חזון עובדיה הלכות דש, חליבה, סחיטה סעיף כ':
מגבונים לחים שעשויים לנגב ולקנח תינוקות אחר עשיית צרכיהם, מותר להשתמש בהם גם בשבת ויום טוב, אלא שיש להזהר לנגב בנחת, ולא לדחוק המגבונים בחזקה, משום איסור סחיטה.
ובהערה שם (הערה כג):
בענין "המגבונים" שהם ניירות לחים, שעשויים לנגב את התינוקות אחר עשיית צרכיהם. אם מותר להשתמש בהם בימי שבת ויום טוב, או יש לאסור משום סחיטה.
הנה איסור סחיטה בשבת הוא משום מפרק תולדה דדש. והרמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ז) כתב: הדש כגרוגרת חייב, והמפרק הוא תולדת דש. לפ"ז ע"י ניגוב בניירות אלו אף אם נסחט מן הלחות, שיעור מעט זה הוא רחוק משיעור מלאכת דש. ואף על פי שבכל איסורי מאכל קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, מ"מ במלאכות שבת אין בחצי שיעור אלא איסור מדרבנן. וכמו שכתב בשו"ת חכם צבי (סימן פו), שהתולש שערה אחת בשבת או בנזיר, או שהוציא מרשות לרשות פחות מכשיעור, אין בהם איסור תורה כלל. ע"ש. וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם (פרק א מהלכות שבת ה"ג) וז"ל: וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור, הרי זה פטור מן הכרת ומן הקרבן, אבל אסור לעשות הדבר ההוא בשבת, ואיסורו מדברי סופרים, והוא הרחקה מן המלאכה. ושם (פרק יא ה"ט), הכותב אות אחת פטור. ושם (פרק יב ה"ט), המוציא פחות מכשיעור פטור. וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור, פטור. ואע"פ שדרכו של הרמב"ם לומר דברי סופרים אפילו על הלכה למשה מסיני כל שאינו מפורש בתורה, מכל מקום כאן שסיים שהוא הרחקה מן המלאכה, מוכח דהיינו מדרבנן, דהוי משום גזרה. וכן מצאתי להגאון מהר"י עייאש בספר עפרא דארעא (על ארעא דרבנן אות מא דף קלא ע"ג), שהביא הראיה מדברי הרמב"ם הנ"ל למה שכתב החכם צבי הנ"ל. וכן הוכיח במישור הגאון רבינו מהרי"ט אלגאזי בספר קהלת יעקב בתוספת דרבנן (מערכת חצי שיעור סי' קלז, בדפו"ח דף מז סוף ע"ד) מדברי הרמב"ם הללו, שבמלאכות שבת חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"כ בספר דרך המלך (דף כד ע"ד) בשם המהרי"ט אלגאזי. ע"ש. וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' טו ריש ענף ו). ולפ"ז יש להעיר על הרב תשובה מאהבה ח"א (סי' רט) ד"ה ועוד. והנה בימי חרפי מצאתי ראיה לזה מהתוספתא (ביצה פרק ד), האורג חוט אחד והכותב אות אחת רבי אליעזר מחייב, וחכמים אומרים אינו אלא משום "שבות", הרי שלדעת חכמים שהלכה כמותם, אין בחצי שיעור אלא משום שבות דרבנן. ושוב ראיתי שכבר הביאו ראיה זו כמה מגדולי האחרונים, הלא הם הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' לא אות ז, וסי' מד אות ט), ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' רנט אות ד). וכתב, דמ"ש רש"י במלאכות שבת (בשבת עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה, סברא יחידאה היא. ע"ש. גם בשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' לה) הביא ראיה מהתוספתא הנז' לדברי החכם צבי. ובשו"ת בנין ציון חלק א (סוף סימן יח) כתב, שלפי דעת הרמב"ן וכן לפי דעת יש מי שאומר שהביא הר"ן (פ"ג דשבועות דף ט ע"א), שהטעם שאמרו משום דחזי לאצטרופי (דאיתא ביומא עד.) לחוד, לא סגי כדי לאסור מן התורה, ורש"י (שבת עד.) שכתב, דהוי מן התורה, לאו סברא דכ"ע היא, ותליא בפלוגתא דרבוותא שהובאה במשנה למלך (פ"ד מהלכות שבועות) וכו'. ע"ש. וע"ע בחידושי הר"ן (שבת צד: ) סוף ד"ה אמר ליה, בשם הרא"ה, דפשיטא ליה גבי הוצאה בשבת דחצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן. וכן כתב בשבולי הלקט (סי' קי דף מ ע"ב), ובספר האגודה (ר"פ המוציא יין).
