והנה בעבר בפורום הרב שמעון ללוש התייחס לדברים וזה לשונו (אני פשוט לא יודע איך עושים קישורית למקום אחר, אשמח לעזרה)
ב"ה
שלום וברכה,
מאחר שהעירו לתשומת ליבי אודות המכתב ממרן זיע"א שפורסם כאן, ולאחר התייעצות עם כמה ת"ח מתלמידי מרן זיע"א בענין, ראיתי לנכון להציג את ההתיחסות שנראית לכמה מתלמידי מרן זיע"א אודות דעתו דעת תורה מצד הדין לענין אורך החצאית, האם אכן יש חיוב הלכתי מן הדין הגמור לילך עם חצאית עד הקרסול, או שזוהי ממדת חסידות, אבל מן הדין יש לילך לכל הפחות כמנהג בנות ישראל הכשרות שהולכות עם חצאיות המכסות עד אחר הברכיים גם בעת ישיבתן.
וכך כתבתי להתייחס למכתב, בעניותי, במרוצת הכתיבה לפניהם, ונחיצת הזמן, והסכימו עימי:
שבתחילה כתב אלי ת"ח חשוב מתלמידי מרן הראש"ל שליט"א בזה"ל:
מכתב מרתק. וחובה לפרסמו, מרן חוזר בו ממה שכתב ביבי"א. היה ע"ז פולמוס במשנ"י הראשונים. גליון ב-ז.
עד כאן.
והשיבותיו בזה"ל:
ב"ה
מתון מתון ארבע מאות זוז שויין!
ובנידון דידן מאן דאמר שמונה מאות לא משתבש!
לענ"ד חובה שלא לפרסמו עדין!
אם כבר, אז כן יש להיוועץ ולהימלך בגדלו"י ובפרט בדעתו של מרן הראש"ל שליט"א בנושא, גם כיצד יש להתייחס לזה, וגם אם לעשות מעשה אז כיצד לעשות, כי זה לא ענין פשוט כלל לפי המציאות של דורות.
אולם לגופו של ענין לענ"ד קלה כמות שהיא יש ליתן את הדעת על כמה נקודות מהותיות לא פחות:
א. מעולם משנת תשל"ט שנכתב המכתב הנ"ל, ועד היום הזה, לא שמענו ולא ראינו ממרן זיע"א, לא בתושב"כ ולא בתושבע"פ, שהתריע או הודיע או אמר אמירה קלה ונעימה כדרכו בקודש, על פתגם דנא כנגד מה שנוהגות כל הנשים שעמו במחיצתו בסביבתו, (ולא דמי לפא"נ שיודעות דעתו ומה עליו לעשות). ומרן זיע"א האחרון שיאחז בפלך השתיקה מלהודיע בשער בת רבים את דעת התוה"ק ללא חת, וכ"ש שמדבריו ביבי"א מתבאר נגד הדין, והדבר מהוה מכשול אף בלי הנסיון של צניעות, וכגון האשה בביתה שהחצאית מכסה עד אחר הברך ויש גרביים אטומות על השוק, והאיש קורא פסוקים וק"ש כנגד הגרביים, שמהיבי"א מבואר להיתרא, וכיצד מרן זיע"א לא הבהיר חזרתו לא בכתב ולא בע"פ, רק במכתב אישי לחכם מסויים, וזה לפע"ד הוכחה גדולה שיש דברים בגו ואין להזדרז לפרסם כלל ועיקר.
ב. גם במילואים ובגליונות ובכת"י שבהמדו"ב של יבי"א לא מוזכר ולו ברמז קל ביותר איזה נדנוד חזרה או הזהרה או הסתייגות קלה כמות שהיא בנידון, ודבר זה אומר דורשני טובא.
