סערת העופות

ופשוט שיש מקום ללמוד מריהטת דברי הב"י למה דעתו נוטה, ועכ"פ גם הש"ך והפר"ח ידעו מהקדמת הב"י ואעפ"כ לא ראו בזה הכרח
אכן כך עלה תחילה במחשבתו של מרן, להכריע הדין על פי מה שדעתו נוטה בסוגיא, וכתב בהקדמתו לבית יוסף שני טעמים שמחמתם אין ראוי לדרוך בדרך זו, ולכך העלה להורות כדברי עמודי ההוראה, ובנדון דידן דעת שני עמודי ההוראה שלא כרמב"י, וכן פסק השלחן ערוך דאפילו יש לו שלשה סימנים "אין לאוכלו" לפי שיש לחוש שמא הוא דורס.

ומה שכתב שהש"ך והפר"ח ידעו מההקדמה, אין בזה תשובה לגופו של ענין, שהרי עדיין דעת שני עמודי ההוראה דלא כרמב"י, וכן פשט לשון השלחן ערוך, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
 
וכל שאר האחרונים שסתמו בזה בוודאי סברו כהש"ך והפר"ח והגר"א שהם גדולי ההוראה שמפיהם אנו חיים,
אדרבה שאר האחרונים שלא חידשו שדין השלחן ערוך הוא חומרא, מסתמא פירשו דברי השלחן ערוך כפשטם, שדין השלחן ערוך הוא דין, וכדעת שני עמודי ההוראה.
 
מה היא כוונת כת"ר

שהדברי חיים והגר"ש קלוגר והמהר"ם שיק והשם משמואל והחכמת אדם, לא זכו לכוון לאמת?

או שהרמב"ם והרא"ש לא זכו?
אין בכוונתי להגיב על כל משפט, רק כדי שלא ישמע ח"ו שמץ זלזול בגדולי האחרונים אבהיר שאין כוונתי לדברי האחרונים אלא לקונט' עוף פטם מול קונט' כל עוף למינהו.
 
המהר"ם שיק חקר בענין זה כדי לברר אם יש צד קולא בתרנגולים החדשים שהובאו למדינתו, ואם כן כל דבריו אינם רק לבאר דעת רש"י, אלא לברר על מה אנו יכולים לסמוך למעשה.

ומלבד זה הזכרתי שאף המהר"ם שיק כתב "דאסרינן בלא מסורת", ולשון איסור אינו נופל על דבר דמותר מעיקר הדין.
ברור שלמעשה אסור, אבל זה מכח המנהג להחמיר כרש"י ולא שאנו חוששים מעיקר הדין לחוש באמת לעוף טמא, כי העיקר כרמב"י שאין כאן חשש אמיתי, אבל ברור שלמעשה יש לאסור מחמת המנהג ואין חולק בזה,
אלא שנפק"מ שיש יותר מקום להקל בספיקות וכגון בשינויים קלים אם צריכים מסורת בפני"ע וכדו'
[ובזה ממילא מתבאר גם לשון החכ"א עד"ז, ופשוט].
 
מה שכת"ר (הרי"ח כהן) מונה את הרמב"ם ביחד עם רש"י אינו מדויק דרש"י למרות שפירש את הסוגיא דלא כרמב"י הוצרך לחדש שעוף נאכל רק במסורת מכוח המעשה דתרנגולתא דאגמא אבל ברמב"ם לא נמצא אלא שעוף שיש לו סימן אחד צריך שיהיה "ידוע שלא דורס" ולא כתב שאין אנו אוכלים שום עוף אא"כ מסרו לנו אבותינו וכו' כרש"י
אכן כבודו צודק בעיקר דבריו.

אמנם דברי נסובו על דברי הש"ך והפר"ח, שכתבו שהיה ראוי לתפוס לעיקר הדין כרמב"י, ולענין זה כתבתי שיש שוויון מוחלט בין רש"י והרמב"ם והרא"ש, (ועוד כמה ראשונים, אשר מניינם קרוב לעשרים), שאף שיש לעוף שלשה סימני טהרה בגופו אפשר שהוא דורס ואסור מן התורה.

ולענין מה שהוסיף רש"י שלא לסמוך על בדיקתינו אם הוא דורס, אלא על מסורת דוקא, כבר ביארתי בקונטרס עוף פטם (הערה צט) שאין ראיה מדברי הרמב"ם היכי סבירא ליה, אמנם בזה מצטרף הרשב"א לסברת רש"י והרא"ש וסייעתם, שאין אנו יכולים לבדוק ולברר אם הוא דורס, ולא מצאנו עמוד הוראה שחולק על זה, ולכך פסק מרן שאין לאכול אלא במסורת, כמבואר כל זה שם.
 