איברא דחזי הוית להגאון חיד"א בפתח עינים (שבת עד.) שכתב, שמעתי משם גדול אחד שהוכיח שהרמב"ם סובר שבאיסורי מלאכות שבת לא אמרינן שחצי שיעור אסור מן התורה, ממ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ג), שכל פטור אסור הוא מדברי סופרים, אלמא דהוי מדרבנן. ואינה ראיה, שדרך הרמב"ם לומר דברי סופרים אפילו על הלכה למשה מסיני. ע"כ. וכן ראיתי להגאון חקרי לב (חאו"ח סי' נח, דף קס ע"א), שדחה ראיה זו מהרמב"ם, שי"ל שאף איסור תורה, דברי סופרים קרי ליה, כמו בקידושי כסף. ע"כ. וחזר על זה בסימן עו (דף קמה ע"ב). ע"ש. ותמיהני, שהרי כאן סיים הרמב"ם שהוא הרחקה מן המלאכה, דמוכח שפיר דחצי שיעור הוי רק מדרבנן. ושוב מצאתי להגאון מהרש"א אלפנדארי בשו"ת מהרש"א (חלק או"ח סוף סי' ט) ד"ה ולענ"ד, שהעיר כן ע"ד החיד"א שמסיום דברי הרמב"ם מוכח דדברי סופרים דהכא הוא מדרבנן. ע"ש. וכן הוכיח במישור הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (חלק או"ח סימן טו ענף ו) מדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות שבת), דחצי שיעור במלאכות שבת אינו אסור אלא מדרבנן. ע"ש. וכן ראיתי עוד בשו"ת ברית יעקב (חלק או"ח סימן ב דף ד רע"ב), שגם הוא הוכיח כן מדברי הרמב"ם הנ"ל, שבאיסורים שאינם איסור אכילה לא אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה. וכן מדוקדק לשון הרב המגיד (פ"א מהל' חמץ ה"ז), דקי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה בכל "איסורי מאכל" שבתורה. גם בשו"ת זרע אמת ח"ב (חיו"ד סי' פט, דף צז ע"ד) כתב, דהך כללא דחצי שיעור אסור מן התורה, לא נאמר אלא במידי דאכילה, דילפינן הכי מרבויא ד"כל" חלב (כדאיתא ביומא עד.). אבל במלאכות שבת כגון הוצאה, אף על פי שכל אחד עושה חצי מלאכה אינו אסור אלא מדרבנן. ע"ש. וכן כתב הדגול מרבבה א"ח (סי' תמב סק"י), שנ"ל שבדבר שאינו איסור אכילה חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו צל"ח (ברכות מא.) ד"ה כל הפסוק כולו, שכל שאינו ענין אכילה, אין חצי שיעור אסור אלא מדרבנן, ולכן המוציא פחות מכגרוגרת בשבת אינו אסור אלא מדרבנן. ע"ש. וכ"כ הקובץ על יד (פרק יב מהל' שבת ה"ט). וכן הגאון ר' יצחק פראג בספר פרי יצחק (בחי' לחגיגה יז.) ד"ה ואחזה, הוכיח כן מדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות שבת ה"ג), דחצי שיעור במלאכת שבת הוי רק מדרבנן. ע"ש. וכ"כ בשו"ת כתב סופר (חלק יו"ד סי' קטו) בד"ה ורמב"ם דכתב, ובשו"ת לב חיים ח"ב (סוף סימן נח), ובשו"ת שערי רחמים פראנקו ח"ב (סי' יח), ובספר אבן ישראל חלק ט (עמוד פג). ודלא כמ"ש בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' קיג). וע"ע במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א בשולי ההערות שבסוף הסכמת הגאון מהרצ"פ פראנק, ובמש"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' ס סוף עמוד רכ). ע"ש.
