מרן הגאון רבי משה מאיה
כבוד ראשי הישיבות, גאוני התורה.
לא איש דברים אנוכי ובכל זאת בכדי להראות את האחדות, את התשוקה של כולנו לחיזוקה של תורה, הודיעו לי לפני כמה שעות ואני כבר נמצא כאן.
ולכן אני לא הכנתי דברי תורה ולא אדבר דברי תורה, אני אגיד כמה משפטים קצרים מההרגשה שלי.
מספרים על אחד האדמו"רים, שבאמצע הטיש, הוא שואל שאלה את מאות החסידים, האם אתם מאמינים בקודשא-בריך-הוא. כולם צעקו וודאי.
אמר להם אני לא מאמין.
כולם עמדו תמוהים.
איזה משפט.
אמר להם, דופק על השולחן.
והוא שואל: אני צריך להאמין שזה שולחן?
או שאני רואה שזה שולחן?
אם אני צריך להאמין שיש קודשא-בריך-הוא או שאני חש ומרגיש את הקב"ה.
זה המימרא של הרב'ה.
אני אומר אותו הדבר.
ברוך השם הקב"ה זיכה אותי 50 שנה ויותר אני ראש כולל.
ובכולל אברכים עם עשרה ילדים, עם 11 ילדים, ובכל זאת הם מתפרנסים בכבוד ואף פעם המקרר שלהם לא ריק.
כשאדם שואל את עצמו איך זה- התשובה היא פשוטה.
זה לא אמונה רק.
זה תחושה שהקב"ה דואג לבני התורה.
הרמב"ם כותב בהלכות שמיטה ויובל, שהקב"ה מבטיח שכל אחד לא יחסר לו מה שצריך.
ואני לא רואה את זה אמונה – אלא בחוש יום-יום, שעה-שעה.
ולכן, רבותיי, אם מרגישים שהקב"ה מבטיח ומקיים בקלות, חובת הלבבות כותב משפט אחד.
הקב"ה אומר הם בוטחים בי ואני אאכזב אותם? לא יעלה על הדעת.
ולכן כולנו באנו לברך ולהתברך שהקב"ה יעזור ויגיד הם בוטחים בי, אני מקיים.
אני מבטיח.
ולכן, כל הגזירות צריך להתחזק, הקב"ה יעזור ונעבור את הכל בצורה הכי קלה והכי טובה.