>> לרכישת המהדורה הדיגיטלית, לחצו כאן.
>> לרכישת המהדורה המודפסת, לחצו כאן (רכישה מוקדמת, אי"ה הספר אמור להגיע מהדפוס בימים הקרובים).
בפטם יש סימיני טהרה אלא שהשאלה היא על המסורת שהיא חומרא שמא יימצא דורס (כוונתי שמדאורייתא מיהא ניזיל בתר רובא היות שיש גם סימנים)שנית, כבר כתב הריב"ש (סי' קצב) שכתב דכיון שציוותה התורה לבדוק בסימנים שלא יהיה מעופות הטמאים על כרחינו יש לחוש לכל אחד מהם אפילו הוא מיעוטא
כאן השאלה היא על מיניי העופות שהרי מרכיבים מינים ולא פרטיםכתב המאירי (חולין סג:) 'שאין הטהורים מרובים אלא במיניהם, אבל פרטי הטמאים מרובים הרבה'. וכן כתבו הרשב"א (חולין סג:) והתרומה (סי' כז) ואהל מועד (שער או"ה ד"א נ"ו).
סימני טהרה בפטם לא יועילו בכדי להתיר, כיוון שאם ייצרו אותו מעופות טמאים (ובמיוחד את אמו), הוא יהיה טמא מחמת הוריו גם אם יש לו סימני טהרה. כך היא דעת הפוסקים.בפטם יש סימיני טהרה אלא שהשאלה היא על המסורת שהיא חומרא שמא יימצא דורס (כוונתי שמדאורייתא מיהא ניזיל בתר רובא היות שיש גם סימנים)
הכלאה נעשית עם זני עופות בודדים לא עם מינים שלמים, לכן בכה"ג נאמר רוב עופות טמאים.כאן השאלה היא על מיניי העופות שהרי מרכיבים מינים ולא פרטים
א. להלכה נפסק (יו"ד קמב סי"א) שזה וזה גורם בדיעבד מותר, אמנם כבודו צודק שאם הנקבה היתה טמאה, אף שהזכר יצא כמראה האב הוא טמא, כיון שהיוצא מן הטמא טמא.א. לא מסתבר, כי אם אומרים זה וזה גורם אסור הרי זה כמו מין טמא, דמה לי חצי טמא מה לי כולו טמא, רק אולי משום היוצא מן הטמא טמא יש לומר כן.
ב. כמדומה שרוב הראשונים אומרים תירוץ אחר על קושית הריב"ש
מקור הדין של דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, הוא בפסחים בעובדא דבני בישן, והתם שעת הדחק גדול היה שלא היה להם די פרנסתם, ובכל זאת לא התירו להם לעבור על המנהג.נכון אבל שעת הדחק שאני בפרט כשיש עוד צירופים וספק וספיקא אדעתא דהכי לא נהגו
איני צריך לחלוק על הש"ך בזה, כבר חלקו עליו הדברי חיים והשם משמואל והחכמת אדם והגר"ש קלוגר ועוד, כמו שהבאתי בקונטרס עוף פטם עמוד מ"ג ובהערות שם.האם אתה רוצה לחלוק על הש"ך?
מבואר במשנה שישנם ארבעה סימנים, אחד סימן טומאה, "כל עוף הדורס טמא", ושלשה סימני טהרה, "אצבע יתירה זפק וקורקבן נקלף".מה שכתב כת"ר
בפטם יש סימיני טהרה אלא שהשאלה היא על המסורת שהיא חומרא שמא יימצא דורס (כוונתי שמדאורייתא מיהא ניזיל בתר רובא היות שיש גם סימנים)
ועוד על מה שכתב
כאן השאלה היא על מיניי העופות שהרי מרכיבים מינים ולא פרטים
אז למה מתירים קטניות בפסח לבני אשכנז בשעת הדחקמקור הדין של דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, הוא בפסחים בעובדא דבני בישן, והתם שעת הדחק גדול היה שלא היה להם די פרנסתם, ובכל זאת לא התירו להם לעבור על המנהג.
א. עדיין יש הספק שחוששים לזרע האב, ואם משום ספק ספיקא גם בנידון דידן יש ספק ספיקאא. להלכה נפסק (יו"ד קמב סי"א) שזה וזה גורם בדיעבד מותר, אמנם כבודו צודק שאם הנקבה היתה טמאה, אף שהזכר יצא כמראה האב הוא טמא, כיון שהיוצא מן הטמא טמא.
אמנם כוונתי היתה שמכיון שבטבע רוב הוולדות הם ממין ומינו, ולא ממין ושאינו מינו, אם כן לדוגמא מתוך 5 מליון עופות שנראים כמראה הלגהורן, יהיו 7 בני קורניש, ו22 בני מלאי וכדומה, ולכך אנו הולכים אחר הרוב ואומרים שהלגהורן שלפנינו בא מאב ואם לגהורן.