אין בכוונתי להגיב על כל משפט, רק כדי שלא ישמע ח"ו שמץ זלזול בגדולי האחרונים אבהיר שאין כוונתי לדברי האחרונים אלא לקונט' עוף פטם מול קונט' כל עוף למינהו.
אילו היו אלו דברי, היו דברי כת"ר מכוונים, אך כאשר בקונטרס עוף פטם אני מביא את דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, לא יכונו דבריו.
 
ברור שלמעשה אסור, אבל זה מכח המנהג להחמיר כרש"י ולא שאנו חוששים מעיקר הדין לחוש באמת לעוף טמא, כי העיקר כרמב"י שאין כאן חשש אמיתי, אבל ברור שלמעשה יש לאסור מחמת המנהג ואין חולק בזה,
אלא שנפק"מ שיש יותר מקום להקל בספיקות וכגון בשינויים קלים אם צריכים מסורת בפני"ע וכדו'
[ובזה ממילא מתבאר גם לשון החכ"א עד"ז, ופשוט].
כבודו פוסח על שתי הסעיפים, הש"ך לא כתב לשון איסור, אלא לשון חומרא ומנהג.

אם הדבר חומרא אם כן אינו איסור, ואם הוא איסור אם כן אינו חומרא.

ולענין דברי המהר"ם שיק, כאשר הוא מסתפק אם זה דאורייתא או דרבנן, לא שייך לומר שלא חוששים מעיקר הדין לעוף טמא.
 

קבצים מצורפים

  • תרנגולי הודו 1.zip
    40 MB · צפיות: 12
  • תרנגולי הודו 2.zip
    17.9 MB · צפיות: 8
נערך לאחרונה:
כבודו פוסח על שתי הסעיפים, הש"ך לא כתב לשון איסור, אלא לשון חומרא ומנהג.

אם הדבר חומרא אם כן אינו איסור, ואם הוא איסור אם כן אינו חומרא.

ולענין דברי המהר"ם שיק, כאשר הוא מסתפק אם זה דאורייתא או דרבנן, לא שייך לומר שלא חוששים מעיקר הדין לעוף טמא.
לרש"י חוששים מעיקר הדין, אבל אנן חוששים לרש"י רק בגדר חומרא ומנהג, ושייך ע"ז לשון איסור, ופשוט.
[גם בלשון השו"ע בסוף הסימן יש לשון איסור והיתר ואע"כ פירשו הש"ך והפר"ח והגר"א שהכוונה בתורת חומרא ומנהג].
והמהר"ם שיק דן בגדר הדברים לדעת רש"י ונפק"מ לס"ס אם די בעוד ספק אחד, אבל אין שום הכרח שנקטינן כרש"י לעיקרא דדינא, וכ"ז פשוט.

זה לא חכמה לעצום עיניים ולומר רי"ף ורמב"ם והקדמת הב"י וכו', צריך לראות תמיד את שורש הדברים ואיך האחרונים למדו את הדברים.
אם כת"ר סבור שדרכם של הדברי חיים וסיעתו היא הפשוטה, זכותו, אבל ברור שהאחרונים שהקילו במשך הדורות, ועד דורנו זה שרוב ככל גדולי ההוראה הורו בזה להיתר, דעתם ששיטת רש"י היא בגדר חומרא ולא חשש דאורייתא ממש, והדברים ברורים וידועים.
 
ה
אילו היו אלו דברי, היו דברי כת"ר מכוונים, אך כאשר בקונטרס עוף פטם אני מביא את דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, לא יכונו דבריו.
הכל זה דברי הראשונים והאחרונים, גם דברי הכל עוף למינהו, אלא שכך הוא דרכה של תורה שאין מופת חתוך כמבואר ברמב"ן הידוע, ולכן אין סוף לויכוחים כאלו, ועל כל כה"ג נאמר הבוחר יבחר והאמת עד לעצמו.
ואחר שכל הדברים פרושים לפנינו בשני הקונטרסים אין טעם לחזור ולדוש באותם טענות.
 
אם כבודו למד סוגיא זו של הקוצ'ין והבראמא, בודאי ברור לו כשמש שכל דברי המתירים, היו על סמך העדויות על מסורת הקובריצר וכדומה, ועל פי דברי המתירים נתפשט המנהג, ולא עלה חס ושלום על דעת הפוסקים לפרוץ גדר ולעבור על דין השלחן ערוך שאין לאכול בלא מסורת.