ועינא דשפיר חזי בשו"ת הרדב"ז ח"ה (סי' ב אלפים רב) שכתב להתיר חליבה לרפואת העין פחות מכשיעור, אע"פ שאין שם סכנה. אלמא דס"ל דחצי שיעור במלאכות שבת הוי מדרבנן. ואמנם הערך השלחן (ס"ס שכח) הקשה עליו, דהא חצי שיעור אסור מן התורה. אולם לא קשיא מידי, דהרדב"ז ס"ל כהרמב"ם שבמלאכות שבת חצי שיעור אינו אלא מדרבנן. וכן בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (ס"ס ט) הביא מ"ש בפשיטות הרדב"ז ח"א (סימן קלה), דמה שצריך ביעור בחצי שיעור הוא רק מדרבנן. וכתב שיש לו סמך מדברי הרמב"ם (ריש הל' שבת) הנ"ל. ע"ש. ואנכי הרואה שגם הגאון המבי"ט בקרית ספר (הל' שבת פרק יח) כתב, שבכל מלאכות השבת חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן, ואף על פי שבכל איסורי תורה חצי שיעור אסור מן התורה, שאני התם דמרבינן ליה מדכתיב כל אוכל חלב. אבל כאן ממעטינן ליה מדכתיב בעשותה כולה ולא מקצתה. וכ"כ עוד (בפ"ב מהל' שביתת עשור) וז"ל: ואיסור חצי שיעור מן התורה ילפינן מכל אוכל חלב, אבל בשבת מעטיה קרא לחצי מלאכה. ע"ש. וכן הגאון ר' יוסף ידיד בשו"ת שארית יוסף ח"ב (חיו"ד סי' ח עמוד פט.) כתב, שמבואר להדיא בהרמב"ם שבמלאכות שבת חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן. ע"ש. וכ"כ הגאון רבי איסר זלמן מלצר בספר אבן האזל חלק ח (ריש הלכות שבת), ובשו"ת הר צבי (סי' רא) בד"ה וכן מפורש. ע"ש. גם הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת שנות חיים (סי' רא) כתב שיש ראיה ברורה למ"ש החכם צבי דבמלאכות שבת חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן, מהש"ס (סנהדרין סו.). ע"ש. וכן העלה בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב (סי' טו). וכ"כ בשו"ת דברי יעקב שור (סי' לט).
הנה כל זה כתבנו לגבי איסור מפרק תולדה דדש, אולם יש מקום לומר ששיעור סחיטה בניירות אלו אינו כגרוגרת, שאין השיעור הזה אלא לגבי ענין אכילה ושתיה, משא"כ בזה אפשר שהוא כמ"ש הרמב"ם (פרק יח ה"ז), שהמוציא מים לרה"ר שיעורו הוא כדי לרחוץ פני מדוכה, או שיעור אחר שהוא פחות מכגרוגרת. ובכל אופן אין האיסור כאן אלא מדרבנן, שדוקא זיתים וענבים סחיטתן אסורה מן התורה, כדאמרינן בשבת (קמה סע"א), דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים. וע' בפרש"י שם. וכ"כ המאירי (שבת קמה.), ששאר כל הנסחטים אינם אלא מדרבנן. ולפי מה שכתב רש"י (בשבת קמה.), שהסוחט כבשים (ירקות שכבושים בחומץ) למימיהן פטור, דהיינו טעמא דליכא בהו איסור מפרק, כי המשקה היוצא מהן לא גדל בתוכם, ואסור מדרבנן אטו זיתים וענבים. וכ"כ המאירי שם, שאין בזה מפרק גמור, משום שמשקה זה לא גדל בתוכן. הכא נמי אין הסחיטה אלא מדרבנן. וכ"כ בפסקי רבינו ישעיה מטראני (שבת קמג.) ד"ה שער של אפונים, וז"ל: ספוג שאין בו בית אחיזה, חכמים אומרים שמקנחים בו, דס"ל אין דין סחיטה בספוג, שלא שייך סחיטה אלא בזיתים וענבים, אבל הספוג אינו חייב בסחיטתו משום מפרק תולדה דדש, מפני "שאין המשקים מגופו", ואף משום תולדה דמלבן אין בו, כמי שמכבס בגד, שאינו צריך לליבונו. ע"ש. (וכ"כ בשטה מקובצת כתובות ו. בד"ה וז"ל שיטה. ע"ש. וע' במנורה הטהורה סי' שכ סק"ט, בדין כבשים, דמיירי שנכבשו במים, שאע"פ שהמים הוו משבעה משקים, מ"מ לא הוו משקה לענין מפרק וכו'. וכן כתב בשו"ת אבני נזר (סי' קנח אות טז), שאין לגזור על רחיצת גופו משום סחיטה, לא משום מלבן ולא