח, ובמה שהובא במעדני המלך ח"ב (פרק ג').
[5] וראה בזה עוד להלן פרק יב.
[6] וראה בענף עץ אבות עמ' שח.
[7] המקור לביאור זה הוא במדרש אבכיר, והובא גם בספר פלא יועץ (אות כ' ערך כללות הראשון, ובאות ת' ערך תורה, ועוד), וכן מובא כעין זה בדרשת הרש"ש לראש השנה (נהר שלום דף לח). וע"ע בחמדת ימים ח"ג (עשי"ת סוף פ"ד), במה שהביא מספר אורח מישור למהר"י חאגיז (פ"ג).
[8] כדאיתא בשבת (קנב.), כי אתא רב דימי אמר, ינקותא כלילא דוורדא, סבותא כלילא דחילפא כו'. אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שרי שקיך ועייל לחמך עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי. ומפורסמים הם דברי האוה"ח הקדוש (בראשית מז, כט) שכתב: גם בזה הרווחנו, מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו, הגם שאמרו רבותינו ז"ל (סוף מסכת קנין) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתיישבת, לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת, ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס, ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה, כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל, גם לא תעמוד הגוף ויכבד קצתו על קצתו, לצד מיעוט המניק והזן, שהיא הנפש, וישוב כדעת קטן. עכ"ד. והגאון ר' יצחק פלאג'י בספרו יפה תלמוד ח"ב (שבת שם) השיב על דברי האוה"ח, וכתב דבאמת לאו כל אפייא שוין, דיש ויש, והכל לפי חכמתם ומזלם, שראינו בדורותינו רבנים גדולים ואם בגבורות שמונים שנה, שנשאו ונתנו וכתבו בארוכה בעמק הלכה ומבהיל הראיו'ן עלי הגיון בישישים חכמה מפוארה במספר הדורות אמרות טהורות. ובהגהות נר למאור על האוה"ח כתב לחלק בין תחלת ימי הזקנה לזקנה מופלגת. עי"ש. ומרן (שליט"א) הוא אות ומופת חותך ליישוב דעתם של זקני הת"ח בתורה, אשר בכח שקידתו וכתיבתו מבייש ת"ח צעירים ממנו בעשרות שנים. יאריך ה' ימיו בטוב ולא יעדי מינן זיויה ויקריה.
[2] וכתב מרן זיע"א בהליכות עולם ח"ח (עמ' שלב), שהלל מרוב חפצו ותשוקתו בתורה לשמוע דברי אלהים חיים מפי גדולי הדור, לא הרגיש כלל שיורד עליו שלג כבד כל כך, שיכול לסכן אותו, וקיים בעצמו באהבתה תשגה תמיד. וחשב בדעתו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ולא ידע דהכא היכא דשכיח היזקא הוא.
[3] פיסקא טז [ובמהדורה זו נוסף שר"ע היה חוטב עצים ושואב מים אך היה קובע עתים לתורה]. ובחלק מהמהדורות הוא בפיסקא שנז אות ז.
[4] וראה עוד להלן (פרק יט) בהרחבה אודות המחזיקים ביד ת"ח, ובמה שהובא במעדני המלך ח"ב (פרק ג').
[5] וראה בזה עוד להלן פרק יב.
[6] וראה בענף עץ אבות עמ' שח.
[7] המקור לביאור זה הוא במדרש אבכיר, והובא גם בספר פלא יועץ (אות כ' ערך כללות הראשון, ובאות ת' ערך תורה, ועוד), וכן מובא כעין זה בדרשת הרש"ש לראש השנה (נהר שלום דף לח). וע"ע בחמדת ימים ח"ג (עשי"ת סוף פ"ד), במה שהביא מספר אורח מישור למהר"י חאגיז (פ"ג).
[8] כדאיתא בשבת (קנב.), כי אתא רב דימי אמר, ינקותא כלילא דוורדא, סבותא כלילא דחילפא כו'. אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שרי שקיך ועייל לחמך עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי. ומפורסמים הם דברי האוה"ח הקדוש (בראשית מז, כט) שכתב: גם בזה הרווחנו, מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו, הגם שאמרו רבותינו ז"ל (סוף מסכת קנין) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתיישבת, לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת, ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס, ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה, כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל, גם לא תעמוד הגוף ויכבד קצתו על קצתו, לצד מיעוט המניק והזן, שהיא הנפש, וישוב כדעת קטן. עכ"ד. והגאון ר' יצחק פלאג'י בספרו יפה תלמוד ח"ב (שבת שם) השיב על דברי האוה"ח, וכתב דבאמת לאו כל אפייא שוין, דיש ויש, והכל לפי חכמתם ומזלם, שראינו בדורותינו רבנים גדולים ואם בגבורות שמונים שנה, שנשאו ונתנו וכתבו בארוכה בעמק הלכה ומבהיל הראיו'ן עלי הגיון בישישים חכמה מפוארה במספר הדורות אמרות טהורות. ובהגהות נר למאור על האוה"ח כתב לחלק בין תחלת ימי הזקנה לזקנה מופלגת. עי"ש. ומרן (שליט"א) הוא אות ומופת חותך ליישוב דעתם של זקני הת"ח בתורה, אשר בכח שקידתו וכתיבתו מבייש ת"ח צעירים ממנו בעשרות שנים. יאריך ה' ימיו בטוב ולא יעדי מינן זיויה ויקריה.
נערך לאחרונה: