• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

רגע לפני שיוצאים לבין הזמנים, ה"צידה לדרך" שחייבים לקחת - ההדרכה לכתיבה, בדרכו של מרן זיע"א



בעוד פחות משבוע עומד "זמן החורף הקדוש" להסתיים, ובני התורה חוזרים לבתיהם ללימוד עצמי בדרך כלל ללא מסגרת מחייבת, לאחר שבעבר הבאנו במדור זה מדבריו של מרן זיע"א בחשיבות ונחיצות הכתיבה, הנני מצרף עתה פרק נוסף בהדרכה לכתיבה נכונה על פי דרכו של מרן זיע"א, מאשר הובא במעדני המלך סוף חלק ג', ובו מובאים כמה וכמה ראשי פרקים בדברים שראוי ליתן עליהם את הדעת בעת כתיבת דברי תורה

בהמשך השבוע אי"ה אביא מדבריו של מרן זיע"א אודות המושג שנקרא "בין הזמנים"

ובעזה"י אקוה שהדברים יהיו לתועלת בני התורה האוחזים בקסת הסופרים שיוציאו מתחת ידם דבר נאה ומתוקן



אחת מני אלף סגולותיו של מרן זיע"א, היא כתיבתו הצחה והבהירה, לשונו ברורה ומאירה, פסקיו מנוסחים להפליא, בדרך קצרה ומתומצתת, למרות ההיקף שבהן. ואף ההלכות מבוררות ופסוקות במסקנות חותכות וחד משמעיות, ללא נפתל ועיקש, ללא ספקות וצ"ע המבלבלות את הלומד ומעוררות בקרבו תהיות מרובות יותר מאשר היה בדעתו בטרם קריאת הדברים.

לא נתיימר להצליח להתחקות אחרי כל השלבים העולים מתוך כתביו של מרן זיע"א, שהם כים שאין לו סוף, אך לכל הפחות ננסה לשרטט קוים מועטים מהחלק המועט שמצאנו, וממה ששמענו מפי מרן זיע"א עצמו ומפי מקורביו.

הדרכה זו הינה בעיקר בחלק המעשי של מעשה הכתב, כמעט ולא נגענו כאן בחלק העיוני הנצרך לשם כתיבת תשובה הלכתית ואסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, מכיון שלשם כך יש צורך בשימוש תלמידי חכמים בפועל, והדרכה פרטית בעיקר, ועוד חזון למועד בעזהי"ת



בתחילה נציג מאמר הלכתי שנכתב לפני עשרות שנים על ידי מו"ר מרן הראש"ל הגרי"צ יוסף שליט"א בהיותו בחור ישיבה, והוגה על ידי מרן זיע"א במו ידיו, נעקוב אחרי ההערות וההגהות [הממוספרות על פי מנין השורות], נשתדל להבין את הסיבה להגהות אלה, ומתוכן נחכים בדרך הכתיבה הנכונה.



הצג קובץ מצורף תמונה 1.jpg


הצג קובץ מצורף תמונה 2.jpg



הצג קובץ מצורף תמונה 3.jpg

הצג קובץ מצורף תמונה 4.jpg

א. דיוק בלשון

בשורה הראשונה מחק מרן זיע"א את המלים "פלפול הלכתי" וכתב במקומם "משא ומתן", למרות שיתכן שהמלים פלפול הלכתי צרמו באזניו של מרן זיע"א, מסתבר שהוא הגיהם מכיון שאין מקומם במאמר זה שאינו אלא דיון שגרתי ללא פלפול מיוחד, דהיינו קושיות ותירוצים, דחיות וסתירות, וכיו"ב.

מסיבה זו מחק מרן זיע"א באותה שורה את המלה "בנושא", וכתב במקומה "בדין", שכן מאמר זה עוסק בהלכה למעשה, ולא בנושא תורני גרידא.

דבר בולט נוסף לכל אורך המאמר הוא השמטתו של מרן זיע"א את המלים והאותיות בארמית והפיכתם ללשון הקודש, בולטת בעיקר היא מחיקת האות ד' [דהאוכל, דהאומר] והפיכתה לאות ש' [שהאוכל, שהאומר], שכן אין זה נכון ליצור "כלאיים" במלה אחת ולהרכיבה משני שפות שונות.



ב. מקורות מדוייקים

לאורך המאמר משתדל מרן זיע"א לעורר את תשומת לבו של הכותב שלא יכתוב משפטים חסרי מקור מחז"ל, אלא יציין לכל דבר את מקורו. הסיבה לכך, גם כדי שעל ידי כך יטרח למצוא את מקורו של כל דבר ובנתיים יברר את אמיתותו ודיוקו, וגם לצורך קוראי המאמר שיוכלו להיווכח בעצמם בנכונות הדברים ולהבינם על בוריים. וסיבה נוספת המסתברת היא, שכך נראה המאמר יותר אמין ומדוייק, ולא גיבוב סתמי של שמועות וידיעות קלושות.

ומעניין למצוא (שורה 49) כי מרן זיע"א העדיף למחוק את הציון הסתמי "בהלכות ר"ה", ולהשאיר את דברי הט"ז ללא ציון כלל. שכן אין תועלת בציון סתמי כזה, אשר לכאורה יכול להוכיח על "עצלותו" של הכותב לחפש את הדברים במקורם המדוייק ולעיין בהם כהוגן. וכן בשורה 16 במקום להזכיר כי דברי הרמב"ם ידועים, השמיט מרן זיע"א מלים אלה מהסיבה הנ"ל.

וגרוע יותר לציין דבר בשם אומרו, ולציין שהמקור אינו זכור, כפי שניכר (בשורה 111) שמרן זיע"א העדיף למחוק את הסברא המיוחסת לחזון איש ולציין את המקור הקדום והנכון יותר של סברא זו שהוא הפרי מגדים[1]. וכן לציין את מקורה של הסברא החולקת בספר תוספת שבת.



ג. לשון קצרה

בחלקו הראשון של המאמר מחק מרן זיע"א משפטים שלמים, שעתידים להתבאר בקטעים הבאים בלאו הכי, ואך למותר הוא להקדים הקדמות שאינן נחוצות ומלְאות את הלומד כבר בתחילת המאמר על לא דבר.

מאידך גיסא מרן זיע"א מרבה למחוק קיצורים וראשי תיבות נדירים או בעלי כמה משמעויות וכותב במקומם את פשרם הברור, כמו בשורה 19 נמחק הר"ת "ד"ה" שיכול להשתמע לכמה פנים, וכתב במקומו מן התורה.

מסיבה זו ג"כ מחק מרן זיע"א (שורה 70) את הראשי תיבות בא"י, וכתבם במילואם ברוך אתה ה', למרות שר"ת אלו חוזרים על עצמם באותה שורה ובמקומות נוספים במאמר, כאן יכל הקורא לטעות ולחשוב שהמדובר על ארץ ישראל. וכן בשורה 88 "בשמיני עצרת" במקום בש"ע, שיכול להתפרש כבשלחן ערוך.



ד. סדר קדימות בפוסקים

בשורה 10 מחק מרן זיע"א את הרא"ש והעבירו אחרי הרמב"ם, וזאת בהתאם לדרכו בספריו בה הוא מקפיד ביותר על שמירת סדר הקדימות של הפוסקים לפי זמן חייהם, ולעולם לא יתכן שמרן זיע"א יקדים לציין לפוסק מאוחר בשנים לפני פוסק אחר קדמון ממנו, אלא אם כן רצונו לעורר את תשומת לב הקורא להערה שתוכל להתעורר רק אם יראה בתחילה את הפוסק המאוחר, ולאחר מכן את הפוסק הקדמון יותר. ובמעקב אחרי ספריו של מרן זיע"א נמצא לא פעם כי בציוניו לספרים שונים הינו טומן הערות שלימות ומשא ומתן נוסף אשר במבט שטחי נראה כי לאורך התשובה מרן זיע"א התעלם מפינות אלה[2]!

חשוב לעורר עוד כי פעמים רבות קיימים ספרים בעלי שם זהה ממחברים שונים, ולא תמיד הקורא יכול להבחין למי הכונה. מסיבה זו מחק מרן זיע"א (שורה 86) את המלים "הרב יוסף אומץ" וכתב במקומם "החיד"א בספר יוסף אומץ", שכן קיים ספר נוסף בשם יוסף אומץ ממחבר נוסף, אותו רגילים לכנות בד"כ בשם "יוסף אומץ יוזפא".

מסיבה זו ג"כ הוסיף מרן זיע"א (שורה 90) על שמו של ספר "חכמת שלמה" את משפחת המחבר "קלוגר", שכן קיים ספר קדמון יותר בשם זה שנתחבר על ידי הגאון מהרש"ל.

כן אנו מוצאים (שורה 124) כי מרן זיע"א מלבד שמחק את ההפניה לספר זרע אברהם יצחקי ולשו"ת משאת בנימין, שהרי המשאת בנימין קדמון יותר (והזכירו מרן זיע"א בשורה 119), הוא העדיף לציין מספר ספרים במקורם המדוייק בנידון יוצא דופן כזה של העלאת סומא לתורה, שיש מקומות שמנהגם אינו כדעת מרן השו"ע (סימן קלט ס"ג[3]).

כמו כן מחק מרן זיע"א (שורה 158) את המשפט "וכן פסק החיד"א הנ"ל דכן פסק בבית עובד", שכן הספר בית עובד נתחבר על ידי הגאון אי"ש צדיק [רבי יהודה שמואל אשכנזי] שהיה מאוחר מהחיד"א, ומלשון כזו משתמע כי החיד"א פסק את דבריו מחמת דברי הבית עובד, ואין זה נכון.

ומאידך גיסא מרן זיע"א מעדיף למחוק ידיעות מיותרות, כגון הידיעה (שורה 117) כי הראב"ד מח"ס האשכול היה חמיו של הראב"ד בעל ההשגות, וזאת למרות שבשיעוריו משתדל מרן זיע"א להציג את קורות חיי מחבר הספר הנזכר על ידו ואף לספר אודותיו דבר מה. וזאת לאפוקי ממחברי ספרים המשתדלים להפגין את ידיעותיהם אודות כל ספר הנזכר על ידם, ולהזכיר את כל השבחים שנאמרו עליו, ואימתי חל יומא דהילולא דיליה וכו', עד שהקורא נבוך ושוכח היכן הוא נמצא...



ה. שפה נכונה
"ואין כוונתי לקבוע זמנים לתלמידים ולתת שיעורים בלימודים לדקדוק וכיוצא, שמיעוטם יפה ורובם קשה, שהיום קצר, ובמקום דליעול ירקא [ליעול בשרא]. אלא כך אנו נוהגים, שהרב בהיותו אשכול הכופר איש שהכל בו, הוא יטיף טיפי טיפי לתלמידיו אגב גררא בדרך לימודם פעם מזה ופעם מזה באופן עראי כפי ההזדמן, וברבות הימים יקלטו במוחם מה שהוא, ויהיו כרוכל הזה שיש לו מכל המינים, אבל יעשו העיון והפסק עיקר והשאר טפל, וכך נאה וכך יאה לתלמיד חכם להיות מדבר יפה וכותב צחות. פוק חזי מ"ש הגאון מהרש"ל לרבינו הרמ"א בשו"ת רמ"א סימן ו', והגאון החות יאיר בהשמטות וזולתם. ובפרט בזמנינו זה צריכים מאד שלא לתת חלילה יד לפושעים אחינו שונאינו לדבר ח"ו על התלמידי חכמים תועה. ועיין דוגמא ביומא דף פו. ואין להאריך" (שו"ת איש מצליח כרך ג' עמ' כח. עי"ש[4]).


לאורך המאמר מוסיף מרן זיע"א סימני ניקוד ופיסוק רבים, במקומות שבלעדיהם יכול הקורא להגיע להבנה שגויה, אף אם אין בה נפקא מינה.

תיקון החוזר על עצמו לאורך המאמר הינו "לומר" במקום לאמר (ביטוי מקראי). וכן "יפטרנו" במקום יפטירנו (ביטוי שכנראה נבע מההברה האשכנזית). למרות שנשארו עוד שגיאות כתיב במאמר שמרן זיע"א לא תיקנם משום מה[5].

עובדה זו בולטת גם בספריו ובכתביו של מרן זיע"א, בהם הוא מקפיד לפסק את דבריו כהוגן, בסימוני הפסיק והנקודה המקובלים ותו לא, וגם זאת בצורה מבוקרת ובדרך כלל במקומות הנחוצים בלבד[6].



ו. הרצאה שוטפת

במקומות רבים מתקן מרן זיע"א את סגנון הלשון ומתאימו לסגנון כתיבה שוטפת, ללא ביטויים שמקומם נכון לשפת הדיבור, או שמתאימים לאדם נבוך וחסר ביטחון בדבריו.

מאידך גיסא במקום שהסברא אינה מוכרחת, ועדיין יש מקום לדון בה, העדיף מרן זיע"א לנקוט לשון מסופקת (שורה 72, 75) כמו "ואפשר שהוא הדין", "אולם נראה".

קיימת תופעה נוספת חשובה מאוד בכל ספרי מרן זיע"א, והיא השמירה על רצף הנידון בו עוסקת התשובה ללא הסתעפויות לנושאים אחרים שאינם קשורים כלל לעצם התשובה. בדרך כלל מעביר מרן זיע"א הסתעפויות או נידונים שונים אל הערה בשולי הדף, ויותר מצוי שהינו כותב רק "ובמקום אחר הארכתי עוד בזה".



ז. לשון עשירה

בשורה 108 הוסיף מרן זיע"א את המשפט וכל יתר כנטול דמי, למרות שבעצם זהו משפט מושאל מהלכות טריפות. והלומד בספריו של מרן זיע"א מוצא כי למרות שאינו משתמש במליצות מסורבלות ובמשחקי מלים, מלשון הפסוקים וחז"ל, הינו משתמש רבות בלשון תורנית ובמלים הבנויות ממקורות המקרא עד שלא תמיד ניתן להבחין כי בעצם מקורם של מלים אלה הינו מהתנ"ך וכדו'. ואם מתחילה היה בדעתנו להציג מספר דוגמאות לכך, נוכחנו לדעת כי כמעט בכל שורה או שתיים ניתן למצוא מלה או ניב כזה, והחפץ יוכל לרוות את צמאונו בכתביו של מרן זיע"א.



ח. מלים זרות

מאידך גיסא עם עושר לשונו של מרן זיע"א, כמעט ולא ימצאו בלשונו מלים מחודשות וזרות ההולכות ומתחדשות חדשים לבקרים על ידי הנקראים מחדשי הלשון העברית, ואינם אלא ממיתי לשון הקודש, ולשונם לשון עיוורית כעיוורים המגששים באפילה.

כאמור לעיל, מרן זיע"א מוצא לכל הגדרה את ההבעה הנכונה שלה בלשון הקודש ללא הזדקקות למלים לועזיות, בניגוד למחשבה הרווחת כיום כי שימוש מרובה במלים כאלה מוכיח על "רמתו הגבוהה" של הכותב, למרות שפעמים רבות מלים אלה מסתירות תוכן נבוב וריק מתוכן.

ומידי דברנו אודות המלים הלועזיות, כאן המקום להעיר את אזנם של מהדירי ספרי הקדמונים, שיואילו בטובם לתרגם את המלים הלועזיות המובאות בספרים אלה, אם זה אידיש, ואם זה ערבית או איספניולית, כדי שהספרים יהיו שוים לכל נפש וכוונתם תובן היטב. וכמה פעמים אירע שנפל ויכוח בין יושבי בית המדרש לפשרה של מלה כזו, והדבר נגע לדינא, כמו שניתן למצוא בחזון עובדיה הל' ברכות (עמ' רצא) שהבין בשו"ת שבט הלוי שדבריו עוסקים בעוגת גבינה ובקסיטה, ובשבט הלוי (ח"ו סימן כד) כתב בזה"ל: "אייזקרים (גלידה) שמחופה בפת כסנין (קעיק)". ובחלק ז' (סימן כז, ו) דן בעוגה שאחר אפייתה שמים בתוכה שכבת אייזקרים (ולכאו' אינה דומה לעוגת גבינה), ובתוך דבריו דן אודות ה"פאלאצינט'ע", שאין אתנו יודע מהו. והמצוי בהלכות אלה יבחין כמה נפקא מינות לדינא יכולות להיות על ידי הבדל קטן במהות כל מאכל, ואם באחרוני דורנו כך, בקדמונים יותר על אחת כמה וכמה. [ומצינו שאפילו במלים ארמיות הנזכרות בגמ' נחלקו הראשונים בפירושן, ואיכא נ"מ לדינא. עיין לדוגמא בבית יוסף יו"ד (סימן קצח ס"ט) שכתב שאפשר שהרמב"ם חולק על הראב"ד בביאור ריבדא דכוסילתא, ועוד כהנה רבות].



ט. סדר מופתי


מלבד האמור לעיל באות ד' אודות הקפדתו של מרן זיע"א על שמירת סדר הקדימה בשמותיהם של הפוסקים הנזכרים על ידו, חשוב יותר להדגיש כי תשובותיו בנויות בסדר מופתי, כאשר על פי רוב כל תשובה פותחת במקורותיה בגמ' ודעות הראשונים ולאחר מכן בבירור ההלכה לדינא. ואמנם קיימות תשובות לא מעטות שמרן זיע"א אינו פותח בבירור סוגיית הגמ', אלא עובר מיד לדון בדברי הפוסקים, אך בתוך כדי לימוד דבריו נוכח הלומד לדעת כי דברי הגמ' נהירים לו היטב על כל מפרשיהן, ללא שנזכרו כלל בתחילת דבריו (ראה לדוגמא בטה"ב ח"ג עמ' כט, שלא הזכיר בתחילת דבריו כלל את מחלוקת ר"ש ות"ק בענין כתובת קעקע, ולא את מהלך הגמ' (מכות כא.), ובכל זאת כל תשובה זו נסובה על גמ' זו ושיטות הראשונים והאחרונים שבה), ויתכן עוד שבמקום אחר דן מרן זיע"א בדברי הגמ' ובבירור שיטות הראשונים ולא ראה לנכון להציג הכל בתשובתו.

וכפי שאמר לי מו"ר הגרי"צ יוסף שליט"א, רגיל מרן זיע"א לקבוע את לימודו בנושא אחד עד מיצויו, ולאחר מכן הינו עובר לנושא אחר, ובעת עוסקו בנושא מסויים הינו מבקש שלא לשואלו בנושאים אחרים, אלא אך ורק באותו נושא. ובאמת שמספריו ניכר שהקדיש תקופה ארוכה רק להל' שבת, ועל כן רוב יביע אומר ח"ד עוסק בהלכות אלו. ובמשך תקופה אחרת עסק בהל' טהרת הבית, ומסר בהלכות אלו שיעורים, וחיבר את ספרו טהרת הבית[7]. וכן על זה הדרך.

ואגב, מפליא לראות כי גם בספריו שבביתו זוכר מרן זיע"א היכן נמצא כל ספר במדוייק, כפי שעיננו ראו בעת קומו להביא למו"ר הגרי"צ ספר מסוים, גישש מרן זיע"א בקיר למצוא את מתג החשמל, כדי להדליק תאורה נוספת, אך כשרצה להוציא את הספר ניגש אליו והוציאו ברגע אחד ללא חיפוש.



י. לא תוכל להתעלם

מן הראוי להזכיר כאן תופעה נוספת, משונה ומוזרה, ההולכת ונעשית מציאות שלילית בשנים האחרונות גם בקרב מחברי ספרים ידועים, אף שמקורה בקרב עורכי העתונים ושונאי החנם למיניהם. בשנים עברו, גם אם בין שני חכמים עברו דברי ריבות, או אפילו אם שררה ביניהם מחלוקת, לא נמנעו חכמים אלה מלהזכיר האחד את דברי עמיתו בספריו, ואם לא כדי להסתייע מדבריו, לפחות כדי לדון בהם ולברר עם מי האמת[8]. אך בשנים האחרונות, התפתחה מגמה של מחברי ספרים המעדיפים לטמון את ראשיהם בחול, ולא להזכיר כלל את שמותיהם של חכמים מגדולי הדור שיש להם ביקורת עליהם, בעיניהם הטרוטות ובמחשבתם שהכל גלוי וידוע לפניהם.

מחבר ספר ההולך בדרך כזו של התעלמות ביודעין מפוסק בר סמכא מסויים, מצמיד לעצמו אות קלון שאין מגמתו האמיתית לבקש את האמת ולקבלה ממי שאמרה, אלא להביע את דעותיו, ופעמים רבות אף להסתבך ולהתבלבל בדברים רבים שיכלו להיפתר בקלות על ידי הצצה קלה בספרי כל הפוסקים, ולחסוך מעצמו בכך ומקהל קוראיו כמה עשרות "צריך עיון" בספריו.

דרכו של מרן זיע"א אינה כן, כל המצוי בספריו ישתאה למצוא בין הפוסקים המוזכרים על ידו, ותשב באיתן קס'תו גם מבעלי החצים שמיררוהו ושטמוהו, והאכילוהו מרורות ולענה לא פעם ולא פעמיים, על לא דבר, ובלא שינסו לברר מהי דעתו ועל מה הוטבעו אדניו. זו היא ענוה אמיתית, ובקשת האמת כהוגן, וכזה ראה וקדש[9].

במקומות רבים מתאונן מרן זיע"א על ספרים מסויימים שאינם מזכירים את דבריו בשיטתיות, ואמרי לה בשטיות, למרות שדבריו היו לעיניהם ללא ספק, נסתפק כאן רק בשני דוגמאות.

"ומה שכתב העורך שם בהגהה, לקוח ממה שכתבנו בקול סיני תשרי תשכ"ג סעיף יט, וכן הרבה הגהות של העורך הנ"ל לקוחים הם מאתי" (יחוה דעת ח"ה סימן מה עמ' רה).

"וכיוצא בזה כתב רי"ח סופר בסוף ספר כנסת יחזקאל (בהגהותיו אות יט). ע"ש. ולא זכר מדברינו, כדרכו תמיד" (הליכו"ע ח"ז עמ' רלה: ).

ולא מכבר נזדמן לידינו ספר על הלכות הרחקות (יו"ד סימן קצה) ממחבר אשכנזי, ונתפלאנו למצוא בו מהלכים שלמים מספר טהרת הבית ח"ב, בלא להזכירו כלל. וכשהבענו את פליאתנו באזני המחבר, נענה ואמר בפה מלא כי אכן ספרו מבוסס על טהרת הבית, ומה שלא הזכירו מכיון שחשש שיאמרו לו כי עליו להזכיר גם את שאר הפוסקים הספרדים שבדורנו... ולתמיהתי שהרי הוא כן מזכירם כסדרם, ומה גם שהיה לו לחשוש כזאת גם בגאוני אשכנז השגורים על לשונו, כהגר"ש ואזנר, הגר"נ קרליץ, הגרי"ש אלישיב וכו', ובפרט שבדרך כלל גם הפוסקים הספרדיים הפוסקים בהלכות אלו כדעת הגאון בן איש חי, נובעים דבריהם ממעיינו הטהור של הרמ"א, ואישתקיל מילוליה. והרהרתי בקול דלכאורה זו אינה בקשת האמת ולא זו דרכה של תורה, ולבא לפומא לא גליא מפני מה באמת אינו מזכיר את מרן זיע"א, ואף הוא ענני בקול ענות חלושה כי אכן אינו יכול להזכירו מחששו מה יאמרו ומה יחשבו עליו (ועל שכמותו כתב מרן זיע"א (חזו"ע סוכות עמ' ה) תוכחת מגולה על פחדם ומוג לבם מבריוני מתא), וחסד גדול עשה שהזכירו ברמז ובראשי תיבות בג' מקומות...

לא נוכל להתעלם כי לאידך גיסא מצינו למרן זיע"א במקום אחד שהתעלם ביודעין מדבריו של ת"ח גדול בדור הקודם, וכתב (יבי"א ח"ט או"ח קה, א): "בחלק אורח חיים סי' י"ט, בדין הרואה קרי ביום הכפורים, הנה יפה השיג כת"ר על מה שכתב מהר"י משאש ז"ל בספר מים חיים, שכתב דברים מתמיהים מאד, וזה מכבר העירותי עליו כן בגליון הספר, אך למען כבודו אמרתי לא אזכרנו בתשובתי שכתבתי בשו"ת יביע אומר חלק ו' (סימן מד), שדנתי בעיקר הדין, והעליתי ג"כ כמ"ש כת"ר שאם ראה מחמת ריבוי אכילה ושתיה בערב יום כפור אין בזה שום סימן, והבאתי דברי האחרונים בזה, ומשם באר'ה". ועיין ביביע אומר ח"ז (או"ח סימן מד, ג), וח"י (או"ח סימן נד).

ולהלן בסוף המאמר העתקנו את לשון הגרי"ח בענין זה.



יא. לשון של זהורי'ת


דבר נוסף המצוי בספריו של מרן זיע"א, הוא זהירותו בכבוד גאוני הדורות ומאורי ישראל בכל הדורות, וכפי שהזכרנו את דבריו לעיל בספר זה על מימרת חז"ל "ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם", וכלשונו בפתיחת שו"ת יביע אומר ח"א (אות יג), "ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים כשיש לנו ראיות נכונות והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה". ובכמה וכמה מקומות מצינו אותו מיצר על דברים שלא כדת שנכתבו נגד אחד מגדולי ישראל, ונצטט מעט מדבריו.

בכמה מקומות בספריו [באותו נושא] מזכיר מרן זיע"א את ספר "מענה לאגרות"[10], שנכתב בנסיון לקנטר על שו"ת אגרות משה, ומעיר מרן זיע"א בזה"ל: "וגם הלום נדפס ספר מענה לאגרות, וראיתי אליו (בסימן כז) שהשיג לנכון על דברי האגרות משה הנ"ל, והעלה שאם אינו יודע לברך מעין שלש, אין לברך בורא נפשות רבות. ע"ש. אלא שהיה לו לכתוב בלשון כבוד כלפי הגאון רבי משה פיינשטין בעל אגרות משה, ובכל ספרו הוא מטיח דברים קשים כלפי הגאון שליט"א, וכן לא יעשה, ודברי חכמים בנחת - נשמעים. וראה במה שכתבנו בזה בדברי פתיחה שבראש ספרנו יביע אומר חלק א' אות יג". ע"כ. (יביע אומר ח"ו או"ח מח, ז; חלק ט' עמ' קצה; שו"ת יחו"ד ח"ב סימן כב).

ומצינו למרן זיע"א שכתב דברים קשים כגידים על מחבר ספר שהתבטא שלא כדת על רבותינו הראשונים (שו"ת יביע אומר ח"א, יו"ד יא, כה): "ואני אומר כי אילו היו רבותינו הקדושים רבינו יונה והרשב"א ובעלי הש"ע שומעים דבריו, היו מפקי לאפיה פולסי דנורא, ועצור במלין מי יוכל לראות דברי אחד מאחרוני זמנינו, שהרהיב עוז בנפשו להאריך ולהרחיב לשון לעומת רבותינו הראשונים, אולם לא ראה דברי הבה"ג והאשכול והאור זרוע והריב"ש והרשב"ץ הנ"ל, שכולם כתבו להדיא דמומר מחלל ש"ק עושה יי"נ במגעו".

בספרו טהרת הבית ח"ג (עמ' שי), מזכיר מרן זיע"א את אשר שמע מפי מגידי אמת בשם הגאון רבי איסר זלמן מלצר בכיוצא בזה: "ואנא דאמרי שבמחילת כבוד תורתו [של המנחת אלעזר ממונקאטש[11] שנדפסו בספר דרכי תשובה של אביו] אין לחוש כלל לדבריו אלה, ובימי חרפי שמעתי מפי מגידי אמת ששמעו מפה קדוש הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שגדולי הדור הקודמים התמרמרו מאוד על דברי הדרכי תשובה בהקדמתו הנ"ל, ונועדו יחדיו לצאת נגד דבריו אלו, שאיך הדרכי תשובה הרהיב עוז לחלוק באופן כללי על הגאון מהרש"ם שהיה גאון ההוראה עמו עוז ותושיה וכל רז לא אניס ליה, וכל דבריו מיוסדים על אדני פז. ע"כ. וכל שכן בנידון דידן דספר תורה גבן הוא מרן השו"ע שפסק כדברי רוב הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, שזחילה שאינה ניכרת לא חשיבא זחילה כלל, והמקוה כשר". (וכן הוא ביביע אומר חלק ח' יו"ד סימן יח, ד).

עוד מצינו למרן זיע"א שקינא את קנאת הגאון החתם סופר מאשר כתב עליו בשו"ת כרך של רומי[12], וזו לשונו: "והנה בשו"ת כרך של רומי (סי' יד) האריך הרחיב להעמיד דברי ה' בשמים ראש. ושם (דמ"ח ע"ג) הטיח דברים קשים כלפי הארז אשר בלבנון הגאון חת"ס, שאיך יהיה כח לאחרון שבדורינו להחליט זאת, ולדבר גבוהה גבוהה מבלי הביא בידו עשרת אלפים גמלים נושאים ראיות וכו'. ולא לחפאת דברים אשר לא כן על הספר בשמים ראש בלי משען ומשענה, כמו שעשה החת"ס המכה אר'ש בשבט פיו בראיה חלושה ומילי דחסידותא ממעשה דר"ח בן תרדיון וכו'. ע"ש. והנה ברוב קנאתו לש"ש מפיו לפידים יהלוכו כלפי אור העולם רבינו החת"ס, האחרון בזמן וראשון במעלה, לכל דבר שבקדושה, כנודע. אולם עמו הסליחה, כי חוץ מתשובה זו של הבשמים ראש, ישנם כמה דברים זרים ומוזרים בשו"ת בשמים ראש, אשר לא יאומן כי יסופר שיצאו מפ"ק של רבותינו הראשונים כמלאכים. וכבר לעזה כל המדינה (או המדינות) על הרב המו"ל ר' שאול ברלין ז"ל בזה" (יבי"א ח"ב יו"ד סימן כד, ד; חזו"ע אבלות א' עמ' תקיב).

וראה עוד היאך חרד מרן זיע"א לכבוד הגאון הנודע ביהודה (הליכות עולם ח"ז עמ' רכד: ): "אך לעומתו הרה"ג מהר"ם סוזין בתשובתו שם (סי' י) כתב, שהנודע ביהודה הפריז על המדה בזה, ולא ידעתי מה כל החרדה בזה, שהרי אף במה שמפורש בתורה להיתר, באו חז"ל ואסרו כגון מצות לנכרי תשיך ... עכת"ד. ורוח בטני הציקתני מפני היד שנשתלחה כלפי אור עולם רבינו הנודע ביהודה ז"ל, ודבריו המצודקים (ושלא לתת יד לפושעים לומר, שיש רשות לחכמי כל דור ודור, לשנות ח"ו מדברי התלמוד, לפי רוח הזמן, ואפילו בשב ואל תעשה), ואטו דהנוב"י היא?! והרי מבואר דבר זה בראשונים, שאף להחמיר אין רשות לגאונים שלאחר התלמוד לגזור גזרות חדשות".

ובשו"ת יביע אומר חלק ב' (או"ח סימן יח אות ד) לבש מרן זיע"א קנאה לכבוד הגאון בעל צפיחית בדבש וכתב: "ואנכי איש צעיר נוראות נפלאתי עליו הפלא ופלא, מפני היד שנשתלחה, לחשוד רב גדול כהגאון בעל צפיחית בדבש, ששכח או הזיד ח"ו בדברי המאירי. הס כי לא להזכיר! ובמחכ"ת אילו הטריח את עצמו קצת והיה מעיין כרגע קט בס' המאירי, היה רואה כי דברי הרב צפיחית בדבש נכונים מאד, ואין בהם נפתל ועקש ח"ו ... ומעתה כל מ"ש המנח"א בזה במחכ"ת במקום שעמד לא ישב, ודבריו תמוהים, כשגגה היוצאת מלפני השליט. ודברי הצפיחית בדבש נכונים ואמתיים במ"ש בשם המאירי. וטעמו כצפיחית בדבש".



ומכלל הדברים פשיטא ופשיטא שעל כל מחבר ספר וחובר חב'ר להזהר שלא למהר להשיג על גדולי הדור בפזיזות יתירה ובלשון מדברת גדולות, ועינינו ראו לדרשן אחד שדן בספרו בדין דיבור בבית הכסא, ואחר שהביא את תשובת מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר (ריש ח"ח), ראה מציאה ונפל עליה שיש "להוכיח" מהגמ' שבת (י: ) ומהרמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש ה"ה) ומרן בשו"ע (סימן פה ס"ב) דשרי לדבר בביה"כ, וכתב דכיון דאזלינן בתר הוראות מרן, שרי לדבר בבית הכסא, "ובתשובה כתב־יד האריך בזה, וראה מה שכתב בזה ביבי"א הנ"ל". ודבריו תמוהים, שהלא גם אם מרן מלכא מאור ישראל זיע"א היה נחשב ח"ו כאחד הריקים, היה לאותו מחבר להשיב על דבריו מה שיש לו להשיב, ואח"כ לפסוק את הדין, ומנין העזות פנים הלזו לעמוד ולנפנף מול דברי מרן זיע"א בדברי הגמ' שבת הנ"ל שכל בר בי רב דחד יומא יודעם, ולשוויי למרן זיע"א כטועה בדבר משנה ח"ו וכמאן דלא ידע צורתא דשמעתתא? ואילו לא היה מרן זיע"א מביא את הגמ' הנ"ל, החרשתי, אך הרי עתה הביאה ודחה את הראיה הזו באופן אחד לכל הפחות, ומה לנו ולתשובתו כתב יד שהאריך בזה, ומי יוכל לדעת שאכן כך האמת, הרי כל אחד יבוא ויחלוק ככל העולה על רוחו ויאמר שהאריך בזה בכתב ידו שעדיין לא נכתב. ואם פנים לו, היה לו להביא את תשובתו במלואה ולפרוס את טענותיו, מאשר יציין אליה כדי שאם ישאלוהו על דבריו יוכל לתרץ שבכתב יד הנ"ל ענה על זה בטוב טעם ודעת[13]...



יב. הגהת ספריו

הרמב"ם באגרותיו (מאמר קדוש השם) מאלפנו דעת לאמור: "וממה שראוי שתדעהו שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושנים ושלש וארבע וישנה אותו היטב ואחר כך ידבר, וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה מלשון הכתוב 'אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה' (איוב כח, כז), ואח"כ 'ויאמר לאדם'. זה נאמר על מה שצריך לאדם לדבר בו בפיו, ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר, ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה. וזה האיש שלא עשה דבר מזה אבל כתב אלו הענינים הנכבדים בטופס ולא ראה לכתבם תחלה ולתקנם מפני שהיה דברו אצלו בלי ספק בענין שלא היה צריך לחזור עליו ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה והאפיל בם לבות בני אדם שלח חשך ויחשיך". והזהירו על כך עוד רבים מגדולי הדורות, ומכללם הגאון היעב"ץ בספרו מגדל עוז (בית מדות, עליית הלימוד וההרגל, פרק לה, עליית הכתיבה). ובתפארת ישראל עמ"ס אבות אבות (פ"ב בבועז אות ב') כתב, חובה על כל מחבר ספר לעשות מהדורא על חיבורו ולפשפש בסדקיו ובזויות העמומים והכהים. וכן עשה רב אשי בש"ס (כדאיתא בב"ק קנז: ), וכמדומה שמסכת נדרים נזיר ערכין כריתות תמורה מעילה תמיד נחטפה השעה ולא נעשתה עליהן מהדורא ולכן לשונן אינה כסגנון שאר הש"ס. והגאון רבי אברהם שאלתיאל בספרו יוסף אברהם הנד"מ (פר' בראשית עמ' 19) כתב על הגאון מהרח"ש שהיה חוזר על תשובותיו עם תלמידיו, כמ"ש בבית דוד הל' נזקי שכנים, וכן ראוי לכל מחבר ספר לעשות. עי"ש. וכעין זה איתא בגמ' נדה יד: רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדן שמעתתיה (וראה בדברי הפתיחה ליביע אומר חלק א', אות י; ובחזון עובדיה שבת ב' עמ' רי"ב).

ומאידך ישנם מחברי ספרים, שאחרי כתבם דבר מה אינם חוזרים לעיין בו ולהגיהו, ועליהם המליצו [בשם ר' משה מנדל וינקלר] את מאמר חז"ל (ברכות כה.) "עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן", דהיינו שהם מפחדים לחזור על העמוד שקראו או כתבו, שמא אימוץ המחשבה יביאם לידי מחלה...

מדפי ההגהה של ספרי מרן זיע"א, ניכרת השקעתו על כל פסיק ונקודה ועל קוצו של יו'ד, שיצא בצורה מושלמת, ללא טעויות דפוס וללא חיסורים או לשון משובשת [וראה להלן בסוף המאמר כמה צילומים מכתי"ק], וכפי ששמענו ממו"ר הגרי"צ יוסף שליט"א נוהג מרן זיע"א לכתוב כל תשובה פעמיים בטרם פרסומה, כדי ללבנה ולתקנה ככל היותר[14].



יג. אהבת הניצוח
"כמה גדול כח הניצוח, כי על זאת ישתומם כל איש להפלא הפלא ופלא ... ומה לו להעתיק דברים שאינם, אין זה אלא לתת מכשול לפני בני אדם לפי דעתו, חס וחלילה מלומר דבר כזה על שום אדם מאן דהוא, כל שכן על עמודי ההוראה, ואם לא הביאו דבר זה אלא לסניף, לא יועיל אפילו לסניף דבר שאינו אמת, וזה דבר פשוט לא יכחישנו אפילו מי שרוצה לכסות השמש בכברה ... אבל לא שיכתוב טענה שאינה אמיתית אצלו, הס כי לא להזכיר, כי כל השומע יצחק לו, ואישתמיטתיה מה שאמרו חכמים ז"ל אפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ואם אפילו כשמדבר החכם דרך צחוק כההיא דרבן גמליאל על טבי עבדו אמרו שאילו לא היה הדין באמת כן לא היה אומרו, כל שכן כשהוא משיב לענין הדין שלא יאמר טענה שאינה אמיתית אצלו" (שו"ת בית יוסף דיני כתובות סימן יד).


דומה שתוכחת מוסר זו שיצאה מקולמוסו של מרן הבית יוסף הינה נר לרגלי מרן זיע"א, רגיל הוא להשיב על טענות החולקים עליו, אך זאת כל עוד הדיון לא עבר להתנצחות גרידא. כשמרן זיע"א חש בבר פלוגתיה שכוונתו להתנצח ולהתעקש על דבריו, הינו מניחו לנפשו ולא מתווכח עמו, וכפי שהתבטא החתם סופר ואמר: "לפעול יש פנאי, לנצח אין פנאי" (שו"ת שבט הלוי ח"ב סימן קה, ועוד). ולמעלה בקודש מובא בספר ההשלמה (סוף מסכת ע"ז) משם הראב"ד, "רוצה אני להשיב אל השואלים לשמוע, אך לא אל השואלים להתנצח". (והובא בספר מאור עינים[15] חלק אמרי בינה סוף פ"ב, ונזכר בספר קורי עכביש לרש"ז הענא המדקדק. ועי' מוסר אב בר"ס אזן אהרן אות ו, ועוד יש להאריך בזה אי"ה).

ובאחד השיחי'ם התבטא מרן זיע"א ואמר על חכם אחד שנהג לעמוד על דבריו: הרב ... עושה כל מיני מנהגים משונים היפך מנהגי ירושלים, הוא אינו מכיר את מנהגי ירושלים, וחושב שעדיין נמצא בחו"ל, ואם תעיר לו, יקשה עליך קושיות ויפלפל אלף פלפולים כדי להעמיד את דבריו. כך דרכו, אף פעם הוא לא נסוג, וגם כשמעירים לו איזה הערה לעולם הוא לא יסוג. הוא כתב בספרו איזה הלכות, והערתי לו שעשרים פוסקים כתבו להיפך, אך הוא מצא פוסק אחד אשכנזי שפסק כמוהו, 'שמח לבי ויגל כבודי', היעמדו דבריו של הפוסק האחד האשכנזי לפני עשרים פוסקים?[16]



יד. הכרת שמות הספרים ומהותם
"ידיעת זמן הדפסת הספרים, כל ספר וספר באיזה שנה נדפס, ומי הוא מחבר הספר, ובאיזה זמן היה, זה דבר הצריך לכל נפש כל מי שהוא בשם תלמיד חכם יכונה, שזאת הידיעה תועיל לכמה עניינים, ובפרט למי שכותב בפסקי דינים כדי שלא יבוא להקשות על המוקדם בזמן מן המאוחר בזמן וכיוצא, ובזה יאבד הזמן בכדי כאשר קרה כן לכמה וכמה גדולים. והמבחן יוכיח שידיעה זאת היא הכרחית לת"ח ומאירה את העינים. וזו לשון הרב ועד לחכמים[17] חלק א' דף כ ע"א, ואל יהי קל בעיניך לדעת זמן דפוס הספרים, דזמנין כמה תמיהות יתורצו, כאשר תראה בשם הגדולים ראשון ושני בכמה דוכתי" (הגאון רבי שלמה חזן, המעלות לשלמה, מערכת ספרים אות ס).​


"לעולם בכל ספרי מפרש או מחבר אשר תעיין בו, הוי משתדל לדעת תחלה דרכי המפרש ההוא שמוליך בדבריו, ואחר כך הוי מעיין בו וראה אם הולך לשיטתו בדברים ההם ובענייניו (דרכי הגמ' למהר"י קנפנטון). ועל הרוב יתבאר דרך הילוך הספר ומהותו בהקדמת הספר שכותב המחבר בתחלת הספר, כגון הקדמת ספר משנה תורה להרמב"ם, והקדמת ספר מרן הבית יוסף ז"ל וכיוצא" (המעלות לשלמה, שם).


מלבד ידענותו העצומה של מרן זיע"א בספרים ששמם כמעט נשתכח בתהום הנשיה, והוא ניער את האבק מעל שמם והעיר את זכרם, מפליא למצוא כי עם יבול עצום כזה, שמות כל הספרים נהירים לו עם שמות מחבריהם, ופעמים רבות אף מקום ושנת הדפסתם, שכאמור מעלה יתרה קיימת בידיעת דבר זה[18].

כך בשיעוריו הינו טורח לבאר מי הם שלשת החכמים שנקראו בשם הראב"ד, ומי מהם היה חמיו של מי, ואיזה מהם היה בר פלוגתיה של הרמב"ם, ובדרך אגב הינו מגלה כמה חכמים היו בשם הרמב"ם, ומי מהם הוא זה אחד משלשת עמודי ההוראה עליהם ביסס מרן את שלחנו הערוך, עם הרי"ף והרא"ש, ורבו של מי היה הרי"ף, וכמה חכמים היו בשם הרא"ש, ומהיכן יצאו, ומי היה תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג, ומי הוא המחבר ספר תשב"ץ המביא את הוראות המהר"ם מרוטנבורג בהיותו במאסר, להבדיל משו"ת התשב"ץ שנתחבר באלג'יר, ואיזה מהם היה נכדו של הרמב"ן ואביו של הרשב"ש, ועוד הרשימה ארוכה.

ובידיעה זו יכול כל מחבר ספר להימלט מטעויות רבות, כפי שעיננו ראו לאחד שחשב שהרי"ף שעל העין יעקב הוא אחד משלשת עמודי ההוראה... ולא ידע שזהו חכם בן דורו של מרן הבית יוסף בשם רבי יאשיהו פינטו מחבר שו"ת נבחר מכסף, ומחותנו של מהרח"ו. וכן עוד טעויות מגוחכות ומביכות שכל אחד יכול לטעות בהם ללא ידיעה ברורה בשמות מחברי הספרים ושמות ספריהם.

ונקודה נוספת, קיימים ספרים רבים בעלי שם זהה, ומחבריהם שונים לחלוטין בדורות ובמקומות אחרים, על פי רוב מרן זיע"א מציין ליד שמות ספרים כאלה את שם מחברם למנוע טעות, כך למשל כשהוא מזכיר את ספר "מים חיים", הוא מקפיד לציין האם זהו ספרו של הגאון בעל פרי חדש, או של הגר"ח רפפורט, או של הגר"י משאש, וכהנה עוד רבות.

וראוי לעורר עוד, כי קיימים ספרים רבים שנתחברו על ידי משכילים פוקרים ואפיקורסים, ודא עקא שעל פי רוב מסתתרים משכילים אלו אחר איצטלא של מבארי התנ"ך או הספרות התלמודית וכיו"ב, ולא תמיד בהשקפה ראשונה ניתן להכיר בהשקפותיהם ההרסניות. תופעה זו התרחבה עם ריבויים של תוכנות מאגרי הספרים התורניים, אשר לכשעצמם חוללו מהפכה ברוכה בתחום עולם הספר, ובעוד שבעבר היה צורך לכתת את הרגלים מספריה לספריה כדי להשיג ספר מסויים, ופעמים אף היה צורך להכנס למקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם כדי להוציא יקר מזולל, עתה נעשו הספרים בהישג יד וניתן לעיין בהם בקלות, אך מכיון שלא תמיד אפשר להכיר במהותו של מחבר הספר נשתרבבו כמה ספרים שכאלה, וראוי לפקוח עין שלא להלכד ברשתם ולהתרחק מהם כמטחוי קשת.

וכזאת כתב מרן זיע"א על האנציקלופדיה המפורסמת "אוצר ישראל"[19], וזו לשונו (יבי"א ח"ח, אה"ע סימן יא, ג): "גם מה שהביא בציץ אליעזר מספר אוצר ישראל ערך פלשים, שבעיני רבים מחוקרי זמנינו הפלשים יושבי ארץ כוש אינם מעדת ישראל, ולבם נוטה לחושבם מכתות הנוצרים המתקרבים לדת ישראל, נוראות נפלאתי שמסתמך על ספר זה (שיש בו כמה דברי מינות) נגד עדות גאוני ישראל. גם עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה, שבאוצר ישראל שם מסיים, ובאמת שכל הנשמע עד הנה על אודות העם ההוא הגיע לנו על ידי נוסעים נוצרים אשר אל בית פלשי לא יבואו, ועל מפתן בתי תפלתם לא ידרכו, כי טמאים הם בעיני הפלשים, וידוע שכל עמי הקדם מעמיקים להסתיר יסודות אמונתם ומנהגיהם מאנשי מדינות אחרות, ולכן לא יעברו דעתם בסיפורים לא נאמנים וכו'. ע"ש. ואם כן האם על מחקר כזה יתכן לסמוך לפקפק ביהדות עדה שלמה אשר מסרו את נפשם על יחוד השם ותורתו לפי קבלת אבותיהם, ולפגום בחזקת יהדותם המיוסדת על פי עדות גאוני קדמאי".



טו. כתבי יד שהיו לעיני מרן זיע"א

ומפליא הדבר למצוא כי ידיעותיו של מרן זיע"א אינן חובקות רק את הנדפס בספרים, אלא הינו מזכיר כתבי־יד לרוב מרבנן גאוני קדמאי מצוקי ארץ, ונציג בזאת חלק מכתבי היד שנזכרו על ידו בכתביו:

"ונזדמן לידי ספר שו"ת בני יהודה כתיבת יד להרה"ג רבי יהודה מסלתון ז"ל, אב"ד מצרים, ושם (בהלכות שבת סי' ד) העלה ג"כ להתיר שתיית קפה עם סוכר קודם תפלת שחרית, וכמ"ש בספר מנחת אהרן הנ"ל. והוסיף כי גם מי שאין לו מים חמים, מותר לערב אבקת קפה עם צוקר, ולטעום ממנה, כי גברה החולשה בזמנינו, והמיקל יש לו על מה לסמוך. ע"ש" (הליכו"ע ח"א עמ' קנג: ונזכר עוד בעמ' רפו: ובחלק ה' עמ' קמז ועמ' קעח. ובטה"ב ח"ג עמ' נז).

"וכן ראיתי מזמן בספר ברכת יוסף ידיד כתב יד, נמצא אצל ר' ארי חיימוף" (צילום כת"י מרן זיע"א המובא בס' מראה האש על הגרב"ץ אבא שאול, עמ' 214).

"ושו"ר הגהה כתיבת יד בגליון ספר זכור לאברהם (שהעתיק דברי הברכי יוסף), וכתב ע"ז הרה"ג ר' אברהם אלאזרקי: ולפי ענ"ד נראה שאם התחיל בא"י אמ"ה ותיכף ומיד נזכר שלא אמר רצה והחליצנו ואמר אשר נתן שבתות למנוחה, שפיר עבד, וכן ראוי לעשות, אע"פ שהתחיל ברכת הטוב והמטיב. וזה כמו שכתבתי. עכ"ל הג"ר אליהו מני" (הליכו"ע ח"ב עמ' עח.).

"גם ראיתי בגליון ספר זכרנו לחיים הגהה כתיבת יד להגאון החרי"ף מחבר שו"ת שערי רחמים, וז"ל: ואנא נפשאי הורתי למעשה להתיר הפת והתבשילים כמה פעמים, ואין שטן ואין פגע רע. תלי"ת. ע"כ" (הליכו"ע ח"ז סוע"מ קפב; מאור ישראל ח"ב פסחים מב. עמ' פו: חזו"ע אבלות א' עמ' צט).

"וכן מצאתי להגר"ח סתהון שכתב בכתב ידו בגליון ספרו ארץ חיים (סי' תסז), בשם "דיני והלכות פסח לרבני ירושלים" שחיבר הרה"ג מהר"ר יצחק בן רבי [וכן הוא בנדפס מחדש בהלכות פסח דף יא ע"א ד"ה חטים], שאם נאבדה החטה ולא ידעו אם נתבקעה, או שמחוסר ידיעה השליכו החטה קודם שבאו לשאול, ואח"כ באו אצל הרבנים לשאול, והורו הרבנים להתיר מכח ספק ספיקא. וכן הסכימו רבני ירושלים להתיר הלכה למעשה. ע"כ" (מאו"י ח"ב עמ' פד).

"ונזדמן לידי ספר באר מים חיים של הכה"ח אשר שאילתיו מבנו ר' משה סופר ז"ל, ושם נאמר שיש שינוי בענין כתיבת פצוע דכה וכו'" (הליכו"ע ח"ז עמ' קצז; חזו"ע פסח עמ' כב; וראה לעיל בפרק יא ופרק יז).

"וכן כתב הגאון רבי משה פארדו גאב"ד אלכסנדריא, בכתב יד קדשו בגליון ספר ישרי לב הנ"ל, שעשה מעשה וערך נישואין לשני חתנים בערב פסח אחר שעה עשירית ומעלה, באופן שהסעודה נעשית בלילה הראשון של פסח. ע"ש" (טבעת המלך עמ' רח: )תמונה 5.jpegתמונה 6.jpeg.

"ובגליון כתב על זה הגאון רבי אברהם ניימרק וז"ל: ואני ערערתי על תשובה זו בכמה הערות נכבדות, והצעתי אותן לפני הגאונים רבי מאיר שמחה ורבי יעקב יצחק רבינוביץ (הרב המחבר), וכשנזדמנו שניהם יחדיו באסיפת הרבנים בפטרבורג, והשיבו לו בקצרה במברק, שאחר שהתיישבו בדין זה יחדיו הסכימו להקל" (טה"ב ח"ג עמ' נט[20]).

מלבד ספרים אלו, ידועים ספרים נוספים בכתב יד שהיו למראה עיני מרן זיע"א, וכשו"ת תורה לשמה להגאון רבינו יוסף חיים מבבל, כנזכר פעמים רבות בספרי מרן זיע"א, ועוד.



טז. עיון בכל הספרים

ונחתום בלשונו הזהב של ריש גלותא דבבל, הגאון רבינו יוסף חיים זיע"א, בהקדמת שו"ת רב פעלים, אשר צריכה לשמש נר לרגלי כל אוחז בקס'ת הסופרים, ובדברינו לעיל ובהקדמת הספר הזכרנו מעט מנקודות אלה:​

"ועוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא יש אם נשאל איזה שאלה בענין אחד, הוא זריז ונשכר לדפוק על דלתי הספרים של כל בעלי התשובות, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים למקטון ועד גדול עד זמנו, ואפילו על ספרים אשר המחברם עודנו בחיים, וכונתו לחפש חפוש מחיפוש כדי לראות ולידע דעת כל חכם וחכם, אשר דבר בענין זה שנשאל בו. והנה דרך זה הוא מה טוב ומה נעים, חדא אם ימצא חכם מחבר שנכנס בענין כזה, וגם הוא מסכים בענין כהסכמתו, נמצא הדין אשר נשאל עליו לעשות מעשה נפסק על פי דבריו ועל פי דברי אותו חכם, ואין זה דן יחידי. והשנית, הנה בודאי א"א למדרש בלא חידוש, ולא יבצר מהיותו מוצא בספרי המחברים איזה סברא או חילוק או איזה ראיה והוכחה מדברי הראשון, או מדברי הגמרא, אשר זה החכם שנשאלה ממנו אותה השאלה ולא ידעה ולא הכירה ולא הרגיש בה אע"פ שהוא חכם גדול וגאון מובהק , אשר ידיו רב לו במלחמת של תורה ובקי בחדרי תורה עשר ידות על החכם המחבר הספר ההוא, ובדרך זה נוהגין חכמי הספרדים בתשובות ופסקים שלהם, לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים כל אשר תשיג ידם, כדי לברר ההלכה בתשובותיהם, ועליהם נאמר יפוצו מעינותיך חוצה.