משום דש, שאיסור דש לא שייך בסחיטת מים שאינם גידולי קרקע. ודו"ק). וכ"כ בשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קצ), שמותר לקנח בנייר רטוב, משום שאין המים הבלועים בו מגופו באופן טבעי, הילכך יש לדמותו לכבשים ושלקות שהמים לא גדלו בתוכם, דפטור אבל אסור מדרבנן, ומכיון שהנייר שבלע משקים אינו עומד לסחיטה לא עדיף משלקות שסחיטתם אינה אלא מדרבנן, ולא גזרינן שמא יסחוט דהוה גזירה לגזירה. ע"כ. ואף לדעת האוסרים לקנח בספוג שאין בו בית אחיזה, לא אסרו אלא מדרבנן, וכמו שכתב מרן בש"ע (סי' שכ סעיף יז), ספוג אין מקנחים בו, גזרה שמא יסחוט. וכן לשון הרמב"ם (פרק כב הל' טו) "אין מקנחים בספוג, שלא יסחוט". (וכ"כ הקובץ על הרמב"ם שם. וע' בכף החיים שם ס"ק צג). וע' בחזון איש (סי' נה אות ה) שכתב, שהסוחט כבשים אפילו אם מכוין לסחוט ולהוציא את המים שבהן כל שאינו צריך להם, מותר. ע"ש. ואפילו לדברי החולקים, מ"מ הא לא דמיא אלא למה שכתב הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה יא), הסוחט את הבגד עד שיוציא את המים שבו, הרי הוא מכבס וחייב משום מלבן. וכתב בהגהות הרמ"ך (עמוד מג), שהסוחט בגד בודאי דליכא למימר שאסור משום מפרק, דהא קי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע, ואין חיובו אלא משום מלבן. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לשבת (דף קיא.), שכך ראוי לומר, שכל הסוחט פירות הוא תולדת מפרק כשצריך למשקין, ושיעורו הוא כגרוגרת, ואין דישה אלא בגידולי קרקע, דהיינו בפירות וכיוצא בהן. אבל הסוחט בגד הוא תולדת מלבן, ושיעורו כמלא רוחב היסט כפול והארוג שלשה על שלשה כשיעורו להוצאה. וכענין זה כתב הרמב"ם. עכת"ד. וכן הובא בדברי הרב המגיד שם. וכ"כ הריטב"א (כתובות ו.), שכל שאינו גידולי קרקע אין בו איסור מפרק אלא מדרבנן, שאין דישה אלא בגידולי קרקע. והיכא דאזיל לאיבוד כי הא שרי אף מדרבנן. ע"ש. וע"ע בשטה מקובצת שם. וכן כתב המאירי (שבת עג: עמוד ערב). והנייר שלנו אפילו אם נעשה מהצמר או מהפשתן אין עליו תורת גידולי קרקע. ע' בשו"ת חתם סופר ח"ו (סי' פא) שכתב, שהנייר שלנו שנעשה מצמר או מפשתים, כיון שנכתש ונטחן היטב ונימוח במים, נהפך לפנים חדשות, ופרח ממנו דין צמר או פשתים, ואינו מקבל טומאה. ועוד שאין תורת צמר או פשתים אלא על מי שעומד לבגד ואריג ולבדים, מה שאין כן ניירות שלנו שעומדים לצרכים אחרים לא שייך זה. ע"ש. וע"ע בספר טהרת הבית ח"א במשמרת הטהרה (עמודים תו תז). וכ"כ בביאורי הגר"א (סי' שב סעיף י), שאין בסחיטה משום מפרק, אלא בפירות בלבד, אבל כל שאר הסחיטות אינן אלא משום מלבן. ואילו כאן בודאי שאין איסור "מלבן", שהרי מיד הוא מתלכלך כשבא במגע של הניקוי. (וכ"כ בשו"ת מנחת יעקב חלק ב סי' כה). ונראה שלכל היותר אין כאן אלא איסור דרבנן בלבד, כדין סחיטת תותים ורמונים בשבת, שאין סחיטתם אסורה אלא מדרבנן. ומכיון שכאן כשמנגב בנחת לנקותו מן הטינוף, אינו מכוין לסחוט, אלא לקנח במים שעל פני הנייר, ואף אם נסחט קצת, אינו מתכוין לכך, והו"ל פסיק רישיה בדרבנן, שהרבה פוסקים מתירים, ומהם ההשלמה (שבת מא.) ד"ה המיחם, בשם מר אביו, דכל פסיק רישיה בדרבנן שרי. וכ"כ עוד שם (שבת קמה.) ד"ה אמר. והוסיף ההשלמה (בסוכה לג: ), שכן דעת גם הרא"ש מלוניל. וכ"כ בשמו גם בספר אהל מועד (הלכות שבת דרך ד נתיב ד). וכ"כ המאירי (שבת כט: ומא: ) בד"ה