ובדין זה עד היום לא נתברר דבר, כי הדברי חיים עצמו (ליקוטים והשמטות סי' מב) הביא שחתנו נסע לארץ הקודש ולאזמיר ושלח משם תרנגולים שהיו דומים לאותם החדשים שהיו במקומו של הדברי חיים, ועל פי זה התיר אותם שהיו במקומו.
כבר כתבתי שאין בכוונתי להשיב על כל טענה, והרי הקונטרסים לפנינו והבוחר יבחר
רק מחמת שכת"ר חוזר הרבה על טענה זו שכל המתירים התירו רק מחמת העדויות שנתבררו כטעות [וכן הרבה מהמערערים מציגים כך את הדברים], אציין בקצרה את לשון הדרכי"ת שמסכם בקיצור את התשובות שדנות בעניין, ומבואר בהדיא מדבריו שעיקר ההיתר אינו מחמת העדויות, אלא מחמת שאי"צ מסורת נפרדת על זה.

ז"ל הדרכי תשובה (סימן פב ס"ק לד) 'עוף. ראיתי להעתיק פה בדבר השערורה שהי' לפני כמה שנים בין גאוני הזמן בדבר התרנגולים אשר הובאו למדינותינו מאיי הים ואדומו"ר מצאנז זצללה"ה בשו"ת דברי חיים ח"ב ביו"ד סוף סי' מ"ה כ' שהגידו לו שבאו מאי א' סמוך לא"י עיין שם ובשו"ת מהר"י אסאד ז"ל חיו"ד סי' צ"ב כ' שבאו ממדינת קאשינחינ"א בארץ הודו והם גדולים יותר משאר תרנגולים שלנו וגם יש בהם איזה שינוי שיש להם ניצות על רגליהם ובמקצת תשו' קורין אותם אמעריקאניש"א הינע"ר ובאיזה מקומות קורין אותו גאלאנסק"ע הינע"ר או וואליכיש"ע הינע"ר או קיבריס"י או כהנ"א הינע"ר או חינעז"י הינע"ר או קבריצי"ר העני"ר והם משונים בתוארם בגדלם ובאורך צווארם ואורך רגליהם יותר מהתרנגולים הרגילים בינינו לעולם מנהגם משונה משאר תרנגולים שלנו שהם לנים ע"ג קרקע וקולם משונה שהקול הוא עב ואין להם כרבלתא גדול כ"כ כפי ערך כמו תרנגולים שלנו וגם הנהגתם עם האפרוחים הוא משונה ויצא בדפוס בזמן ההוא קונט' מהה"ג מיאס ז"ל הנקוב בשם עוף טהור והביא ממה שהשיג מכתבים מאיזה רבנים גדולים מעה"ק ירושלים כי העופות הללו נמצאים שם באה"ק דומים בתוארם וצלמם כדמות העופות הללו ואוכלין אותם שם בלי שום שאלה כלל וכן הי' גב"ע במדינותינו מאנשי אה"ק מופלגי תורה ויראים ושלימים אשר העידו והגידו עפדתוה"ק כי העופות הנם ממש כתבנית העופות של אה"ק ועדותן נאמנו מאוד והביא ג"כ ב' קונטריסים מהרב ר' שמואל העלליר מצפת תב"ו דבתחלה העיד לומר שאינו דומה עופות הללו להני עופות דא"י ואח"כ הדפיס להתירן וחזר מעדותו הנ"ל והעיד אח"כ שהם דומים ממש להני דא"י והאריך בענין זה וכ' דעל עדותו של ר' שמואל העלליר אין לסמוך כלל לא לאיסור ולא להיתר כיון דמדין תורה אין מקבלין עדות רק מפיהם ולא מפי כתבם רק בדיני ממונות אמרו חז"ל לסמוך על עדותו משום נעילת דלת ובדיני או"ה דדמיא לד"נ בודאי לא מהני עדות בכתב וצריך להעיד בפיהם דוקא ובסוף דבריו העלה דיהי' איך שיהי' הנה גם מבלעדי המסורה העופות הללו מותרים המה לכל בר ישראל והעתיק קונטרס זה בספרו שו"ת אורי וישעי מהד"ק סי' י"א ועיי"ש עוד בסי' שאח"ז מ"ש בדבר קונטרס כנפי נשרים שהדפיס רב א' לאסור העופות הללו ודחה דברי הקונט' עוף טהור הנ"ל והוא האריך בתשו' לתרץ כל דבריו והביא עוד ראיות לדבריו הראשונים שאין שום חשש על העופות הללו וגם ליראי ה' וחושבי שמו והחרדים לדבר ה' יכולין לאכלו בלי שום פקפוק כלל עיין שם באריכות אמנם בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"נ קנ"א קנ"ב צעק בקול רעש גדול על המתירין וכ' לפסק הלכה שהם אסורים וביציהן ותולדותיהן כיוצא בהם עיין שם וכ"כ בס' היכל הברכה על התורה (מהגה"צ מהרי"א מקאמארנא ז"ל) בפ' דברים שאין עליהם שום מסורות והם כשאר שרץ טמא עיין שם באריכות אמנם מרן אדומו"ר זצללה"ה בשו"ת דברי חיים שם ובסי' שאח"ז ובחלק או"ח שם סי' ט' כתב שהעידו לפניו ת"ח חשובים מאה"ק שאותן התרנגולים אוכלין אותם באה"ק עיין שם ועי' בשו"ת שאילת שלום קמא סי' כ"ב סי' כ"ב וסי' מ"ז שהעתיק תשו' מרן הד"ח זצללה"ה והה"ג מלאנדאן שכ' שהם גבו עדות מפי אנשים יראים ושלימים שיש מסורות שאוכלין אותן באה"ק זה כמה דור אחר דור עיין שם באריכות וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב חמישאי חלק א' סי' ס"ט שיש לו כמה מכתבים שונים וגב"ע הרבה מחכמי אה"ק שאוכלין אותו והם מותרין בלי שום פקפוק כלל עיין שם באריכות. ועי' בס' ערוגות הבושם בקונט' התשו' סי' ט"ז מ"ש בזה והעלה להתירן שא"צ לזה מסורה חדשה ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת שהביא כמה תשו' מה שפלפל בענין זה עם כמה רבנים ותמה על המחמירים עיין שם ועי' עוד בדבריו בספרו שו"ת שואל ומשיב תליתאי חלק א' סי' קמ"ט ששפך מרירות על הה"ג ר"ש העלליר שהדפיס קונטרס לאסרם והעלה שהם מותרים בלי שום פקפוק עיין שם וכן נתפשטה ההוראה לאוכלן בפשיטות גמור באין מפריע בכל המדינות ועי' מזה בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"ד קמ"ה קמ"ו וסי' קמ"ח ובשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' צ"ב צ"ג וצ"ד ובשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' צ"ח צ"ט וק' באריכות:

מבואר שהביא ג' מתירים, האורי וישעי, שכתב בהדיא שעיקר ההיתר הוא אף בלי המסורה, וכן הערוגת הבושם שכתב שאי"צ מסורה חדשה, והשואל ומשיב ששפך מרורות על המחמירים, ובתשובה שמציין שם האריך בעיקר על כך שעיקר ההלכה להתיר בג' סימנים ולא כרש"י ודעת רש"י לדידן אינו אלא חומרא לכתחילה, ומשמע ג"כ שעיקר ההיתר אינו מתבסס על המסורה, וע"ז כתב שנתפשטה ההוראה לאוכלן בפשיטות גמור באין מפריע, ובוודאי המשמעות הפשוטה שהוא מהטעמים שהזכיר בשם המתירים, והיינו לא מטעם שיש מסורה ברורה, אלא כי מעיקר הדין אי"צ כלל מסורת, [ולרווחא דמילתא צירף שם השואל ומשיב שיש צד שיש מסורת, וגם אצלינו מסתמא יש צד כזה כספק אבל אי"צ לזה].

ועוד ראינו בדבריו שהדגיש בלשון השאלה שיש כמה שינויים שאפשר לראותם כשינויים מהותיים, וחלקם הם בתכונות ולא רק במראה, ואעפ"כ הכשירו, [ובזמננו שיודעים על הרבה זנים ועל הנקודות המשותפות, לענ"ד מתחזק מאוד נקודת הייחודיות המייחדת את התרנגולים להחשיבם כמין אחד וכפי שהאריך הגר"י פורטמן בקונטרסו הנפלא].

ויש עוד דברים שידועים לנו כיום ולא היו ידועים להם, כגון שמתעברות אלו אם אלו, של היה פשוט להם שמתעברות אלו עם אלו, כמבואר בשו"ת יהודה יעלה (חלק א - יורה דעה סימן צב) שכתב וז"ל 'הנה ע"ד החקירה שעמדו עלי' רבים לפי הכלל דריב"ל במסכת בכורות דף ז' ע"א לעולם אין מתעברות לא טמאה מן הטהורה ולא טהורה מן הטמאה וכו' אי גם על עופות קאמר מלתי' הרי לפנינו עופות הנ"ל המשונים בתמונתם מן שלנו עולים זע"ז ומתעברות אלו מאלו ודאי טהורות הנה. וכן החליט גם הדר"ג ני' אלא שהוכיח דכללא דריב"ל לא קאי על עופות. ולענ"ד ז"א דאפילו את"ל גם על עופות אמר ריב"ל מלתי' אין זה ראי' להתירם עפי"ז דמי העיד ע"ז שמתעברות אלו מאלו אף שמעידים שראו הזכרים עולים עליהן דרך תשמישן מ"מ הרי ריב"ל לא אמר לעולם אין עולים טמא על טהורה ולא טהור על טמאה אלא לעולם אין מתעברות וכו' קאמר ר"ל אף שעולים זה על זה ומזדקקים זה לזה מ"מ אין מתעברות מהם אלא מזכרים שלנו טהורים כמותן. וגם את"ל שהיו חבושים רק עם זכרים שלהם דלמא נתעברו ע"י ספנא מארעא [ומשינוי הביצים שמטילים אין ראיה שנתעברה מהם די"ל בנדמה מולידים כמו בצאן לבן וכו' ופרה שילדה כמין חמור וכו'] ועכ"פ אינו ודאי ממש שהולידו מהם שיהיה זה סימן שטהורים הם בודאי ומכ"ש אי ריב"ל לא אמר למלתיה בעופות וכו'