ויש שאין דרכם לתור ולדרוש בספרי האחרונים בכל ענין אשר יבא לפניהם, אלא פונים דוקא אל דברי הפוסקים הראשונים, וכותבים מה שנראה באותו ענין לפי הכרעת דעתם וסברתם, כאשר תשיג ידם באותו ענין, לקיים מ"ש כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, ובדרך זו מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז. והנה אע"פ שבודאי הגמור לאו ברמות רוחא נהיגי בהכי, עם כל זאת אני אומר אחר אלף מחילות מכבוד תורתם, לא טוב זה הדבר אשר עשו, כי זה כלל גדול בתורה, אין התורה נקנית אלא בחבורה, ולכך נקראו החכמים בעלי אסופות, ותמיד ימצא שהגדולים צריכין לקטנים, והתנא הגדול אמר הרבה תורה למדתי מרבותי, ויותר מחברי, ומתלמידי יותר מכולם. ועל כן אם המחבר הספר הוא אחרון, וזה החכם בעל התשובה הבא להשיב על השאלה שנשאל הוא חכם גדול ורב מובהק, למה לא יבקש לדעת מה כתב זה המחבר באותו ענין של השאלה, הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ לו מן הראשונים ואחרונים באותו ענין, ושמא ואולי עלתה מצודתו של המחבר הזה דבר חדש וסברה חדשה אשר נעלמה מאותו הרב המובהק, ואם זה הרב המובהק השקיף על דברי המחבר הזה ולא מצא דבר חדש, מה הפסיד בהשקפה זו, הלא בוודאי הגמור על כל אופן שיהיה מהשקפה זו רווחא שמעתתא טפי גביה, וכאשר מצינו שהיה רבי יוחנן מצפה לקושיות תלמידיו שמקשים לו כדי שעי"כ רווחא שמעתתא גביה, והיה נח לו בזה יותר מאותו דאמר הא תנא דמסייע לך, וגם כאן אם ימצא איזה שגיאה וטעות בדברי המחבר באותו ענין, הנה אדרבה מזה רווחא שמעתתא טפי".




תמונה 5.jpeg
כף החיים סימן תקנא אות לג [בענין נישואין למי שלא קיים פו"ר. ועיין בזה בחזון עובדיה ד' תעניות עמ' קמ]: כאן כתב אפשר, ולקמן אות קא כתב דלדעת השו"ע אסור אף במקום מצוה, ואינו נכון בעינ"י, דהא בב"י הביא דברי הר"ן בזה, ומה שלא הביאו בשו"ע לאו משום דפליג על הר"ן וחזר מהב"י, אלא מצינו שכך דרך מרן בכמה דוכתי, עי' בכללים. ואף דברי השלחן גבוה אינם מחוורים לע"ד לדחות בקש דברי הפוסקים.

תמונה 6.jpeg
כה"ח סימן תקנא אות קא: וכן הוריתי למעשה, ומ"ש בדעת הש"ע אינו נכון, עיין מה שכתבתי בגליון באות לג.



הצג קובץ מצורף תמונה 8.jpeg
כה"ח סימן תקצז. שים לב לשינויים בסוגי הכתב [למרות שללא ספק חלק מההערות הכתובות בכתב רש"י נכתבו גם בשנים המאוחרות, כפי הנראה מהספרים המצויינים בהן שנדפסו בשנים המאוחרות].


הצג קובץ מצורף תמונה 13.jpeg
עמוד מדפי הגהת ספר מאור ישראל, מופיעים בו תיקונים רבים שעמדנו עליהם במאמר לעיל.