המיחם. וע' בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' לד אות לא), שהבאתי חבל נביאים מרבותינו האחרונים שכתבו להתיר פסיק רישיה בדרבנן. ולפי מ"ש בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סי' ע), דלא שייך סחיטה בנייר, כיון שאין המשקה בלוע בנייר, וכדאמרינן כה"ג (בשבת קכח: ), שאין סחיטה בשיער, ואע"פ שאף בשיער שלא נבלע בו, אסור מדרבנן, [כמ"ש הרב המגיד (פרק ט הל' יא). וכ"כ מרן בכסף משנה (פרק ב הלכה יא), ובבית יוסף (סי' של). ע"ש]. מ"מ כיון שאין דרך לסחוט מים מן הנייר כלל, יש להתיר. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת משיב שלום (סי' נא), שמותר לקנח בנייר שנתלחלח במים, ולא דמי לספוג שאין לו בית אחיזה, דשאני התם, שדרכו בסחיטה, משא"כ נייר לח, שאין דרכו בכך, ואפילו אם הוא פסיק רישיה, מ"מ כיון דהוי במידי דלא שייך ביה סחיטה, שרי. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות מה"ת (סי' רנ), דלא שייך איסור סחיטה בנייר, ומותר להרטיב הנייר לקנח בו, וכולי עלמא מודו בזה. ושכ"כ בשערים המצויינים בהלכה (סי' פח ס"ק כב), שמותר להרטיב נייר לקנח בו וכו'. ע"ש. והנה אף בשיער דעת כמה פוסקים שמותר לגמרי, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק או"ח סימן ל אות יט), שכן מוכח מדברי הרשב"א והריטב"א, שאין סחיטה בשיער אפילו מדרבנן, ושוב ראיתי שכן הוכיח במישור הרב גזע ישי (מע' א אות נו, דף מג ע"א). וכ"כ בשו"ת דברי שמואל ארדיטי (חלק או"ח סימן יא, דף לז ע"ג), שדעת הרשב"א והריטב"א ורבינו ירוחם והסמ"ק, שאין איסור בסחיטת השיער אפילו מדרבנן. ע"ש. וכן כתב בספר האשכול (הלכות מקואות עמוד קנד), לחד שינוייא. וע"ע בשו"ת אבני נזר (סי' קנז אות יד), שכתב, שלדעת רש"י ורבינו תם אין בסחיטת שער שום איסור אפילו מדרבנן. ע"ש. [וע' בבית יוסף יו"ד (סי' קצט) שהביא מ"ש הכל בו לתמוה, שאיך אפשר להתיר לאשה לטבול בליל שבת, והיאך תנצל מסחיטת שיער, וכתב על זה, ואני אומר שאין לדחות בשביל זה דברי כל הני רבוותא, שהתירו לטבול בליל שבת, וחששא דסחיטת שיער אינה כלום, דהא קיימא לן אין סחיטה בשיער. וכתב על זה במעדני יו"ט (הלכות מקואות סימן לז אות י), דאע"ג דבסחיטת שיער איסורא דרבנן מיהא איכא, י"ל שבשביל שלא לבטל מצות עונה ופריה ורביה לא חששו חכמים לאיסור זה כלל. וכן תירץ בספר האשכול הנ"ל (הל' מקואות ס"ס סג). וראה עוד במש"כ בספר טהרת הבית חלק ב (במשמרת הטהרה עמוד תנב). ע"ש]. ולשיטתם ה"ה בנייר שאין בו סחיטה אפילו מדרבנן. מיהו אף אם נאמר שיש בו איסור מדרבנן, בנ"ד הו"ל תרי דרבנן. גם ע' בספר מנחת שבת (בשיורי המנחה דף קסד ע"ב), שהביא מש"ע הגר"ז (סימן שכח סעיף כח), שבדבר המיוחד לכך לא חיישינן משום ליבון וסחיטה. ועל פי זה התיר שם למי שסובל מטחורים שיעץ לו הרופא שאחר שיעשה צרכיו גדולים יקנח עצמו במוך השרוי במים פושרים וינגב היטב, שיהיה המקום ההוא נקי ביותר שזוהי רפואתו, שמכיון שזה מיוחד לכך, לכן יש להקל בו, כיון שאינו מתכוין לסחיטת שער. ואף אם נאמר שגם בזה יש איסור מדרבנן, הוה ליה תרי או תלת דרבנן. וכבר כתבו בשו"ת קרן לדוד (סי' לח), ובשו"ת מהר"ם בריסק (ח"א סי' נט), דבתרי דרבנן בודאי שיש להקל בפסיק רישיה. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג (סוף סי' פג), ובשו"ת משנה הלכות ח"ה (סוף סימן נא), ואוקי באתרין. ע"ש. (וע' בשו"ת מנחת יצחק חלק י סי' כה. ודו"ק).