ב. אדרבה יביא כת"ר תירוצים אחרים.
אז למה מתירים קטניות בפסח לבני אשכנז בשעת הדחק
הראשונים מתרצים שרוב המינים הפרטיים הם טמאים, רק המינים הכלליים רובם טהורים.
נמצא שמסקנתו של מרן הבית יוסף, שלא להכריע הדין על פי טענות וראיות תלמודיות, אלא על פי עמודי ההוראה, וכבר נתבאר שלדעת שני עמודי ההוראה אין היתר בשלשה סימנים, וכך פסק מרן בשלחן ערוך בהדיא "ואף על פי שיש לו שלשה סימנים אלו, אין לאוכלו".
יעיין כת"ר בהקדמת הבית יוסף לספרו, שכתב שם "ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא א)", וההיא דפרק מקום שנהגו היינו האי מימרא דדברים המותרים וכו', אלמא קא מדמי דברים המותרים לדברים שנהגו כפוסק אחד שאוסר.
ועוד שהרי הגאון חתם סופר כתב בתשובה (ח"ב יו"ד קז) בזה הלשון, 'אפילו הלכה כאינך פוסקים, מכל מקום כיון דיש דעה להחמיר, כבר קבלנו אבותינו עליהם כאותה דיעה, ואסור עלינו מדינא, ואין לו התרה, וקרוב בעיני נדר דאורייתא, אף על פי שמכל מקום קיל ככל איסורי דרבנן, היינו כך קבלו הנדר שיהיה אסור עלינו כקולא איסור דרבנן, אבל לעבור על זה עובר על נדר דאורייתא'.
הרי מפורש בדבריו דמיירי בדין שיש בו דיעה להחמיר, והלכה כאינך פוסקים המתירים, ונהגו כדברי אותו פוסק שמחמיר, וכתב בסו"ד שהעובר על זה הרי הוא עובר על נדר דאורייתא.
ומעתה מה שכתב החיי אדם להקל בקטניות בשעת הדחק, אפשר שטעם אחר היה לו בדבר [ועוד דאיהו מיירי בדליכא מידי אחרינא למיכל, ואילו הכא האיכא בשר ודגים וירקות וקטניות ועוד כהנה וכהנה], ומכל מקום הא ודאי דדין התלמוד והפוסקים קאי בדוכתיה, דמנהג לחומרא אין לו היתר אפילו בשעת הדחק.
חוץ ממה שהרבה חולקים על החיי אדם, לא נראה שבמקום שיש שפע של מזון אחר החיי אדם היה מתיר דבר שנאסר ע"י מנהג, החיי אדם מתיר כשאין מספיק אוכל אחר אלא בדוחק גדול.זה לשון החיי אדם (כלל קכ"ז ס"ו) לענין כמה מנהגי חומרא בפסח: "כל דברים הללו שהוא מנהג אבותינו, מותר לצורך גדול או לחולה אפי' אין בו סכנה או לצורך תינוק אם צריכים הרבה לכך", עכ"ל, וכן מבואר ברמ"א סי' תס"ב ס"ד.
וזה לשון הרמ"א בהקדמתו לספרו תורת חטאת: "אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין, כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת, והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא [דהיינו מעיקר הדין לדעת הרמ"א], רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר, ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד על דינו, וכו'", ובודאי דבריו נאמרו אפי' במקומות שבהם נתפשט המנהג להחמיר עפ"י הפוסקים ז"ל, ולא חשש בשום מקום לנדר כלל.
אינני רואה שום טעם לסטות מהכרעתם של עשרות מגדולי האחרונים ז"ל ובראשם הש"ך והפרי חדש והגר"א והכרתי ופלתי והשואל ומשיב ועוד שמעיקר הדין קיי"ל כרמב"י, ואף אחד מהם לא העלה על דעתו כטענה הזו שהוא כנגד הוראת השו"ע [שבדרך כלל נמשך אחרי רוב מג' עמודי ההוראה].
ראשית כל, כל מעיין ישר בבית יוסף שם יראה בבירור ובגלוי מהי דעתו בסוגיא זו, ואין להעלות על הדעת שהמכריע הגדול מרן הב"י יעזוב כל עיונו ויבטל דעתו לגמרי ויהפוך הדבר בשלחנו
כתב החזו"א (יו"ד ק"נ ח'): "אם כי אין אנו ניגשים להכריע בין הראשונים בהכרעה שכלית מוחלטת, מ"מ מתלוה תמיד בההכרעה עיון שכלי, והרבה פעמים מכריע מרן ז"ל כאחת הדעות מפני שדבריהם מחוורים ביותר ומתיישבות כל הקושיות".
