ראיתי חכם אחד שהשיב על טענות האוסרים, ואעתיק כאן לתועלת הציבור.
היתר זה וזה גורם בעופות מוכלאים
בשנים האחרונות דנו כמה מחכמי הזמן בענין עופות הפטם שאנו אוכלים, שהתברר שעושים בהם הכלאות בשביל להשביח את הבשר וכדומה, וההכלאות הם גם ממינים טמאים, וההכלאות נעשו גם כשהנקבה טמאה [שודאי חוששים לזרע האם], וגם כשהזכר טמא [שיש ספק האם חוששים לזרע האב]. וכמו כן טוענים שנמצאו סימני טומאה בעופות אלו, כגון דריסה [לחלק מהשיטות], חילוק צפרניים ב' ב', ביצים שהם כד כד או חד חד וכדומה, ודנו לאסור את אכילת העופות הנ"ל.
אולם נראה שעופות אלו מותרים באכילה בשופי, עפ"י דבריו הנפלאים של האבנ"ז ביו"ד סי' ע"ה אותיות ה'-ח', אלא שבשו"ת לחם שלמה סי' ס"ב דחה דבריו למעשה, אולם נראה שהעיקר הוא כדברי האבנ"ז;
יסוד ההיתר הוא מהא דקי"ל ביו"ד סי' רצ"ד סי"ב 'זה וזה גורם מותר', ולכן הנוטע גרעין של ערלה הפרי מותר משום שהאדמה שהיא היתר והגרעין שהוא איסור הצמיחו דבר שלישי שהוא הפרי, ולהלכה הפרי מותר באכילה. ולפ"ז ה"ה בהכלאה של עוף טמא עם עוף טהור – הו"ל זוז"ג, והולד שהוא דבר שלישי מותר. ולא שייך בזה חוששין לזרע האב או האם, וכפי שכבר כתבו התוס' בחולין נ"ח ע"א לגבי ביצה טריפה שמותרים מדין זוז"ג, וז"ל אע"ג דבסוף כתובות [קי"א ע"ב] פסקינן כר' יהודה בפרדות דמספקא ליה בפרק אותו ואת בנו [חולין ע"ט ע"א] אי חוששין לזרע האב או לא, היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זוז"ג אבל הכא דחד אסור וחד שרי הו"ל זוז"ג ע"כ.
אלא שיש לדון האם באפרוח שיוצא מביצה שהוטלה ע"י נקבה וזכר שאחד מהם טמא, האם גם בזה אמרינן זוז"ג ומותר או לא, ונידון זה תלוי בהבנת דברי הגמ' בחולין ס"ב ע"ב ונדה נ' ע"ב: אר"פ תרנגולא דאגמא אסיר. תרנגולתא דאגמא שרי ע"כ. דרש"י בנדה נ' ע"ב פירש תרנגולתא 'נקבה' טהורה לדעת ר"פ עי"ש. וכ"כ התוס' שם בתחלה בזה"ל הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה. ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה, והאפרוח מעפרא קא גדיל [עפ"י הגמ' בתמורה ל"א ע"א] ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה. ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זוז"ג דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ע"כ. וכ"ד מהר"ם המובא במרדכי חולין סי' תרמ"ב וז"ל ואמר ר"מ ז"ל שיש להחמיר אפילו באותו מין הנקרא על שם הנקבה שאין להתיר בו כ"א הנקבה לבדה ע"כ.