[1] ובפרט שאין זה נכון בדעת החזון איש, כמו שכתב להדיא בחזו"א או"ח (סימן כט) שדיבור המשמיע מצטרף לשמיעת השומע בכדי להוציאו ידי חובתו, ואינו מדין שליחות, עי"ש באורך. ואמנם בסברת הפמ"ג הנ"ל קדם הב"ח (או"ח סוף סימן תלד) וכתבה. ועיין בילקו"י שבת א' (ח"ג עמ' קעט), ובאוצר עיונים עמ"ס ברכות ח"ב (מערכה יב) שהאריכו בכ"ז.
[2] ובהקדמת הגאון ר' דניאל טיראני לספרו עיקרי הד"ט או"ח כתב: "ואל תתפסני קורא נעים על שלא שמרתי סדר הדורות או סדר הדפסתן בהעתקת דבריהם, כי האמת אגיד שלא היו אצלי כל החיבורים שהבאתי דבריהם (שעלו לסך מאה ושלשים ושמנה וסימניך כי "לקח" טוב נתתי לכם) כאחד יחד, רק קצתם היום וקצתם מחר וקצתם לאחר זמן, וההכרח הביאני להקדים לפעמים המאוחר, דקמא קמא דמטי לידאי נקטינא ומייתינא, וכן הוכרחתי לעשות בספרי הקטן "אין קץ" על דרך חיבורו של הרב שפתי ישינים. וסוף דבר, סדרן של כתובים הללו אינו מעכב להוציא לאור משפטן אור יקרות". ומשמע שבעלמא ראוי להזהר בזה.
[3] עי' בספרים שסביב השו"ע שם ובאוצרותיהם. ועי' יביע אומר ח"ט (או"ח סימן פג אות ז), והליכות עולם ח"ג (עמ' קלב), ובשו"ת יחוה דעת ח"ד (סימן יא בהערה).
[4] וראה להגאון הנודע ביהודה בספר דרושי הצל"ח (דרוש לט לשבת הגדול), שכתב: "ואמנם גוף הדבר לשבח הנימוסים, ולדעת דקדוק הלשון של העמים, גם אני משבח מאד, וכמה מעלות טובות להממשלה עלינו אשר שמה אל לבה להרגיל את בנינו לדבר צחות, ומצינו שגם בכתבי קודש גנו אותנו בעת שלא ידענו לדבר בלשון עם ועם. ואל יעלה בדעתכם שאתם יודעים לדבר בלשון אשכנז, כי אין זה נקרא יודע רק מי שיודע לאמרו בדקדוק של אותו לשון, וזה לשון הרמב"ם פ"ב מה' ק"ש הלכה י' קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו לשון, ומדקדק באותו לשון כדרך שמדקדק בלשון הקודש. עכ"ל רבינו הגדול. ונחמיה אמר 'ובניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון עם ועם', הרי שגינה אותם מאד על שלא ידעו לדבר בלשון עם ועם. ולכן טובה גדולה עשה הקיסר יר"ה שצונו ללמוד הלשון בדקדוק ולידע לדבר צחות כאשר הזכרתי בדרוש שבט העבר, שהרי גם בימי הנביאים האחרונים מצינו דניאל חנניה מישאל ועזריה שצוה המלך ללמדם ספר ולשון כשדים, ונתגדלו בגדולה, וגם בתורה ובמע"ט, כי הירא את ה' עיניו בראשו, ויאחז בזה ובזה, והתורה עיקר, ואעפ"כ לומד גם לשון צח ונימוסיים הנכונים המדריכים את האדם לכל דרך טוב, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, והרי עקר מלאכתנו הוא מו"מ, וצריך לידע כתב ולשון, וכן הסנהדרין שהם היו עמודי הדת של תורה, היו צריכין להבין לשונות העמים". עכ"ד. עיין שם שהרחיב בתוכחות מוסר. ומדבריו נלמד במכל שכן ללשון הקדש.
[5] אמנם בשו"ת התשב"ץ ח"א (סימן לג) כתב להליץ זכות על חכם אחד שהיה כותב בשגיאות, וז"ל: ואם לפעמים כותב בקצת כתביו קצת שגגות, לא מפני זה יוצא מגדר תלמיד, לפי שהוא גר, ומנעוריו לא גדל על לשון הקדש. והלל היה אומר מלא אין מים שאובין, שחייב אדם לומר בלשון רבו (שבת טו.), כך היא הגרסא בנוסחאות ישנות אין באל"ף, ולפי שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק ולא היו יכולין לומר מלא הין והיו אומרים אין, הלל שלמד מהם היה אומר בלשונם. ומדקדקי הלשון השיבו כמה תשובות על רבי אלעזר קליר שהיה מגדולי התנאים שמצאו בפיוטיו כמה שגגות לפי הדקדוק, לפי שאין זה פוגם מעלת החכם אם אינו יודע דקדוק הלשון והמלות.
והנה עכ"פ משמע מתחילת דבריו שרק בגר שיש לו הצטדקות זו הינה מתקבלת, ולא למי שגדל מנעוריו על לשון הקודש והורגל בה, ורק מחמת עצלותו ואזלת ידו נמנע מלתקן את שגיאותיו. ומה שהביא מהקליר, הנה מי שיראה את ההשגות שהשיגו על הקליר (עיין אבן עזרא קהלת ריש פ"ה), יראה שהלואי שהבקיאים היום במעשה המכתב יזכו לטעות בטעויות כאלה... ומלבד זאת, כבר השיבו על טענות האבן עזרא אחת לאחת בשו"ת זכור לאברהם אביגדור (סימן יג), ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א (סימן א), והרחיב בזה בשדי חמד ח"א (פאת השדה מע' א אות קלד). עי"ש. [וראיתי בהערת המשכיל הארור המו"ל ספר שלחן ערוך של הגרי"א די מודינא (וויען תרכ"ז, עמ' 72) שציין כרוכלא לספרים רבים שכתבו כביכול נגד פיוטי הקליר וחבריו, וא"צ להשגיח בציוניו ובדבריו שאין בהם אמת].
[6] ובאמת מצינו במקומות רבים שמשמעות הענין נשתנתה מחמת תוספת או השמטת נקודה זעירה וכיו"ב, ולא כאן המקום להאריך בזה. רק אציין לדוגמא מ"ש במאור ישראל ח"א (שבת קיח. ד"ה עשירים) משם הגרב"מ ליפשיץ דבזוה"ק נשמט סימן ר"ת מתיבת חול וצ"ל חו"ל. ובמקו"א הבאנו עוד דוגמאות לזה. ודע עוד כי על פי רוב דרכו של מרן זיע"א לדקדק ביותר בלשונו, ובמקום שהוא כותב מ"ש הוא ראשי תיבות של "מה שכתב", וכשכותב מש"כ הוא ראשי תיבות של "מה שכתבתי". וגם בציינו את שמותיהם של מחברי הספרים הינו מדקדק בתאריהם.
[7] ושמעתי עוד ממו"ר הגרי"צ, שהיה למרן זיע"א חיבור שלם על הלכות וסתות, ונעלם או נלקח ממנו, ועל כן אין בטה"ב הלכות וסתות, וכמדומה גם שבספר מעיין אומר ח"ז אינו משיב בד"כ על השאלות בהלכות אלו.
[8] אמנם במקרים בודדים התרחשה תופעה זו, אך אין בהם כדי ללמד על הכלל. ואכן לא נכניס כאן את ראשינו בין ההרים הגבוהים, רק נציין דבר מפליא שכתבו גאוני פרנקפורט על הגאון הנודע ביהודה לאחר המחלוקת בענין הגט מקליווא "וגם כי יבוא למראה עיננו כתב אשר יכתוב עליו שם הרב מפראג בלי שום צירוף לחתימתו, שאין לשום אדם מבני קהלתנו להשגיח עליו כלל וכלל"... ונראה ברור שכל זה רק בכתב המלצה והסכמה וכדו', ולא בדברי תורה, שהרי דברי הנוב"י מובאים בכל הכבוד בספרי רבני פרנקפורט, ובפרט בשו"ת מטה לוי.
[9] וכה סיפר אחד מבאי בית מרן זיע"א אודות רב אחד "מקובל", בגיל העצה, שמתיר את רסן פיו בדרשותיו, ובכל זאת הזכירו מרן זיע"א בספריו. לתמיהת מקורביו באזני מרן זיע"א שמא אינו יודע מהתנהגותו הנלוזה של אותו אדם, השיב ואמר "מה בכך? אנשים רבים מלגלגים עלינו, כשאני רואה שכותבים דבר טוב - אני מביאו בספרי". למחרת חזר להגיה את הספר, והוסיף עליו עוד שבח, "המקובל"...
[10] תהלות לה' ספר זה אינו מצוי כיום, ושמעתי ממו"ר הגרי"צ יוסף שליט"א שתלמידי הגאון רבי משה פיינשטין זצ"ל קנו את כל המהדורה והשמידוה. והגאון ר' אפרים גרינבלט שליט"א, תלמידו המובהק של הגרמ"פ ומח"ס רבבות אפרים, סיפר לי שלאחר שספר זה יצא לאור, התיישב לכתוב תשובות לכל טענותיו ודחאן אחת לאחת, ופנה אל הגרמ"פ בבקשה שיסכים לו להדפיס את תשובותיו. אך הגרמ"פ לקח ממנו את הדפים והודה לו על דאגתו לכבודו, אך ביקש שלא ידפיס זאת, באומרו אם לא נענה לאותו מחבר, זכרו ישתכח מעצמו עוד שנה ושנתיים ואף אחד לא ידע ממנו, ואם תענה לו אתה רק תגדיל את שמו. וכך הוה, ואותו מחבר לא הצליח למכור יותר מחמישים ספרים מתוך כל האלף שהדפיס [והבנתי מדבריו שלא ביערו את ספריו וכדו']. וסיפר לי עוד כיו"ב על הנהגתו של הגר"מ פיינשטין עם מתנגדיו. וע"ע בשלחן המערכת ח"ב (עמ' תלו) שמרן זיע"א הורה לא להכניס ספר זה לאוצה"ס של הישיבה.
ומידי דברי מספר זה וכיוצא בו, כאן המקום להביא את מכתבו של הגאון החתם סופר המובא בהקדמת שו"ת כוכבי יצחק ח"א, אל מחבר קונטרס "מאמר לדובר משרים" (לבוב תקצא), שכולו הערות והשגות על הגאונים ר' יוסף שאול נתנזון וגיסו ר' מרדכי זאב איטינגא, ולדעתו ההגהות של הלבוש על הש"ס שהם הדפיסו מזוייפים, ומאריך בפירוט טעיותיהם בציונים שבתוך ההגהות, וז"ל המכתב: זלגו עיני דמעות יודע ה' על שהשיגוני ב' פעמים על הדואר ספר קטן נקרא בשם דובר משרים בעוה"ר, אוי לעינים שכך רואות, יש ויש אנשי בליעל דורשי רעות מחפשי מומין, וכי מה לו להמחבר הזה לפגוע באנשים האלו, ולהלבין פניהם ברבים בדפוס באופן שלא יוכל להשיב עוד לעולם, והם לא חטאו בה', וכמה ספרי מינים נדפסו על ה' ועל תורתו, כמה רשעים אפיקורסים איכא בעולם, מי פגע בהם מי נגע בהם, וזה מחמת קנאה טרח ויגע למצוא עונם של אלו ולגלות קלונם, ולהראות לרבים שאין זה קונסט [מקורי], כי יכול לעשות על ידי ציורי דפים וכו', לא האמנתי שיש כיוצא בזה בעדת ה', וגם בקהלת לבוב אחר המגיפה דשם וקודם ימים הקדושים לא נתייסר הבליעל הזה, ואיך נצפה על הגאולה אם שנאת חנם בלי מצות שולטת ביננו. הנני מעיד עלי השי"ת שהייתי מצטער מאוד מזה איך בקהל הלז לא נמצא מוחה ביד זה המדפיס, ואפשר הגאב"ד הצדיק לא רצה להכניס את עצמו, הואיל והוא קרוב להמדפיסים ההם שלא יחשדוהו, אבל שארי בני תורה ויראה פסו תמו. ע"כ.
[11] רבות נכתב על תולדותיו של הגאון רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש [וראה להגאון ר' יוסף חיים ילוז בספרו "ילקוט יוסף" (בהקדמה ובפנים הספר עמ' 22) ובספר הלכות אישות (דין פרעון חוב סימן ב), מר"י זריהן, ועוד, ובשו"ת ויאמר מאיר ח"א (סימן י-יא), מה שכתבו אל משמשו של המנחת אלעזר]. ובספר עולמו של אבא (עמ' ריט) כתב מעט מתולדותיו מכלי ראשון, ונתן את הרקע לפשר תקיפותו הגדולה והנהגותיו. ובין הדברים כתב משמו שהיה דורש את דבר חז"ל על קמצא ובר קמצא נחרב בית המקדש, קמצ"א הוא ראשי תיבות קומניסטים, מזרחיסטים, ציונים, אגודאים...
[12] נתחבר על ידי הגאון רבי ישראל משה חזן, נכדו של הגאון בעל חקרי לב, היה דיין בביה"ד ירושלם, ולאחר מכן רב קהלות בכמה ערים גדולות, כרומא וקורפו שביוון, נא־אמון שבמצרים. וחכמי ירושלים כתבו עליו במכתבם שנדפס בספר כבוד יעקב (סימן ג, ראה להלן אודות ס' זה) "הגאון המשובח מפי כמה גאונים מאשכנז ומספרד, הלא הוא הרב המפורסם, תהלתו משובח מספריו הנעימים אשר כל קורא חיך יטעם, הוא הרב הגדול כמוהר"ר משי"ח ז"ל", וכתבו עוד בשבחו. וראה עוד אודותיו בשלחן המערכת ח"א (מע' א אות סה). [ספר כבוד יעקב הנ"ל נדפס על ידי הגאון רבי אברהם פלאג'י באזמיר תרנ"ב, אודות יהודי אחד ממשפחה נכבדה שחכמי עירו הוציאוהו מקברו בטענה שאיבד עצמו לדעת (עי"ש המעשה), וקברוהו במערת המאבדים עצמם לדעת, ורוב הספר מלא תשובות גאוני אותו דור מצוקי ארץ להוכיח שאותם חכמים טעו בהוראתם ולא טוב עשו להטרידו ממנוחתו, ואינו בגדר מאבד ע"ל. ופלא שכמדומה ספר זה לא נזכר בחזון עובדיה אבלות ח"א].