והנה האיסור והיתר (כלל נט סעיף כח, דף קלא ע"א) כתב שמותר לומר לנכרי להדליק אש ולעשות כל צרכיו של תינוק בשבת. וכן אם אין לתינוק מה לאכול, יכול לומר לנכרי לבשל לו מאכלי תינוק בשבת. ע"כ. וכן פסק הרמ"א (סי' רעו ס"א, וסי' שכח סי"ז), שצרכי קטן הוא כדין חולה שאין בו סכנה. וכן משמע מדברי מרן הש"ע (סי' רעו ס"ה), שפסק שמותר לומר לעכו"ם בשבת לעשות מדורה בארצות הקרות בשביל הקטנים. וכן כתב הפרי מגדים (מש"ז סוף סימן שב), בדין שרייתו זהו כיבוסו, דמ"מ בשביל קטן מותר. וכ"כ המשנה ברורה בבאה"ל (סי' שב סעיף י) בד"ה דלא אמרינן, שאף ע"פ שמלאכה שא"צ לגופה אסורה מדרבנן, לגבי תינוק יש להקל, שדנים אותו כחולה שאין בו סכנה, ואם הוא רגיל ברחיצה, יש להתיר איסור דרבנן בשבילו. אמנם בספר תהלה לדוד (סי' שכח ס"ק כד ועא) כתב להוכיח דמ"ש הרמ"א דצרכי קטן הוו לגביה כחולה שאין בו סכנה, אין זה אלא לצרכי אכילה, דהא קי"ל (בסי' שכח סעיף מב), שאין לדחוק כריסו של תינוק להוציא רעי. ע"ש. אולם בספר קצות השלחן ח"ז (סי' קלה, בדה"ש אות כ) דחה, דלדחוק כריסו של תינוק, מיירי שיכול להוציא רעי מעצמו, אלא שעוזרים לו להקל עליו, שלא יצטרך לדחוק עצמו הרבה. אבל אם רואים שהתינוק יש לו עצירות ומצטמק ורע לו, שאינו יכול להוציא את הרעי מעצמו, ובוכה ומצטער בזה, ודאי דשרי לדחוק כרסו, שזה בכלל צרכי קטן. וכתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' קכד), שצדקו דבריו. וכן מוכח מדברי הגאון חזון איש (סימן נט אות ד), דבכה"ג יש להקל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח (סי' טו פרק יב אות ו עמוד קכה). ע"ש. וכן מוכח מהראיה שהביא האו"ה מיומא (עח: ) דכל הנך דהיינו רביתייהו (כולל רחיצה וסיכה), לא גזרו בהו רבנן. ודברי התהלה לדוד בזה אינם מחוורים, כי מלשון האיסור והיתר שכתב שמותר להבעיר אש ולעשות "כל צרכיו" של תינוק בשבת, משמע שאין לחלק בין אכילה לשאר צרכים. וכ"כ בספר אור לציון ח"ב (פרק לו אות ד עמוד רנה), ובשו"ת שרגא המאיר חלק ו (סימן סד אות ה), ובספר שמירת שבת כהלכתה (סי' לז סעיף ב). וכ"כ מהר"י עייאש במטה יהודה (סי' רעו אות ד), שתינוק שהורגל בראיית הנר בלילה, ואם לא יהיה לפניו נר דלוק יבכה ויצטער, מותר לומר לעכו"ם שידליק לו את הנר. ע"ש. גם מ"ש הרב תהלה לדוד (ס"ס שב), שלא התירו בזה אלא אמירה לנכרי, דהוי שבות שאין בו מעשה, משא"כ שבות כדרכו ע"י ישראל, מדברי האיסור והיתר מוכח להיפך, שהרי הביא ראיה ממה שאמרו (ביומא עח: ), דבכל הני דהוי רביתייהו "לא גזרו רבנן", מוכח שאין כאן גזרה כלל. הילכך אפילו שבות ע"י ישראל משרא שרי. וכדמוכח מדברי הפמ"ג והמשנ"ב הנ"ל. ומעתה יש להתיר לנקות את התינוק במטפחות לחות לרווחת התינוק, משום שרשאים לעשות לו כל צרכיו באיסור שבות. וכל שכן שאין כאן יותר מפסיק רישיה, וע"י תרי דרבנן, משרא שרי. ובשו"ת הר צבי (חלק או"ח סימן קצ) כתב ג"כ להתיר לקנח בנייר רטוב, שאיסור סחיטה משום מלבן, ליכא, שהרי הוא מתלכלך מיד עם הקינוח, וגם משום מפרק ליכא, שהרי המים הנסחטים ממנו הולכים לאיבוד. [ק"ק שהרי במים הנסחטים משתמש לנקיון. וכן יש להעיר על דברי אז נדברו ח"א (סי' עט אות צו). ודו"ק]. ועוד שמכיון