אולם תוס' בחולין ס"ב ע"ב כתבו: אין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור, דכל היוצא מן הטהור טהור, אלא שני מינים הם הקרואים כך ובין בזה ובין בזה הזכר והנקבה שוין ע"כ. וכ"ה בתוס' הרא"ש שם. וכ"כ הראב"ן בסי' רס"ח בקצרה: ותרנגולא ותרנגולתא שני מינין הן, מין תרנגולא גדולים, מין תרנגולתא קטנים עי"ש. וביאר ראבי"ה בסי' אלף צ"ד בדעתו שלא יתכן לומר שבמין אחד יחלקו הזכרים מן הנקיבות עי"ש. וכ"כ המרדכי בחולין רמז תרמ"ב וז"ל ומקשינן על פי' רש"י למה הזכר אסור והנקבה מותרת והא אמרינן כל היוצא מן הטהור טהור. ונראה כדברי ר"ת שאין לחלק במין אחד. וכ"כ רבינו אבי"ה משם ראב"ן. ואמר ר"מ וכו' [כדלעיל] עי"ש. וכן מתבאר מדברי הריטב"א בנדה נ' ע"ב שכתב: פירש ר"י ז"ל כי שני מינים הם, שאי אפשר למין אחד שיהא 'דין' הזכר חלוק 'מדין' הנקבה ע"כ. ומבואר מדבריו שמצד 'הדין' קאמר, שלא יתכן כן, וזהו מצד זוז"ג גורם דשרי.
נמצא שלדעת תוס' בנדה, כשמכליאים עוף טמא בטהור, אם יש סימני טומאה לאפרוח – הוא אסור באכילה, ולא אמרינן ביה זוז"ג מותר. ולדעת תוס' בחולין, אף אם יש לו סימני טומאה – מותר באכילה דאמרינן ביה זוז"ג מותר.
ובסברת מחלוקתם ביאר בספר קובץ שיעורים חולין אות כ"ז דהתוס' בנדה ס"ל דהסימנים הם עצמן סיבת הטומאה והטהרה, ולכן כתבו דתרנגולא דאגמא לא שרי מטעם יוצא מן הטהור מפני שנולד מן הביצה. אבל התוס' בחולין ס"ל דהא דכל היוצא מן הטהור טהור היינו משום שהעיקר תלוי במין, והסימנים אינם אלא סימנים על המין, א"כ מאי נ"מ במה שהאפרוח נולד מן הביצה, סו"ס ממין טהור הוא בא עיש"ב.
ולמעשה, כתב האבנ"ז שם שנראין דברי תוס' חולין. ולפי"ז כל המורכבים מותרין אפי' אמותיהם מאותם שאין להם מסורת ואבותיהם משלנו אפי' למ"ד אין חוששין לזרע אב, כיון דחד אסור וחד שרי כמ"ש תוס' חולין (נ"ח ע"א) עי"ש.
אלא שבשו"ת לחם שלמה [ערנרייך] ח"ב סי' ס"ב האריך לדחות את ראיותיו של האבנ"ז לפסוק כדעת התוס' בחולין, וכתב: וכללא בידינו דכל קושיא יש לו תירוץ, ומשום קושיא מאן ספין להכריע נגד תוס' מפורש, גלל כן לכל היותר נימא דשני התוס', שבנדה ושבחולין, סותרין זא"ז וצריכין ליליך לחומרא כדברי התוס' בנדה עיש"ב.