ג. ואדרבא, מהגליון מס' 9 בסוף התשובה ביבי"א ח"ו חיו"ד סי' יד, מבואר להדיא ששמלה עד הברך היא צנועה, כפי שמבואר בתוך התשובה, ורק שמכנסים שאינם מהודקות לגוף הם יותר צנועות, (אלא שאין ללובשם לכתחילה מטעמים אחרים ע"ש בתשובה בפנים). ואם היה דעתו שאסורות מן הדין אפילו רק מצד צניעות, וכ"ש אם היה דעתו שיש בזה דין ערוה לענין ק"ש (ונ"מ אפילו כנגד אשתו), כיצד ניסח הדברים כפי שניסח, ואדרבא היה לו לבאר דשוב מצא להקת פוסקים שבחצאית עד הברך אף כשיש גרביים על השוק חשיב כמגולה ואסור מן הדין הן מצד ערוה לק"ש ומינה לענין צניעות, ופשוט. ונמצא שגליון זה הוא כמאה עדים שמרן זיע"א לא נשאר בדעתו מהמבואר במכתב הנזכר!!!
ד. אדרבא אם ראינו מאז המכתב דברים שנכתבו ע"פ דעת מי שגדול, הוא מה שהביאו באי ביתו ועל צבא תהילתם מרן הראש"ל שליט"א את דעת מרן זיע"א שמנהג הנשים הכשרות באופן שהחצאית מכסה את הברכיים גם בעת ישיבן, ואם היה אומר בביתו ובחומותיו דברים בנושא במשך השנים, וכ"ש אם דעתו היתה לשנות שזה אסור מן הדין, מסתמא היה מגיע לאזני בנו כרעא דאבוה לכל הפחות כשכתב בזה באוצר דינים להלכה ולמעשה.
ה. ולבי אומר לי אם יורשה לי הקטן, דאותם להקת פוסקים שראה מרן זיע"א בדברי החכם ששלח אליו, היינו אחרוני הזמן יחסית, שלמדו כן מדברי הב"ח והש"ך ביו"ד סי' שמ בקריעת אפרקסותו, שנחלקו הראשונים מהו, ובש"ע הביא את כל הפירושים, ובין דברי הב"ח והש"ך מבואר שאשה שקורעת הבגד שמעל הכותונת הסמוכה לבשר, נחשב פריצות כאילו הבשר מגולה, ומכאן היו שהוציאו שגם לענין ערוה בדין ק"ש נחשב שאינו מכוסה, ונ"מ באשתו דליכא משום איסור פריצות, ונשאר רק מדין כיסוי ערוה, דחשיב מגולה, ועל זה ששו כמה מחברי דורנו בספר שייחדו לזה להוכיח שבגד הסמוך לבשר אינו נחשב כיסוי בדין ק"ש, אף בדליכא הרהור כלל, דסו"ס חשיב מגולה. וכל מעיין ישר עיניו יחזו עפעפיו יבחנו זאת אחר העיון והדקדוק היטב בדברי הב"ח והש"ך הנ"ל, שאין מדבריהם כלל ראיה לדין כיסוי בערוה לק"ש, לא מיניה ולא מקצתיה, ורק דברו משום פריצות שלא שייך שיחייבו אשה לקרוע הבגד שמעל הבגד הצמוד לבשר, שאז בצמוד לבשר יש פריצות כאילו מגולה, והיינו משום פריצות גרידא, ללא כל קשר לכיסוי לק"ש בדליכא הרהור כגון אשתו. וז"ב. אלא שמרן זיע"א בענוותו ראה להקת פוסקים במכתב שקיבל, ומכיון דאיירי בק"ש מול ערוה שהוא דאורייתא, חשש דלכל הפחות לא יהא אלא ספק ויש להחמיר, ולכן הדר הוא לכל חסידיו ממה שהיה ברור לו כשכתב היבי"א. אלא שלאחר זמן כנראה הבין בהקדם שכל הפוסקים הנ"ל הם ממש מן אחרוני הזמן ההוא, וכל סמיכתם על מי שדייק שלא כהוגן מדברי הב"ח והש"ך וכנ"ל, ולכן משך ידו מזהירות זו