ויעוי' עוד בהמשך דבריו 'אולי במדינה שהובאו משם אינם מתחברים למין אלו אלא במדינתינו שנותנין אותן בין תרנגולים שלנו ואין נמצא כאן מינו ממש לכן מזדווגין בע"כ עם שאינו מינו ואין התחברותם ראי' שהם מין אחד'.

ואעפ"כ התירם למעשה שנחשבים מין אחד בהסתמך על כך שעיקר המסורת אינו מדינא וכלשונו שם 'אמנם אף שאין העיבור והלידה ראי' לטהרם אין אני רואה לאוסרן אפילו אי ליכא מסורת עליהם בפרטות בשום מקום כיון דאיכא ג' סימנים בגופן ומעיקר דינא נדחה כמעט מכל הראשונים שיטת התוס' ורש"י בסוגי' דנשר דס"ל בכל עשרים הטמאים יש ג' סימנים אלא מ"מ חשו כל הראשונים לגירסת רש"י ותוס' והחמירו דגם ביש לו ג' סימנים טהרה בגופן שלא לאכול שום עוף אא"כ ידוע שאינו דורס וכו' ומסורה זו מהני גם לאלו התרנגולים שבאו מארץ הודו שהם דומים לאלו בצורתם ובג' ס"ט בודאי המסורה על כל מין תרנגולים הוא משא"כ תרנגול דאגמא דמלבד מה שנשתנה בשם לווי ואולי גם בצורתו ותוארו נשתנה עוד בסי' טהרה א' שלא היה קרקבנו נקלף אלא בסכין ודאי איכא למיחש ביה שמא ידרוס וכדחזי באמת לאחר זמן דדריס. ולפ"ז א"צ מסורה פרטית לאותן התרנגולים מארץ הודו בשביל השינוי בגדולתן דודאי מין א' הן ומסורה א' לכולן וכו' כיון שדומים זה לזה בצורתן ותמונתן ומתחברין אלו לאלו מין א' הם ומסורה א' לכולם שאינם דורסי' ומותרים אלו התרנגולים'.

עוד כתב שם בתשובה שאח"כ (סימן צג) 'סימן דעיבור אי אפשר לבדוק בעופות תמיד אלא פעם א' לזמן מרובה אחר שניכר העיבור או אחר הלידה הטלת הביצה וכיו"ב וגם זה דוקא בהיו הזכר והנקיבה חבושים יחד כל זמן וכמעט מן הנמנע הוא לעמוד על הבירור עפ"י סימן זה דמי יודע אם לא נתעברה כבר ממינו טהור או ממינו טמא ודאי עוד מקודם שנחבשו' [ודברים אלו לכאו' בזמננו יותר בנקל לברר].

ויש לציין עוד למש"כ שם (סימן צב) 'אבל גם את"ל כדעת הרב הידוע במדינות אשכנ"ז הנ"ל. שלא סגי במסורת כזה מארץ הודו נ"ל היינו היכא דבעי' מסורת דוקא מעיקר הדבר בליכא ג' סימני גופו. משא"כ בתרנגולים אלו שיש להן כל ג' סימני גופם שעפ"י דין הגמרא לא בעי' מסורת דשיטת רש"י ותוס' די"ט עופות טמאים בהם ג' סימני טהרה נדחה מכל הפוסקים עפ"י המציאות שבדקום אלא משום חומרא בעלמא שמא ידרוס המסקנא ומנהג הוא להחמיר שלא לאכול בלתי מסורת. דבגמרא לא מפורש דחיישי' שמא יהי' דורס. רק מעשה שהי' פ"א חזיוה דדריס ואסרוה. אלא רש"י כתב נראה לי וכו' וכן כתב הרא"ש בשמו ואו"ה לחומרא כנ"ל בהא ודאי סגי בסתם מסורת כזה והבו דלא לוסיף עלה', ויש ללמוד מזה ג"כ לענינינו ואכמ"ל.