אולם שתי תשובות בדבר; חדא, דלפי מה שהבאנו, רוב הראשונים ס"ל כדברי התוס' בחולין, וא"כ ודאי כך העיקר להלכה. ואידך, שהתוס' בנדה סיימו בזה"ל: ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן, והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה, והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה, דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה. ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנים דמנשר ילפינן ע"כ. וכבר כתב הכנה"ג ביו"ד סי' פ"ב אות כ"ד בזה"ל: ומ"מ כתבו שם דהעיקר דשני מינים הם, 'וכמ"ש בפרק אלו טריפות' ע"כ. ומבואר מדבריו שמסקנת התוס' בנדה היא כדעת התוס' בחולין. וכ"כ יותר באורך בשו"ת עמודי אש [איישישקר, תרל"ה] דף ע"ח ע"א ואעתיק את עיקרי דבריו שהם נכונים וישרים: ולולי דברי התוס' דחולין הנ"ל היינו מפרשים דאף דנאדו התוס' במסקנא דדבריהם בנדה הנ"ל ופירשו דשני מינים הם, הוא רק מחמת שכתבו שאין נראה שמין אחד חלוק וכו', וגם מחמת שכתבו אח"כ ועוד כיון וכו', אבל בכל זה לא נאדו מסברתם הראשונה דאין שייך אפרוח הנוצר וביצצה לדינא דכל היוצא מן וכו', אחרי דהאם לא ילדה האפרוח והאפרוח מעפרא קא גביל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה, כי למה לנו לומר דנאדו התוס' בסוף דבריהם מזה, כי לא מצינו חזרה מפורשת בדבריהם שם מזה, רק נאדו מהפירוש שהזכר יהיה אסור והנקבה מותרת מהטעמים שכתבו. אכן כאשר מבואר דהתוס' בחולין כתבו בקוצר כמסקנא דידהו בדבריהם בנדה דשני מינים הם, ועכ"ז כתבו להא דכל היוצא מן הטהור טהור דשייך אף באפרוח הנוצר מהביצה, היפוך מריש דבריהם בנדה הנ"ל, מוכח מזה דמה שכתבו התוס' בירש דבריהם בנדה דלא שריא מחמת כל היוצא מן הטהור טהור הוא רק בדרך ישוב לבד ליישב לפי מאי דלמדו דהזכר אסור והנקיבה מותרת, ולא דכך סברתייהו ונראה להם כך וכו' [ועוד האריך בזה וסיים] ועיין בחת"ס בתשובה ע"ב דלמד מדברי התוס' דנדה הנ"ל דתרנגולת שהטילה ביצים ויצאה ממנה אפרוח דאין לו סימני טהרה דהרי היא אסורה וכו', ומהתימא שלא זכר כלל לדברי התוס' דחולין הנ"ל דכתבו מפורש ההיפוך. ובפרט דלפי העיון הישר מבואר מן דבריהם בחולין הנ"ל דבנדה לא כתבו רק דרך ישוב לפירושם בהא, ולבסוף נאדו מזה וכו' ועוד האריך בזה עי"ש.
נמצא, שדברי האבנ"ז שהתיר לאכול את האפרוחים והעופות היוצאים מן הביצים שהוטלו ע"י הכלאות של עופות טהורים וטמאים, שרירים וקיימים, שכ"ד רוב הראשונים כתוס' בחולין ס"ב ע"ב, דאמרינן גם בזה זוז"ג מותר. וה"ה בהכלאות של תרנגולי הפטם בזמננו, שמותר לאכלם אף אם יש להם סימני טומאה וכנ"ל.
אולם נראה שעופות אלו מותרים באכילה בשופי, עפ"י דבריו הנפלאים של האבנ"ז ביו"ד סי' ע"ה אותיות ה'-ח', אלא שבשו"ת לחם שלמה סי' ס"ב דחה דבריו למעשה, אולם נראה שהעיקר הוא כדברי האבנ"ז;
יסוד ההיתר הוא מהא דקי"ל ביו"ד סי' רצ"ד סי"ב 'זה וזה גורם מותר', ולכן הנוטע גרעין של ערלה הפרי מותר משום שהאדמה שהיא היתר והגרעין שהוא איסור הצמיחו דבר שלישי שהוא הפרי, ולהלכה הפרי מותר באכילה. ולפ"ז ה"ה בהכלאה של עוף טמא עם עוף טהור – הו"ל זוז"ג, והולד שהוא דבר שלישי מותר. ולא שייך בזה חוששין לזרע האב או האם, וכפי שכבר כתבו התוס' בחולין נ"ח ע"א לגבי ביצה טריפה שמותרים מדין זוז"ג, וז"ל אע"ג דבסוף כתובות [קי"א ע"ב] פסקינן כר' יהודה בפרדות דמספקא ליה בפרק אותו ואת בנו [חולין ע"ט ע"א] אי חוששין לזרע האב או לא, היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זוז"ג אבל הכא דחד אסור וחד שרי הו"ל זוז"ג ע"כ.