ולא העיר ממנה אפילו ברמיזה, ולא כתבה בגליון ספרו ולא במחברותיו, כי לא מצא בה מקור מהימן כדי לסמכה אף לא בתורת ספק. וזוהי שתיקתו הארוכה, וזוהי הגהתו האחרונה בגליון באותה תשובה, שממנה מוכח כדאמרן לעיל שמועיל חצאית עד הברך, (כלומר גם בזמן הישיבה כמובן כמבואר תוך תשובתו), ונתקיימו בו דברי הגר"א על הש"ע או"ח סי' שא סמ"ב ד"ה אם יש וכו', שכתב וז"ל: ושאלו חכמי לוניל להרמב"ם קושיא זו, והשיב להם וז"ל בתשובתו, ודאי אמת כדבריכם וטעיתי וכו' ותקנו הנוסחא, ע"ש. אבל האמת יורה דרכו שדבריו הראשונים ברורים וקיימים ולא טעה כלל, ואשתמטתיה להרמב"ם בתשובתו וכו'. עכל"ק של הגר"א על הרמב"ם. וה"נ בנ"ד אם כנים אנו בהנ"ל היה אפשר לומר, שדבריו ביבי"א ברורים וקיימים ולא טעה כלל, ואשתמטתיה במכתבו שמקור סמיכת אותם פוסקים שנתפסו בדברי הב"ח והש"ך אין להם משען ומשענה. (שמא תאמר ומנין אני אומר כן, ושמא יש עוד פוסקים אחרים שהם למדו ממקורות יותר חזקים ונאמנים ומכריחים, ולא מדברי הב"ח והש"ך, או שמא הכריחו מדברי הב"ח והש"ך באופן שלא ידענו ממנו, הא ליתא, שהרי חיבור שלם ועב כרס יצא בדורנו בענין זה, ועבדו עליו כמה ת"ח במשך שנים ארוכות, ואני מכיר היטב אחד מן המחברים העיקריים של חיבור זה, ולא הניחו פינה וזוית שלא חיפשו לבסס דבריהם שמן הדין לא נחשבו כיסוי, אבל בכל דבריהם לא מצאו יותר ממקור הדברים בב"ח והש"ך הנ"ל, וכמה ספרים מאחרוני הזמן שכתבו כן ללמוד מהם, ובדרך של דימוי כללי שציינתי לעיל, בלי חידוש מיוחד ופלפול מלומד בלימוד ודיוק דברי הב"ח או הש"ך, וחזקה על אותו חבר ודעימיה, שעם כל מה שהשקיעו בזה, לא פסחו על שום איזה פוסק או פסק או אמירה שלא היו מביאים בספריהם. ודי בזה).
ו. ולענין הלכה למעשה, כבר קי"ל דאם אחר כל הדברים האלה, עדין הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר, והיינו מנהג בנות ישראל הכשרות והממושמעות, מהמשפחות הטובות, ועל צבא תהילתם נשותיהם בנותיהם ושאר קרובותיהם של גדולי הדור ובכללם מרן זיע"א ומרן הראש"ל שליט"א, ואין פוצה פה כנגדן מאותם גדולים ואף לא ברמז, ואינם מביעים בשום אופן כנגדם מורת רוח מהנהגה זו, ובודאי חשיב מנהג ללמוד ממנו הלכה כשהיא רופפת בידך.
(ז. איני כותב כאן מנגיעות כי אצל ביתי מכוסה עד הקרסול מאז ומתמיד ברצון שניהם ובשמחתם תלי"ת)
הנלע"ד כתבתי בדחילו ורחימו לבאר מנהגן של בנות ישראל תורה בשמו ובדעתו של מי שגדול מרן רשכבה"ג זיע"א, שבודאי אין הקב"ה מביא תקלה על ידו וע"י חיבורו להכשיל את הרבים בצניעות ובק"ש נגד הערוה, ואיהו גופיה לא משתיק מלגלות דעתו בדרכים שבוחר לעצמו לפי הענין. והיעבת"א.
זעירא דמן חבריא
שמעון ללוש ס"ט