עוד בעניין הנ"ל שהמתירים לא התבססו על העדויות מאר"י ניתן לראות ממה שהובא שם אח"כ (סימן צד) 'ואודיע לו ג"כ כי בשנת תרכ"א אחר שכתבתי תשובתי להגאון דיארמוטה ני' קבלתי עוד מכתבים מכמה רבנים גדולים הי"ו להתיר התרנגולים. והתירן ברור בעיניהם. וגם הגאון דטאלשווא כתב לי ושאל אותי על רזא דנא. ובו הודיעני כי כבר שאל ג"כ ע"ז לחמיו הגאון המפורסם מו"ה ישעיה בנעט ני' בן מו"ה רשכבה"ג מוהר"ם בנעט זצוק"ל והשיב לו בפלפול רב ועצום להתיר בלי פקפוק', משמע שדנו להתירו "בפלפול", והיינו בסוגיא דאין מה לפלפל על עדויות מאר"י, ומשמע בהדיא שעיקר ההיתר מתבסס על הסוגיות ולא על העדויות, עוד למדנו מזה שהיו הרבה שהתירו ולא רק התשובות שנדפסו לפנינו אלא כולם עסקו בזה, וכשנתפשטה ההוראה להתיר ]ירושו שכך הסכימו רוב חכמי הזמן [וכמוש"כ באמת הבית שלמה].

גם במהר"ם שיק יו"ד סי' צח נראה שהמתירים התירו לא מחמת המסורת, אלא מחמת הדמיון של הביצים ומחמת שכן ונדמה וכדו', [והוא כתב לדון בזה, ולכאו' עיקר יסודו להחמיר הוא מחמת שנקט שתרנגולתא דאגמא דומה לתרנגול, אבל יש לדון בזה טובא וכמו שהעיר הגר"י פורטמן].

וכן הוא שם בסי' צט בהדיא שהמתירים התירו מחמת שכן ונדמה, ושם נראה שהסכים שיש מקום לעצם יסוד ההיתר הזה אלא שסבי"ל שאין כאן שכן ונדמה וכלשונו 'ותו אפילו להפר"ח שהביא הכלל הזה דשכן ונדמה הניחא אם הפירוש נדמה כהרשב"א בסימנין א"כ גם אלו תרנגולים יש להם אלו סימנים של תרנגולים שמוחזקין לן לטהורים. אבל לפרש"י המובא בר"ן שם דבעי' נדמה במראיתו וגדלו ומנהגו. וכבר העידו שאלו התרנגולים החדשים מנהגם משונה דהם לנין ע"ג קרקע. ואינ' עזין וקולם משונה ואין להם כרבלתא. גם הנהגתן עם האפרוחים משונה א"כ אינם דומים וא"כ אין להתיר התרנגולים החדשים מפני ג' טעמים שאינם דומים לגמרי וגם בלא"ה כלל הזה אינו מועיל להתי' וכמ"ש למעלה ואין להתיר מבלי מסורת', [אמנם מצדד יותר שאי"ז לקולא אבל לכאו' העיקר בזה כהמתירים כמו שהאריך הגר"י פורטמן בקונטרסו].

וע"כ שוב הנני חוזר על הראשונות שלענ"ד נכונים מאוד דברי הגר"י פורטמן שהוכרע בשעתו ההלכה כהמתירים שהם היו כפי הנראה הרוב, ובזמננו נתחדשו עוד טעמים שקרוב לומר שגם האוסרים לא היו אוסרים באופן כזה, והנלענ"ד כתבתי.


ומחובתי להדגיש שכל זה הוא פרט אחד מהנידון, כי יש כאן עוד כמה וכמה נידונים שכל אחד דורש אריכות בפני עצמה וממילא יבין המעיין מאליו מפני מה אין שייך להשיב כאן על כל נקודה ונקודה, והרוצה לעמוד על אמיתת העניין יעיין בקונטרסים הנ"ל ויראה את אשר לפניו.
 
לא מדובר כאן בגזירה שגזרו חכמים.

התורה עצמה אסרה לאכול עוף דורס, ולאחר המעשה שהובא בתלמוד שהתיר רב פפא את תרנגולתא דאגמא (והרא"ש כתב בתשובה שאכלו ממנה חכמי התלמוד עצמם) ולא גילו שהיא דורסת, ואחר זמן ראוה דורסת, למד מזה רש"י שאין אנו יכולים לסמוך על בדיקה שלנו אם הוא דורס, שהרי ודאי שאין אנו חכמים ונבונים מן האמוראים, על כן אין לנו לאכול אלא עוף שקיבלנו במסורת מאבותינו שהוא טהור.

וכדבריו פסק השלחן ערוך (פב ס"ב) שכיון שיש לחוש שהעוף דורס על כן אין לאכול אלא במסורת.

וכך גם נהגו.

וכיון שלא מדובר כאן בגזירה, אלא בספק אם העוף דורס ואסור מן התורה, ממילא אינו ענין לגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.


ומלבד זה, במשך מאות שנים, מתקופת הראשונים כל קהילות עם ישראל החזיקו בדבר זה, שלא לאכול אלא במסורת, וממילא מבואר שהציבור יכול לעמוד בזה.


ומלבד כל זה, כיון שיש עדויות שהפטם אוכל מחיים, ולדעת רוב הראשונים אכילה מחיים חשיבא דריסה, וכן ישנה שכיחות של ביצים כד וכד בביצי הפטם, והוא סימן לעוף טמא שאסור מהתורה, ממילא אין לדבר זה שייכות ל"גזירה" שאין הציבור יכול לעמוד בה.
ח"ו, אף אחד לא העלה על דעתו לבטל את המנהג לחוש לדעת רש"י.
אלא שהנידון העיקרי הוא אם בשינויים קלים צריך מסורת נפרדת, ובזה נטו הפוסקים להקל יותר אם הנידון בגדר חומרא מאשר אם הוא חשש מעיקר הדין.
אבל בוודאי עיקר הדבר לחוש לשיטת רש"י אמת ויציב וח"ו לא עלה על דעת לבטלו.
 
לא מדובר כאן בגזירה שגזרו חכמים.

התורה עצמה אסרה לאכול עוף דורס, ולאחר המעשה שהובא בתלמוד שהתיר רב פפא את תרנגולתא דאגמא (והרא"ש כתב בתשובה שאכלו ממנה חכמי התלמוד עצמם) ולא גילו שהיא דורסת, ואחר זמן ראוה דורסת, למד מזה רש"י שאין אנו יכולים לסמוך על בדיקה שלנו אם הוא דורס, שהרי ודאי שאין אנו חכמים ונבונים מן האמוראים, על כן אין לנו לאכול אלא עוף שקיבלנו במסורת מאבותינו שהוא טהור.

וכדבריו פסק השלחן ערוך (פב ס"ב) שכיון שיש לחוש שהעוף דורס על כן אין לאכול אלא במסורת.

וכך גם נהגו.

וכיון שלא מדובר כאן בגזירה, אלא בספק אם העוף דורס ואסור מן התורה, ממילא אינו ענין לגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
אבל זה ספק שמעיקר הדין לא היה צריך לחוש לו. אלא רש"י חידש שראוי לחוש לזה, והמנהג נמשך אחרי חשש זה. וממילא לכאורה כן הוי בכלל גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
(ומעניין הסימני טריפה וכו', איני מונח בזה, וכמדומני השיבו ע"ז בטו"ט. ועוד חזון למועד).
 
[גם בלשון השו"ע בסוף הסימן יש לשון איסור והיתר ואע"כ פירשו הש"ך והפר"ח והגר"א שהכוונה בתורת חומרא ומנהג].
השלחן ערוך שם מדבר על עופות באופן כללי, ולא דוקא על אלו שיש להם שלשה סימני טהרה בגופם, וממילא אין מזה ראיה.
 
קשה לחזור על הדברים פעמיים, לכן אנא ראו כאן (החל מאמצע עמוד 55 והלאה) מה שכתבתי להשיב על דברי הרב יוסף חיים כהן שליט"א ותשובותיו עלי וכל המשא והמתן שם, ודון מיניה ואוקי ליה באתרין.

אתייחס כאן רק לטענות חדשות שלא נידונו שם ותתחדשנה כאן.

בענין איך קיי"ל מעיקר הדין במחלוקת רש"י ורמב"י, כבר הארכתי שם במה שאין טעם לסטות מהכרעת הש"ך והפרי חדש וסיעתם שהם רבים ועצומים [ואף אחד מהם לא העלה בדעתו כטענה הזו שהשו"ע הכריע עפ"י ב' עמודי הוראה, ולא חשבו שהם חולקים על השו"ע, ובטוחני שאם יחפשו אף בין חכמי ספרד בספריהם ימצא שהרבה העתיקו דברי הש"ך והפר"ח], רק אתייחס כאן לכמה נקודות צדדיות שעלו כאן.

הדברי חיים במקום אחר כותב שזה רק חומרא, אני צריך לחפש איפה, הגר"ש קלוגר ברור שכתב דרך הפלגה כי וודאי אינו בדרגת עוף טמא בוודאי, והמהרם שיק אולי כוונתו לדעת האוסרים שמחמירינן כוותיהו, וממה שכתב החכמת אדם אסור אין לדייק כי בוודאי זה אסור אבל מצד המנהג ולא מעיקר הדין, בכל אופן נראה שדעת כמה אחרוני אחרונים שהבאת לא מתחשבים בהם נגד המהרשל, והשך, והגרא, והפר"ח, והשואל ומשיב.

כוונתו לדברי חיים (יו"ד סי' מ"ז) שכותב בפירוש: "לרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים, מותר בג' סימנים כידוע למעיין בסוגיא, ורק חומרא בעלמא מחמיר המחבר וכמבואר זה בפרי חדש וכו' מכל שכן חומרא זו שלא לאכול בלי מסורת שחומרא גדולה הוא ולא להוסיף עוד לאסור בתרי ותרי", עכ"ל, אלא שכנראה חזר בו בתשובה הבאה (מ"ח), וצ"ע.

אמנם יש להדגיש שאף בתשובתו השניה לא הסיק כן מכח "ב' עמודי הוראה" אלא מכח דברי הרשב"א והלבוש [ובאמת דבריו צ"ע, שהרי בכמה מקומות מבואר בדעת הרשב"א שמעיקר קיי"ל כרמב"י ואינו חושש לרש"י אלא לחומרא], ולא מצאתי כטענה הזו של "ב' עמודי הוראה" בשום מחבר.

גם המהר"ם שיק (יו"ד צ"ח) נסתפק בהא דאסרינן בלא מסורת משום חשש שמא הוא דורס, אם מדאורייתא צריך לחוש לזה או מדרבנן. אלמא פשיטא ליה דדין גמור הוא רק נסתפק אם הוא מהתורה או מדרבנן [וכן מבואר מלשון איסורא דנקט התם].

דברי המהר"ם שיק אינם ענין לכאן, שלא דן שם אלא בדעת רש"י אם לשיטתו החשש שמא יימצא דורס הוא מדאורייתא או מדרבנן [אם סומכים על הרוב מעיקר הדין או לא ובדברי הריב"ש], ולא נחית לדון אם מה שאנו מחמירים כשיטת רש"י אם הוא ספק מעיקר הדין או חומרא לחשוש לשיטתו, ולא הביא שום ראיה לכאן או לכאן בענין מחלוקת רמב"י ורש"י אם היא מחלוקת שקולה או לא, וזה פשוט.

גם בחכמת אדם (כלל לו דין ד) כתב, דבלא מסורת "אסור" לאכול.

דבר פשוט הוא שאין לדייק שבא לחלוק על הש"ך, שמלבד מה שלא יבוא לחלוק על הש"ך בלי לפרש טעמו ולהביא ראיות, הרי אף לש"ך אסור מכח המנהג, ובודאי לא נתכוון הש"ך לומר שאין אנו חייבים מדברי קבלה [מ'לא תטוש'] להמשיך במנהגינו וכלשון הרמ"א שאין לשנות, ואדרבה החכמת אדם הביא בהמשך דבריו הכרתי ופלתי בענין "אווזי הבר" [שהיתרו בנוי על הא דקיי"ל כרמב"י מעיקר הדין], ונראה מדבריו שהיה מסכים עמו אי לאו משום שמפקפק עליו שאין להם זפק, עיי"ש.
 
והמהר"ם שיק דן בגדר הדברים לדעת רש"י ונפק"מ לס"ס אם די בעוד ספק אחד, אבל אין שום הכרח שנקטינן כרש"י לעיקרא דדינא, וכ"ז פשוט.
אשוב ואומר לכת"ר כי המהר"ם שיק ירד לברר אם החשש לדרוס הוא דאורייתא או דרבנן כדי להכריע הדין לדידן, וכן מתבאר מכל לשונותיו שם שאינו בא לברר מה גדר הדברים לדעת רש"י, אלא מה הוא הגדר לדידן, כמו מה שכתב שם "לפי עניות דעתי יש לומר דמן התורה צריכין אנו לחוש", וכן מתבאר משאר כל לשונו שם.
 
זה לא חכמה לעצום עיניים ולומר רי"ף ורמב"ם והקדמת הב"י וכו', צריך לראות תמיד את שורש הדברים ואיך האחרונים למדו את הדברים.
אדרבה שורש דברי השלחן ערוך, הוא מה שהביא מרן בספר הבית יוסף, ואם כן העיון שם הוא פקיחת העינים, והנמנע מלעיין שם או מתעלם ממה שמבואר בבית יוסף, הוא אשר עוצם עיניו.
 
אם כת"ר סבור שדרכם של הדברי חיים וסיעתו היא הפשוטה, זכותו, אבל ברור שהאחרונים שהקילו במשך הדורות, ועד דורנו זה שרוב ככל גדולי ההוראה הורו בזה להיתר, דעתם ששיטת רש"י היא בגדר חומרא ולא חשש דאורייתא ממש, והדברים ברורים וידועים.
לא עלה על דעת האחרונים להתיר תרנגול בלא מסורת, אלא סמכו על מסורת הקובריצר וכדומה.
 
חזור
חלק עליון