שנייר הבלוע בו משקה אינו עומד לסחיטה, לא עדיף משלקות שאין בסחיטתן למימיהן איסור אלא מדרבנן, שוב אין לגזור שמא יסחוט, דהו"ל גזרה לגזרה. וע' בשו"ת אגרות משה ח"ב (סי' ע) שכתב, לשרות נייר במים לקנח בו איזה דבר, ואח"כ משליכים אותו לאיבוד, פשוט שאין לאסור, דמסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה, שהמים לא נבלע בתוך הנייר, ואע"ג דאף בשער יש איסור סחיטה מדרבנן, מ"מ בנייר אין דרך לסחוט מים, לא לצורך המים, ולא ללבן, וגם אינו מתכוין לכך, והוה ליה תרתי לטיבותא, ואפשר דליכא פסיק רישיה בנייר, כשאינו מקנח בחזקה. ע"ש. ובשו"ת רבבות אפרים חלק ו (סי' קצה אות ג) כתב להתיר להשתמש במגבונים לחים לניקוי התינוקות והסתמך על דברי האגרות משה הנ"ל. והסביר בשו"ת נשמת שבת ח"ד (סי' רכט, ב), שכוונת האגרות משה דוקא כשמנגב בקלות. ע"ש. וכ"כ בספר מאור השבת ח"ב (עמוד תקכג). וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קמו) שכתב, שאשה שצריכה לבדוק את עצמה בשבת, וקשה לה לבדוק בעד יבש, מותר לה ללחלח את העד במים קודם הבדיקה, כדי שיהיה נקל לה לבדוק. ע"ש. ולא חשש לאיסור סחיטה. וכן העלה ידידי הרה"ג רבי פינחס זביחי בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג עמוד תרנ), שמותר להשתמש במטפחות נייר בשבת לנקות התינוקות, אלא שיזהר לנגב בהם בנחת, ולא בחוזק יד, כדי שלא יהיה בגדר פסיק רישיה ביציאת הנוזלים מן הנייר. ע"ש. אולם לפי מש"כ לעיל אפי' אם הוא קרוב לפסיק רישיה, כיון דהוי תרי דרבנן, יש להתיר. וכמ"ש המשנה ברורה (סי' שטז, שער הציון אות יח), ובשו"ת קרן לדוד (סי' לח), ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' נט). גם הרה"ג המנוח מהר"ר משה לוי בספרו מנוחת אהבה ח"ב (עמוד תד) העלה להקל בזה. וכן כתב בספר מנוחה שלמה (עמוד רנט). ע"ש. וכ"כ בשמי בספר ילקוט יוסף (הלכות שבת כרך ב עמוד צ). וכעת נודע לי כי ייצור ממחטות לחות אלו נעשה מסיבים סינטטיים, ושכן אמר בעל מפעל לממחטות לחות. ומעתה יש לצרף בנ"ד עוד נימוק נוסף, שהאיסור הוא משום מפרק תולדה דדש, והרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, וכמו שפסק הרמב"ם (פרק ח מהל' שבת הלכה ז). וכן דעת רש"י. (כמ"ש האור זרוע ח"ב ר"ס נח). וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לשבת (דף קיא: ), והרשב"א (שבת צה.), והריטב"א (כתובות ס.), והמאירי (שבת דף עה.), והר"ן בחידושיו לשבת (קיא.). ועוד. וסיבים סינטטיים אינם גידולי קרקע. וע"ע להגרש"ז אוירבך במכתב שנדפס בספר מאור השבת חלק ב (עמוד תקכב והלאה) שכ' שיש מקום לומר שהמפרק שהוא תולדה דדש צריך להיות שמפרק כדי להשתמש מהיוצא ממנו, ולא שהפירוק הוא ההשתמשות. ולכן המנגב תינוק המלוכלך, שהבלוע עם מה שבחוץ הכל הולך לאיבוד, אפשר שאין זה סרך של מפרק תולדה דדש, שאין דישה בדבר שמתחלה ועד סוף הוא לאיבוד מן העולם, והואיל ואם אינו סוחט בכח לא יוצא שום ממשות ממה שבלוע בפנים, ואף אם יוצא קצת אינו בגדר פסיק רישיה, יש להתיר. וע' בשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' קמב) ד"ה אח"כ מצאתי, שלשיטת כמה ראשונים כל שיכול לעשות באופן שלא יהיה פסיק רישיה, אפילו אם עשה באופן שהוא פסיק רישיה מותר. וע' בפרש"י זבחים (צא: ד"ה הא ר"ש) שכתב, וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא, אפשר דמזלף ליה בטיפין טיפין. וע"ע בשלטי הגבורים (פרק האורג דף לח ע"א אות ג), ובמרכבת המשנה (פ"א מהל' שבת). ע"ש. אבל אין כן דעת הפוסקים, וכמו שביאר בשו"ת שבט הלוי חלק ח (סי' נט). ע"ש. וע' שם מ"ש בדבר המגבונים הלחים. ע"ש. ונראה שאע"פ שיש לו צורך בלחות שבממחטה, ונהנה ממנה בטרם ישליכנה לאיבוד, אע"פ כן כיון שבסופו של דבר כל הממחטה הולכת לאיבוד, שפיר דמי. וראיה לזה ממ"ש בחידושי הריטב"א (שבת נ: ) בד"ה מהו לפצוע זיתים בשבת. ופירש ר"י דהיינו כדי לחוף בהם פניו וידיו, "אבל משום סחיטה ליכא למיחש, כיון שאינו צריך למימיהם והולכים לאיבוד". ע"כ. והרי הוא חופף בהם פניו וידיו, ונהנה מהם, מ"מ לא חשו לסחיטה כיון שבסופו של דבר הולכים לאיבוד, שפיר דמי. וע"ע בחידושי הרשב"א (שבת נ: ) ד"ה מהו, שכתב כפירושו של הריטב"א. אמנם הרשב"א עצמו בחידושיו לכתובות (ו.) כתב, ורבינו יצחק הביא ראיה לדבריו, שאף בדלית ליה הנאה, פ"ר אסור מדרבנן, מדתנן (שבת קמג.), ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחים בו, ואם אין בו בית אחיזה אין מקנחים בו, כלומר משום שנסחט הוא בעל כרחו, ומוקמינן ליה אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה ולא ימות הוא, וזו אינה ראיה, שבודאי הוא נהנה במים שנסחטים שצריכים לו לקנח ולנקות. ע"כ. וצ"ע. ועכ"פ מדברי רבינו יצחק, שהובא גם במרדכי (שבת פרק תולין ס"ס תכח), מוכח דס"ל כהריטב"א הנ"ל. גם התוספות והרמב"ן והרא"ש פירשו הא דאמרינן "מהו לפצוע זיתים בשבת", כמו שפירש הריטב"א. וכ"כ בחידושי הר"ן בשם רבינו האי גאון והרא"ה. ומוכח מהכא דלא חיישינן משום סחיטה, כיון שלבסוף הולך לאיבוד. ודו"ק. וראה עוד בשמירת שבת כהלכתה (פרק יד סעיף לג) שכתב, שמותר לנגב פניו וידיו בשבת בממחטה הספוגה במי בושם, ואין כאן משום איסור סחיטה. ע"ש. וכיו"ב מבואר בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח (סי' טו, עמוד קלו אות יא, ובחלק ט סי' יז אות לג, וחי"ג סי' מה אות ד), שמותר לנקות מקום הזריקה בחתיכת צמר גפן טבולה במי בורית, שאין לחוש משום סחיטה, בהיות שזורקים אותו אח"כ לאשפה, וגם הנוזל הנסחט הולך לאיבוד, ואין דרך סחיטה בכך כלל, וטיפת הנוזל הנצרכת לגוף אין בה בכדי סחיטה. וכמ"ש כיו"ב באגרות משה ח"ב (חאו"ח סי' ע), שהתיר לשרות נייר במים כדי לקנח כל דבר ומשליכים אותו לאיבוד, וגם אפשר מאד דלא הוי פסיק רישיה כשאין מקנח בחזקה. ע"ש. וע"ע בספר מנחת שבת (בשיורי המנחה דף קסד ע"ב). וכן העלה בשו"ת דברי אור (סי' כז), שמותר לקנח התינוק בממחטות לחות אלו. וגם לקנח עצמו בהם מותר. ע"ש. וכן מצאתי בשו"ת שבט הלוי חלק ח (סי' נט), וחלק י (חאו"ח סי' נח) שפסק להקל להשתמש בממחטות לחות בשבת לצורך תינוק, באופן שלא ידחוק וילחוץ הרבה עד שיבא לידי סחיטה, שיש להמתירים בזה מקום בהלכה. בתנאי שלא יהיו המגבונים רטובים ביותר. ע"ש. וכ"כ עוד בשמו בקובץ תורני מאור חיים חלק יח, להתיר באופן שלא ידחוק הרבה עד שיבא לידי סחיטה, ומכיון שהוא לצורך תינוק אפשר להקל. ע"ש.