[13] ובאמת תימה אקרא על איזה מחברי ספרים אשר על כל צעד ושעל מציינים לחיבוריהם אחרים שטרם נדפסו, דלמי יש נ"מ בכך שהאריך בחידושיו על הש"ס ועל התורה והזוהר, והרי בלאו הכי אף אחד אינו יכול לעיין שם, ואם מתכוין להזכיר לעצמו יוכל לרשום לעצמו זאת בגליוני ספריו, או שיביא כאן כל דבריו שם, ולכשידפיס את אותם המקומות יציין למה שכבר שנדפס. ולכאורה נראה שעושה כן כדי להתגדל ולעשות לעצמו שם עד כמה גדולה מעלתו ששלטה ידו בכתובים עוד כהנה וכהנה וכל רז לא אניס ליה, וגם אם יימצא שמיט'ה או שכח'ה בספרו כאן יוכל לתלות שכבר האריך בזה באותו כת"י שספק אם נברא.
ועי' בשו"ת מהרלב"ח (סי' א, דף ב ע"א) שחכם אחד כתב לו "כמו שכתבתי זה בפסק ששלחתי הרי כחמש שנים להחכם הכולל מהר"ר הרב אליה מזרחי נר"ו וזה לשוני שם...", והשיב עליו מהרלב"ח (הערה ד'): לא היית צריך להודיענו שהשבת על דברי החכם הכולל מהר"ר אליה מזרחי, כי ידענו זה דרכך מעודך, אם הסכמת עם איזה גדול מימיך או הסכים עמך היה יותר טוב שתודיענו. ועעי"ש (הער' טו) שכתב לו: על לשונך בכאן אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליו? אלא שתכלית כוונתך למען עשה ספרים הרבה יגיעת בשר. וע"ע בשו"ת שמש ומגן ח"א (סוס"י יא) וח"ג (אה"ע סימן ב') שהוכיח חכם אחד שהודיע בספרו שכתב תשובה ארוכה ורחבה משתרעת על כמה וכמה עמודים וכו', דמה טעם ותועלת בדברים אלו, ומה להם לבריות אם תשובתו ארוכה או קצרה וכו'. אמנם ראיתי להמקובל ר' יעקב צמח זיע"א בהקדמת ספרו תפארת אדם שכתב, הטעם שכתבתי בספר זה מורה מקום מדפי הספרים שלי, לתועלת ההגהה, וגם כיון שקצרתי את רוב הדרושים לאהבת הקיצור ואולי יהיה צורך לראות הנשאר לאיזה ענין שיהיה וכו'. עכת"ד. ועל כן נראה שאם כותב בענין אחד, ובדרך אגב מזכיר ענין אחר שבאמת כתב בו באורך, יציין שכאן קיצרו ובמקום אחר האריך, ולא יפריז במדה זו. אך אם האריך באותו נושא ממש שעוסק בו יביא את כל דבריו עתה, אלא אם כן יש טעם מיוחד שאינו יכול להאריך בכאן. וכך היא דרכו של מרן זיע"א. ומאידך כבר כתבתי שלא להאריך בהסתעפויות ומעבר לנושאים אחרים עד שהעיקר נשכח.
[14] הן אמת שבכמה מקומות בספריו ניכר שמקוצר הזמן לא נערכו כשאר הספר, כגון במאור ישראל ח"ב (יומא פה: ד"ה חלל עליו) קטע שלם ללא עריכה אלא רמזים וציונים בלבד, ונראה שכן הוא עד סוף המסכת. ובטה"ב ח"ג (עמ' לח) הובאה תשובה מיבי"א ח"ג (יו"ד סימן יב) בכמה שינויים ובתוספת הערותיו של מרן זיע"א בגליונותיו. עי"ש. וכן בדרשותיו הנדפסות לאחרונה היה מן הראוי להרחיב את רמזיו וציוניו ולהעמיד כל דבר על מכונו. ורמזנו מזה במעדני המלך ח"ב (עמ' 258 הערה 4). ולענ"ד גם התשובה המפורסמת ביביע אומר ח"ה (אה"ע סימן ה') נכתבה יותר בדרך ליקוט הפוסקים האוסרים, ללא משא ומתן במקורות הדברים ובסוגיות הש"ס והאוקימתות שנאמרו בהן, וזאת לרוב פשיטות איסור הדבר. ועל כן אין להקשות ממנה על מה שכתב במקומות אחרים בספריו (ולאפוקי ממי שנשתבש בזה והִרבה הבל). וראה בילקו"י שבת א' ח"ג (עמ' צז ואילך) שהעמיק חקר והרחיב בבירור סוגיא זו לעומקה ולרוחבה.
[15] ספר ההשלמה אמ"א כעת לראות איה מקור דברי הראב"ד. ואודות ספר מאור עינים, ראיתי לג"ע החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סימן שז, קו"א אות ה') שהביא מכתב מהגאון ר' אלישע גאליקו ועמו הגאון רבי משה אלשיך, שכתב שמרן הבית יוסף צוה לסדר כתב אחד אשר יחתום בו, לאמור שהיה ראוי לשרוף ולהעביר באש את הספר הנזכר בכל מקום, ושתמה על הרבנים אשר במקומו איך הניחו להדפיסו ולא חשו לכבוד התורה ועיקריה, ובהיות כי אני החמצתי הדבר וביני ביני חלה הרב הגדול זלה"ה את חוליו אשר בו נתבקש בישיבה של מעלה ולא יכול לחתום בידו, הודעתי את דבריו באמת ובכל חכמי ישראל מחזיקי האמת אדברה שלום. ע"כ. אמנם הגאון רבי שלמה חזן בספרו המעלות לשלמה (מערכת גדולים אות ע' ר' עזריה מן האדומים) תמה שהרי כמה גאוני עולם הזכירוהו, ומכללם ג"ע החיד"א גופיה, וכתב שאפשר שאף שידעו מהמכתב הנ"ל, מ"מ אחר דלא אסתייעא מלתא להוציא את מחשבת מרן מן הכח אל הפועל, מאת ה' היתה זאת ולא בדרך מקרה. וראה עוד בשו"ת מהר"ם פרובנציאלו ח"א (סימן סד בהערת המו"ל), בס' ספר וסייף (עמ' 53 ואילך), ובהקדמות המולי"ם של ספר זה לדורותיהם, זה אומר בכה וזה אומר בכה.
[16] וראה בדבריו של הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בהסכמתו לספר "דרכי העיון" (עמ' 7). ואגב, ראוי להעיר כי אכן מצינו לכמה מגאוני אשכנז שכותבי קורותיהם טענו שכביכול הם לא טעו מעולם ולא חזרו בהם, וביררנו הדבר במקו"א. רק אציגה נא הערה קטנה על מה שראיתי בספר וזאת ליהודה מרב היח"ס (עמ' סג) שכתב משם ספרו ברית יעקב (סי' יא הע' א) שהגאון רבי שלמה קלוגר העיד על עצמו כי מעולם לא היתה שום הערה בעולם שלא הרגשתי בה. וחבל שלא ציין מקור אמירה זו, וספק גדול בעיני אם אכן אמר כן, שהרי מצודת הטעות פרוסה על הכל וכמ"ש הראשונים, ומה נענה אנן? שוב בא לידי ספרו ברית יעקב, וראיתי שאין הכרח שזוהי כוונת הגאון מהרש"ק. דזו לשונו בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סוס"י שסז): "ותהלות לאל בלי התפארות אם הייתי זוכר כל מה שכתבתי מעולם, לא היה שום הערה בעולם שלא הרגשתי בה, רק מכח כי תהלות לה' רבים מאוד חידושי, ובעו"ה השכחה גברה ובעצמי איני זוכר כל מה שחידשתי מעולם, ואם אני זוכרו א"א לי למצוא מקומו בחיבוריי כי רבים המה, יהיו נא לרצון לפני אדון כל". עכ"ל. ומשמע שאחרי שאינו זוכר כל מה שכתב, יש הערות רבות שאינו מרגיש בהן. ותימה על רב היח"ס שנתן מקום לטעות בדברי מהרש"ק. וז"ל מהרש"ק גופיה בספר שיירי טהרה הנד"מ (סי' קצה תשובה ב'): "אטו אני מתפאר שאני בקי בכל הש"ס להיות שגורה בפי כאשרי יושבי ביתך? אין אני מתפאר במה שאין בי". [ולכאו' אם אינו בקי בש"ס כך, יתכן שיהיו הערות שלא ירגיש בהן]. וע"ע בחזו"ע אבלות א' (עמ' קב) שהביא משו"ת טוב טעם ודעת הנד"מ (בהוספות סימן ג) שכתב על עצמו ואנן כאצבע בקירא לשכחה. ועיין נמי אודות הגרש"ק בטה"ב ח"ב (עמ' שה בהערה). ומאור ישראל ח"א (רע"מ מח).
[17] ספר "ועד לחכמים" הוא כעין השלמה לספרי "שם הגדולים" של ג"ע החיד"א, ובשם הגדולים המצויים כיום שילבו את שני הספרים יחד והיו לאחדי'ם. והמצויין כאן נמצא בערך טור ובית יוסף.
[18] וראה בספר מעשה צדיקים למהר"א כלפון (עמ' קיא בהע'), ובסו"ס דרכי העיון (עמ' רלז).
[19] אשר אמנם עורכה הראשי היה יודע ספר, וחיבר ספרים רבים הנקראים על פי רוב בשם "אוצר" (אוצר דינים ומנהגים, דרושים נבחרים, דרשות, וכוחים, מאמרי חז"ל, מאמרי תנ"ך, מדרשים, מוסר ומדות, מסעות ועוד). אך בין כותבי הערכים היו משכילים ודרדרי"ם רבים שבזו ולעגו לכל הקדוש לנו, והשחילו את ארסם הכפרני בין שורותיהם, ובבוא ספר זה לידינו נרתע גופנו למראה דברי הזלזול השזורים בין שורות הספר בכל הקדוש לנו ובתלמידי חכמים ידברו סרה מתוך לעג ולגלוג להרבה ממנהגי היהדות החרדית, ומידי דברם באיזה מסכיל כמותם יאריכו לבאר ימי חייו בכבוד והדר, ובד"כ כשמדובר בת"ח אמיתי מזכירים אותו כלאחר יד לצאת ידי חובה, והוקענו ספרים אלה מביהמ"ד והשלכנום למקומם הראוי להם. ונתגלגל לידי ספר "אוצר זכרונותי" של מח"ס אוצר ישראל (ניו־יורק תר"צ), ומבין כתלי ספרו זה ניכר שלא היה בר אוריין והיה מתרועע עם המסכילים, והרבה זכרונותיו הם מהם ומבתי התיאטראות שלהם. וכן מצויין אצלי ששמעתי מכבר ממרן זיע"א שהתבטא עליו כי היה אפיקורס. וכזאת עשינו לספרים נוספים שביערנום ושרפנום בשריפת החמץ, כספר דברי ימי ישראל לד"ר גרץ שר"י, ס' החסידות והחסידים לד"ר הורדצקי, ועוד, ולא חסנו על נדירותם. וראה בספר מלכי בקודש ח"ד (במכתבים עמ' 12), שהיה אחד מעורכי אנציק' אוצר ישראל (ולטענת שו"ת כוכבי יצחק ח"ב בהקדמה, גם עליו עברה כוס), ורמז על הקלקולים והעיוותים שנעשו בה.
והנה דרכו של מרן זיע"א להזכיר בכמה מקומות את ספר "שרי המאה", וגם בשיעוריו הינו מספר סיפורים המובאים בו. ומחבר הספר היה פעיל ציוני נלהב ולאחר מכן שר הדתות במדינת ישראל, ורבים מגדולי אשכנז התנגדו לו ביותר, עיין בספר תולדות יעקב (עמ' קמה בהע'), שהסטייפלער זצ"ל אמר לשרוף את ס' שרי המאה, זה טרף יותר מחזיר! ומצאתי בקונטרס "אבן מקיר תזעק" (מאת הסופר החרדי ר' חיים בלוך, נדפס בניורק תשט"ו לערך, עמ' 40), שבזמנו התבטא הר' מימון שלא כהוגן על החזו"א, והגרי"א הענקין יצא נגדו בשצף קצף במילים חריפות. ועי' אוצרות ירושלים (חלק קכב עמ' שמט) אודותיו. וכן בספר ילדי טהרן מאשימים (תשל"א, עמ' 58), ובספר הרב מבריסק ח"ב (עמ' 344), האשמות חמורות נגדו, על תמיכתו בהעברתם על הדת של ילדי טהרן, והתבטאויותיו הגסות נגד הגריא"ה הרצוג זצ"ל. וראה עוד בספר קול חוצב על הגר"ש שבדרון (עמ' 397) על יחס הגרי"ז מבריסק אליו והמלחמות עמו. אך מהגרי"צ יוסף שליט"א שמעתי שמרן זיע"א הזהיר לא לקרוא רק את כרך ו' של ספר זה כיון שבו המחבר סוגר חשבון ומותח ביקורת על איזה גדולי הדור שהתנגדו לציוניות בעינם הבדולח [ועתה לאחר למעלה משנות דור נתבררה צדקתם בראותנו את מעללי הציונות], ובשאר הכרכים היה קורא. [ואגב, ידוע כי סיפורים רבים שבשרי המאה אינם מדוייקים ולא תמיד יש קשר בין המסופר לסיפור (וכמ"ש ג"כ בקובץ אור ישראל, תמוז תשנ"ט, עמ' קסו, עליו ועל ס' מקור ברוך עפשטין ועוד). ובדרך הלצה שמעתי שהמחבר לקח רשימה של רבנים מכאן ורשימה של סיפורים מכאן ושידכם זה לזה... וראה היטב בענף עץ אבות עמ' רסג. ודוק].
[20] ואמנם הערה זו מופיעה גם בשו"ת זכר יצחק הנד"מ (סימן סא), כחלק ממכתב ששלח הגרא"י ניימרק למהדיר הספר, אך יש שינויים בינה לבין הציטוט שהביא מרן זיע"א, ומלשונו משמע שראה כן בגליון הספר בכת"י הגרא"י ניימרק.

©כל הזכויות שמורות

אין לעשות שימוש בצילומים ללא רשות
 
חזור
חלק עליון