אלא שיש לדון האם באפרוח שיוצא מביצה שהוטלה ע"י נקבה וזכר שאחד מהם טמא, האם גם בזה אמרינן זוז"ג ומותר או לא, ונידון זה תלוי בהבנת דברי הגמ' בחולין ס"ב ע"ב ונדה נ' ע"ב: אר"פ תרנגולא דאגמא אסיר. תרנגולתא דאגמא שרי ע"כ. דרש"י בנדה נ' ע"ב פירש תרנגולתא 'נקבה' טהורה לדעת ר"פ עי"ש. וכ"כ התוס' שם בתחלה בזה"ל הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה. ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה, והאפרוח מעפרא קא גדיל [עפ"י הגמ' בתמורה ל"א ע"א] ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה. ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זוז"ג דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ע"כ. וכ"ד מהר"ם המובא במרדכי חולין סי' תרמ"ב וז"ל ואמר ר"מ ז"ל שיש להחמיר אפילו באותו מין הנקרא על שם הנקבה שאין להתיר בו כ"א הנקבה לבדה ע"כ.
אולם תוס' בחולין ס"ב ע"ב כתבו: אין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור, דכל היוצא מן הטהור טהור, אלא שני מינים הם הקרואים כך ובין בזה ובין בזה הזכר והנקבה שוין ע"כ. וכ"ה בתוס' הרא"ש שם. וכ"כ הראב"ן בסי' רס"ח בקצרה: ותרנגולא ותרנגולתא שני מינין הן, מין תרנגולא גדולים, מין תרנגולתא קטנים עי"ש. וביאר ראבי"ה בסי' אלף צ"ד בדעתו שלא יתכן לומר שבמין אחד יחלקו הזכרים מן הנקיבות עי"ש. וכ"כ המרדכי בחולין רמז תרמ"ב וז"ל ומקשינן על פי' רש"י למה הזכר אסור והנקבה מותרת והא אמרינן כל היוצא מן הטהור טהור. ונראה כדברי ר"ת שאין לחלק במין אחד. וכ"כ רבינו אבי"ה משם ראב"ן. ואמר ר"מ וכו' [כדלעיל] עי"ש. וכן מתבאר מדברי הריטב"א בנדה נ' ע"ב שכתב: פירש ר"י ז"ל כי שני מינים הם, שאי אפשר למין אחד שיהא 'דין' הזכר חלוק 'מדין' הנקבה ע"כ. ומבואר מדבריו שמצד 'הדין' קאמר, שלא יתכן כן, וזהו מצד זוז"ג גורם דשרי.
נמצא שלדעת תוס' בנדה, כשמכליאים עוף טמא בטהור, אם יש סימני טומאה לאפרוח – הוא אסור באכילה, ולא אמרינן ביה זוז"ג מותר. ולדעת תוס' בחולין, אף אם יש לו סימני טומאה – מותר באכילה דאמרינן ביה זוז"ג מותר.
ובסברת מחלוקתם ביאר בספר קובץ שיעורים חולין אות כ"ז דהתוס' בנדה ס"ל דהסימנים הם עצמן סיבת הטומאה והטהרה, ולכן כתבו דתרנגולא דאגמא לא שרי מטעם יוצא מן הטהור מפני שנולד מן הביצה. אבל התוס' בחולין ס"ל דהא דכל היוצא מן הטהור טהור היינו משום שהעיקר תלוי במין, והסימנים אינם אלא סימנים על המין, א"כ מאי נ"מ במה שהאפרוח נולד מן הביצה, סו"ס ממין טהור הוא בא עיש"ב.
ולמעשה, כתב האבנ"ז שם שנראין דברי תוס' חולין. ולפי"ז כל המורכבים מותרין אפי' אמותיהם מאותם שאין להם מסורת ואבותיהם משלנו אפי' למ"ד אין חוששין לזרע אב, כיון דחד אסור וחד שרי כמ"ש תוס' חולין (נ"ח ע"א) עי"ש.
אלא שבשו"ת לחם שלמה [ערנרייך] ח"ב סי' ס"ב האריך לדחות את ראיותיו של האבנ"ז לפסוק כדעת התוס' בחולין, וכתב: וכללא בידינו דכל קושיא יש לו תירוץ, ומשום קושיא מאן ספין להכריע נגד תוס' מפורש, גלל כן לכל היותר נימא דשני התוס', שבנדה ושבחולין, סותרין זא"ז וצריכין ליליך לחומרא כדברי התוס' בנדה עיש"ב.
אולם שתי תשובות בדבר; חדא, דלפי מה שהבאנו, רוב הראשונים ס"ל כדברי התוס' בחולין, וא"כ ודאי כך העיקר להלכה. ואידך, שהתוס' בנדה סיימו בזה"ל: ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן, והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה, והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה, דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה. ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנים דמנשר ילפינן ע"כ. וכבר כתב הכנה"ג ביו"ד סי' פ"ב אות כ"ד בזה"ל: ומ"מ כתבו שם דהעיקר דשני מינים הם, 'וכמ"ש בפרק אלו טריפות' ע"כ. ומבואר מדבריו שמסקנת התוס' בנדה היא כדעת התוס' בחולין. וכ"כ יותר באורך בשו"ת עמודי אש [איישישקר, תרל"ה] דף ע"ח ע"א ואעתיק את עיקרי דבריו שהם נכונים וישרים: ולולי דברי התוס' דחולין הנ"ל היינו מפרשים דאף דנאדו התוס' במסקנא דדבריהם בנדה הנ"ל ופירשו דשני מינים הם, הוא רק מחמת שכתבו שאין נראה שמין אחד חלוק וכו', וגם מחמת שכתבו אח"כ ועוד כיון וכו', אבל בכל זה לא נאדו מסברתם הראשונה דאין שייך אפרוח הנוצר וביצצה לדינא דכל היוצא מן וכו', אחרי דהאם לא ילדה האפרוח והאפרוח מעפרא קא גביל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה, כי למה לנו לומר דנאדו התוס' בסוף דבריהם מזה, כי לא מצינו חזרה מפורשת בדבריהם שם מזה, רק נאדו מהפירוש שהזכר יהיה אסור והנקבה מותרת מהטעמים שכתבו. אכן כאשר מבואר דהתוס' בחולין כתבו בקוצר כמסקנא דידהו בדבריהם בנדה דשני מינים הם, ועכ"ז כתבו להא דכל היוצא מן הטהור טהור דשייך אף באפרוח הנוצר מהביצה, היפוך מריש דבריהם בנדה הנ"ל, מוכח מזה דמה שכתבו התוס' בירש דבריהם בנדה דלא שריא מחמת כל היוצא מן הטהור טהור הוא רק בדרך ישוב לבד ליישב לפי מאי דלמדו דהזכר אסור והנקיבה מותרת, ולא דכך סברתייהו ונראה להם כך וכו' [ועוד האריך בזה וסיים] ועיין בחת"ס בתשובה ע"ב דלמד מדברי התוס' דנדה הנ"ל דתרנגולת שהטילה ביצים ויצאה ממנה אפרוח דאין לו סימני טהרה דהרי היא אסורה וכו', ומהתימא שלא זכר כלל לדברי התוס' דחולין הנ"ל דכתבו מפורש ההיפוך. ובפרט דלפי העיון הישר מבואר מן דבריהם בחולין הנ"ל דבנדה לא כתבו רק דרך ישוב לפירושם בהא, ולבסוף נאדו מזה וכו' ועוד האריך בזה עי"ש.
נמצא, שדברי האבנ"ז שהתיר לאכול את האפרוחים והעופות היוצאים מן הביצים שהוטלו ע"י הכלאות של עופות טהורים וטמאים, שרירים וקיימים, שכ"ד רוב הראשונים כתוס' בחולין ס"ב ע"ב, דאמרינן גם בזה זוז"ג מותר. וה"ה בהכלאות של תרנגולי הפטם בזמננו, שמותר לאכלם אף אם יש להם סימני טומאה וכנ"ל.
נערך לאחרונה: